אדוארד סטפורד
 | |||||
| לידה |
23 באפריל 1819 אדינבורו, סקוטלנד | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
14 בפברואר 1901 (בגיל 81) לונדון, אנגליה | ||||
| שם מלא | אדוארד ויליאם סטפורד | ||||
| מדינה |
 ניו זילנד | ||||
| מפלגה | ללא שיוך פוליטי | ||||
| בת זוג |
אמילי שרלוט (1857-1846) מרי ברטלי (1899-1859) | ||||
| |||||
| |||||
| |||||
סר אדוארד ויליאם סטפורד (באנגלית: Edward Stafford; 23 באפריל 1819 – 14 בפברואר 1901) היה ראש ממשלת ניו זילנד השלישי שכיהן בשלוש תקופות כהונה לא רצופות במהלך המחצית השנייה של המאה ה-19. תקופת הכהונה המצטברת שלו היא הארוכה מבין כל ראשי ממשלת ניו זילנד שלא כיהנו מטעם מפלגה כלשהי. סטפורד תואר כמנהיג פרגמטי, הגיוני ובעל חשיבה ברורה.
ראשית חייו
סטפורד נולד באדינבורו, סקוטלנד למשפחה אמידה שיכלה לאפשר לו לקבל חינוך טוב. הוא למד בבית הספר המלכותי בעיר דאנגנון שבצפון אירלנד, שם הצטיין בלימודיו. לאחר מכן הוא למד בטריניטי קולג' בדבלין. בשנים 1841 – 1842 הוא יצא למסע באוסטרליה, אך ב-1843 הוא בחר להצטרף לקרובי משפחתו בנלסון, ניו זילנד, שם הוא נעשה עד מהרה פעיל בפוליטיקה והחל למתוח ביקורת על תגובתו הרפה של המושל רוברט פיצרוי על "תקרית וואיראו". ב-1850 הוא הצטרף לרבים שקראו להנהגתו של ממשל עצמי לניו זילנד, כולל מתן זכות בחירה לנשים.
ב-1853 נבחר סטפורד להיות נציב המחוז (Superintendent) של נלסון (חלקו הצפוני של האי הדרומי). בין הישגיו ניתן למנות את הקמתה של מערכת החינוך (חינוך חילוני, חובה וחינם) שמאוחר יותר היוותה מודל למערכת החינוך הארצית. תפקודו של סטפורד כנציג המחוז קיבל תשבחות מרבים.
עם תחילת מערכת הבחירות לפרלמנט של ניו זילנד הראשון, לא הציג סטפורד את מועמדותו, בטענה שאין זה מן הראוי להיכנס לפוליטיקה הארצית בעודו מכהן בתפקיד מחוזי. למרות בקשות מפוליטיקאים כמו הנרי סיוול, דחה סטפורד את הבקשות להתמודד, עד לבחירות של 1855, אז נבחר מטעם מחוז הבחירה של נלסון.
ראש ממשלת ניו זילנד
כהונה ראשונה
עם יצירתו של תפקיד ראש ממשלת ניו זילנד, ב-1856, סירב סטפורד להתמודד עליו. במקום זאת נבחר לתפקיד הנרי סיוול. אך כהונתו של סיוול ארכה 13 ימים בלבד והוא הוחלף על ידי ויליאם פוקס. סטפורד סירב להצעות של שניהם לכהן כשר. לאחר שממשלת פוקס הראשונה, שכהונתה ארכה גם היא 13 ימים, נפלה, נראה היה שסטפורד הוא האפשרות היחידה שבאה בחשבון, והוא הסכים לקחת על עצמו את תפקיד ראש הממשלה.
אחד מהחוקים הראשונים שסטפורד דאג לחקיקתם היה מיועד להגדיר את מערכת היחסים בין המחוזות והממשלה המרכזית. צעד נוסף שלו היה הקמתו הבלתי רשמית של הקבינט, שהתכנס בנפרד מהמועצה המנהלת (Executive Council) הרשמית. משמעות הדבר הייתה שענייני הממשלה ינוהלו שלא בנוכחותו של המושל הכללי, שיחסיו עם הפרלמנט כבר היו מתוחים ממילא.
סטפורד התעמת עם המושל גם על סוגיית חלוקת הסמכויות, בייחוד בנוגע לאחריות על היחסים עם המאורים. המושל, תומאס גור בראון, שחש בוז לאווירה הכאוטית של ממשלות סיוול ופוקס, לא האמין שלפרלמנט צריכה להיות שליטה על נושא כה חשוב, בעוד שסטפורד המשיך לדחוף למטרתו שמכבר הימים לממשל עצמי דמוקרטי. סטפורד, בשמה של הממשלה החדשה, סירב לקחת אחריות על כל הצעדים הכלכליים שננקטו על ידי המושל ללא אישורו של הפרלמנט.
ב-1858 ו-1859, נסע סטפורד אל מחוץ לניו זילנד, בניסיון לנהל משא ומתן בשם המדינה בנושאים שונים. נסיעתו הייתה בעייתית, שכן בהיעדרו, הסכימו עמיתיו לממשלה והמושל על צעדי כפיה כלפי המאורים כדי שיסכימו למכור את אדמותיהם בוואיטרה, למרות התנגדותו הנחרצת של סטפורד. סטפורד גינה את החלטה הן על רקע כלכלי והן על רקע מוסרי ושקל להתפטר מתפקידו. בסופו של דבר, הוא בחר להמשיך ולכהן בתפקידו, אך דעותיו על היחסים עם המאורים, בנוסף למתקפותיו של פוקס על חולשתו וחוסר התמיכה שהייתה נחוצה לו לביצוע הפלישה לוואיקטו, גרמו לאובדן אמונו של הפרלמנט בו בהצבעה ביולי 1861. פוקס חזר לכהן כראש הממשלה.
שנה לאחר מכן נפלה ממשלתו של פוקס ולסטפורד הייתה שוב את ההזדמנות לכהן כראש ממשלה, אך הוא סירב. הוא נימק את החלטתו ביחסים העכורים שהיו לו עם המושל ג'ורג' גריי והוא לא היה מוכן לכהן כראש הממשלה כאשר המושל עוקף את מדיניותו. במקום זאת נבחר לתפקיד אלפרד דומט. ממשלת דומט זכתה לתיאור "ממשלת סטפורד בלי סטפורד". אחרי קצת יותר משנה הוחלף דומט בפרדריק ויטאקר, שממשלתו החזיקה למשך זמן דומה והוחלפה בממשלתו של פרדריק ולד. ולד, כמו דומט, נקט בצעדי מדיניות שהיו זהים לאלה של סטפורד, למרות שבין השניים לא שררו יחסים טובים.
כהונה שנייה
ב-16 באוקטובר 1865, כאשר ולד פרש מתפקידו עקב בריאותו הלקויה ועקב לחץ נפשי, לקח על עצמו סטפורד שוב את ראשות הממשלה. בכהונתו זו הוא המשיך בתוכנית החקיקה של ולד, אך צמצם את מה שהוא ראה כהוצאות כספיות מוגזמות של ולד (נושא זה היה אחד הנושאים העיקריים שגרמו לחוסר חיבה בין השניים). כהונתו של סטפורד עמדה בסימן של התייעלות וחיסכון. בבחירות של 1866 הוא זכה באמונו של ציבור הבוחרים.
יחד עם זאת, יחסיו של סטפורד עם המושל הלכו לדחי אל דחי. במיוחד נסובו הוויכוחים ביניהם על האחריות למימון הפעולות הצבאיות מול המאורים. סטפורד החזיק בדעה שהעימות עם המאורים הוא "אימפריאלי" שתחילתו והמשכו היו צעד של ממשלת בריטניה. בתוקף זה הוא התנגד לדעתם של הבריטים שהפרלמנט של ניו זילנד צריך לקחת על עצמו את האחריות על דיכוי "השבטים המורדים", והתעלם מתלונותיו של המושל על צמצום בהוצאות הצבאיות. כאשר בסופו של דבר ויתרה ממשלת בריטניה על האחריות לטיפול במאורים, נדרש מסטפורד למלא את החסר במימון הפעילות הצבאית. סטפורד סירב לכך, ותחת זאת הציג את טענת הנגד שלו בנוגע להפסדיהם הכלכליים של המתיישבים. ב-1868 הושג הסכם לפיו שני הצדדים יוותרו על תביעותיהם.
ממשלת סטפורד שמרה לזמן מה על יחסים טובים בדרך כלל עם המאורים. הדוגמה לכך הייתה הקצאת המושבים בפרלמנט עבור נציגים מאורים ב-1867 ובקשתו של סטפורד מהמושל להעניק חנינה למנהיגי השבטים המורדים. בכל אופן, הצלחותיהם הצבאיות של ראשי השבטים המאורים, טה קוטי וטיטוקווארו, גרמו לרבים לטעון שניסיונות הפיוס של סטפורד לקו בשיקול דעת לא נכון.
סטפורד שאף להכריז על בחירות כדי לחדש את אמון הציבור בו, אך צעדו זה נתקל בסירובו של המושל ג'ורג' בואן, שלא חש חיבה רבה לסטפורד, בלשון המעטה. ב-1869 הובסה ממשלת סטפורד, כשמחליפו היה שוב, ויליאם פוקס.
כהונה שלישית
הדמות החזקה בממשלתו השלישית של פוקס היה שר האוצר שלו ג'וליוס ווגל ועד מהרה החל סטפורד להתמקד בו, יותר מאשר בפוקס עצמו. סטפורד לא שלל באופן כללי את תוכנית העבודות הציבוריות של ווגל, אך הלין על כך שווגל נהג בפזיזות ביישומה. שליטתו ההולכת ופוחתת של פוקס בנעשה בממשלתו, אפשרה בסופו של דבר לסטפורד להיבחר שוב כראש ממשלה ב-1872. הרוב שסטפורד זכה לו היה קטן יחסית, אך עד מהרה הוא הובס בהצבעת אי אמון. כשבואן סירב שוב לפזר את הפרלמנט, לא נותר לסטפורד ברירה, אלא להתפטר. הוא הוחלף בג'ורג' ווטרהאוס.
לזמן קצר ניסה סטפורד לאחד את שורות האופוזיציה, אך הוא מצא בה דמויות בעלות ניגוד זו לזו. בשלב זה החל סטפורד לעבוד בשיתוף פעולה עם ג'וליוס ווגל. למרות הביקורת שהייתה לו על מדיניותו הכלכלית של ווגל וחלקו בנפילת ממשלות האחרונה של סטפורד, השניים חלקו דעות בנושאים שונים. כאשר ווגל נבחר להיות ראש הממשלה, הוצע לסטפורד תפקיד שר בממשלתו, אך הוא סירב על רקע הצורך להתפנות לטיפול בחייו הפרטיים.
שנותיו האחרונות
סטפורד המשיך לכהן כחבר הפרלמנט עד 1878. כאשר חיפש ווגל את הדרך לפרוש מתפקידו, נוצרה עבור סטפורד האפשרות לחזור שוב לממשלה, אך הוא דחה זאת. הוא פרש ב-1878, כשהוא מביע סלידה מממשלתו של המושל לשעבר, ג'ורג' גריי, שכעת כיהן כראש הממשלה.
את שנותיו האחרונות הוא בילה באנגליה, כשהוא מקדיש את זמנו לניהול עסקיו. עם הגעתו לאנגליה הוענק לו תואר אביר מפקד של מסדר מיכאל ה"קדוש" וג'ורג' ה"קדוש" וכן הוצע לו לכהן כמושל מדרס וכמושל קווניסלנד והוא סירב. ב-1887, במסגרת חגיגות היובל למלוכתה של המלכה ויקטוריה, הוענק לו תואר אביר מפואר של מסדר מיכאל ה"קדוש" וג'ורג' ה"קדוש".
אדוארד סטפורד מת בלונדון ב-14 בפברואר 1901 הוא הניח אחריו שלוש בנות ושלושה בנים, מנישואיו למרי ברטלי ב-1859. רעייתו הלכה לעולמה ב-1899. נישואיו הקודמים לאמילי שרלוט, הסתיימו בעקבות מותה של אמילי ב-1857 בגיל 29 מבלי שנולדו להם ילדים.
קישורים חיצוניים
| ראשי ממשלת ניו זילנד | ||
|---|---|---|
|
