רוברט סטאוט
 | |||||
| לידה |
28 בספטמבר 1844 לרוויק, איי שטלנד, סקוטלנד | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
19 ביולי 1930 (בגיל 85) ולינגטון, ניו זילנד | ||||
| מדינה |
 ניו זילנד | ||||
| מפלגה | עצמאי ולאחר מכן ליברל | ||||
| בת זוג | אנה פרטסון | ||||
| |||||
| |||||
סר רוברט סטאוט (באנגלית: Robert Stout; 28 בספטמבר 1844 – 19 ביולי 1930) היה ראש ממשלת ניו זילנד ה-13. סטאוט כיהן בתפקיד זה בשתי תקופות כהונה ומאוחר יותר נבחר להיות נשיא בית המשפט העליון של ניו זילנד והיה האדם היחיד שכיהן בשני תפקידים אלה. הוא בלט בתמיכתו ברפורמות ליברליות כמו מתן זכות בחירה לנשים ובאמונתו החזקה שפילוסופיה ומחשבה שיטתית צריכות לעמוד מעל השיקולים של תועלת פוליטית.
ראשית חייו
רוברט סטאוט נולד בעיר לרוויק שבאיי שטלנד, מקום שנשארה לו בליבו פינה חמה כל ימי חייו. הוא זכה לחינוך טוב ובסופו של דבר הוכשר כמורה. ב-1860 הוא הוכשר גם כמודד. הוא החל לגלות עניין בפוליטיקה במסגרת משפחתו המורחבת, שלעיתים קרובות התכנסה לדיונים ולוויכוחים על ענייני השעה. בימי נעוריו הוא נחשף למגוון של דעות פוליטיות.
ב-1863 היגר סטאוט לדנידין שבניו זילנד. עם הגיעו לשם הוא החל להיות מעורה בחיים הפוליטיים, דבר שהסב לו הנאה מרובה. הוא גם נעשה פעיל בתנועה פילוסופית שהייתה מבוססת על הגיון ועל אמפיריציזם. לאחר שלא הצליח למצוא עבודה כמודד בשדות הזהב של אוטגו, הוא פנה חזרה לעיסוק בחינוך ושימש במספר משרות הוראה בבתי ספר תיכוניים.
בסופו של דבר, עזב סטאוט את תחום החינוך ופנה לתחום המשפטים. ב-1867 הוא החל לעבוד במשרד עורכי דין וב-1871 הוא הוסמך כעורך דין והצטיין בעיסוקו זה. הוא היה לאחד מהסטודנטים הראשונים של אוניברסיטת אוטגו, שם למד כלכלה פוליטית ואת תורת המוסר. בהמשך הוא היה למרצה למשפטים באוניברסיטה זו.
ראשית הקריירה הפוליטית
הקריירה הפוליטית של סטאוט החלה בבחירתו כחבר במועצת המחוז של אוטגו. בתקופה זו הוא עשה רושם על אנשים רבים עקב האנרגטיות שלו ובשל כושר הביטוי הגבוה שלו, למרות שהיו כאלה שלא ראו בעין יפה את חוסר הכבוד שהוא הפגין כלפי אלה שהחזיקו בדעות מנוגדות לשלו.
ב-1875 התמודד סטאוט בהצלחה בבחירות ביניים ונכנס כחבר בפרלמנט של ניו זילנד. הוא התנגד בחוסר הצלחה לצעד של ממשלתו של ג'וליוס ווגל לביטול המחוזות. בבחירות הכלליות שהתקיימו כמה חודשים לאחר מכן הוא נבחר מטעם מחוז הבחירה של דנידין.
ב-13 במרץ 1878 מונה סטאוט להיות התובע הכללי בממשלתו של ג'ורג' גריי. היה לו תפקיד מרכזי בכמה תהליכי חקיקה. ב-25 ביולי אותה שנה הוא מונה בנוסף לתפקיד שר הקרקעות וההגירה. כתומך חזק ברפורמת הקרקעות הוא פעל למען בעלותה של המדינה על הקרקעות שהיו מוחכרות לחוואים. לעיתים קרובות הוא הביע את חששו שבעלות פרטית על הקרקעות תוביל ליצירתו של מעמד חזק של בעלי קרקעות, כפי שהיה קיים בבריטניה.
ביוני 1879 התפטר סטאוט מהממשלה ומהפרלמנט מתוך צורך להתמקד בפעילותו כעורך דין. שותפו למשרד עורכי הדין חלה והצלחתו של המשרד הייתה חשובה לרווחה הכלכלית של סטאוט ושל משפחתו. לאורך כל הקריירה שלו היה סטאוט מודאג מהמחיר הכלכלי הכבד של העיסוק בפוליטיקה. יחד עם זאת, לא הייתה זו הסיבה היחידה לפרישתו מהפוליטיקה. סיבה נוספת הייתה מערכת היחסים המעורערת בינו לבין גריי.
בתקופה זו התיידד סטאוט עם ג'ון באלנס, שגם הוא התפטר ממשלתו של גריי עקב חיכוכים שהיו לו אתו. במהלך תקפת פרישתו מהפרלמנט החל סטאוט להשמיע דעות על הצורך בקיומן של מפלגות פוליטיות בניו זילנד, בהאמינו בצורך בחזית ליברלית מאוחדת. בסוף של דבר הוא הגיע למסקנה שהפרלמנט מפוצל מדי כדי שייווצרו ממנו מפלגות פוליטיות של ממש.
בבחירות הכלליות של 1884 נבחר סטאוט מחדש לפרלמנט והוא ניסה לקבץ סביבו מגוון של חברי פרלמנט בעלי נטייה לליברליזם. מיד לאחר מכן יצר סטאוט ברית עם ג'וליוס ווגל, שבעשור הקודם כיהן פעמים כראש הממשלה. ברית זו הפתיעה רבים בשל העובדה שלמרות שווגל וסטאוט חלקו דעות פרוגרסיביות בתחום החברתי, התעמתו השניים לעיתים קרובות על נושא המדיניות הכלכלית ועל עתיד הממשל במחוזות. רבים ראו בווגל את השותף החזק ביותר בברית זו.
ראש ממשלת ניו זילנד
באוגוסט 1884, חודש אחד בלבד לאחר שובו של סטאוט לפרלמנט, הוא הגיש הצעת אי-אמון בממשלתו השמרנית של הארי אטקינסון ונבחר לתפקיד ראש הממשלה. ווגל מונה להיות שר האוצר בממשלתו ועל ידי כך החזיק בידיו את רוב הכוח בממשלה. הממשלה שסטאוט הרכיב החזיקה מעמד פחות משבועיים ונפלה לאחר שאטקינסון הצליח להעביר הצבעת אי-אמון משלו כנגד סטאוט. יחד עם זאת, כשל אטקינסון בתהליך הרכבת הממשלה והופל בהצבעת אי-אמון נוספת. סטאוט וווגל חזרו לממשלה פעם נוספת.
תקופת כהונתה של ממשלת סטאוט השנייה ארכה הרבה יותר זמן מהראשונה. הישגיו העיקרים היו הרפורמה בשירות הציבורי והתוכנית להגדלת מספרם של בתי הספר התיכוניים בניו זילנד. הממשלה גם יזמה את סלילתה של מסילת הברזל בין קנטרברי לבין החוף המערבי. יחד עם זאת הכלכלה לא זכתה לשגשוג וכל הניסיונות להוציאה מהמשבר, כשלו. בבחירות הכלליות של 1887 איבד סטאוט עצמו את מושבו בפרלמנט על חודם של 29 קולות ובכך הגיעה תקופת כהונתו כראש הממשלה לקיצה. לאחר הבחירות הרכיב הארי אטקינסון, יריבו של סטאוט משכבר הימים, ממשלה חדשה.
בנקודת זמן זו, החליט סטאוט לפרוש מהפוליטיקה הפרלמנטרית ותחת זאת התמקד בדרכים אחרות לקידום דעותיו הליברליות. הוא גילה עניין במיוחד במציאת פתרונות למשברים בתחום יחסי העבודה. הוא היה פעיל במיוחד ביצירת קונצנזוס בין מעמד העובדים שהתפתח אז לבין הליברליזם של המעמד הבינוני.
המפלגה הליברלית
בתקופת היעדרותו של סטאוט מהפוליטיקה, המשיך בעל בריתו הוותיק, ג'ון באלנס, לנהל את המאבק בפרלמנט. לאחר הבחירות הכלליות של 1880 הצליח באלנס לגייס מספיק תמיכה כדי להפיל את ממשלתו של אטקינסון ולהיבחר כראש הממשלה. זמן קצר לאחר מכן, ייסד באלנס את המפלגה הליברלית, המפלגה הפוליטית הראשונה בניו זילנד. יחד עם זאת, שנים מעטות לאחר מכן, החלה בריאותו של באלנס להתרופף והוא ביקש מסטאוט לשוב לפרלמנט כיורשו. סטאוט נעתר לבקשה וזמן קצר לאחר מכן הלך באלנס לעולמו.
סטאוט חזר לפרלמנט לאחר שב-8 ביוני 1893 הוא זכה בבחירות ביניים. סגנו של באלנס, ריצ'רד סדון, כיהן אז כמנהיג המפלגה מתוך הבנה שוועידת המפלגה תבחר בו באופן רשמי, בסופו של דבר, לא התקיימה הצבעה. סטאוט, שזכה לתמיכתם של אלו שסברו שסדון שמרן יתר על המידה, ניסה לקרוא עליו תיגר, אך כשל בכך. רבים מתומכיו של סדון האמינו שדעותיהם המתקדמות של סטאוט ושל באלנס היו קיצוניות מדי עבור הציבור הניו זילנדי.
סטאוט המשיך להיות חבר במפלגה הליברלית, אך באופן קבוע המשיך להשמיע את התנגדותו למנהיגותו של סדון. בנוסף לטענה שסדון בגד באידיאלים המתקדמים המקוריים של באלנס, טען סטאוט שסדון היה אוטוקרטי מדי בסגנון מנהיגותו. הרעיון של באלנס ליצירת חזית פרוגרסיבית מאוחדת, כך האמין סטאוט, הפכה ללא יותר מכלי עבור מדיניותו השמרנית של סדון. סדון הגן על עצמו מפני האשמות אלה על ידי כך שטען שסטאוט בסך הכול ממורמר על כך שלא זכה במנהיגות.
זכות הבחירה לנשים
ג'ון באלנס היה תומך של מתן זכות בחירה לנשים, למרות שניסיונותיו להעביר חוק בנושא נבלמו על ידי המועצה המחוקקת (הבית העליון של הפרלמנט שהיה קיים אז). סדון לעומת זאת, התנגד למתן זכות בחירה לנשים, ורבים האמינו שהסיכוי להעברת החוק אבוד. בכל אופן, יוזמה של סופרג'יסטיות בהנהגתה של קייט שפרד, הניעה תנועה לתמיכה בזכות הנשים להצבעה וסטאוט האמין שניתן יהיה להעביר את החוק למרות התנגדותו של סדון. קבוצה של פוליטיקאים פרוגרסיבים, כולל סטאוט, הצליחו להעביר את חוק זכות ההצבעה לנשים ב-1893 בשני בתי הפרלמנט.
לאחר הפרישה מהפוליטיקה
ב-1898 פרש סטאוט מהחיים הפוליטיים. ביוני 1899 הוא מונה להיות נשיא בית המשפט העליון של ניו זילנד וכיהן בתפקיד זה עד לינואר 1926. נכון להיום (2015), סטאוט הוא נשיא בית המשפט העליון האחרון של ניו זילנד שכיהן קודם לכן כחבר הפרלמנט.
בתקופת כהונתו כנשיא בית המשפט העליון, גילה סטאוט עניין מיוחד בשיקום אסירים, בניגוד לגישה שדגלה בענישה שרווחה אז. ב-1921 הוא מונה להיות חבר במועצה המלכותית. בשנת פרישתו בכס השיפוט הוא מונה להיות חבר במועצה המחוקקת, התפקיד הפוליטי האחרון בו הוא כיהן.
סטאוט מילא תפקיד רב חשיבות בפיתוחה של המערכת האוניברסיטאית של ניו זילנד. ב-1885 הוא נבחר להיות חבר בסנאט של אוניברסיטת ניו זילנד וכיהן בתפקיד זה עד 1930. בין השנים 1903 – 1923 הוא שימש כנגיד האוניברסיטה. כמו כן הוא היה פעיל במיוחד באוניברסיטת אוטגו והיה חבר במועצה שלה. הוא לקח חלק משמעותי בהקמתו של המוסד שידוע היום כאוניברסיטת ויקטוריה בוולינגטון. עד היום קרויים מכון מחקר ובניין על שמו באוניברסיטה זו.
ב-1929 נעשה לקה סטאוט במחלה קשה שממנה לא החלים. רוברט סטאוט מת בולינגטון ב-19 ביולי 1930.
קישורים חיצוניים
שגיאות פרמטריות בתבנית:ויקישיתוף בשורה
פרמטרי חובה [ שם ] חסרים
- Morrell, William Parker (22 April 2009). "STOUT, Sir Robert, P.C., K.C.M.G.". An Encyclopaedia of New Zealand. Retrieved 2 July 2010.
- Dictionary of New Zealand Biography, Robert Stout
| ראשי ממשלת ניו זילנד | ||
|---|---|---|
|
25548660רוברט סטאוט