מסע הסירה ג'יימס קיירד
ג'יימס קיירד (באנגלית: James Caird) היא סירת הצלה קטנה שעשתה ב-1916 מסע, שנקרא על שמה, מאי הפיל שבאיי שטלנד הדרומיים אל ג'ורג'יה הדרומית שבדרום האוקיינוס האטלנטי, מרחק 1,440 קילומטרים. בסירה נמצאו סר ארנסט שקלטון וחמישה מעמיתיו, ומטרתם הייתה להזעיק עזרה על מנת לחלץ את שאר חברי המשלחת הטראנס-אנטארקטית האימפריאלית מן השנים 1914–1917, שנשארו תקועים על אי הפיל לאחר שאונייתם אנדיורנס נמחצה בקרח-ים וטבעה. היסטוריונים רבים רואים במסע זה את אחד המעללים הגדולים ביותר בשיוטי סירה שנעשו מאז ומעולם.
באוקטובר 1915 הטביע קרח ים דחוס בים ודל את "אנדיורנס". שקלטון ועמיתיו מצאו מפלט על פני מצופי קרח, שהלכו והתבקעו תחתיהם ואילצו אותם לעבור ממצוף למצוף. במשך תקופה זו נסחפה הקבוצה בהתמדה צפונה עד אפריל 1916, אז נשבר מצוף הקרח שעליו חנו. מכאן ואילך עשו את דרכם בסירות ההצלה של האונייה אל אי הפיל, שם החליט שקלטון שהדרך היעילה ביותר להשיג עזרה תהיה להפליג באחת הסירות אל ג'ורג'יה הדרומית.
מבין שלוש סירות ההצלה נחשבה "ג'יימס קיירד" לחזקה ביותר ובעלת הסיכוי המיטבי לעמוד בתלאות המסע. שקלטון כינה אותה על שם ג'יימס קיי קיירד, יצרן יוטה מדנדי ופילנתרופ, שכספי התמיכה שלו עזרו לממן את המשלחת. לפני המסע חיזק נגר האונייה, הארי מקניש, את הסירה והתאים אותה לעמוד במימיו הסוערים של האוקיינוס הדרומי. הסירה שרדה שורה של סכנות, שבהן הייתה קרובה לא פעם להתהפך, ולבסוף הגיעה לחוף הדרומי של ג'ורג'יה הדרומית לאחר מסע של 16 יום. שקלטון ושניים מעמיתיו חצו את ההרים שבפנים האי, ללא ציוד טיפוס ובמצב גופני ירוד לאחר תלאות המסע, והגיעו לבסוף אל תחנת ציידי לווייתנים בצדו הצפוני של האי. כאן ארגן שקלטון את חילוצה של הקבוצה שעל אי הפיל, ולאחר דחיות שהביאו את אנשי אי הפיל כמעט ליאוש, חולצו כולם והגיעו הביתה בחיים. אחרי סוף מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1919, הוחזרה ה"ג'יימס קיירד" מג'ורג'יה הדרומית לאנגליה, ומשנת 1922 היא מוצבת בתצוגת קבע בבית ספרו הישן של שקלטון, דאלוויץ' קולג'.
רקע
ב-5 בדצמבר 1914 הפליגה אוניית המשלחת של שקלטון, "אנדיורנס", מג'ורג'יה הדרומית אל ים ודל, בשלב הראשון של המשלחת הטראנס-אנטארקטית האימפריאלית. פניה היו מועדות אל מפרץ ואהסל, הנקודה הדרומית ביותר שנחקרה עד אז בים ודל, ב-77°S 49°W / 77°S 49°W, שם הייתה קבוצה אמורה לרדת מן האונייה אל החוף ולהכין את החצייה הטראנס-קונטיננטלית של יבשת אנטארקטיקה. לפני שהספיקה להגיע ליעדה נלכדה האונייה בקרח דחוס, וב-24 בינואר 1915 הייתה כלואה ללא ניע, על אף מאמצים ממושכים לשחרר אותה. ב-14 בפברואר נעשו שוב מאמצים קדחתניים לשחרר את האונייה הכלואה, אך לשווא.[1] במשך שמונת החודשים הבאים נסחפה האונייה צפונה עד שב-27 באוקטובר נמחצה בלחץ גושי הקרח ושקעה סופית ב-21 בנובמבר.[2]
בעוד 27 אנשי צוותו מתמקמים במחנה שהקימו להם על הקרחון הצף הנע באיטיות, התמקד שקלטון במציאת הדרך הטובה ביותר להציל את אנשיו. תוכניתו הראשונה הייתה לצעוד על הקרח עד ליבשה הקרובה ביותר, ומשם לנסות להגיע לנקודה שספינות עשויות לפקוד אותה. הצעידה החלה, אבל מצב פני הקרח, ששקלטון תיאר לאחר זמן כרכים, מבוקעים מאוד, מבותרים בנתיבי מים פתוחים מכל עבר
, עיכב את התקדמותם. אחרי ניסיונות מתסכלים במשך ימים אחדים ויתר שקלטון על רעיון הצעידה; הקבוצה הקימה את "מחנה אורך-רוח" על מצוף קרח שטוח והמתינה לסחף, שיישא אותה עוד צפונה, אל עבר מים פתוחים. הם הצליחו לחלץ שלוש סירות-הצלה מן האונייה הטובעת, ושקלטון כינה אותן על שם תומכי המשלחת העיקריים: "סטאנקומב וילס", "דאדלי דוקר" ו"ג'יימס קיירד". אנשי הקבוצה המתינו עד 8 באפריל 1916, אז נאלצו להימלט אל הסירות כשהקרח החל להתבקע תחתיהם. במשך תקופה הרת-סכנות של שבעה ימים שייטו במפרשים וחתרו במשוטים בנחשולים סוערים ובתוך גושי קרח מסוכנים, מסתמכים בעיקר על כשרון הניווט של פרנק וורסלי, שהשיט את ה"ג'יימס קיירד", הגדולה בסירות והמובילה בשיירה. תנאי ההפלגה היו קשים מנשוא, בקור מקפיא, רוחות עזות ומשברים שניתכו שוב ושוב על יושבי הסירה והחזיקו אותם ברטיבות מתמדת. שלוש הסירות הצליחו להישאר יחד עד שהגיעו ב-15 באפריל אל המקלט הזמני של אי הפיל. שקלטון רצה לתת את הכבוד להיות הראשון שיירד אל החוף לצעיר בחבורה, פירס בלקבורו, אבל בלקבורו, שרגליו נפגעו ביותר בכוויות קור, לא יכול היה לעמוד על רגליו וקרס תחתיו במי האפסיים, ושקלטון הורה לשני אנשי צוות לשאת אותו אל החוף. הייתה זו הפעם הראשונה מזה 497 ימים שרגליהם ניצבו על קרקע מוצקה. שקלטון קבע שזו הנחיתה הראשונה אי-פעם על אדמת האי.[3]
על אי הפיל
אי הפיל, בשוליים המזרחיים של איי שטלנד הדרומיים, היה רחוק מכל מקום שהמשלחת תכננה להגיע אליו, והרבה מעבר לנתיבי ספנות מקובלים. שום ספינת חילוץ לא תחפש אותם שם, והסבירות לחילוץ מצד כל גורם חיצוני אחר הייתה קלושה בה במידה. אדמת האי הייתה משוללת צמחייה, אך באי היו מים חיים, ושפע יחסי של כלבי-ים ופינגווינים לספק מזון ודלק להישרדות מיידית. אימי החורף האנטארקטי קרבו ובאו במהירות; שפת הים הצרה, זרועת החצץ, שעליה הקימו את המחנה, נשטפה כבר עכשיו כמעט בהתמדה ברוחות סערה וסופות שלג, שהרסו את אחד האוהלים במחנה הזמני, ואת האחרים הפילו ושיטחו ארצה. הלחצים והתלאות של החודשים האחרונים החלו לתת אותותיהם באנשים, שרבים מהם היו במצב ירוד הן בגוף והן בנפש.
בנסיבות אלה החליט שקלטון לנסות להזעיק עזרה באמצעות אחת הסירות. הנמל הקרוב ביותר היה סטנלי, באיי פוקלנד, מרחק 972 ק"מ צפונית-מערבית לאי הפיל, אבל הרוחות המערביות התמידיות עשו את ההפלגה אליו לבלתי אפשרית. אפשרות טובה יותר הייתה להפליג אל האי דספשן, בקצה המערבי של שרשרת איי שטלנד הדרומיים. אף כי האי לא היה מיושב, רשומות האדמירליות ציינו כי באי זה שמורים מחסני צידה לימאים שאונייתם נטרפה, וכי מדי פעם מבקרות בו ספינות ציידי לווייתנים. אלא שגם השייט אליו יחייב מסע נגד הרוחות התמידיות - אם כי בתנאי ים נוחים יותר - וללא כל ודאות, בסופו של דבר, כי עזרה אכן תגיע. אחרי שהתייעץ עם השני לפיקוד במשלחת, פרנק ויילד, ועם רב החובל פרנק וורסלי, החליט שקלטון לנסות להגיע אל תחנות ציידי הלווייתנים בג'ורג'יה הדרומית, צפונית-מזרחית לאי הפיל. פירושו של דבר מסע ארוך הרבה יותר בסירה, 1,440 ק"מ באוקיינוס הדרומי בתנאים של חורף ממשמש ובא, אבל בעזרת הרוחות שינשבו בגבם נראה הדבר אפשרי.[4] שקלטון סבר, כי קבוצת הסירה עשויה להשלים את המסע ולחזור עם מחלצים תוך חודש, בתנאי שהים יהיה נקי מקרח, והסירה תעמוד בנחשולי הענק
. הוא בחר בחמישה שיתלוו אליו, כל אחד מסיבותיו הוא: וורסלי, הודות לדיוק ולזריזות הניווט שלו ויכולתו לקבוע את מיקום הסירה בנסיבות הקשות ביותר, הארי מקניש וג'ון וינסנט, משום שידע, כי השפעתם על הנותרים באי הפיל תהיה שלילית ולעומת זאת, על הסירה יבואו לביטוי תכונותיהם החיוביות, תושייה מצד מקניש וכוח גופני מצד וינסנט. טום קרין הפציר בשקלטון לצרף אותו לסירה, ולאחר התייעצות עם ויילד, החליט שקלטון להיענות לו, אם כי ידע שתכונותיו הייחודיות היו תורמות רבות גם לנשארים על האי. האחרון בחבורה, טים מקארתי, הצטיין כמו וינסנט בכוחו הגופני, אך שלא כמותו, היה גם נעים הליכות, דברן ועולץ.[5]
ההכנות
הקבוצה שנועדה לצאת בסירה לג'ורג'יה הדרומית יכלה לצפות לרוחות בעוצמה של הוריקן ולגלים - הנחשולים הידועים לשמצה של כף הורן - המתנשאים, משקע עד פסגה, לגובה של 18 מטרים. משום כך בחר שקלטון בכבדה ובחזקה משלוש הסירות, ה"ג'יימס קיירד", שאורכה 7 מטרים. היא נבנתה כסירת ציידי לווייתנים בלונדון לפי הוראותיו של וורסלי,[6] לפי עקרון "כפל קצה", שנוסה לראשונה על ידי בונה הספינות הנורווגי קולין ארצ'ר.[7] שקלטון ביקש מנגר המשלחת הארי מקניש לעשות כמיטב יכולתו לשפר את מצב הסירה כדי להכשירה להתמודדות עם תנאי ים קשים. מקניש השתמש בכלי עבודה מאולתרים ובחומרים מכל הבא ליד כדי להגביה את צלעות הסירה ולבנות סיפון ארעי מעץ וקנווס, שכפר בצבעי שמן, פתילת עששית ודם כלבי-ים. הסירה חוזקה בחיבור התורן של אחת מסירות ההצלה הנותרות, ה"דאדלי דוקר", לאורך שדרתה מבפנים. הסירה צוידה כמפרשית דו-תורנית, עם התורן המקורי של הסירה כתורן ראשי ותורן אחורי קצר יותר שנלקח מסירת ההצלה הנוספת, ״סטאנקומב וילס״. בנוסף הותקנו בסירה חיבל להנפת מפרש מרובע ומפרש חלוץ. להגדלת משקל הסירה נוסף לה כטון של זבורית, להפחתת הסיכון להתהפכות בנחשולים הגבוהים, ששקלטון ידע שהם עתידים לפגוש בדרכם.[8]
הסירה הוטענה בצידה שתספיק לשישה אנשים לחודש אחד; כפי ששקלטון כתב לאחר מעשה, "אם לא היינו מגיעים לג'ורג'יה הדרומית תוך הזמן הזה, ברור שהיינו טובעים". הם לקחו מנות קרב, שנועדו לחציית האי, ביסקוויטים, משקה חלב, סוכר ואבקת חלב. כמו כן לקחו שתי חביונות בנות 72 ליטר של מים (שאחת מהן ניזוקה בשעת ההטענה ומי ים חילחלו לתוכה), שני פרימוסים, פרפין, נפט, נרות, שקי שינה ופרטי לבוש שונים להחלפה.
האנשים הראשונים ששקלטון בחר לצוות הסירה היו וורסלי וטום קרין - ש"התחנן להצטרף", לדברי שקלטון. קרין היה קצין ימי ממשלחת דיסקברי, 1904-1901, וכן השתתף במשלחת טרה נובה של סקוט בשנים 1910–1913, שם הצטיין במסע הגורלי אל הקוטב. שקלטון היה בטוח שקרין יחזיק מעמד בכל מצב, והוא בטח בכל לבו בכישורי הניווט של וורסלי, בייחוד ביכולתו לחשב את המיקום בתנאים קשים. מאוחר יותר כתב וורסלי: "ידענו שזו תהיה המשימה הקשה ביותר שלקחנו על עצמנו מאז ומעולם, כי החורף האנטארקטי החל כבר, ועמדנו לחצות את אחד הימים הגרועים ביותר בעולם".
לשם השלמת הקבוצה ביקש שקלטון מתנדבים, ומבין הרבים שנענו בחר שני מלחים חזקים, ג'ון וינסנט וטימותי מקארתי. את המקום האחרון הציע לנגר מקניש. "הוא היה בן למעלה מחמישים", כתב שקלטון על מקניש (שהיה למעשה בן 41), "אבל ידע רבות על סירות מפרש והיה זריז מאד". וינסנט ומקניש הוכיחו שניהם את ערכם במסע הקשה ממצופי הקרח אל אי הפיל. שניהם היו אנשים קשים, במידה ידועה, ובחירתם עשויה לשקף את רצונו של שקלטון להחזיק עושי-צרות אפשריים בהשגחתו האישית ולא להשאיר אותם על האי, במקום שרגשות איבה אישיים יכלו להתפתח למורסות ממאירות.
המסע בסירה הפתוחה
לפני צאתם לדרך הודיע שקלטון לפרנק ויילד כי הוא משאיר בידיו את הפיקוד המלא מרגע הפלגת ה"ג'יימס קיירד", וכי במקרה שהמסע ייכשל, עליו לנסות לקחת את הקבוצה אל האי דספשן באביב הבא. ה"ג'יימס קיירד" הפליגה מאי הפיל ב-24 באפריל 1916. הרוח הייתה דרומית-מערבית בעוצמה בינונית, וסייעה ליציאה מהירה, ותוך זמן קצר נעלמה הסירה מעין הנותרים על האי.
שקלטון הורה לוורסלי לקבוע נתיב צפונה במקום להפליג ישירות לג'ורג'יה הדרומית, כדי לעקוף את שדות הקרח המאיימים שהתחילו להיווצר. עד חצות הלילה הותירו מאחוריהם את הקרח המיידי, אבל גלי הים החלו להתגבר. עם שחר יום המחרת נמצאו במרחק 81 ק"מ מאי הפיל, בים גבה-גלים וברוחות בעוצמה 9 בסולם בופורט. שקלטון קבע סדר-יום בסירה: שתי משמרות של שלושה אנשים, אחד על ההגה, אחר על המפרשים והשלישי בתורנות שאיבה. השלושה שמחוץ למשמרת נחו בחלל המכוסה הזעיר בירכתיים. לקשיים הכרוכים בהחלפת מקומות עם תום כל משמרת, כתב שקלטון, "היה יכול להיות צד מבדח, אלמלא סיבכו אותנו בכל כך הרבה כאבים ומיחושים." בגדיהם, שתוכננו למסעות מזחלות אנטארקטיים ולא להפלגה בסירה פתוחה, לא היו אטומים למים; עקב המגע החוזר ונשנה עם מי הים הקפואים היה עורם צרוב קור, כאוב ודואב.
הצלחת המסע הייתה תלויה בניווט של וורסלי, שהתבסס על התצפיות שהצליח לבצע בכל פעם שהשמש הופיעה לרגע, בעוד הסירה מיטלטלת מעלה-מטה ומצד אל צד בין הגלים.[9] התצפית הראשונה נעשתה לאחר יומיים, ולימדה, שהם נמצאים 230 ק"מ צפונית לאי הפיל. הנתיב שונה ומעתה היו במסלול ישיר אל ג'ורג'יה הדרומית. הם יצאו מכלל סכנות הקרח הצף, אבל הגיעו לאזור המסוכן של מעבר דרייק, שם סובבים נחשולי ענק את כדור הארץ ללא כל יבשה שתעצור בעדם. תנועת הסירה מנעה כמעט כל אפשרות להכנת מזון חם על הפרימוס, אבל קרין, בתפקיד הטבח, הצליח איך שהוא להאכיל את האנשים.[10]
התצפית הבאה, ב-29 באפריל, לימדה שהם עברו במסעם מרחק של 428 ק"מ. מכאן ואילך נעשה הניווט, כדברי וורסלי, ל"מלאכת ניחוש משעשעת", כשנתקלו במזג אוויר גרוע מכל מה שחוו עד אז. הגלים הגבוהים הציפו את הסירה במים, ורק שאיבה בלתי-פוסקת הצילה אותה משקיעה. בטמפרטורה חלה ירידה חדה, וסכנה חדשה הופיעה בהצטברות רסס קפוא, שאיימה להפוך את הסירה. הם נאלצו לזחול אחד אחד לפי התור על הסיפון המתנודד עם גרזן ביד ולסלק את הקרח מעל הסיפון והחיבל. למשך 48 שעות עוכבו ללא ניע, אחוזים בעוגן, עד שהרוח נרגעה די הצורך להניף מפרש ולהתקדם. על אף התלאות הרבות, נמצא בתצפית השלישית של וורסלי, ב-4 במאי, שהם רחוקים רק 450 ק"מ מג'ורג'יה הדרומית.
ב-5 במאי חזר מזג האוויר הקשה ונחשולי הענק, שכמותם לא פגשו קודם, כמעט המיטו עליהם אסון. שקלטון כתב לאחר זאת, "הרגשנו איך הסירה שלנו מורמת ומושלכת קדימה כמו פקק שעם בנחשול משתבר."[11] הצוות שאב מי ים מן הסירה בקדחתנות כדי להישאר על פני המים. אף על פי כן, הם המשיכו להתקרב ליעדם, ולפי חישוב משוער של וורסלי למחרת היום, 6 במאי, נמצאו במרחק 207 ק"מ מן הנקודה המערבית של ג'ורג'יה הדרומית. עבודת הפרך ותלאות השבועיים האחרונים נתנו אותותיהם באנשים. שקלטון ציין שווינסנט התמוטט והפסיק לתפקד כחבר פעיל בצוות, מקארתי היה "חלש, אך מרוצה", ומקניש הלך ונחלש אך המשיך לגלות "אומץ לב ורוח קרב".
ב-7 במאי הודיע וורסלי לשקלטון, שאיננו יכול לוודא את מיקומם בדיוק של 16 ק"מ. כדי למנוע את האפשרות של היסחפות מעבר לאי ברוחות הדרום-מערביות העזות, הורה שקלטון על שינוי קל בנתיב, כך שה"ג'יימס קיירד" תגיע אל היבשה בחוף הדרום-מערבי שאינו מיושב. אז ינסו להשיט את הסירה מסביב אל תחנות ציידי הלווייתנים שבצדו הצפוני של האי. "ימים קשים היו אלה בשבילנו", כתב שקלטון. "הרגעים הטובים היו אלה, שבהם קיבלנו ספל חלב רותח בשעת המשמרות הארוכות, המרות של הלילה." בהמשך אותו יום אותרה אצה צפה על פני המים, ובבוקר הבא הופיעו ציפורים, בהן קורמורנים, הידועים בכך שלעולם אינם מתרחקים מן החוף. מעט אחרי צהרי היום ב-8 במאי נגלה לעיניהם לראשונה האי ג'ורג'יה הדרומית.
ג'ורג'יה הדרומית
בזמן שהקבוצה נחה והתאוששה, הבין שקלטון, שהסירה איננה כשירה לבצע עוד שיוט סביב האי כדי להגיע אל תחנות ציידי הלווייתנים, וכי וינסנט ומקניש אינם מסוגלים להמשיך במסע רגלי. הוא החליט להעביר את הסירה למקום בטוח יותר במפרץ המלך הוקון, ומשם ייצאו הוא, וורסלי וקרין לחצות את האי ברגל, לעבר התחנה בסטרומנס.
ב-15 במאי עברה ה"ג'יימס קיירד" מרחק של כ-10 ק"מ אל חוף זרוע חצץ סמוך לקצה המפרץ. כאן נמשכה הסירה אל החוף ונהפכה על פיה, לספק מחסה לנשארים. המקום כונה מחנה פגוטי (על שם בית הסירה של פגוטי ב"דייוויד קופרפילד" של צ'ארלס דיקנס). השכם בבוקר ה-18 במאי החלו שקלטון, וורסלי וקרין במה שיוודע כחצייה היבשתית הראשונה המתועדת של פנים ג'ורג'יה הדרומית.[12] כיון שלא הייתה להם מפה, היה עליהם לאלתר נתיב לחציית רכסי הרים וקרחונים. הם התקדמו ללא הפוגה במשך 36 שעות, עד שהגיעו אל סטרומנס. אנשיו של שקלטון היו, כדברי וורסלי, "שלישיית דחלילים מחרידה"[13] מושחרים מחשיפה, כוויות-קור ושכבות של פיח משומן-כלבי ים. מאוחר יותר אותו ערב, 19 במאי, נשלחה ספינת קיטור אל מפרץ המלך הוקון לאסוף את מקארתי, מקניש ווינסנט, ואת ה"ג'יימס קיירד". כחמש או שש שעות לאחר שהגיעו לתחנת ציידי הלווייתנים פרצה סופה דרום-מזרחית שנמשכה כל הלילה. לו פרצה הסופה כשהיו שלושת האנשים במסע חציית האי, לא היה להם שום סיכוי לשרוד. הנורווגים אמרו להם לאחר זמן, כי במשך כל החורף לאחר זאת לא היה ולו יום אחד שבו יכלו לבצע את מסעם ולהגיע בשלום.[14]
לאחר לילה של הפלגה, אותו בילה וורסלי בשנת ישרים עמוקה, וארוחת בוקר דשנה, הגיעו אל המפרץ וירדו אל החוף. למשמע צפירת הספינה, הגיחו שלושת האנשים מתחת לסירה ההפוכה ופרנק וורסלי, לבוש בבגדים נורווגיים, מיהר אליהם כשכיסיו גדושים במקטרות, טבק, סיגריות וגפרורים. אז שמע את מקארתי מעיר באכזבה, "נו, חשבנו שלפחות רב החובל יבוא, בכל אופן." וורסלי אמר, "הרי אני כאן," והם לטשו בו עיניים. נקי, מגולח ולבוש בבגדים נורווגיים נקיים, לא זיהו אותו וחשבו אותו לנורווגי.[15]
בוא החורף הדרומי ותנאי הקרח הקשים גרמו לכך שיותר משלושה חודשים עברו לפני ששקלטון יכול היה לבצע את חילוץ האנשים מאי הפיל. ניסיונו הראשון היה עם הספינה הבריטית "שמי הדרום", ולאחר מכן השאילה לו ממשלת אורוגוואי ספינה. בחיפושים באיי פוקלנד מצא את הספינה "אמה" לניסיונו השלישי, אבל מנוע הספינה התפוצץ. בפונטה ארנס, צ'ילה, השיג שקלטון גוררת קיטור בשם "ילכו", בפיקוד לואיס פארדו, וסוף-סוף, ב-30 באוגוסט הצליח להגיע אל אי הפיל. האנשים יצאו כולם אל החוף לחזות בפלא הספינה שבאה לחלצם. הם הדליקו חבית דלק והניפו מעיל בלוי על תורן כדגל, אבל הדגל המאולתר נתקע בחצי התורן ולבו של שקלטון, שראה אותו מסיפון הספינה, נפל - לו אבד אפילו אחד מאנשיו הייתה זו לו מכה נוראה. הוא ספר את הניצולים דרך משקפתו, בזה אחר זה, ואז הכריז בצהלה, "כולם שם!" כל הקבוצה חולצה מאי הפיל והגיעה אל פונטה ארנס ב-3 בספטמבר 1916.[16]
השנים הבאות
הסירה "ג'יימס קיירד" הוחזרה לאנגליה בשנת 1919. ב-1921 חזר שקלטון לאנטארקטיקה בראש משלחת שקלטון-רווט. ב-5 בינואר 1922 מת שקלטון בפתאומיות מהתקף לב, כשאוניית המשלחת קווסט עגנה בג'ורג'יה הדרומית, ולבקשת אשתו נקבר שם.
בהמשך אותה שנה החליט ג'ון קווילר רווט, שמימן את המשלחת האחרונה הזו והיה חברו ללימודים של שקלטון בקולג' דאלוויץ', דרום לונדון, להעניק את ה"ג'יימס קיירד" לקולג'. היא נשארה שם עד 1967, אף כי הבניין שבו הוצגה נפגע קשה מפצצות ב-1944. ב-1967 נמסרה הסירה למוזיאון הימי הלאומי ועברה שיקום. היא הוצגה במוזיאון עד 1985, אז הושבה לדאלוויץ' קולג' והוצבה במיקום חדש בבניין הקלויסטר הצפוני, על מצע של אבנים שנאספו בג'ורג'יה הדרומית ובאבריסטווית'. אתר זה נעשה למעונה הקבוע של ה"ג'יימס קיירד", אם כי מדי פעם משאילים את הסירה לתערוכות חשובות וכך הופיעה בתערוכת הסירות בלונדון ובאירועים בגריניץ', פורטסמות' ופלמות' שבקורנוול. היא הפליגה גם מעבר לים לתצוגה בוושינגטון הבירה, בניו יורק, בסידני שבאוסטרליה ובבון שבגרמניה.
אגודת ג'יימס קיירד נוסדה בשנת 1994, כדי "לשמר את הזיכרון, לתת כבוד למעללים הנכבדים של תגליות באנטארקטיקה ולהלל את סגולות המנהיגות יוצאות הדופן הקשורות בשמו של סר ארנסט שקלטון".
בשנת 2000 בנה חוקר הקטבים הגרמני ארווד פוקס העתק מדויק של הסירה של שקלטון וכינה אותו "ג'יימס קיירד II". במשלחתו, "שקלטון 2000", הצליח לשחזר את מסעם של שקלטון ואנשיו מאי הפיל אל ג'ורג'יה הדרומית. ה"ג'יימס קיירד II" הייתה בין המוצגים הראשונים כשנפתח המוזיאון הימי הבינלאומי בהמבורג. עוד העתק, "ג'יימס קיירד III", נבנה על ידי בונה הסירות בוב ואלאס ממסצ'וסטס; העתק זה נקנה על ידי קרן המורשת של ג'ורג'יה הדרומית ומאז 2008 הוא מוצג בגלריה הימית קאר, חלק ממוזיאון ג'ורג'יה הדרומית בגריטוויקן.[17] ב-2011 כונתה סירת סקר ממונעת (SMB) באורך 10.5 מ' בשם "ג'יימס קיירד IV"; היא פועלת מסיירת הקרח "פרוטקטור" של הצי המלכותי.[18]
ראו גם
לקריאה נוספת
- "אנדיורנס", אלפרד לנסינג, תרגום: מרינה גרוסלרנר, הוצאת ידיעות אחרונות 2001
- Frank Worsley. "Antarctic Rescue", Introduction by Sir Edmund Hillary, Sphere Books LIMITED, 1977
קישורים חיצוניים
- יוטיוב, מורשת אנטארקטיקה, סרטון המשחזר את התרסקות האנדיורנס והמסע ב"ג'יימס קיירד" אל ג'ורג'יה הדרומית.
הערות שוליים
- ^ אלפרד לנסינג, "אנדיורנס", תרגום מרינה גרוסלרנר, הוצאת ידיעות אחרונות 2001, עמ' 40-37
- ^ לנסינג, עמ' 91-90
- ^ Kim Heacox, "Shackleton", National Geography, pp. 134-6
- ^ לנסינג, עמ' 193
- ^ היקוקס, "שקלטון, עמ' 139-138
- ^ Frank Worsley, "Antarctic Rescue", Sphere Books ltd.1979, p 132
- ^ Huntford, pp. 504,505: "הסירה הייתה מחודדת הן בחרטום והן בירכתיים, כדי לאפשר תנועה בכל כיוון"
- ^ Kim Heacox, "Shackleton", National Geographic p. 138-9
- ^ Worsley, p.101
- ^ Worsley, p. 105
- ^ Shackleton, "South", pp.174-179
- ^ Heacox, p. 151
- ^ Frank Worsley, "Antarctic Rescue" pp. 181-182
- ^ Worsley, p.184
- ^ Worsley, p. 185
- ^ Heacox, p. 174
- ^ אלזה דייווידסון, "הגלריה הימית קאר", מוזיאון ג'ורג'יה הדרומית, אפריל 2009
- ^ כתב העת לימאות, מוסטנג מעביר SMB לצי המלכותי, 12 בדצמבר 2011
24971045מסע הסירה ג'יימס קיירד