המפלגה הלאומית של ניו זילנד
 | |
| מנהיגים | כריסטופר לקסון |
|---|---|
| תקופת הפעילות | 1936–הווה (כ־88 שנים) |
| אידאולוגיות |
שמרנות ליברליזם קלאסי |
| מטה | תורנדון קוואי 262, ולינגטון |
| מיקום במפה הפוליטית | מרכז-ימין |
| צבעים רשמיים | כחול |
| נציגויות בפרלמנטים | |
| הפרלמנט של ניו זילנד |
33 / 120 |
| https://www.national.org.nz/ | |
המפלגה הלאומית של ניו זילנד (באנגלית: New Zealand National Party, במאורית: Rōpū Nāhinara) היא מפלגת מרכז-ימין בניו זילנד ואחת משתי המפלגות הגדולות בפוליטיקה של ניו זילנד. המפלגה נוסדה ב-1936 כמיזוג של "המפלגה המאוחדת" ו"המפלגה הרפורמיסטית" ובכך היא המפלגה השנייה בוותיקותה שפעילה נכון ל-2023 בניו זילנד.
בשנים 2017–2023, ישבה המפלגה הלאומית באופוזיציה.
קווי מדיניות
על פי אתר המפלגה, "המפלגה הלאומית שואפת לביטחונה, שגשוגה והצלחתה של ניו זילנד שבה נוצרים הזדמנויות לכל הניו זילנדים להגשים את מטרותיהם האישיות ואת חלומותיהם".[1]
החל מ-2007 מקדמת המפלגה הלאומית קווי מדיניות של הורדת נטל המס, הפחתת תשלומי הרווחה, קידום כלכלת השוק, החזרה או שמירה על מדיניות הביטחון המסורתית באמצעות בריתות עם מדינות המערב וקידומו של קנה מידה אחיד של אזרחות לכל הניו זילנדים ("חוק אחד לכולם" - One law for all). מסמכי המדיניות של המפלגה כוללים מחויבויות להכפלת הצמיחה הכלכלית של ניו זילנד, מתן תשלומי רווחה רק לאלה "שבאמת זקוקים להם" והסדר "מהיר, מלא וסופי של התביעות על פי הסכם ואיטנגי ההיסטורי".
המפלגה הלאומית שואפת להשאיר בניו זילנד את אזרחיה בעלי המיומנויות המקצועיות ולמשוך את אזרחיה המתגוררים מעבר לים לשוב הביתה. המפלגה מציעה לשפר את מערכת האבחון המקצועי של המהגרים ולהפוך את שירותי ההגירה ליעילים יותר ברמה בינלאומית ולהחזיר את האמון בהם.
בסיס התמיכה
המפלגה הלאומית החלה את דרכה כשבסיס התמיכה בה הגיע הן מהמגזר העירוני והן מהמגזר הכפרי. מאז ומתמיד היא פנתה הן למעמדות הכפריים והן למצביעי המעמד הבינוני העליון.
מבנה ארגוני
המפלגה הלאומית מתאפיינת במבנה ארגוני אזורי. למפלגה יש באופן מסורתי ארגון ביזורי, שנועד לאפשר מערכת יחסים בין ציבור הבוחרים לבין חמשת אזורי המפלגה. עם זאת, לאור תוצאות הבחירות של 2002, בחינה מחודשת של מבנה המפלגה הובילה להחלטות להחלשת המבנה האזורי וליישום מבנה ריכוזי יותר כדי להתאים את המבנה הארגוני של המפלגה לשיטת הבחירות היחסית המעורבת החדשה.[2] האגף הצעיר של המפלגה נקרא "Young Nationals" או "Young Nats". שתי קבוצות אידאולוגיות נוספות הקיימות בתוך המפלגה הם ה"כחולים-ירוקים" (Bluegreens), המסייעים למפלגה לגבש את המדיניות הסביבתית שלה.[3] רבים מחברי המפלגה שותפים לקבוצה זו. קבוצה נוספת היא "הליברלים הכחולים" (Blue Liberals), המקדישה את פעילותה לקידום כלכלת שוק ליברלית ונושאים כלכליים נוספים.[4]
היסטוריה
הקמה
המפלגה הלאומית של ניו זילנד הוקמה במאי 1936, אך שורשיה מגיעים לזמנים מוקדמים יותר. המפלגה הוקמה כתוצאה ממיזוג בין "המפלגה המאוחדת" (United Party), שעד 1927 הייתה ידועה בשם "המפלגה הליברלית" (למעט תקופה קצרה בין השנים 1925–1927 בהם היא נשאה את השם "המפלגה הלאומית"), לבין "המפלגה הרפורמיסטית" (Reform Party). בסיס התמיכה העיקרי של המפלגה המאוחדת היה במגזר העירוני, במיוחד המגזר העסקי והמעמד הבינוני, בעוד שבסיס התמיכה של המפלגה הרפורמיסטית היה בעיקר במגזר החקלאי, שאוכלוסייתו הייתה אז מרכיב משמעותי באוכלוסיית ניו זילנד.
מבחינה היסטורית, היו שתי המפלגות הללו יריבות לאורך שנים רבות, אך בין השנים 1931 – 1935, התבססה ממשלת ניו זילנד על קואליציה של שתיהן. הקואליציה הלכה למערכת הבחירות של 1935 תחת השם "פדרציה פוליטית לאומית" (National Political Federation), שם שאומץ כדי להצביע על ייצוג של ניו זילנדים מכל הרקעים, בניגוד למצב הקודם בו המפלגה המאוחדת ייצגה עירוניים והמפלגה הרפורמיסטית ייצגה חקלאים. בכל אופן, עקב השפעות השפל הגדול ובשל התפיסה שהממשלה טיפלה אז במשבר בצורה גרועה, נחלה הפדרציה תבוסה בבחירות מידי מפלגת הלייבור של ניו זילנד ובעקבות מפלה זו הואץ תהליך האיחוד בין שתי המפלגות. בהשוואה ל-53 המושבים שגרפה מפלגת הלייבור בבחירות אלו, קיבלה הפדרציה 19 מושבים בלבד.
מתוך תקווה להוות משקל נגד לעלייתה של הלייבור, החליטו שתי המפלגות להתאחד למפלגה אחת. מפלגה זו המפלגה הלאומית של ניו זילנד, נוסדה בפגישה שהתקיימה בולינגטון ב-13 וב-14 במאי 1936. החברים לשעבר של שתי המפלגות היוו את מאגר החברים של המפלגה החדשה. מנהיגה האחרון של המפלגה המאוחדת, ג'ורג' פורבס, שהיה ראש ממשלת ניו זילנד בין השנים 1930 – 1935, פתח את הכינוס. הוא כיהן כמנהיג האופוזיציה עד נובמבר אותה שנה ואז נבחר אדם המילטון כמנהיג המפלגה הראשון. המילטון הנהיג את המפלגה הלאומית למערכת הבחירות הראשונה שלה ב-1938. הוא זכה בתפקיד זה בעיקר עקב הפשרה בין פורבס לבין מנהיג המפלגה הרפורמיסטית לשעבר, גורדון קואטס, שכן אף אחד מהשניים לא היה מוכן לשרת בכפוף לחברו. למרות זאת, המילטון כשל בעמידתו מול מנהיגה הפופולרי של הלייבור, ראש הממשלה, מייקל ג'וזף סאבג'. בשל כך, עקב התפיסה שהוא המשיך לפעול יותר מדי תחת השפעתו של קואטס ובשל התמיכה הבלתי מספקת שהוא קיבל מעמיתיו למפלגה, נכשל המילטון במניעת הבחירה מחדש של הלייבור לממשלה ב-1938. ב-1940 הוחלף המילטון בסידני הולנד. בבחירות הכלליות של 1943 קטן הרוב של מפלגת הלייבור, אך היא הצליחה להחזיק בשלטון. בבחירות של 1946 כשלה שוב המפלגה הלאומית בניסיונה להביס את הלייבור, אך בבחירות של 1949, 13 שנים לאחר ייסוד המפלגה, ניצחה המפלגה הלאומית סוף סוף והולנד נבחר להיות ראש הממשלה.
ממשלת המפלגה הלאומית הראשונה
.jpg)
במרכז מערכת הבחירות של 1949 עמדה הסיסמה: "בעלות פרטית על אמצעי הייצור ההפצה והמסחר". עם הקמתה, הוכיחה ממשלת הולנד את עצמה כממשלה שמרנית, אך המשיכה ליישם את מדיניות מדינת הרווחה של ממשלת הלייבור שקדמה לה, אף על פי שהמפלגה הלאומית זכתה ושמרה על מוניטין של מי שפעלה לטובת החקלאים ואנשי העסקים יותר מאשר עשתה מפלגת הלייבור.
ב-1951 פרץ סכסוך העבודה בנמלים, שארך 151 ימים. ממשלת המפלגה הלאומית נכנסה לסכסוך זה כשהיא נאבקת באיגודים המקצועיים של עובדי הנמלים. הולנד ניצל גם את ההזדמנות כדי להכריז על בחירות בזק באותה שנה. מסע התעמולה שלו במערכת בחירות זו היה על בסיס אנטי-קומוניסטי שניצל את חוסר ההחלטיות לכאורה של האופוזיציה בהנהגת הלייבור ולאחר מערכת הבחירות הגדילה המפלגה הלאומית את מספר מושביה בפרלמנט ל-54 מתוך 80.
בבחירות של 1954, נבחרה ממשלת המפלגה הלאומית הראשונה לקדנציה שלישית, אף על פי שאיבדה כמה ממושביה בפרלמנט. לקראת סוף קדנציה זו, התדרדרה בריאותו של הולנד והוא פרש ממנהיגות המפלגה זמן קצר לפני הבחירות של 1957. קית' הוליאוק, שהיה סגנו במשך תקופה ארוכה, מילא את מקומו. עם זאת, להוליאוק לא היה זמן רב לקבע את תדמיתו בציבור כראש הממשלה ובבחירות שהתקיימו מאוחר יותר באותה שנה, הוא הפסיד ללייבור בהנהגת וולטר נאש.
ממשלת המפלגה הלאומית השנייה
.jpg)
ממשלת נאש איבדה את האהדה הציבורית כלפיה בשל טיפולה הגרוע בכלכלה ורבים בציבור ראו את התקציב שהיא הגישה ב-1958, שנודע מאז בכינוי "התקציב השחור", כתקציב קמצני. לאחר קדנציה אחת בלבד בתפקיד, נחלה הלייבור תבוסה מידי המפלגה הלאומית בהנהגתו של הוליאוק בבחירות של 1960.
ממשלת הוליאוק כיהנה במשך 12 שנים והמפלגה הלאומית הצליחה להיבחר מחדש בשלוש מערכות בחירות (1963, 1966 ו-1969). עם זאת, בתקופה זו עלה כוחה של "מפלגת האשראי החברתי", שערערה את מאזן הכוחות בפרלמנט בין המפלגה הלאומית לבין הלייבור ובבחירות של 1966 היא הצליחה לזכות במושבים בפרלמנט שהיו קודם לכן של המפלגה הלאומית. הוליאוק פרש מראשות הממשלה וממנהיגות המפלגה בראשית 1972 והוחלף בג'ק מרשל.
מרשל ירש מנהיג מנוסה במהלך שנת בחירות הוא לא הספיק לייצב את מעמדו בזמן. בנוסף, היה עליו להתמודד כנגד מנהיגה הכריזמטי והפופולרי של מפלגת הלייבור, נורמן קירק ובבחירות 1972 הוא הובס על ידו.
ממשלת המפלגה הלאומית השלישית
שנתיים לאחר מכן העבירה המפלגה את מרשל מתפקידו כמנהיג הסיעה הפרלמנטרית והחליפה אותו ברוברט מולדון, שקודם לכן כיהן כשר האוצר. בעקבות כך התחוללה תחרות עזה בין מולדון לבין קירק. בעודו מכהן כראש הממשלה חלה קירק ומת ב-1974. יורשו, ביל רולינג, לא היה הדמות המתאימה להתמודד מול מולדון ובבחירות של 1975 שבה המפלגה הלאומית בהנהגתו של מולדון לאחוז שוב בהגה השלטון.
ממשלת מולדון, שהעדיפה מדיניות של מעורבות ציבורית בכלכלה, עוררה דעות מעורבות בקרב תומכי כלכלת השוק בחוגי המפלגה. יוזמתו של ביל בירץ', "לחשוב בגדול" (Think Big), שנועדה כדי להשקיע כספי ציבור במיזמי אספקת אנרגיה, עמדה בניגוד לעמדות המפלגה בתקופה זו. סגנון מנהיגותו האוטוקרטי של מולדון נהיה בהדרגה בלתי פופולרי הן בציבור הכללי והן במפלגה עצמה ויחד עם מורת הרוח בנוגע למדיניות הכללית, נעשה ניסיון להחלפת מנהיג המפלגה ב-1980. השרים שעמדו מאחורי ניסיון זה היו דרק קוויגלי, ג'ים מק'לאי וג'ים בולגר. הם קראו תיגר על מנהיגותו של מולדון ושאפו להחליפו בסגנו, בריאן טלבויס. בכל אופן, תוכנית זו לא צלחה כתוצאה מאי רצונו של טלבויס ומולדון המשיך להנהיג את המפלגה.
תחת מנהיגותו של מולודן, ניצחה המפלגה הלאומית בשלוש מערכות בחירות רצופות ב-1975, ב-1978 וב-1981. עם זאת, גדל חוסר שביעות הרצון של הציבור וסגנון המנהיגות הלוחמני והשתלטני של מולדון נעשה פחות ופחות מושך. הן בבחירות של 1978 והן באלה של 1981, גרפה המפלגה הלאומית רק מעט יותר קולות בהשוואה לאלה של הלייבור, אך בבחירות בשיטה הרובנית, שהייתה נהוגה אז, היא הצליחה לשמור על רוב של מושבים בפרלמנט.
המחלוקות בשורות המפלגה המשיכו להתגבר, כשחברי הפרלמנט המורדים, מרילין וורינג ומייק מינוג, גרמו לדאגה מיוחדת בהנהגת המפלגה ואיימו על הרוב הדחוק של המפלגה בפרלמנט. ב-1984, כאשר סירבה וורינג לתמוך במדיניותו של מולדון בנוגע לביקוריהן של ספינות מונעות באנרגיה גרעינית או חמושות בנשק גרעיני בנמלי ניו זילנד, הכריז מולדון על בחירות בזק. על גבי מסך הטלוויזיה הכריז מולדון על עריכתן של הבחירות כשהוא נראה שתוי והיו כאלה שהאמינו שמאוחר יותר הוא התחרט על החלטתו לפנות לציבור הבוחרים. בבחירות אלו הובסה המפלגה הלאומית על ידי הלייבור בהנהגתו של דייוויד לאני.
ממשלת המפלגה הלאומית הרביעית
זמן קצר לאחר התבוסה בבחירות הדיחה המפלגה את מולדון מתפקידו כמנהיג המפלגה והחליפה אותו בג'ים מק'לאי, שעוד קודם לכן, זמן קצר לפני הבחירות, החליף את בראין טלבויס כסגן מנהיג המפלגה. מק'לאי, ליברל עירוני, בעל השקפות ימניות בנוגע לסוגיות כלכליות, לא הצליח לשקם את מזלה של המפלגה. ב-1986 נבחר ג'ים בולגר כמנהיג המפלגה בתמיכתו של הגוש המרכזי של המפלגה.
בבחירות של 1990 הביסה שוב המפלגה הלאומית את הלייבור תבוסה מוחצת ובולגר הקים ממשלה חדשה. עם זאת, המפלגה איבדה את תמיכתם של חלק מהשמרנים מתקופתו של מולדון כאשר היא המשיכה ליישם רפורמות כלכליות שגרמו לתבוסתה של ממשלת הלייבור. רפורמות אלו, החל מאלה שיזם שר האוצר של הלייבור, רוג'ר דאגלס, שכונו בציבור "רוג'רנומיקס" (Rogernomics), התמקדו בתהליכי הפרטה של נכסי המדינה ובצמצום הפיקוח על המחירים והסובסידיות. צעדי מדיניות אלו גרמו לניכור מצדם של תומכי לייבור מסורתיים, שראו בהם כבגידה בתדמית המפלגה, אך גם לא נראה היה שהם גרמו לפיוס של חברי המפלגה הלאומית, שעדיין היוו בסיס תמיכה חשוב למדיניות האטטיזם מבית מדרשו של מולדון.
רבים מהשמרנים ומאנשי המרכז בקרב תומכי המפלגה הלאומית העדיפו את המדיניות האוטוריטרית והמתערבת יותר של מולדון על פני מדיניות כלכלת השוק הליברלית שקידם דאגלס. עם זאת, שרת האוצר החדשה של המפלגה הלאומית, רות ריצ'רדסון, שהייתה תומכת נלהבת במדיניותו של דאגלס, האמינה שדאגלס לא הרחיק לכת יתר על המידה. מדיניותה גרמה לשני חברי פרלמנט מהמפלגה הלאומית לנטוש אותה ולהקים את המפלגה הליברלית של ניו זילנד. השקפותיה של ריצ'רדסון נתקלו בהתנגדות משמעותית בקרב חברי הסיעה הפרלמנטרית של המפלגה הלאומית ולזמן מה גרמו לנזק בבסיס התמיכה הציבורי בה.
בבחירות של 1993, הצליחה המפלגה הלאומית לשמור בקושי על מעמדה בממשלה בין השאר בזכות שיקום חזק של הכלכלה. בליל הבחירות היה חסר למפלגה הלאומית מושב אחד כדי להצליח להרכיב ממשלה אך בספירות חוזרות שהתקיימו בימים הבאים הצליחה המפלגה לקבל את ייצוגו של מחוז הבחירה של וואיטאקי. במקביל לבחירות, התקיים גם משאל עם בנוגע לשינוי עתידי בשיטת הבחירות בניו זילנד. להחלטה זו הייתה השפעה משמעותית על הפוליטיקה הניו זילנדית. באמצע שנת 1995 פרשה קבוצה של חברי פרלמנט מטעם המפלגה והקימה את "מפלגת ניו זילנד המאוחדת" (United New Zealand). כתוצאה משינוי שיטת הבחירות, הפכה המפלגה החדשה "ניו זילנד תחילה" (New Zealand First), בהנהגתו של חבר הפרלמנט והשר לשעבר מטעם המפלגה הלאומית, וינסטון פיטרס, להיות לשון המאזניים בבחירות 1996. לאחר משא ומתן ממושך של כמעט חודשיים, שבו תמרנה מפלגת "ניו זילנד תחילה" את שתי המפלגות הגדולות, היא החליטה להיכנס לקואליציה עם המפלגה הלאומית.
במסגרת תנאי ההסכם הקואליציוני, מונה פיטרס להיות סגן ראש הממשלה ושר האוצר. בנוסף סחטה מפלגתו של פיטרס ויתורים נוספים מהמפלגה הלאומית בתמורה לתמיכתה. מהלך זה הכעיס רבים מחברי הפרלמנט של המפלגה הלאומית, במיוחד את ג'ני שיפלי.
ב-1997, הביסה שיפלי את בולגר ונבחרה להיות מנהיגת המפלגה והאישה הראשונה בתפקיד ראש ממשלת ניו זילנד, היחסים בין המפלגה הלאומית לבין שותפתה לקואליציה התדרדרו. לאחר שב-1998 פיטרה שיפלי את פיטרס מהממשלה, התפלגה מפלגת ניו זילנד תחילה לשתי קבוצות ומחצית מחברי הפרלמנט שלה הלכו בעקבותיו של פיטרס ופרשו מהקואליציה. שאר חברי המפלגה פרשו ממנה ונותרו כחברי פרלמנט עצמאיים או שהקימו מפלגות חדשות שלא שרדו את מערכת הבחירות של 1999. אלה האחרונים העניקו לממשלת שיפלי את תמיכתם. ממשלת המפלגה הלאומית שלכאורה ניזוקה מהמצב, הצליחה לשרוד, אך הפסידה בבחירות למפלגת הלייבור בהנהגתה של הלן קלארק, אשר יחד עם מפלגת "הברית" (Alliance), הרכיבה ממשלת קואליציה חדשה.
באופוזיציה (2008-1999)
לאחר התבוסה בבחירות ועד 2001 המשיכה שיפלי להנהיג את המפלגה הלאומית ואז הוחלפה בביל אינגליש. עם זאת, לא הצליח אינגליש לרשום לזכותו הישגים במאבקו כנגד קלארק ובבחירות של 2002 נחלה המפלגה הלאומית את התבוסה הקשה ביותר בתולדותיה כשלזכותה נרשמו 27 מושבים בלבד מתוך 120 מושבים בפרלמנט.[5] רבים קיוו שאינגליש יצליח בשיקומה של המפלגה, אך שנה לאחר מכן הסתמן בסקרים שמצבה של המפלגה השתפר רק במעט בהשוואה למצבה בבחירות. באוקטובר 2003 התפטר אינגליש ובמקומו נבחר דון בראש, הנגיד לשעבר של הריזרב בנק של ניו זילנד שהצטרף לשורות המפלגה בבחירות של 2002.
תחת מנהיגותו של בראש השתפר מצב התמיכה הציבורית במפלגה הלאומית. אך בעיקר השיגה זאת המפלגה באמצעות החזרת התמיכה מהבוחרים שהצביעו למפלגות המרכז-ימין בבחירות 2002. מסע התעמולה של המפלגה הלאומית בנוגע ליחסים הבין-גזעיים, בנוסף לטענותיה בנוגע להעדפה שניתנה למאורים ולהתנגדותה למדיניות ממשלת הלייבור במהלך המחלוקת עם המאורים על הבעלות על מימי החופים, עוררו מחלוקת ציבורית קשה. מחלוקות קשות על הדרישה לקיצוצים במיסוי לקראת הבחירות של 2005, יחד עם איחוד בסיס התמיכה במחנה המרכז-ימין, תרמו ככל הנראה לעליה בכוחה של המפלגה הלאומית שזכתה ב-48 מתוך 121 מושבים בפרלמנט. אף על פי כן, המפלגה נותרה השנייה בגודלה, אחרי הלייבור שזכתה ב-50 מושבים והיו לה מספר אפשרויות להרכבת ממשלה. בסופו של דבר הרכיבה מפלגת הלייבור ממשלת קואליציה והמפלגה הלאומית נותרה באופוזיציה.
לאחר בחירות 2005 ספגה מנהיגותו של דון בראש ביקורת מצדה של התקשורת והפרשנים הפוליטיים העלו אפשרות של עריכת בחירות למנהיגות המפלגה עוד לפני בחירות 2008. בנובמבר 2006 התפטר בראש, זמן קצר לפני שפורסם ספר שחשף מעשים בלתי כשרים שנעשו במסגרת מערכת הבחירות הקודמת. ימים ספורים לאחר מכן נבחר ג'ון קי להיות מנהיג המפלגה החדש. קי הצטייר כבעל תדמית נייטרלית יותר ואחד הנושאים שהיו בראש מעייניו היה היקף העוני בקרב ילדים.
ממשלת המפלגה הלאומית החמישית
בבחירות הכלליות שהתקיימו ב-8 בנובמבר 2008, זכתה המפלגה הלאומית בהנהגתו של קי ב-58 מושבים בפרלמנט. מפלגת הלייבור שממשלותיה כיהנו בשלוש קדנציות רצופות, הובסה בבחירות, וב-19 בנובמבר הושבעה הממשלה החדשה, ממשלת קואליציית מרכז-ימין בראשות המפלגה הלאומית יחד עם "מפלגת הצרכנים ומשלמי המיסים" (ACT), המפלגה המאורית ו"מפלגת העתיד המאוחד" (United Future Party).
לאחר הבחירות, החל קי לנהל שיחות עם נציגי המפלגה המאורית, על אף שעם המפלגות השותפות לקואליציה הוא הצליח להשיג רוב לממשלתו. נכון ל-2014 איישו מפלגות הקואליציה 64 מתוך 121 המושבים בפרלמנט.
בבחירות הכלליות של 2014 ניצחה המפלגה הלאומית בפעם השלישית ברציפות. היא גרפה 47.04% מכלל קולות הבוחרים ומספר נציגה בבית הנבחרים עמד על 60. היא חידשה את הסכמי התמיכה מבחוץ עם מפלגת ACT ועם מפלגת העתיד המאוחד.[6] ממשלת המפלגה הלאומית הרחיבה את הגיל בו זכאים ילדים לביקורים חינם אצל רופא כללי ל-13 כחלק ממצע הבחירות שלהם באותה שנה, זאת בנוסף להארכת חופשת הלידה בשבועיים ל-16 שבועות.[7]
במהלך תקופות כהונתו השנייה והשלישית הוביל קי מערכות לתמיכה חזקה בהסכמי סחר חופשי כמו "השותפות הטרנס-פסיפית" (Trans-Pacific Partnership).[8]
לאחר שכיהן כראש הממשלה במשך שמונה שנים, הודיע קי על התפטרות מתפקיד מנהיג המפלגה ב-5 בדצמבר 2016. שבוע לאחר מכן הוא התפטר מתפקידו כראש הממשלה.[9] סגנו של קי, ביל אינגליש נבחר באותו יום כמנהיג המפלגה החדש לאחר ששר הבריאות, ג'ונתן קולמן ושרת המשטרה, ג'ודית קולינס, הסירו את מועמדותם.[10][11]
באופוזיציה (2017 עד 2023)
בבחירות הכלליות של 2017 ירדה התמיכה במפלגה הלאומית ל-44.4% ומספר המושבים שלה בפרלמנט פחת בארבעה ל-56, אך היא עדיין נותרה המפלגה הגדולה ביותר.[12] מפלגת "ניו זילנד תחילה", בהנהגתו של וינסטון פיטרס, היוותה את לשון המאזניים וחבר לקואליציה עם מפלגת הלייבור, שמצידה השיגה את תמיכת מפלגת הירוקים, ובכך תמו תשע שנות השלטון של המפלגה הלאומית.
אינגליש הודיע על כוונתו להמשיך לכהן כמנהיג המפלגה עד לבחירות הבאות,[6] אך בסופו של דבר התפטר.[13] ב-27 בפברואר 2018 הוחלף אינגליש על ידי סיימון ברידג'ס.[14]
ביולי 2020 ברידג'ס התפטר ובמקומו מונתה ג'ודית קולינס למנהיגת המפלגה. בנובמבר 2021, קולינס התפטרה לאחר כשלון נוסף של המפלגה בבחירות הפרלמנטריות. במקומה מונה כריסטופר לקסון, שהוביל את המפלגה לניצחון בבחירות 2023 וחזרה לקואליציה לראשונה מזה 6 שנים.
קישורים חיצוניים
אתר האינטרנט הרשמי של המפלגה הלאומית של ניו זילנד- המפלגה הלאומית של ניו זילנד, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
המפלגה הלאומית של ניו זילנד, ברשת החברתית פייסבוק
המפלגה הלאומית של ניו זילנד, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
המפלגה הלאומית של ניו זילנד, ברשת החברתית אינסטגרם
המפלגה הלאומית של ניו זילנד, חברה ברשת החברתית LinkedIn
הערות שוליים
- ^ National's Vision For New Zealand
- ^ Stephens, Gregory R. Electoral Reform and the Centralisation of the New Zealand National Party, MA thesis, Victoria University of Wellington
- ^ "Bluegreens". bluegreens.org.nz. 2011. Retrieved 27 August 2011.
- ^ "Blue Libs".
- ^ "Official Count Results -- Overall Status". Electoral Commission. Retrieved 7 August 2013.
- ^ 6.0 6.1 "Bill English staying on through 2020". Stuff.co.nz. 24 October 2017.
- ^ "Election 2014: Nats' promises to you". New Zealand Herald. 2014-09-21.
- ^ "PM reinforces TPP benefits in New York". The Beehive. 20 September 2016.
- ^ "New Zealand Prime Minister John Key announces resignation". Stuff.co.nz. 5 December 2016.
- ^ "Live: Prime Minister John Key has resigned. What happens next?". Stuff.
- ^ "The race for Prime Minister gets crowded – It's Bill English, Jonathan Coleman and now Judith Collins". The New Zealand Herald.
- ^ "2017 General Election – Official Result". New Zealand Electoral Commission.
- ^ "Bill English announces retirement from Parliament". Scoop News. 13 February 2018.
- ^ Bracewell-Worrall, Anna (27 February 2018). "Live updates: National chooses Simon Bridges".
37280830המפלגה הלאומית של ניו זילנד