בקעת הבטיחה

בקעת הבטיחה

אין תמונה חופשית
מיקום
מיקום	מצפון־מזרח לכנרת, מורדות רמת הגולן

מבט אל הבטיחה מאזור אלמגור

בקעת הבטיחה או בקעת בית ציידה (על שם כפר דייגים קדום שישב בה) היא בקעה בשיפולי רמת הגולן והגליל המזרחי, צפונית-מזרחית לכנרת, ובה שמורת הבטיחה. אל הבקעה זורמים ממערב למזרח נהר הירדן העליון, נחל משושים, נחל יהודיה, נחל דליות ונחל שפמנון.

היסטוריה

בתקופת בית ראשון שכנה בבקעת הבטיחה העיר "צר" המזוהה היום עם תל בית צידה, בירת ממלכת גשור, שבה נבנו ארמון, חומה איתנה ובניינים מרשימים. גשור קיימה קשרים הדוקים עם המלך דוד, שנשא לאשה את מעכה, בת תלמי מלך גשור, אם בנו אבשלום.

בתקופה הרומית עברו שלוש דרכים ברמת הגולן. המרשימה בהן, "איסטרטא דציידן" המוזכרת בתלמוד הירושלמי (מסכת עבודה זרה, פרק ה הלכה ה), הייתה דרך סלולה שהובילה מכפר נחום לכיוון הבשן ועברה בבקעת הבטיחה. לאורך הדרך נמצאו שרידים של אבני מיל ומגדלי שמירה רומיים.

בתקופת המשנה והתלמוד היה במקום יישוב יהודי, וכנראה גם חלק מהחכמים התגוררו במקום, למשל אבא גוריון איש צידן, אבא יודן איש צידן, ורבי יוסי צידוניא. במקום אף התגלה בית כנסת עתיק מתקופה זו.

ההתיישבות

בית הבק בבקעת בית ציידא

לעומת בקעת גינוסר (המערבית) לא התקיימה כמעט התיישבות יהודית בעת החדשה בבקעת הבטיחה (המזרחית), אך מתחילת המאה ה-20 נעשו ניסיונות רבים לרכוש את קרקעות הבטיחה הפוריות על מנת ליישב בהן יהודים. האדמות במקום נקראו "בית הבק" על שם 'עבד א-רחמן באשה אליוסף', בעל המקום, שנודע בכינויו הבק.

קבוצת יהודים מחצי האי קרים שברוסיה הגיעה לבקעת הבטיחה בסוכות 1904, חכרה את המקום וחייתה בו במשך חמש שנים. ואולם, לאחר מגפת מלריה שהכתה בתושבים, ולאחר שלא עמדו בקשיי התחבורה בחורף, כאשר כל הדרכים היו מוצפות, ולטבריה ניתן היה להגיע רק בסירות, נטשו בשנת 1909 את מקום מושבם בבית הבק.

המומחה הגדול בנושא גבולות ארץ ישראל באותה התקופה, אהרן אהרנסון, הוא שכתב את הפרק על גבולות ארץ ישראל בתזכירי ההסתדרות הציונית לוועידת השלום בסיום מלחמת העולם הראשונה. אהרנסון שם דגש על כך שארץ ישראל היא ארץ שחונה, שתהיה חייבת להתבסס על מקורות המים הגדולים בצפון, ולכן לדעתו הדרישה לכלול את החרמון, הירמוך, ונחלי הגולן הזורמים לכנרת בתחומי הבית הלאומי היהודי היא מחויבת המציאות.

מאביב 1930 ניהל מנהל חברת "הכשרת היישוב", יהושע חנקין, משא ומתן עם שלושת בני עבדול רחמאן על רכישת אדמותיהם בגולן ובבטיחה. הוא הקדיש את כל מרצו להשגת האדמה, והדגיש כי אדמות בני עבדול רחמאן אינן רחוקות מקרקעות הברון בחורן, וכי רכישתן תאפשר יצירת גוש התיישבות יהודי רציף.

ב-7 ביוני 1933 כתב אליהו אילת למשה שרת, שבאותה שנה מונה לראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, על אפשרות לרכישת קרקעות בגולן ממשפחה מכובדת מדמשק, המעוניינת למכור לתנועה הציונית שטח אדמה של 450,000 דונם הנמצא מהצד המזרחי בכנרת, ובחלקו גם בגולן. 170,000 דונם נמצאו על יד הכנרת, בגבול עם ארץ ישראל, על יד חמת גדר. בתחילה התלהב שרת מהרעיון, אך כשהובהרו לו התנגדויותיהם של שלטונות המנדט הצרפתי בסוריה, גורמים סורים לאומיים ושל הנציב העליון, חזר בו מהתלהבותו.

ב-16 במרץ 1934 נחתם בתל אביב חוזה התקשרות בין חנקין לבין נציגי אחד עשר יורשי הבק, על רכישת אדמות בבטיחה ובגולן. מדובר על שטח עצום של כ-300 אלף דונם, שעשוי היה לתת ליישוב היהודי שליטה מלאה על הכנרת מכל עבריה. זו הייתה אמורה להיות פריצת דרך חשובה לקראת מימוש התיישבות בשטחי הגולן, החורן והבטיחה.

כדי לעקוף את האיסור הצרפתי וההתנגדות הסורית, החליט חנקין לשוות למפעל אופי כלכלי: לא תהיה זאת רכישת קרקעות, אלא הקמת מפעל פיתוח כלכלי, שחלק ממניותיו יהיו בידי סורים. ב-24 במאי 1935 הוקמה החברה, שנקראה "החברה לפיתוח הגולן ובטיחה". מיד לאחר מכן החלו הקשיים: יורשי הבעלים לא הצליחו לפנות את האריסים מהאדמות ולהשיג את הרישיון הדרוש להעברת הקרקע, והעיתונות הערבית גילתה כי הציונים עומדים מאחורי החברה החדשה ויצאה נגד הקנייה. לבסוף הודיעה הממשלה הסורית בפירוש כי לא תרשה התיישבות יהודית בבטיחה. בעקבות התפתחויות אלו, שרת, שהתייחס קודם לכך בחיוב רב לרכישת גולן ובטיחה, טען שאין עוד לעשות באותו זמן שום צעד בעניין.

אוסישקין שלח מכתב לוויצמן ולבן-גוריון, שהיו במשא ומתן עם אנשי משרד החוץ הצרפתי, על אפשרות רכישת קרקעות והתיישבות בגולן. הוא כתב על הזדמנות לרכישת שטח של 700 אלף דונם מצפון-מזרח לכנרת, בעמק הבטיחה ובגולן, עד קוניטרה, תמורת מיליון ליש"ט, מיורשי הבק. יוזמה זו נפלה עקב התנגדות שלטונות המנדט הצרפתי בסוריה.

באוגוסט 1936 נפגשו נציגי הסוכנות היהודית בדמשק עם אישים מרכזיים בצמרת הממשל הסורי, בתקווה ליצור שיתוף פעולה בין שתי התנועות לשחרור לאומי – הסורית והציונית – מתוך אמונה בקיום סיכוי להיענות סורית לרכישת קרקע להתיישבות בבטיחה ובגולן.

חקלאות

נחלי מרכז הגולן מושכים את מימיהם ממורדות התלים של רכס הגבול ומאגן ההיקוות שלמרגלותיו. בסמוך לשפכיהם אל הכנרת, גורפים הנהרות איתם שפע של סחף, ובהגיעם אל חופי הכנרת הם מאבדים בבת אחת את אנרגיית הזרימה שלהם, כך שהם מרבידים באפיקיהם את הטעונת הרבה, שהיא קרקע פורייה ביותר.

מתיישבי הגולן מחלקים ביניהם כל משבצת קרקע בבקעת הבטיחה, שהיא בית גידול אופטימלי למטעים סובטרופיים הזקוקים לשפע של מים וחום רב, בין הגידולים תמר, מנגו, ליצ'י, אבוקדו, בננות ועוד.

עם כניסתם אל הכנרת יוצרים הירדן ונחלי מרכז הגולן דלתא גם בתוך המים. דלתא זו מושכת אליה דגה רבה. הלגונות והחיבור שלהן לאגם הרדוד הן בית גידול חשוב להתרבות האמנונים ולאימון הדגיגים על ידם. דייגי טבריה באים בלילות לפרוש רשת לחופי הבטיחה.

שמורת הטבע

נוף בבקעה הנשקף תל בית צידה

{ערך מורחב|שמורת מג'רסה}} שמורת הבטיחה משתרעת על פני 6,930 דונם, ומייצגת רצף בתי גידול (בית גידול נחלי, בית גידול ביצתי, בית גידול לגוני ובית גידול אגמי). בבטיחה יש השתנות של מפלס המים, דבר שמכתיב את מהות בית הגידול המיוחד של נחל, ביצה, לגונות ואגם, עם קשרי גומלין הדוקים ביניהם. בתי גידול דומים הם שפכי נחלים לים ומלחות אחדות, אך הבטיחה ייחודית בהיותה ביצה בעלת לגונות וקשר לאגם מתוק. עקב הבצורת המתמשכת בשנים 2013–2018 הלגונות התייבשו לגמרי ועל השטחים המפונים והיבשים השתלטו בעיקר עצי אשל שהוצפו בשנים הגשומות.

תיירות

בשמורת הבטיחה שני מסלולים מסומנים, בערוצי נחלים. מסלול הזאכי, שרוב ההליכה בו נעשית במים, ומסלול המג'רסה הקצר יותר ומיועד למשפחות. יתר ערוצי הנחלים בשמורה סגורים למטיילים, בין היתר משום שמדובר באזורי ההטלה של דג האמנון.

בשנת 2004 הוקם מערך כניסה למג'רסה, המסדיר את הפיקוח וכניסת המבקרים לשמורה. מטרת המערך היא שיפור השליטה בתנועת הקהל המבקר בשמורה, וכן שמירה על הניקיון וערכי הטבע בשמורה, תוך הפרעה מינימלית לבעלי החיים. מערך הכניסה משמש גם כנקודת הסברה למבקרים.

מסלול הזאכי - הוא הכינוי לערוץ נחל משושים אחרי ההתמזגות עם נחל יהודיה. הזאכי זורם לאורך בקעת הבטיחה. שם הערוץ ניתן לו מערבית ומשמעו הוא צלול וזך. עם זאת, יש האומרים כי נחל הזאכי נקרא על-שם יצחק עבאדי, המכונה זאכי, יהודי סורי שרכש את אדמות בית ציידא ואלה הועברו לחזקת המדינה לאחר שקמה, במסגרת הסכם עם משפחתו. בערוץ הזאכי מסלול מסומן המחולק לתשעה מקטעים שביניהם מפרידות שמונה נקודות יציאה. נקודות היציאה מאפשרות לעקוף את חלק הנחל וללכת על גדתו, ובכך לא לטבול בו. אורך המסלול "הרטוב", הכולל שחייה או הליכה במים, הוא כשני קילומטר.

מסלול המג'רסה - מסלול העובר בנחל ופופולרי בעקבות עבירותו הקלה.

בפינה הצפון-מערבית של הבקעה נמצא פארק הירדן, פארק תיירות ונופש הכולל שרידי אתרים ארכאולוגיים.

לקריאה נוספת

• יהודים אריסים על אדמת בטיחה, מזכרונות משה סמילנסקי, תרס"ד (1904), בתוך: אברהם יערי (עורך), זכרונות ארץ ישראל, כרך ב, פרק עז, עמ' 775–779

קישורים חיצוניים

• ב"צ לוריא, בטיחה, דבר, 11 ביוני 1935
• מסלול בקעת בית צידא, באתר טיולים בישראל, 20 ביוני 2018
• פרופ' משה גפן ופרופ' מייקל ברוטון, טבח בבטיחה - רביית הדגים בלגונות הבטיחה, כתבי עת ומאגרי מידע
• מסלולי טיולים, נחל הזאכי, באתר מדינת ישראל, משרד החינוך, מינהל חברה ונוער - מינהלת הטיולים, תאריך עדכון אחרון: 08/10/2007
• מסלולי טיולים, נחל המג'רסה, באתר מדינת ישראל, משרד החינוך, מינהל חברה ונוער - מינהלת הטיולים, תאריך עדכון אחרון: 08/10/2007
• רובי פינקלר, נסגר מסלול הזאכי בשמורת הבטיחה, באתר ערוץ 7, 11 באוקטובר 2016
• עמק הבטיחה (ישראל), דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

38230722בקעת הבטיחה