פרס בלקבורו
פֶּרְס בלקבורו (באנגלית: Perce Blackborow; 1896, ניופורט, מונמאות'שייר - 1949) היה ימאי ולשי, שהצטרף כנוסע סמוי אל המשלחת הטראנס-אנטארקטית האימפריאלית של שקלטון.
הקבלה ל"אנדיורנס"
בלקבורו וחברו ויליאם בייקוול הפליגו על סיפון ה"גולדן גייט", שהתנפצה על חופי מונטווידאו. לאחר שספינתם נטרפה, נסעו החברים אל בואנוס איירס למצוא עבודה חדשה. בייקוול התקבל לעבודה כמלח כשיר באוניית המשלחת של שקלטון, ה"אנדיורנס". בלקבורו, לעומתו, לא נשכר, משום גילו הצעיר (הוא היה בן 18) וחוסר הניסיון שלו. בייקוול ווולטר האו, שחששו מחסר בכוח אדם ב"אנדריורנס", עזרו לבלקבורו להתגנב אל הספינה והסתירו אותו בתא אחסון. הוא התגלה ביום השלישי להפלגה. רגליו לא נשאו אותו והוא נאלץ לשבת על כיסא בפגישתו הראשונה עם שקלטון.
שקלטון, אחוז חמת זעם אמיתית, המטיר על הנוסע הסמוי שטף חרפות וגערות חריף ומפיל אימה לפני הצוות כולו. הנאום חוצב הלהבות השיג את שלו ותגובותיהם של שני השותפים למעשה היו גלויות דיין להסגירם.
שקלטון סיים את ההופעה באמרו לבלקבורו, "אתה יודע, שבמשלחות האלה קורה לעיתים קרובות שאנחנו נעשים רעבים מאוד, ואם יש נוסע סמוי זמין, הוא הראשון להיאכל?" על כך ענה בלקבורו, "הם ימצאו הרבה יותר בשר אצלך, אדוני." שקלטון הסתיר חיוך ואחרי שיחה עם אחד מחברי הצוות אמר, "הביאו אותו קודם כל אל הטבח."[1]
בלקבורו התגלה כנכס לספינה בתפקיד דייל ולאחר זמן הוחתם כחבר בצוות.
הנחיתה על אי הפיל
אחרי שה"אנדיורנס" נלכדה בקרח ים דחוס והתנפצה, עשה הצוות את דרכו בשלוש סירות הצלה קטנות, בהפלגת אימים, רצופת סכנות-חיים, רעב וקיפאון אל אי הפיל, שם התמקמו מחדש. עם הגיעם אל האי, חשב שקלטון לתת לבלקבורו, הצעיר בצוות, את הכבוד לדרוך על אדמת האי, מתוך ששכח כי רגליו נפגעו קשות בכוויית קור.[2] בלקבורו עבר בעזרת חבריו מעל לזבזת הסירה, אך נפל אל תוך המים הרדודים ונישא במהירות אל החוף.[3]
נמק
ב-14 באפריל יצאה קבוצת החילוץ בג'יימס קיירד אל ג'ורג'יה הדרומית, בתקווה לחזור תוך כמה שבועות. שאר הצוות השלימו עם הכורח להמתין. כמעט כולם היו במצב בריאותי ירוד ומדוכדכים. בלקבורו פיתח נמק בשתי רגליו והיה נושא דאגתו הרפואית העיקרית של מקלין.
ב-15 ביוני, חודשיים לאחר הפלגת שקלטון ואנשיו, ביצע ג'יימס מקאילרוי, בעזרת אלכסנדר מקלין, את ניתוח הכריתה ההכרחי. הרגל הימנית התאוששה במידת מה, אך ברגל השמאלית לא הייתה ברירה אלא לכרות את האצבעות המתות. הניתוח בוצע בהצלחה, באמצעות שרידי הכלורופורם נשארו להם, ולאחר פחות משעה הסתיים התהליך ובלקבורו שב להכרתו וביקש סיגריה.[4]
לאחר החזרה
בלקבורו חזר לחיות בניופורט, דרום ויילס וקיבל את מדליית הקוטב מארד על שירותו במסע המשלחת. הוא מת בשנת 1949 מדלקת סימפונות כרונית ומבעיית לב, בגיל 53.
הרפתקותיו של בלקבורו באנטארקטיקה הן נושא לסיפור מעשה בדיוני, "הנוסע הסמוי של שקלטון" מאת ויקטוריה מקקרמן (מסת"ב 0-440-41984-0).
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
24725366פרס בלקבורו