הגנה אווירית
הגנה אווירית היא מכלול האמצעים המשמשים להתגוננות מפני תקיפה אווירית נגד מטרות יבשתיות וימיות.
תקיפה אווירית
ערך מורחב – תקיפה אווירית
תקיפות אוויריות יכולות להתבצע באמצעות ספינות אוויר, בלונים, מטוסי קרב, מפציצים, מסוקי קרב וכלי טיס בלתי מאוישים, רקטות וטילים בליסטיים. כלי נשק המשמשים לתקיפות אוויריות יכולים להיות תותחי מטוסים, טילי אוויר-קרקע, טילי שיוט ופצצות מסוגים שונים (פצצות שימוש כללי ופצצות מונחות).
ב-1 בנובמבר 1911, במסגרת המלחמה האיטלקית-עות'מאנית הטיל הסגן האיטלקי ג'וליו גבוטי ארבע פצצות על שני בסיסים בטורקיה ובלוב, ובכך ביצע את התקיפה האווירית ממטוס הראשונה בעולם. במהלך מלחמת העולם הראשונה הורחב השימוש בלוחמה אווירית. לדוגמה, בקרב על נוב שפל בשנת 1915, הטילו הבריטים פצצות על הרכבות הגרמניות. הפשיטה האווירית הראשונה בקנה מידה גדול התרחשה מאוחר יותר באותה שנה כאשר לונדון הופצצה על ידי 15 ספינות צפלין במהלך הלילה.[1]
תקיפות אוויריות התרחבו במלחמות מאוחרות יותר. בהפצצת דרזדן במלחמת העולם השנייה השתתפו 1,300 מפציצים כבדים שהטילו 3,900 טונות של פצצות ופצצות תבערה בארבעה גלי הפצצה של מאות מפציצים. מספר הקורבנות בהפצצה נאמד בכ-25,000 וכ-85% ממבני העיר על פני שטח של 34 קמ"ר במרכז העיר נחרבו כליל. בתקיפה אחרת באותה מלחמה, הטלת פצצות האטום על הירושימה ועל נגסאקי, השתתפו מטוסים בודדים, אך נכנס בה לשימוש נשק מסוג חדש, פצצת ביקוע גרעיני, שגרם חיותר ממאה אלף הרוגים ולחורבן ניכר בערים שהותקפו.
אמצעים ליירוט תקיפה אווירית
במקביל להתפתחות אמצעי התקיפה האווירית התפתחו גם אמצעי ההגנה האווירית.
תותחי נ"מ
- ערך מורחב – נ"מ
השימוש הידוע הראשון בכלי נ"מ היה במהלך מלחמת צרפת–פרוסיה ב-1870. אחרי האסון הצבאי של צרפת בסדאן, פריז הועמדה במצור ונעשה שימוש בכדורים פורחים כדי להעביר אספקה לעיר הנצורה. יצרן הנשק הגרמני קרופ החליט להשתמש בתותח 32 מ"מ ולניידו על סוסים כדי ליירט את הכדורים הפורחים.
פיתוח תותחי הנ"מ נמשך בגרמניה. ב-1909 הציג קרופ תותחי נ"מ בקוטרים שונים ובתחילת מלחמת העולם הראשונה תותח 75 מ"מ היה לנשק סטנדרטי בצבא הגרמני. שאר המדינות התעלמו מהפוטנציאל הגלום בנשק זה עד שמטוסים גרמניים החלו לטווח אש ארטילריה מדויקת לעבר מדינות ההסכמה. כתוצאה מכך החלו בריטניה, האימפריה הרוסית וצרפת לפתח נשק נ"מ משלהן. רוב כלי נשק הנ"מ במלחמה היו חסרי תועלת בשל חוסר הניסיון של צוותיהם שלא ידעו לירות אש מדויקת לעבר המטוסים ולהעריך נכונה את גובהם.
בין מלחמות העולם הייתה זו שוב גרמניה שהייתה חלוצה בתחום הנ"מ. בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20, בעזרת שיתוף פעולה עם חברות שוודיות ושווייצריות פותחו בגרמניה תותחי 20 מ"מ ו-37 מ"מ נ"מ ששירתו בורמאכט עד סוף המלחמה. מערכות הנ"מ הראשונות היו מבוססות על תותחי נ"מ: מדובר בתותחים אוטומטיים מהירי ירי בקליבר 20 מ"מ עד 30 מ"מ. התותחים היו יורים צרורות פגזים ורסס המתכת שפגע במטוס הפיל אותו. תותחי הנ"מ הראשונים היו נגררים אך מאוחר יותר הותקנו על רכב קרבי משוריין והפכו למערכות מתנייעות. בכך התאפשר לכוחות הנ"מ לספק הגנה רציפה לכוחות השריון המסתערים קדימה.
מטוסי יירוט
- ערך מורחב – מטוס יירוט
מטוס יירוט הוא סוג של מטוס קרב שתוכנן במיוחד לשם ביצוע יירוט אווירי כדי למנוע ממטוסי האויב מלבצע את משימתם. המושג מתייחס בעיקר למטוסי יירוט סילוניים שיוצרו בשנות ה-1950 ועד שנות ה-1980, לאחר תקופה זאת מטוסי קרב רב משימתיים החליפו את מטוסי היירוט בתפקידי הגנה אווירית במרבית חילות האוויר. יירוט מטרה מתבצע על ידי המטוס בשיתוף מידע עם גורם הבקרה האווירית המסוגל להכווין אותו ביתר דיוק לעבר עמדת יתרון על המטרה.
טייסות היירוט הייעודיות הראשונות הוקמו על ידי גיס התעופה המלכותי במלחמת העולם הראשונה במטרה להגן על לונדון ממתקפות על ידי ספינות אוויר גרמניות ומאוחר יותר גם מטוסי הפצצה מוקדמים. התרעה קצרה וביצועים נחותים הקשו מאוד על מטוסי היירוט שהצלחותיהם במלחמה היו מעטות. המגמה הזאת המשיכה גם זמן מה לאחר סיום המלחמה, מה שיצר את הסברה שלא ניתן לעצור ביעילות מבנים של מטוסי הפצצה. עם זאת, לקראת מלחמת העולם השנייה המצאת המכ"ם שנתן התראה מוקדמת יותר וכן עלייה ניכרת בביצועי מטוסי הקרב שאפשרו טיפוס מהיר יותר לגובה, אזנו את הכוחות.
עד סוף מלחמת העולם השנייה מעטים ממטוסי הקרב תוכננו כמטוסי יירוט ייעודיים ורובם היו התאמות של מטוסים כבדים יחסית ליירוט בתנאי לילה וחושך, כאשר יירוט יום התבצע לרוב על ידי מטוסי קרב סדרתיים רגילים. הלופטוואפה ייצר והשתמש במספר כלי טיס ייחודיים שתפקידם הבלעדי היה יירוט מטוסי הפצצה מערביים, כגון המסרשמיט Me 163.
טילי קרקע-אוויר
- ערך מורחב – טיל קרקע-אוויר
בסוף שנות ה-50 של המאה ה-20 החלו המעצמות בפיתוח טילי קרקע-אוויר: מדובר בטילים מונחים שכללו מנגנוני התבייתות ועקיבה שונים אחרי כלי הטיס. הכנסת סוללות הטק"א התחייבה עקב הופעת מטוסי הסילון שטסו גבוה ומהר מדי עבור התותחים. המערכות כללו מערכות מתנייעות החמושות בטילים בינוניים וארוכי-טווח (כגון ה-MIM-72 צ'פרל) לצד מערכות הנפרשות בשטח ולא יכולות לפעול כאשר הן מתניידות ממקום למקום (כגון ה-MIM-104 פטריוט). לצידן הופיעו טילי כתף שהיו נחותים בטווח הירי, אך נישאו ותופעלו על ידי לוחם בודד, ויועדו בעיקר לפגיעה בכלי טיס מנמיכי טוס דמות מסוקים.
טילי קרקע-אוויר נועדו ליירוט מטוסים. במהלך מלחמת המפרץ נעשה ניסיון ראשון ליירוט טילים בליסטיים באמצעות טילי MIM-104 פטריוט, שבמקורם שימשו כטילים נגד מטוסים. בהמשך פותחו טילים שנועדו מלכתחילה ליירוט טילים בליסטיים, כגון מערכת "חץ" הישראלית, וטילים שנועדו ליירוט רקטות, כגון מערכת "כיפת ברזל" הישראלית.
נשק לייזר
- ערך מורחב – נשק לייזר
לייזר משמש בתעשייה לחיתוך מתכות, באמצעות אידוי המתכת בפולס לייזר מהיר רב-עוצמה. אותו עקרון יכול לשמש מרחוק בנשק לייזר. נשקי לייזר קטלני נמצאים בפיתוח מזה שנים רבות, כאשר נבנו אבות טיפוס רבים שהמחישו את היתכנות הרעיון, אך עד כה ללא הצליחו לייצר דגם מבצעי.
מערכות נשק לייזר המיועדות ליירוט רקטות ופצצות מרגמה נמצאות בפיתוח:
- נאוטילוס - מבוססת על לייזר כימי של קרינה אינפרה-אדומה בינונית מסוג דאוטריום-פלואוריד.
- קרן ברזל - מבוססת על לייזר מצב מוצק, מפותחת על ידי רפאל.
- מערכת נוספת מפותחת על ידי חברת אלביט מערכות.[2]
- LaWS - בפיתוח לחיל הים של ארצות הברית
- להב אור - מערכת ניידת מבוססת לייזר ליירוט רחפנים ובלוני תבערה ונפץ שפותחה ומיוצרת בישראל.
מכ"ם
- ערך מורחב – מכ"ם
מכ"ם (ראשי תיבות של מגלה כיוון ומרחק) הוא מערכת אלקטרונית לגילוי ומעקב אחר מיקומם של עצמים במרחב באמצעות שימוש בגלי רדיו. המכ"ם משמש בין השאר לאיתור כלי טיס, רקטות וטילים. בנוסף למיקום העצם הנצפה, בדרך כלל ביכולת המכ"ם להפיק מידע אודות כיוון תנועתו ומהירותו אם הוא בתזוזה, ואף גודלו וצורתו של העצם. לרוב מערכות מכ"ם מורכבות ממשדר המייצר את גלי הרדיו האלקטרומגנטיים, אנטנה המשדרת אותם לכיוון הרצוי, אנטנה הקולטת את גלי הרדיו החוזרים (לעיתים רבות אנטנה אחת משמשת הן לקליטה והן לשידור) ומקלט ומערכת לעיבוד גלי הרדיו החוזרים, המספקת מידע אודות העצמים הרלוונטיים. גלי הרדיו המשודרים מהאנטנה יוצאים למרחב ופוגעים בעצמים בו. לאחר פגיעות אלו הם חוזרים אל המכ"ם ונקלטים במקלט לאחר שנקלטו באנטנה. לפי אורך הזמן שעבר מרגע שידור האות לחזרתו, ולפי שיטות נוספות, מסוגל המכ"ם לחשב את מרחקו וכיוונו של העצם הנסרק ממקור השידור ועל ידי כך לאתר את מיקומו.
המכ"ם נכנס לשימוש מבצעי נרחב במהלך מלחמת העולם השנייה על ידי הבריטים. יש הסוברים שהשימוש שעשו בעלות הברית במכ"ם תרם תרומה משמעותית לעמידת בריטניה ולהבסת הלופטוואפה.[3]
המכ"ם מופעל מעמדות קרקעיות, ימיות ואוויריות, ומשמש לגילוי כלי טיס תוקפים, ולהפעיל מול את אמצעי ההגנה האווירית הרלוונטיים: מטוסי יירוט, תותחי נ"מ (מונחי מכ"ם או שאינם מונחים) וטילי קרקע-אוויר.
אמצעים להטעיית מכ"ם
- ערך מורחב – מוץ
מוץ הוא אמצעי שיבוש או הטעיה של מכ"ם המפוזר בדרך כלל על ידי מטרה פוטנציאלית, דוגמת כלי שיט, ומהווה "ענן" של סיבים או רצועות דקות העשויים ממתכת כגון אלומיניום או טיטניום, או מחומרים פלסטיים; בכך הוא גורם להחזר חזק של הגלים האלקטרומגנטיים ומופיע ככתם על צג המכ"ם ומקשה על גילוי מיקומה המדויק של המטרה.
הרעיון של שימוש במוץ פותח באופן עצמאי בבריטניה, גרמניה וארצות הברית. ב-1937 הציע ר.ו. ג'ונס שפיסת מתכת המשוחררת באוויר יכולה ליצור הדי מכ"ם. בתחילת 1942 ג'ואן קוראן, חוקרת במכון מחקר לענייני מכ"מים של חיל האוויר המלכותי (ה-TRE), חקרה את הרעיון ופיתחה סכמה להטלת רצועות אלומיניום ממטוס כדי לייצר ענן של הדי שווא. הבריטים כינו את הרעיון "חלון" (Window). במקביל, בגרמניה מחקר דומה הוביל לפיתוח ה"'דופל" (Düppel). בארצות הברית פרד וויהפל פיתח מערכת דומה לחילות האוויר של צבא ארצות הברית (USAAF).
באמצע שנות ה-60 יזם סא"ל חרות צמח פיתוח של רקטות מוץ לשיבוש פעולתם של טילי ים-ים, הרקטות, מסוג "אבשלום" ומסוג "אמנון", פותחו ב"רפאל".[4] פעילות זו הוכיחה עצמה בזירה הימית במלחמת יום הכיפורים, שבה נורו 8 טילים לעבר ספינות חיל הים הישראלי, וכולם החטיאו.
צבאות מודרניים משתמשים כיום במוץ כדי להטעות טילים מונחי מכ"ם. מערכות לפיזור מוץ מותקנות במרבית כלי הטיס והשיט, להגנה עצמית.
אמצעים לצמצום נזקי תקיפה אווירית
בנוסף לאמצעים המנויים לעיל, המשמשים האופן אקטיבי לסיכול תקיפה אווירית, מופעלים אמצעים פסיביים שנועדו לצמצם את נזקיה של תקיפה אווירית.
אמצעים צבאיים
הסוואה
- ערך מורחב – הסוואה צבאית
הסוואה צבאית היא השימוש באביזרים וטקטיקות הסוואה (לרוב על ידי צבא או גוף צבאי-למחצה) כדי להסתיר חיילים, כלי רכב וציוד צבאי מעינו של האויב. הסוואה צבאית עושה שימוש בשיטות רבות על מנת להסוות את כוחות הצבא על ידי שימוש בצבע, בדים, רשתות הסוואה או חומרי הסוואה מיוחדים. באופן כללי יותר ובלשון מקצועית, מטרת ההסוואה הצבאית היא הקטנת החתימה של הכוח או הכלי הצבאי, כאשר "חתימה" היא כלל התפוקות של הכלי או הכוח שמעידים על נוכחתו. "חתימה צבאית" כוללת חתימה ויזואלית, חתימה תרמית, חתימה אקוסטית, חתימת קרינה, חתימת מכ"ם ועוד. ההסוואה שואפת לצמצם את יכולת הגילוי של הכוח הצבאי, אופי הכוח הצבאי או מטרותיו כחלק ממכלול שיטות ההונאה הצבאית השואפות להגדיל את סיכויי השרידות של הכוח הצבאי וסיכויי ההצלחה של משימותיו.
מטרות דמה
- ערך מורחב – דמה (צבא)
בשימוש צבאי, דמה הוא ציוד צבאי מזויף שנועד להטעות את האויב – לגרום לו להשקיע מאמץ בתקיפת הדמה (ובכך להסיט את מאמציו מתקיפת הציוד האמיתי). ציוד דמה נועד להטעות את לוחמי האויב בעת התקיפה, ועוד קודם לכן את צבאי האויב, בעת שהוא קובע מטרות לתקיפה. במהלך מלחמת העולם השנייה נבנו באנגליה שדות תעופה דמה ואפילו ערי דמה, כדי להטעות את המפציצים הגרמנים התוקפים.[5]
סוגי דמה נפוצים להטעיית תקיפה אווירית:
- מטוסי דמה – בשדות תעופה מוצבים מטוסי דמה עשויים עץ או פיברגלס, כדי להטעות ויזואלית מטוסים הבאים לתקוף שדות תעופה אלה.
- סוללות טק"א דמה – סוללות טילי קרקע-אוויר כבדות, לטווחים גדולים, הן בעלות ניידות מוגבלת ופגיעות לתקיפה מהאוויר. לכן מוצבים בקרבתן מרכיבי דמה, כגון רכב המכ"ם, משגרי טילים, מרכז ניהול אש וכדומה שמקשים על זיהוי מרכיבי הסוללה ביעפי התקיפה.
- ראדומים ריקים – מוצבים סמוך לראדומים אמיתיים במטרה להקשות על תקיפת מתקני מכ"ם (בעיקרי מכמי גילוי אוויריים נייחים).
- מטרות דמה בלוחמה אלקטרונית – מטרות אלה משמשות להטעיה של מערכות מכ"ם של האויב, בכך שהן מדמות מטרות אמיתיות, ובכך מושכות אליהן טילים מונחי מכ"ם.
בונקרים
- ערך מורחב – בונקר
בּוּנְקֶר הוא מבנה מבוצר הממוקם, כולו או בחלקו, מתחת לפני האדמה. הבונקר בנוי כך שיוכל לספוג פגיעה מבלי לקרוס: קירותיו עבים במיוחד ובנויים בטון מזוין, חלונותיו (אם קיימים) בנויים כחרכים צרים ודלתותיו הן דלתות ברזל כבדות, הניתנות לאטימה. באזורי לחימה, משמשים בונקרים להגנה על מפקדות צבאיות, על מאגרי תחמושת והספקה ועל לוחמים המסתתרים בהם בהמתנה ליציאה להתקפה, כשישנם גם בונקרים הבנויים כך שיושביהם יכולים ללחום מתוכם. בונקר נועד לעמוד במתקפות צבאיות כגון התקפת טילים בליסטיים, הפצצה טקטית וחלקם אף תוכננו לעמוד בהתקפות נשק להשמדה המונית. שלא בקוי החזית, משמשים בונקרים להגנה על ראשי ממשל ומקבלי החלטות אחרים, כמו גם על אוכלוסייה אזרחית שאיננה לוחמת, מפני התקפות צבאיות. במהלך מלחמת העולם הראשונה והשנייה התעצם השימוש בבונקרים כנקודות פיקוד ולמטרות אחסון כלי נשק ואספקה.
הגנה אזרחית
- ערך מורחב – הגנה אזרחית
הגנה אזרחית היא הצעדים הננקטים בקרב האוכלוסייה האזרחית (להבדיל מכוחות הביטחון) לשם התגוננותה מפני תקיפה, במסגרת מלחמה או פעולת טרור. שותפים מרכזיים בפעולות הגנה אזרחית הם, בנוסף לאזרחים עצמם, המשטרה, מכבי אש, שירותי חירום רפואיים וכוחות צבא המיועדים להגנה אזרחית.
פעילות ההגנה האזרחית כוללת:
- היערכות לתקיפה אפשרית של העורף: תרגול של כוחות ההצלה השונים, בניית מקלטים, חלוקת ערכות מגן, הפצת מידע לאזרחים על דרכי התגוננות, תרגול ירידה למקלטים בבתי ספר ובמקומות עבודה, ועוד.
- מתן התרעה על תקיפה מיידית, ומתן אות הרגעה בסיומה של הסכנה. כלי עיקרי לכך הוא אזעקה, וכן משמשים לכך שידורי הרדיו, הטלוויזיה, ומערכות התרעה מבוססות טלפונים סלולריים.
- טיפול בנפגעי התקיפה: חילוצם מהמקום שנפגע, העברת פצועים לבית חולים וטיפול בהם בבית החולים.
ראו גם
הערות שוליים
- ^ כריסטופר קליין, טרור הצפלין בלונדון במלחמת העולם הראשונה, באתר ערוץ ההיסטוריה, 2 ביוני 2014
- ^ נשק הלייזר של אלביט יהיה מבצעי בתוך כשלוש שנים, באתר TechTime, 25 במאי 2021
- ^ מנורת הפלאים של עלאדין, משמר, 17 במאי 1945
- ^ ד"ר דוד הלמן, יעקב מגד וישראל זיירמן, לוחמה אלקטרונית בזירה הימית באמצעות התקנים מתכלים – “אבשלום” ו”אמנון”, באתר "רפאל"
- ^ Huby Fairhead, Decoy Sites - Wartime Deception in Norfolk and Suffolk, Norfolk and Suffolk Aviation Museum
33173411הגנה אווירית