איקונין
איקונין (ביוונית: Εικων, "דמות") הוא ייצוג אמנותי של סמל. איקונין יכול להיות ציור, תבליט, פסל, או פסיפס. בספרות היהודית, המונח "איקונין" מתייחס בעיקר לדמותו של אותו האיש הצלוב התלויה על הקיר בכנסיות ובבתים נוצריים רבים. בנצרות משמש הרבה גם לייצג דבר מה "קדוש" או אלה-י, כגון "קדושים".
צלמיות בנצרות המוקדמת
איקונוגרפיה (יצירת האיקונין וחקר הנושא) צברה חשיבות בנצרות בשל האמונה בהתגלמות ה"קדושה" בחומר.
אוסביוס מקיסריה, הגמון נוצרי ומראשוני ההיסטוריונים של הכנסייה, מתעד סיפור נפוץ אודות האיקונין הראשון בנצרות. בסיפור זה (על־פי אחת מגרסאותיו), שלח המלך אבגרוס מאדסה מכתב לאותו האיש בירושלים, וביקש ממנו לבוא ולרפאו מחוליו. אותו האיש לקח פיסת בד פשתן ולחץ אותה אל פניו, כך שהתקבל "תדפיס" (Mandylion) של פניו על הבד, ושלח את הבד אל המלך. בד זה נותר באדסה, על־פי האגדה, עד למאה ה־10, ואז נלקח לקונסטנטינופול. הוא אבד ב־1204 כשהעיר הותקפה במהלך מסע צלב. בד זה והדמות שעליו היוו תבנית לציורי אותו האיש מאז.
יוספוס מדווח גם כי ראה איקוניות רבות של אותו האיש, פאולוס, ופטרוס שהיו ישנים למדי, כמו גם שראה פסל ארד של אותו האיש מחוץ לביתה של אישה שנרפאה ממחלה קשה לאחר תריסר שנים. האישה מוזכרת בברית החדשה, אך לא הפסל.
במערות קבורה נוצריות עתיקות נמצאו גם ציורים פשוטים של אותו האיש, כמו גם תיאורים של סצנות מתוך התנ"ך. מערות אלה ("קטקומבות") שמשו לא רק לקבורה, אלא גם להסתתרות של הנוצרים מפני רודפיהם הרומאים. מסופר גם כי לוקאס צייר לפחות שלוש איקונות של מריה ה"קדושה". יש המאמינים כי אחת מאלה שרדה עד ימינו, והועברה לתיחווין שברוסיה בשנת 2004.
האיקונוגרפיה שגשגה תחת האימפריה הביזנטית החל מהמאה ה־5 או ה־6.
איקונוקלאזמה (ניפוץ אלילים) והרפורמציה
החל מהמאה ה-8 התפתחה בנצרות מחלוקת חריפה, לעיתים אלימה, סביב נושא הסגידה לתמונות, שלאחדים נראתה תמימה וראויה לשבח, ולאחדים נראתה כצורה של עבודת אלילים. מחלוקת זו הובילה לעיתים קרובות לאיקונוקלאזמה- ניפוץ המוני של איקוניות. כך, לדוגמה, האיסור המוחלט על איקונין שהטיל לאו השלישי בשנת 730 בכל רחבי האימפריה הביזנטית, והניסיון הפחות מוצלח של יורשו, לאו השישי, לחזור על איסור זה בשנת 813.
תמונות דתיות היו גם אחת מנקודות המחלוקת של הרפורמטורים הפרוטסטנטים, שעודדו או יזמו איקונוקלאזמות בחלקים שונים של אירופה, ועדיין נמנעים באופן כללי מאיקונין, הן בבתים והן בכנסיות.
איקונין במסורות הנוצריות המזרחיות
השימוש באיקונין התפתח מאד ברוסיה לאחר המרתה לנצרות אורתודוקסית בשלהי המאה ה-10. הם הפכו נפוצים במיוחד בכנסייה האורתודוקסית, בכנסייה האורתודוקסית המזרחית, ובכנסייה הקתולית המזרחית.
בשימוש מסוג זה, איקונין יכול להיות ציור גדול בקיר הכנסייה או ציור קטן על עץ. בבתים דתיים רבים ברוסיה, למשל, יש איקוניות מסוג זה התלויים על קירות. יש היסטוריה עשירה ותבניות עשירות של סמליות דתית המקושרת לאיקונין. הנוצרים האורתודוקסים מכנים אותם לעיתים "חלונות לגן־עדן". בכנסיות מזרחיות אלה, מרכז הכנסייה מופרד באופן טיפוסי מהמזבח בעזרת "איקונוסטאזיס", קיר של איקונין.
איקונין מוארים לעיתים קרובות בעזרת נרות או כדים ובהם שמן ופתילה (ההעדפה נתונה לנרות משעוות דבורים ולשמן זית בשל בעירתם הנקייה מעשן). מעבר למטרה הפרקטית של הארת הציורים בכנסייה חשוכה בימים שבטרם החשמל, יש כאן גם סמליות של "הארת" ה"קדושים" כביכול בידי אותו האיש.
כשנוצרים אורתודוקסים מביעים כבוד או מייחסים "קדושה" לאיקונין, הם מסייגים את הקדושה לדבריהם רק לדמויות או למאורעות המתוארים באיקונין, ולא לאיקונין עצמו. כדי להבהיר זאת להמוני העם, נאסרה הסגידה לאיקונין בידי אותה מועצה שטענה בזכות השימוש בהם, המועצה האקומנית השביעית (המפגש השביעי של מועצת הכנסייה העולמית). הנוצרים האורתודוקסים ראו ב"קידוש" האיקונין הצהרה שעולם החומר אינו בהכרח רע, והוא יכול לשמש גם את מה שהם רואים בו אלוקות.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: איקונין |
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: איקונין |
