ווט A-7 קורסייר II
.jpg) | |||||||||||||||
| מאפיינים כלליים | |||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| סוג | מטוס תקיפה | ||||||||||||||
| ארץ ייצור |
 ארצות הברית | ||||||||||||||
| יצרן | לינג-טמקו-ווט | ||||||||||||||
| טיסת בכורה | 26 בספטמבר 1965 | ||||||||||||||
| תקופת שירות | פברואר 1967 – 1999 (כ־31 שנים) | ||||||||||||||
| צוות | טייס אחד | ||||||||||||||
| יחידות שיוצרו | 1,569 | ||||||||||||||
| משתמש ראשי |
 חיל האוויר של ארצות הברית | ||||||||||||||
| משתמשים משניים |
קובץ:Portuguese Air Force COA.png חיל האוויר הפורטוגלי
 חיל האוויר המלכותי התאילנדי | ||||||||||||||
| מחיר | 2.86 מיליון דולר | ||||||||||||||
| |||||||||||||||
| |||||||||||||||
| |||||||||||||||
| |||||||||||||||
לינג-טמקו-ווט A-7 קורסייר 2 (באנגלית: Ling-Temco-Vought A-7 Corsair II) הוא מטוס תקיפה ומפציץ טקטי חד־מנועי תת-קולי מתוצרת ארצות הברית המותאם לשימוש מנושאת מטוסים. נבנה על בסיס מטוס הווט F-8 קרוסיידר ושירת במגוון חילות אוויר בשנים 1967–2014, המטוס החליף את מטוסי ה-A-4 סקייהוק בתפקידיו המבצעיים בצי ארצות הברית.
פיתוח
בשנת 1962 חיפש הצי האמריקאי מחליף לסקייהוק המתיישן. בניגוד להלך המחשבה של חיל האוויר האמריקני, בצי העדיפו מטוסים תת-קוליים אשר יוכלו לשאת אותה כמות חימוש, ולטוס כמעט באותה המהירות (בגיחות בהן נשאו חימוש רב נאלצו המטוסים העל־קוליים לטוס במהירות תת-קולית), ובשל הגודל ונצילות הדלק העדיפים. כדי להפחית עלויות פיתוח הוגדר כי המטוס יתבסס על דגמי מטוסים קיימים.
במכרז השתתפו החברות: נורת' אמריקן אוויאיישן, גרומן, דאגלס ו-ווט. הדגם של ווט התבסס על מטוס ה-F-8 קרוסיידר המוצלח. העיצוב הוכרז כזוכה ב-11 בפברואר 1964 והוא סומן A-7. ב-1965 המטוס קיבל את הכינוי קורסייר 2 על שם המטוס F-4U קורסייר המוצלח ממלחמת העולם השנייה. תקופת פיתוח הייתה קצרה וקלה יחסית. ודגם הניסוי YA-7A ביצע טיסת בכורה ב-27 בספטמבר 1965.
המטוס ביצע את מבחני ההסמכה לצי בשלהי 1966. הטייסות הראשונות עברו את בחינות הכשירות ב-1 בפברואר 1967 ונכנס לפעילות מבצעית בוייאטנאם בדצמבר של אותה שנה.
מבנה ה-A-7 היה קצר יותר ורחב משל ה-F-8, הכנף ארוכה יותר ובעלת יכולת נשיאה גדולה יותר. כדי להגיע לטווח הנדרש הותקן מנוע פראט אנד ויטני TF30-P-6 טורבו־מניפה שדחפו 50.5 קילו־ניוטון. המנוע היה זהה לאלו ב-F-111 וה-F-14 למעט המבער שהוסר בקורסייר.
במטוס הותקן מכ"ם ה-AN/APQ-116 שהוחלף על ידי ה-AN/APQ-126 שהוטמע ביחד עם מערכת הניווט הדיגיטלית ILAAS. המכ"ם הזין מחשב חימוש דיגיטלי אשר אפשר הטלת פצצות מדויקות ממרחק רב יותר, ובכך להגדיל את שרידותו מול מטוסים מהירים יותר כגון ה-F-4. הקורסייר היה המטוס הראשון שצויד במערכת תצוגה עילית (HUD) שהקרינה נתוני טיסה וניווט בנוסף לכוונת הקלאסית. מערכת הניווט כללה גם תצוגת מפה (PMDS) שהציגה בצורה מדויקת את מיקום המטוס בשני סדרי גודל. מחשב החימוש אפשר רמת דיוק גבוהה מאד אף לטייסים לא מנוסים. לאחר שהנציגים הטכניים של ווט יכלו לווסת את המערכת האינרציאלית, רמת הדיוק אצל הטייסים המנוסים יותר עלתה ל-5 מטרים.
מערכת הניווט האינרציאלית דרשה רק 2.5 דקות של איפוס (איפוס מסלול), מה שהיווה קפיצת מדרגה על ה-13 שנדרש ב-F-4. בנוסף, השגיאה הנוצרת במערכת ניווט אינרציאלי מוזערה בשל פיצוי TACAN ומכ"ם שחישבו התקדמות לתיקון השגיאה. מערכת הטייס האוטומטי יכלה להטיס את המטוס בעצמה לאורך של עד 9 נקודות ציון. למטוס הייתה יכולת להנחית את עצמו ("Hands-off") בעזרת מערכת פיצוי כוח גישה (או מצערת אוטומטית). כל זאת התאפשר על ידי התקנת Data Link (פס־תקשורת פנימית), שתיאם בין המערכות.
בדגמי ה-E החדשים, לרוב לא היה צורך ביותר מ-11.5 שעות טכנאי, ובכך התאפשר זירז קצב הסבבים, מסירת המטוסים וזמינותם היחסית. חשוב לציין שנתון זה לא נשאר קבוע ולאחר חשיפה מרובה לתנאי ים, הנתון גדל עד כי הפך להיות כפול מהערך המקורי.
דגמים מתקדמים
שר ההגנה רוברט מקנמארה שיכנע את חיל האוויר לקנות את ה-F-4, אך גם את הקורסייר כגישור עד שה-F-111 יהפוך מבצעי וכתחליף ל-A-1 סקייריידר הוותיק. בנובמבר 1965 הכריז חיל־האוויר האמריקאי כי יקנה את ה-A-7D. סה"כ 459 יחידות נבנו עבורו. השינוי הגדול בין הדגמים היה מנוע האליסון TF41-A-1 טורבו–מניפה, שדחפו היה 64.5 קילו-ניוטון והגביר את ביצועי המטוס בצורה משמעותית. הדגם כלל נקבה לתדלוק אווירי ממטוס KC-135, תותח M61 Vulcan ואויוניקה משופרת.
יכולות ה-A-7D הרשימו את אנשי הצי ואלו החליטו להזמין גרסה עבורם - ה-A-7E. המטוס הראשון טס בנובמבר 1968. ב-1979 קיבל הצי את ראשוני מטוסיו בעלי יכולת תקיפת לילה תודות לפוד FLIR (תת-אדום) שהותקן בגחון המטוס, והקרין את התמונה על התצוגה עלית. ב-1986 לאחר שאושרה ההשבחה למטוס הותקן בו פוד LANA (Low-Altitude Night Attack) שאפשר לטייס לראות על התצוגה עילית תמונה מוגברת של הסביבה הלילית, ויחד עם המכ"ם אפשר עקיבת תוואי-קרקע עד לגובה 60 מ' ומהירות 740 קמ"ש. סה"כ יוצרו 529 A-7E.
ייצור הקורסיירים פסק ב-1984, וסה"כ נבנו 1,569 מטוסים.
היסטוריה מבצעית
דרום-מזרח אסיה
האוויר בוייטנאם היה לרוב חם ולח, ותנאים אלו הקשו מאד על מנועים להגיע לדחף מלא. ריצות ההמראה היו ארוכות, והקורסייר התקשה להגיע ל-800 קמ"ש. במקרים מסוימים, לאחר ניתוק מהקרקע וסגירת כני הנסע נותר המטוס בגובה נמוך תוך שימוש באפקט הקרקע כדי להשיג מספיק עילוי. לעיתים טסו 16 ק"מ בגובה נמוך עד שהגיעו למהירות בה ניתן היה לקפל מדפים (הערה: בדגמי A מוקדמים היו רק שני מצבי מדפים: מצב מעלה-טיסה, ומצב מטה-נחיתה. בדגמים מאוחרים יותר ניתן אפשר להרים את המדפים בתנועות קטנות). במטוסי הצי המצב לא היה שונה, וקורסיירים מדגם A ששוגרו מנושאות מטוסים איבדו עד 37 קמ"ש שניות לאחר שיגור, כדי לפצות על כך המריאו המטוסים במטען דלק מופחת כדי להיות קלים יותר.
מבצעים בשירות הצי
הקורסיירים הראשונים החלו בפעילותם בוייטנאם ב-1967. במהלך הפעילות אבדו 98 מטוסי A-7. המטוס השתתף בתקיפת הגשר טהאן-הואה - צומת דרכים חשוב לקווי האספקה של כוחות צפון וייטנאם, שנחשב למטרה קשה מאוד. שני זוגות קורסיירים הטילו סה"כ ארבע טונות חימוש (הזוג הראשון נשא שני טילי וולאיי במשקל טונה, והזוג השני נשא שתי פצצות MK-82 במשקל טונה).
מבצעים בשירות חיל האוויר
קורסיירים של חיל האוויר ביצעו 12,928 גיחות, ורק ששה מתוכם אבדו - יחס אבידות הקטן במלחמה. כמות החימוש שהוטל על ידי ה-A-7 עקף את כל שאר המטוסים למעט ה-B-52. משימות הקורסייר היו רבות ומגוונות, לעיתים מרחקים עד 800 ק"מ מבסיס האם. בנוסף, לקח המטוס את משימות החיפוי האווירי של הדגלאס A-1 סקייריידר. המשימות כללו חיפוי למבצעי חילוץ של צוותי אוויר מופלים, וליווי מסוקים (אף על פי שמהירות ה-A-7 הייתה גדולה למדי למשימה, הדיוק ועמידותו הגבוהה תרמו לביצועיו).
פעילות מבצעית נוספת
- גרנדה: ה-A-7 סיפק חיפוי אווירי בפלישה לגרנדה ב-1983
- לבנון: הקורסיירים נפרסו בלבנון כחלק מהכוח שהוצב במדינה. במקרה אחד הפילה סוללת נ"מ סורית A-7 ו-A-6. הטייסים ניצלו אף על פי שסבלו מכוויות איומות.
- מלחמת המפרץ: קורסיירים של חיל–האוויר לא נכנסו לקונפליקט מאחר שפינו את מקומם ל-A-10 ת'נדרבולט II, אך אלו של הצי השתתפו כחלק מהפריסות המבצעיות האחרונות שלהם. הם נטלו חלק כמפציצים בעיקר, אך בחלק מהמשימות שימשו כמטוסי תדלוק.
השתתפות בפיתוח ה-F-117
מכיוון שרבים מהטייסים הראשונים ב-F-117 הגיעו ממערכים שונים (כגון F-111, ו-F-4) היה צורך "ליישר אתם קו" בקשר לרמת אימונים וצורתם, אך בשל היותו עדיין בפיתוח לא הייתה אפשרות לאמן טייסים עליו, וכדי לסגור פער זה נבחר הקורסייר, בעיקר בגלל עומס העבודה הדומה לנייטהוק. בינואר 1989, שלושה חודשים בלבד לאחר הודאת ארצות הברית בקיום ה-F-117 הוצאו הקורסיירים סופית משירות חיל-האוויר האמריקאי.
קישורים חיצוניים
