ג'ים בולגר
 | |||||
| לידה |
31 במאי 1935 (גיל: 88) אופונקה, ניו זילנד | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| שם מלא | ג'יימס ברנדן בולגר | ||||
| מדינה |
 ניו זילנד | ||||
| מפלגה | המפלגה הלאומית של ניו זילנד | ||||
| בת זוג | ג'ואן רידל | ||||
| |||||
ג'יימס ברנדן "ג'ים" בולגר (באנגלית: James Brendan "Jim" Bolger; נולד ב-31 במאי 1935) הוא מדינאי ניו זילנדי שכיהן כראש ממשלת ניו זילנד ה-35 בין השנים 1990 – 1997. במערכת הבחירות בה נבחר בולגר לתפקידו, הוא הבטיח ליצור "חברה הגונה" (Decent Society), בעקבות הרפורמות של ממשלת הלייבור שקדמה לו, שהיו ידועות בכינוי "רוג'רנומיקס". זמן קצר לאחר שכוננה ממשלתו, היא נאלצה לחלץ את הבנק של ניו זילנד מקשייו וכתוצאה מכך היא חזרה בה ממספר הבטחות שניתנו במהלך מערכת הבחירות. במהלך תקופת כהונתו של בולגר בוצע שינוי בשיטת הבחירות בניו זילנד.
ראשית חייו
בולגר נולד בעיירה אופונקה שבחבל טראנאקי שבמערב האי הצפוני. הוא היה אחד מחמשת ילדיהם של דניאל בולגר ושל ססיליה בולגר לבית דויל,[1] שהיגרו יחד ממחוז וקספורד שבמערב אירלנד ב-1930. בהיותו בן 15 עזב בולגר את בית הספר כדי לעבוד בחווה המשפחתית.
ב-1963 נשא בולגר לאישה את ג'ואן רידל ושנתיים לאחר מכן הם עברו לחוות צאן ובקר משלהם בטה קויטי שבאי הצפוני. במהלך תקופה זו נעשה בולגר מעורב בפוליטיקה של המגזר החקלאי המקומי. בסוף שנות השישים הוא התבקש ללוות את מי שהיה אז שר האוצר, רוברט מולדון, בסיור באזור להכרת הבעיות מולם ניצבו החקלאים. בסיור זה הוא התוודע לסגנון מנהיגותו של מולדון.
קריירה פוליטית
בולגר נכנס לפוליטיקה ב-1972, כאשר נבחר לפרלמנט של ניו זילנד מטעם המפלגה הלאומית של ניו זילנד במחוז הבחירה של האזור הכפרי של אזור מגוריו, מחוז אותו הוא ייצג עד פרישתו מהחיים הפוליטיים. ב-1975 הוא מונה להיות שר הדיג ושר שותף לענייני חקלאות בממשלתו של רוברט מולדון ולאחר הבחירות של 1978 הוא מונה להיות שר העבודה.
לאחר תבוסתה של המפלגה הלאומית בבחירות 1984 קראו בולגר וסגן מנהיג המפלגה, ג'ים מק'לאי, תגר על מנהיגותו של מולדון והתמודדו על תפקיד מנהיג המפלגה. מערכת הבחירות של 1987 היוותה כישלון עבור המפלגה הלאומית שהביעה בה את זעמה על הרפורמות הנאו-ליברליות של ממשלת הלייבור, שכונו "רוג'נומיקס" (על שמו של שר האוצר בממשלת הלייבור, רוג'ר דאגלס). בבחירות 1990 זכתה המפלגה הלאומית בניצחון סוחף ובגיל 55 נבחר בולגר להיות ראש ממשלת ניו זילנד ה-35.[2]
ראש ממשלת ניו זילנד
מדיניות כלכלית
שלושה ימים לאחר השבעתו של בולגר כראש הממשלה, נאלצה ממשלתו לערוב לחובתיו של הבנק של ניו זילנד (Bank of New Zealand), אז הבנק הגדול במדינה. עלותה של ערבות זו עמדה על 380 מיליון דולר ניו זילנדי אך לאחר תיקון התקציב הממשלתי, היה על הממשלה ללוות 740 מיליון דולר.[3] לכך הייתה השפעה מידית על דרכו של בולגר בממשלה, כשהתקציב הראשון של ממשלתו כונה "אם כל התקציבים" (Mother of All Budgets).[4]
במהלך מסע הבחירות, מתח בולגר ביקורת על חבילת הרפורמות של ממשלת הלייבור, בטענה שהיא מזיקה למרקם החברתי של ניו זילנד. יחד עם זאת, עם כינונה, המשיכה ממשלת בולגר בתחילה בישומן של הרפורמות הנאו-ליברליות של הלייבור. שרת האוצר, רות ריצ'רדסון, הוציאה לפועל קיצוצים עמוקים בהוצאה הציבורית, בעיקר בתחומי הבריאות והרווחה. מדיניות זו כונתה על שמה "רותנזיה" (הלחם בסיסים שכלל את שמה הפרטי של שרת האוצר עם המונח Euthanasia, באנגלית: המתת חסד). התקציב הראשון שהוגש על ידי הממשלה החזיר לאחור הבטחות שנתה המפלגה הלאומית במערכת הבחירות לבטל את המיסוי על הפנסיות.[4]
לאחר בחירות 1993, העביר בולגר את ריצ'רדסון לספסלים האחוריים ומינה את ביל בירץ', שנתפש כמתון יותר. במהלך תקופת כהונתו של בירץ', הוגדלו סעיפי ההוצאות בתקציב על בריאות וחינוך. ממשלת בולגר הגישה גם את חוק הבנייה שנראה היה כאחד הגורמים למשבר בענף הבנייה שהתאפיין בדליפות בבתי עץ ועלות תיקון הנזקים הגיעה ל-11 מיליארד דולר.[5]
מדיניות חוץ
ממשלת בולגר המשיכה את המדיניות האנטי-גרעינית של ממשלת הלייבור שקדמה לה.
שינוי שיטת הבחירות
בולגר התנגד לשינוי שיטת הבחירות,[2] אך למרות התנגדות מפלגתו, הוא קיים משאל עם על השאלה אם ניו זילנד תעבור משיטת הבחירות המבוססת על זו הבריטית של בחירות בשיטה הרובנית לבחירות בשיטה היחסית. ב-1992 הצביעו אזרחי ניו זילנד על שינוי שיטת הבחירות לשיטה יחסית מעורבת (Mixed-member proportional representation). שינוי זה עמד להצבעה במשאל עם יחד עם ההצבעה בבחירות של 1993. במקור הציע בולגר חזרה למבנה פרלמנט דו-בתי עם סנאט שהיה אמור להיבחר בשיטת הקול היחיד הנייד,[2] אך ההצעה ירדה בסופו של דבר מעל הפרק.
הזהות הלאומית והרפובליקניזם
ב-1992 העבירה ממשלת בולגר את חוק המוזיאון של ניו זילנד. במהלך דיון בפרלמנט ב-1994 הציע בולגר את הפיכתה של ניו זילנד לרפובליקה. בולגר הכחיש את הטענות שגישתו זו הייתה קשורה למוצאו האירי. הצעות להפסיק את מעמדה של המועצה השיפוטית של המועצה המלכותית כערכאה השיפוטית הגבוהה ביותר בניו זילנד, לא הצליחו לעבור בפרלמנט. רק ב-2003, הצליחה ממשלת הלייבור בראשותה של הלן קלארק להעביר את סמכות הערכאה השיפוטית העליונה כאשר הוקם בית המשפט העליון של ניו זילנד.
ב-1996 הופסקה הענקת אותות הכבוד הבריטים והונהגה מערכת חדשה של אותות כבוד ניו זילנדים.
בכינוס על ימי ממשלת בולגר שהתקיים ב-2007 סיפר בולגר כי הוא דן עם המלכה על האפשרות שניו זילנד תהפוך להיות רפובליקה: "ביותר מהזדמנות אחת שוחחתי עם הוד מלכותה על דעתי שניו זילנד תבחר בעצמה את ראש המדינה שלה בנקודת זמן מסוימת. שוחחנו על הנושא באופן ההגיוני ביותר ובשום אופן היא לא הייתה מופתעת או מזועזעת והיא גם לא ערפה את ראשי".[6]
הבחירות בשיטה החדשה
ב-1996 התקיימה מערכת הבחירות הראשונה בשיטה החדשה. ממשלת בולגר המשיכה להיות ממשלת מעבר כאשר התקיימו המגעים להרכבת קואליציה. למרות שהמפלגה הלאומית נותרה המפלגה הגדולה ביותר, לא בולגר ולא מנהיגת הלייבור הלן קלארק לא יכלו להקים ממשלה רק על בסיס מפלגותיהם. לשון המאזניים בבית הנבחרים הייתה מפלגת "ניו זילנד לפני הכל" (New Zealand First), מפלגה שהוקמה שלוש שנים בלבד לפני הבחירות. מנהיגה, וינסטון פיטרס, פרש מהמפלגה הלאומית כדי להקים מפלגה משל עצמו והתנגד לרפורמות שוק חופשי רבות שיושמו על ידי המפלגה הלאומית ועל ידי הלייבור לפניה.
בסופו של דבר, החליט פיטרס בדצמבר לחבור למפלגה הלאומית להקמת קואליציה. בולגר נאלץ לשלם מחיר גבוה כדי להישאר בשלטון. כחלק מההסכם הקואליציוני, מונה פיטרס להיות סגן ראש הממשלה ושר האוצר. למרות שבעברו במפלגה הלאומית הודח פיטרס מהקבינט על ידי בולגר, נראה היה שהשניים הצליחו לעבוד יחדיו בצורה טובה.
התפטרות
התנגדות הולכת וגדלה לבולגר גרמה ב-1997 לשרת התחבורה, ג'ני שיפלי, לקרוא תגר על מנהיגותו של בולגר. בעת ששיפלי הכריזה על רצונה להיבחר כמנהיגת המפלגה, היה בולגר מחוץ לניו זילנד ובשובו הוא מצא שהוא איבד את תמיכתו של הגוף הבוחר של המפלגה כמנהיג המפלגה וכראש הממשלה. בולגר העדיף להימנע מהתמודדות וב-8 בדצמבר הוא התפטר ושיפלי הייתה לאישה הראשונה בניו זילנד שמונתה להיות ראש הממשלה. בתור מחווה, מונה בולגר להיות שר זוטר בממשלת שיפלי.
לאחר הפרישה
ג'ים בולגר פרש מחברותו בפרלמנט ב-1998 כדי להתמנות כשגריר ניו זילנד בארצות הברית. עם סיום תפקידו ושובו לניו זילנד ב-2001, הוא מונה להיות יושב הראש של חברת הדואר של ניו זילנד שבבעלות המדינה ושל חברת הבת שלה קיוויבנק. כמו כן הוא משמש כחבר במועצות מנהלים של חברות שונות במשק הניו זילנדי ושל גופים ציבוריים שונים. ב-1997 הוענק לו תואר חבר מסדר ניו זילנד.
בפברואר 2007 נבחר בולגר להיות נגיד אוניברסיטת ואיקטו. ביולי 2008, כמעט 15 שנים לאחר שהממשלה בראשותו הפריטה את חברת הרכבת הממשלתית New Zealand Rail, רכשה ממשלת הלייבור מחדש את יורשתה Toll NZ. בולגר מונה להיות יושב הראש של החברה ששמה שונה ל-KiwiRail וכיהן בתפקיד זה עד יולי 2010. כמה אנשים, כולל וינסטון פיטרס, ראו במינוי זה מעשה צביעות. בתגובה, הודה בולגר במעורבותו בהפרטת החברה באומרו, "חיי מלאים באירוניות".[7]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Enniscorthy Guardian (April 2006). "Craanford native, Cecilia (104) passes away in New Zealand".
- ^ 2.0 2.1 2.2 "NZ History online: Biographies – Jim Bolger". Ministry for Culture and Heritage. 10 July 2010.
- ^ Reuters (6 November 1990). "New Zealand Bank Bailout". New York Times. Retrieved 22 December 2008.
- ^ 4.0 4.1 "A Summary Of Some Major Budgets From The Past". NZPA. 24 May 2009.
- ^ Rudman, Brian (18 September 2009). "Brian Rudman: Government must plug those leaks". The New Zealand Herald. Retrieved 6 October 2011.
- ^ Maggie Tait (27 April 2007). "Bolger told Queen monarchy's time numbered". The New Zealand Herald. Retrieved 27 April 2007.
- ^ Young, Audrey (2 July 2008). "Govt: We paid top dollar for rail". The New Zealand Herald. Retrieved 6 October 2011.
| ראשי ממשלת ניו זילנד | ||
|---|---|---|
|
