בג"ץ גביש נגד הכנסת
 | |
| מידע החלטה | |
|---|---|
| ערכאה | בית המשפט העליון כבית משפט גבוה לצדק |
| תאריך החלטה | 21 באפריל 2016 |
| החלטה | |
| סעיף 4 לחוק גיל פרישה פוגע בזכות לשוויון בקובעו כי "הגיל שבהגיעו אליו ניתן לחייב עובד לפרוש מעבודתו בשל גילו, הוא גיל 67 לגבר ולאישה", אולם עומד בתוקפו בהתאם לתנאי פסקת ההגבלה | |
| חברי המותב | |
| חברי המותב | מרים נאור, אליקים רובינשטיין, אסתר חיות, יורם דנציגר, ניל הנדל, עוזי פוגלמן ודפנה ברק ארז |
| דעות נוספות |
|
| תקדימים | |
| |
בבג"ץ 9134/12 פרופ' משה גביש ואחרים נגד הכנסת ואחרים[1] הרכב מורחב של שבעה שופטי בג"ץ דחה, פה אחד, את עתירתם של אנשי אקדמיה בכירים להורות על בטלותו של סעיף 4 לחוק גיל פרישה, הקובע כי "הגיל שבהגיעו אליו ניתן לחייב עובד לפרוש מעבודתו בשל גילו, הוא גיל 67 לגבר ולאישה". בג"ץ קיבל את טענת העותרים כי החוק פוגע בזכות לשוויון, הנגזרת מהזכות החוקתית לכבוד האדם, אך דחה את העתירה לאחר שקבע כי הפגיעה צולחת את תנאי פסקת ההגבלה שבסעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, מאחר שנעשתה לתכלית ראויה, נסמכה על שיקולים סבירים, והיא מידתית. עם זאת, פסק הדין קרא לממשלה ולכנסת לקיים דיון ציבורי ובחינה מחודשת ומעמיקה של ההסדר הקיים, המציב לא מעט קשיים עליהם עמד בית המשפט בפסק-דינו.
רקע
בישראל, כמו במדינות רבות בעולם, נוהגת תפיסה תרבותית וחברתית לפיה יש לאפשר לאנשים לפרוש מעבודתם, תוך שמירה על רמת חיים לה היו מורגלים גם כאשר אינם מסוגלים עוד לעבוד, וזאת באמצעות קבלת תקבולים שנצברו בתקופת עבודתם (כגון פיצויי פיטורים או פנסיה חודשית) ובאמצעות קצבאות הביטוח הלאומי (כגון קצבת אזרח ותיק וקצבת נכות). תפיסה זו מוסדה בשלהי המאה ה-19, כאשר הקנצלר הגרמני אוטו פון ביסמרק קבע גיל פרישה אחיד, וקרא לכל מי שמלאו לו 65 שנה לפרוש מהעבודה ולדרוש קצבה.[2]
עד לשנת 2004 לא היה בדין הישראלי חוק המסדיר באופן כללי את סוגיית הפרישה לגמלאות וממילא גם לא את גיל הזכאות לפרישה (המועד בו זכאי אדם לפרוש מרצון עם מלוא הפנסיה שצבר במהלך חייו) או את גיל פרישת החובה (גיל בו ניתן לחייב עובד לפרוש מעבודתו בשל גילו). גיל פרישת החובה עוגן בהסכמים קיבוציים, בתקנונים של קרנות פנסיה או בהוראות חוק שחלו על קבוצות עובדים מסוימות במשק (כגון עובדי מדינה, שופטים ואנשי צבא). בשנת 1997 מינו שר העבודה והרווחה ושר האוצר ועדה ציבורית לבחינת גיל הפרישה מעבודה, בראשות השופטת בדימוס שושנה נתניהו ("ועדת נתניהו"), עליה הוטל לבחון את סוגיית גיל הפרישה על היבטיה החברתיים והכלכליים, וכן את סוגיית האחדת גיל הפרישה לנשים ולגברים. הוועדה הגישה המלצותיה ביולי 2000, לפיהן אין להרחיק לכת כפי שקורה במדינות אחרות בהן בוטל לחלוטין גיל פרישת חובה, ויש לנקוט ב"התקדמות הדרגתית תוך בחינת ההשלכות של השינוי המוצע בגיל הפרישה" וכך הומלץ על העלאה הדרגתית של גיל הפרישה שהיה מקובל באותה עת מ-65 ל-67. במרץ 2003 אימצה הממשלה את המלצות הוועדה בהתאמות הנדרשות נוכח חלוף הזמן והשינויים במצב הכלכלי, ובינואר 2004 נחקק חוק גיל פרישה ובו נקבע גיל הזכאות לפרישה מרצון, שהועמד על 67 שנים לגבר ובכפוף להוראות מסוימות, גיל 62 לאישה, תוך מתן אפשרות לפרישה מרצון, בתנאים מסוימים, בגיל מוקדם יותר. וכמו כן נקבע גיל פרישת החובה, אשר הועמד על 67 לגבר ולאישה, באופן המאפשר למעסיק לחייב עובד לפרוש מעבודתו בשל גילו, תוך מתן האפשרות לעובד ולמעסיק להסכים ביניהם כי גיל הפרישה מהעבודה יהיה שונה מגיל פרישת החובה.
העתירה
העותרים, פרופ' משה גביש ופרופ' מרדכי שגב, חברי הסגל האקדמי של הטכניון, טענו שהחובה לפרוש בגיל 67 אינה חוקתית ויש להורות על בטלותה. פרופ' גביש הגיע לגיל הפרישה בשנת 2014. פרופסור שגב צפוי היה הגיע לגיל הפרישה בשנת 2027. בהסכם הקיבוצי בין הטכניון לבין ארגוני העובדים נקבע שחברי הסגל האקדמי חייבים לפרוש בגיל 68, שנה מעל הקבוע בחוק. לעתירה הצטרפו פרופ' אסא כשר, מהקתדרה לאתיקה מקצועית ולפילוסופיה של הפרקטיקה, ופרופ' רות בן-ישראל, מומחית בדיני עבודה וזוכת פרס ישראל. בן ישראל הצטרפה לעתירה כחוקרת של התופעה של האפליה נגד מבוגרים בשוק העבודה.
המשיבים היו הכנסת, שר האוצר, היועץ המשפטי לממשלה (כולל המדינה) והנהלת הטכניון.
העותרים טענו שגילו של עובד לא יכול להוות אמת מידה ליכולותיו וכישוריו וכי מתן משקל לנתון זה הוא מפלה ומשפיל, המנוגד לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988, וכי הסדר פרישת החובה פוגע פגיעה קשה בזכותם החוקתית לשוויון ואף בחופש העיסוק, וזאת באופן העולה על הנדרש. הם טענו שניתן להמיר את מודל קביעת גיל פרישה חובה במודל של פרישה תפקודית, המבוסס על מבחני כשירות אינדיבידואלים. מודל זה פוגע פחות בזכויות העובדים המבוגרים, שכן הוא נסמך על טעם ענייני, תפקודו של העובד, ולא על קריטריון שרירותי כגיל העובד.
המשיבים לעתירה טענו שהפגיעה במבוגרים שביכולתם וברצונם להמשיך לעבוד מוצדקת נוכח היתרונות הקיימים בגיל פרישה כרונולוגי, אחיד וקבוע מראש. הם טענו שסוגיית גיל הפרישה היא סוגיה כלכלית וחברתית רבת-פנים, אשר להתערבות שיפוטית בה עשויות להיות השלכות מרחיקות-לכת על המשק הישראלי. לטענתם הסדר פרישת חובה צולח את הבחינה החוקתית. בכל הנוגע לפרשנות החוק שנקבעה בבית הדין הארצי לעבודה שקדמה לעתירה, המשיבים לא כפרו בכך שהמעסיק חייב לשקול את בקשתו של העובד להמשיך בעבודתו לאחר גיל הפרישה, אך הדגישו כי אין משמעות הדברים כי המעסיק חייב להאריך את העסקתו של העובד.
פסק הדין
הנשיאה מרים נאור
פסק הדין העיקרי בעתירה נכתב על ידי הנשיאה מרים נאור, אליה הצטרפו כל יתר השופטים, תוך שחלקם הוסיפו נימוקים משלהם.
נאור עמדה על כך שתקיפה ישירה של חוק בבג"ץ היא בחינה צרה בהיקפה,[3] המחייבת איזון עדין בין עקרונות שלטון הרוב והפרדת הרשויות לבין ההגנה החוקתית על זכויות אדם ועל ערכי היסוד של המשטר בישראל, לא כל שכן כאשר מדובר בחקיקה המתווה מדיניות חברתית וכלכלית רחבת היקף כסוגיית הפרישה לגמלאות.
נאור קיבלה את טענתם של העותרים כי חוק גיל הפרישה פוגע בזכות לשוויון, הנגזרת מהזכות החוקתית של כבוד האדם, שכן מדובר בחוק שלפי לשונו ותכליתו הוא חוק גורף וכוללני המבחין לעניין פרישה מעבודה בין עובדים צעירים לבין עובדים מבוגרים.[4] בלי כל זיקה ישירה לכישוריהם או ליכולת העבודה שלהם, והוא חל על כלל העובדים במשק מבלי להבחין בין סוגים שונים של עיסוקים.
לאחר שנקבע כי אכן יש פגיעה בזכות חוקתית, פנתה נאור לבחון האם פגיעה זו עומדת בתנאי פסקת ההגבלה, שבסעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, דהיינו האם מדובר בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, האם מדובר בחוק שנועד לתכלית ראויה והאם הפגיעה אינה במידה העולה על הנדרש.
נאור קבעה [5]שמדובר בחוק שנועד לתכלית ראויה הבא להגשים אינטרסים ציבוריים חשובים השלובים זה בזה, בהם הגנה על כבודם של עובדים ושיפור הביטחון התעסוקתי במשק עד לגיל הפרישה; מתן אפשרות למעסיק לנהל את כוח האדם במקום העבודה; שילובם וקידומם של עובדים חדשים במקומות עבודה – וקידום הגינות בין-דורית כאשר מספר מקומות העבודה מוגבל. עוד קבעה נאור כי שהפגיעה בזכות עומדת בשלושת מבחני המשנה של דרישת המידתיות: ראשית, יש קשר רציונלי בין הפגיעה שהחוק קובע לבין תכליתו, שכן הפסיקה והספרות הכלכלית והמשפטית קובעות שקביעת גיל פרישת חובה עוזרת לעובד לדעת מתי יוכל להגיע למנוחתו ועוזרת למעסיק לתכנן את כוח האדם במקום העבודה לאחר שהעובד יפרוש. שנית, המודל בו בחר המחוקק עומד במבחן האמצעי שפגיעתו פחותה. שלשית, המודל עומד במבחן המידתיות במובנו הצר. הנשיאה נאור הוסיפה כי אף שהחוק צלח את מבחן החוקתיות יש מקום להמשיך ולקיים דיון ציבורי וכי על הרשות המבצעת והרשות המחוקקת להמשיך ולדון בסוגיה מעת לעת.
כל שופטי ההרכב הצטרפו לעמדתה של הנשיאה נאור, אך חלקם מטעמים שונים.
השופטת דפנה ברק-ארז
השופטת דפנה ברק-ארז הסכימה עם מסקנות שאר השופטים כי דין העתירה להידחות. היא הדגישה כי מבין התכליות המצדיקות את קביעתו של גיל הפרישה המחייב נודעת חשיבות מיוחדת לתכלית שעניינה ההגנה על זכויות העובדים עצמם, וכי דחיית העתירה מוצדקת בעיקר לאורה. ראשית, גיל הפרישה המחייב יוצר[6] "אפקט של הגנה" הפרושה מעל ראשיהם של העובדים המבוגרים, במובן זה שהוא יוצר חזקה כנגד הפסקת עבודתם לפני הגיעם לגיל הפרישה, בעיקר ככל שהם מתקרבים לגיל זה. שנית, קיומו של גיל פרישה ב"אופק" מחליש במידה רבה את התמריץ של מעסיקים ליזום בדיקות כשירות כלליות לעובדים, תמריץ שהיה עשוי להתחזק באופן משמעותי בנסיבות שבהן החלטה על הפסקת עבודה הייתה מחייבת להצביע על קושי. שלישית, וחשוב לא פחות, ללא הכרה בלגיטימיות של קביעת גיל פרישה מחייב תיחלש במידה רבה הנכונות להעניק לעובדים קביעות או אף להגיע להסדרים חלקיים של ביטחון במקום העבודה. ברק-ארז הוסיפה כי יש אף בסיס לסבור שביטול[7] ההסדר הנוכחי עשוי להשפיע גם על עובדים במקומות עבודה שבהם לא נוהגים הסדרי קביעות, בשל החשש, שעליו יש להצטער, שמעסיקים שונים "יחפשו סיבה" להפסקת עבודתם של עובדים מבוגרים יחסית.
השופט ניל הנדל
השופט ניל הנדל קבע כי מדובר בפגיעה רחבה ושורשית ופרט לפגיעה בשוויון, שעשויה לפגוע בכבוד האדם, ישנה גם פגיעה בחופש העיסוק, אך עם זאת מצא גם הוא כי דין העתירה להידחות.[8] הנדל ציין כי אין זה ראוי או נדרש שהבחירה תצטמצם לשני המודלים שהוצגו בעתירה: מודל פרישה ביולוגית או מודל פרישה תפקודית ולטעמו יש לבחון את הסוגיה בכללותה. לכן, למשל, ניתן לחשוב על מודל לפיו העובד יבחר בין מסלולים שונים ומקבילים הטומנים עבורו הטבות אחרות, בשלבים שונים של חייו ושל הקריירה שלו. השופט הנדל המליץ על הקמת ועדה ציבורית לבחינת הנושא בצורה מקיפה ומעמיקה, ובפרט בהיבטים האמפיריים, בייחוד לנוכח חלוף שנות דור ממועד הקמתה של ועדת נתניהו.
להבדיל מיתר חברי ההרכב שרק "קראו" למחוקק לשוב ולדון בסוגיה מעת לעת, השופט הנדל קבע כי אם לא תיערך בחינה מחודשת של ההסדר הקבוע בחוק תוך זמן סביר, ראוי יהיה להביא סוגיה זו פעם נוספת לפתחו של בג"ץ.
בעקבות פסק הדין
בעקבות פסק הדין הוגשה לכנסת הצעת חוק[9] בשנת 2014 אותה הוביל חבר הכנסת אראל מרגלית ועמותות "והדרת" ו"משפט בשירות הזקנה", המבקשת לשנות את סעיף 4 בחוק. מטרת הצעת החוק לבטל את גיל פרישת החובה במובן זה שהמעסיק לא יוכל לפטר עובד רק בשל הגיעו לגיל 67, אלא אם כן קיימת אי התאמה תפקודית לאחר שנבדק אצל רופא תעסוקתי. הצעת חוק זאת נדחתה בוועדת השרים לענייני חקיקה אך עברה פה אחד בהצבעה טרומית של הכנסת[10] הצעת חוק נוספת כמעט זהה להצעה הראשונה הוגשה על ידי חברי הכנסת דוד ביטן ודב חנין בשנת 2016 וקראה לביטול הסדר חובת הפרישה ולביטול סעיף 4 לחוק גיל הפרישה. בגלל התנגדויות פנימיות בכנסת להצעות החוק הן לא קודמו ולא נקבע תאריך לבדיקה ציבורית כפי שהוצע.
ראו גם
- זכויות האדם בישראל
- חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו
- חוק גיל פרישה
- אפליה בשוק העבודה
- המהפכה החוקתית
- חופש העיסוק
- פנסיה
לקריאה נוספת
- רות בן ישראל, שוויון הזדמנויות ואיסור אפליה בעבודה, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, תשנ"ח 1998.
- גיא מונדלק, האם דיני איסור האפליה בעבודה "עושים את העבודה"? הוצאת אוניברסיטת תל אביב.
- נטע נדיב ואריאל מירלמן, והדרת פני זקן: בחינת סוגיית ההעסקה מעבר לגיל פרישה, הוצאת קריית המשפט התשע"ד.
קישורים חיצוניים
- בג"ץ 9134/12 פרופ' משה גביש ואחרים נ' הכנסת ואחרים, ניתן ב־21 באפריל 2016
- יפעת פרייז, בג"ץ דחה את העתירה נגד החוק המחייב עובדים לפרוש בגיל פרישה, באתר העיתונות גלובס, 21 במרץ 2016
- בילי פרנקל, בג"ץ דן בעתירת פנסיונרים נגד חובת הפרישה, באתר ynet, 18 בנובמבר 2014 - ראיון עו"ד שושנה גביש, שייצגה בעתירה
- ציון לוי נציבות שירות המדינה, מדריך לפורש לגמלאות, 2015-התשע"ה
- אתר עמותת המשפט בשירות הזקנה
- אתר עמותת והדרת המועצה לקידום האזרח המבוגר
הערות שוליים
- ^ בג"ץ 9134/12 משה גביש ואחרים נ' הכנסת ואחרים, נפתח ב-18 בדצמבר 2012
- ^ מאיר ברק, מדוע נקבע גיל הפרישה ?, באתר מכון דוידסון הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע, 14 באוגוסט 2016
- ^ בג"ץ 9134/12 פרופ' משה גביש נ' הכנסת (פסק הדין של הנשיאה מ' נאור פסקה 32)
- ^ בג"ץ 9134/12 פרופ' משה גביש נ' הכנסת (פסק הדין של הנשיאה מ' נאור פסקה 33)
- ^ בג"ץ 9134/12 פרופ' משה גביש נ' הכנסת (פסק הדין של הנשיאה מ' נאור פסקה 39)
- ^ בג"ץ 9134/12 פרופ' משה גביש נ' הכנסת (פסק הדין של השופטת ד' ברק-ארז פסקה 8 )
- ^ בג"ץ 9134/12 פרופ' משה גביש נ' הכנסת (פסק הדין של השופטת ד' ברק-ארז פסקה 4 )
- ^ בג"ץ 9134/12 פרופ' משה גביש נ' הכנסת (פסק הדין של השופט נ' הנדל פסקה 2 )
- ^ הצעת חוק גיל פרישה (תיקון - ביטול גיל פרישת חובה), התשע"ג-2013, באתר הכנסת
- ^ הצעת חוק גיל פרישה (תיקון - ביטול גיל פרישת חובה), התשע"ו-2016, באתר הכנסת
33550509בג"ץ גביש נגד הכנסת