חוק גיל פרישה
 | |
| פרטי החוק | |
|---|---|
| תאריך חקיקה | 7 בינואר 2004 |
| תאריך חקיקה עברי | י"ג בטבת תשס"ד |
| גוף מחוקק | הכנסת השש עשרה |
| חוברת פרסום | ספר החוקים 18 בינואר 2004, עמ' 46 |
| הצעת חוק | ממשלתית |
| משרד ממונה | משרד האוצר |
| מספר תיקונים | 7 |
| נוסח מלא | הנוסח המלא |
חוק גיל פרישה, תשס"ד-2004 עיגן בחקיקה את הסדרי הפרישה לגמלאות שהיו נהוגים בישראל טרם חקיקתו, והורה על העלאתו של גיל הפרישה.[1] החוק אושר בכנסת השש עשרה ב-7 בינואר 2004 ונכנס לתוקף ב-1 באפריל 2004.
היסטוריה חקיקתית
הפרישה לגמלאות של עובדי המגזר הציבורי הוסדרה בחוקים אחדים, בהם חוק שירות המדינה (גמלאות) להסדרת פרישתם של פרישתם של עובדי המדינה, וחוק שירות הקבע בצבא-הגנה לישראל (גמלאות), להסדרת פרישתם של משרתי הקבע בצה"ל. פרישתם של עובדים שמחוץ למגזר הציבורי לא הוסדרה בחקיקה, אלא בהסכמים קיבוציים ובהסכמי עבודה נוספים, וכן בתקנונים של קרנות הפנסיה. התייחסות לגיל הפרישה הופיעה גם בחוקים אחדים, ובהם חוק הביטוח הלאומי, בפרק העוסק בזכאות לקצבת זקנה, וחוק פיצויי פיטורים, שקבע שעובד שהתפטר לאחר שהגיע לגיל פרישה, רואים את ההתפטרותו, לעניין חוק זה, כפיטורים. במרבית ההסדרים הללו, גיל הפרישה היה 65 שנים לגבר ו-60 שנה לאישה.
בעקבות מאבקה של ד"ר נעמי נבו, נקבע בשנת 1987 בחוק גיל פרישה שווה לעובדת ולעובד שעובדת אשר בהסדרה קיבוצית (לא בחוזה אישי), נקבע לה גיל פרישה נמוך מזה שנקבע לעובד, רשאית לפרוש בכל גיל שבין גיל הפרישה שנקבע לעובדת וגיל הפרישה שנקבע לעובד.
דברי ההסבר להצעת החוק מציגים את הצורך בהעלאת גיל הפרישה:
- הגידול המתמשך בתוחלת החיים, כמו גם העלייה ביחס שבין מספר המבוגרים בחברה הישראלית לבין כלל האוכלוסייה, אינן תופעות ייחודיות למדינת ישראל, והן מתקיימות במרבית המדינות המפותחות. תופעות אלו הביאו מדינות מפותחות רבות, דוגמת ארצות הברית, לבצע שינויים בהסדרי גיל הפרישה הנהוגים בהן, כדי להתאים את שוק העבודה ואת מערכות הביטחון הסוציאלי (הממלכתיות ואלו שאינן ממלכתיות) לאותם שינויים.[2]
לבחינת גיל הפרישה מינו שר העבודה והרווחה ושר האוצר, בספטמבר 1997, ועדה ציבורית בראשות שופטת בית המשפט העליון בדימוס שושנה נתניהו. ועדת נתניהו הגישה את המלצותיה ביולי 2000, ובמרץ 2003 אימצה הממשלה את המלצות הוועדה, "בהתאמות הנדרשות לנוכח חלוף הזמן והשינויים במצב הכלכלי מאז מתן ההמלצות",[2] ואלה הוגשו לכנסת כהצעת חוק גיל פרישה, התשס"ד-2003.[2]
החוק אושר בכנסת השש עשרה ב-7 בינואר 2004 ונכנס לתוקף ב-1 באפריל 2004.
בהתאם להוראות החוק, גיל הפרישה לגברים עלה בהדרגה ל-67 שנים לגבר ול-62 שנים לאישה. המשך העלאת גיל הפרישה לנשים ל-64 שנים, שעל פי החוק נועד להסתיים במאי 2017, עוכב על ידי שרי האוצר[3] ונדחה פעמים אחדות על ידי הכנסת.[4]
בנובמבר 2021 אישרה הכנסת, כחלק מ"חוק ההסדרים", העלאה הדרגתית של גיל הפרישה לנשים מ-62 ל-65, החל משנת 2022.[5]
הוראות החוק
החוק קובע שלושה מושגים:
- גיל פרישה: גיל הזכאות לפרוש מהעבודה בשל גיל ולקבל, בהתקיים התנאים הקבועים לכך על פי דין או הסכם, גמלה בשל פרישה מעבודה. החוק קבע העלאה הדרגתית של גיל זה ל-67 שנים לגבר ול-64 שנים לאישה.
- גיל פרישה מוקדמת: גיל הזכאות לקבל גמלה, בהתקיים התנאים הקבועים לכך, מחמת פרישה מהעבודה בשל גיל, לפני גיל פרישה. גיל זה הוא 60 שנים לגבר ולאישה.
- גיל פרישת חובה: הגיל בו ניתן לחייב עובד לפרוש מעבודתו בשל גילו. גיל זה הוא 67 שנים לגבר ולאישה.
סעיף 10 לחוק קובע שהוראות חוק זה יחולו על אף האמור בכל הסכם (למעט חריגים המפורטים בחוק). בכך גובר החוק על הוראות לגיל פרישה מוקדם יותר שנקבעו בהסכמים שונים.
בחוק נקבעו הוראות מעבר להעלאה הדרגתית של גיל הפרישה, בחוק זה ובחוקים נוספים שבהם יש התייחסות לגיל הפרישה. החוק ביטל את חוק גיל פרישה שווה לעובדת ולעובד, משום שהוראותיו הוטמעו בחוק גיל פרישה.
בנובמבר 2021 אישרה הכנסת, כחלק מ"חוק ההסדרים", העלאה הדרגתית של גיל הפרישה לנשים מ-62 ל-65. על פי המתווה ב-2022 יעלה גיל הפרישה ב-4 חודשים, ובשנת 2035 יהיה גיל הפרישה לנשים 65:[6]
| תאריך לידה | גיל פרישה |
|---|---|
| עד 31 בדצמבר 1959 | 62 |
| ינואר 1960 עד דצמבר 1960 | 62 + 4 חודשים |
| ינואר 1961 עד דצמבר 1961 | 62 + 8 חודשים |
| ינואר 1962 עד דצמבר 1962 | 63 |
| ינואר 1963 עד דצמבר 1963 | 63 + 3 חודשים |
| ינואר 1964 עד דצמבר 1964 | 63 + 6 חודשים |
| ינואר 1965 עד דצמבר 1965 | 63 + 9 חודשים |
| ינואר 1966 עד דצמבר 1966 | 64 |
| ינואר 1967 עד דצמבר 1967 | 64 + 3 חודשים |
| ינואר 1968 עד דצמבר 1968 | 64 + 6 חודשים |
| ינואר 1969 עד דצמבר 1969 | 64 + 9 חודשים |
| ינואר 1970 ואילך | 65 |
בפסיקה
סעיף 4 לחוק, הקובע כי "הגיל שבהגיעו אליו ניתן לחייב עובד לפרוש מעבודתו בשל גילו, הוא גיל 67 לגבר ולאישה". בהתאם לסעיף זה הורתה אוניברסיטת בר-אילן לעובדת שלה לפרוש בהגיעה לגיל 67. העובדת ביקשה להמשיך בעבודתה, ומשנדחתה בקשה פנתה לבית הדין האזורי לעבודה, שדחה אף הוא את בקשתה. היא ערערה לבית הדין הארצי לעבודה, וזה קבע כי "חל פגם בהתנהלות האוניברסיטה כלפי המערערת, בכך שלא הפעילה שיקול דעת פרטני ביחס לבקשת המערערת להמשיך בעבודתה לאחר גיל פרישה", ועקב כך חייב את האוניברסיטה בתשלום פיצוי בסך 50,000 ש"ח למערערת.[7] גישה זו, לפיה כאשר עובד שנדרש לפרוש בהגיעו לגיל פרישת חובה מעוניין שלא לפרוש על המעסיק לשקול עניינית את הבקשה, באה לידי ביטוי בפסקי דין נוספים.
לבג"ץ הוגשה עתירה על ידי שלושה פרופסורים (משה גביש, מרדכי שגב ואסא כשר), בדרישה להורות על בטלותו של סעיף 4 לחוק. בג"ץ, בהרכב מורחב של שבעה שופטים, קיבל את טענת העותרים כי החוק פוגע בזכות לשוויון, הנגזרת מהזכות החוקתית לכבוד האדם, אך דחה את העתירה לאחר שקבע כי הפגיעה צולחת את תנאי פסקת ההגבלה שבסעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, משום שנעשתה לתכלית ראויה, נסמכה על שיקולים סבירים, והיא מידתית.[8]
לקריאה נוספת
- מנחם גולדברג ונחום פינברג, דיני עבודה, הוצאת סדן, פרק 12א - גיל פרישה.
קישורים חיצוניים
חוק גיל פרישה, תשס"ד-2004, בספר החוקים הפתוח
היסטוריית החקיקה של חוק גיל פרישה, במאגר החקיקה הלאומי באתר הכנסת
הערות שוליים
- ^ סעיף 1 לחוק גיל פרישה
- ^ 2.0 2.1 2.2 הצעת חוק גיל פרישה, התשס"ד-2003, ה"ח הממשלה 64 מ-3 בנובמבר 2003
- ^ יהודה שרוני, בנוגע להעלאת גיל הפרישה לנשים, כחלון מחליט שלא להחליט, באתר מעריב אונליין, 9 במאי 2017
- ^ חוק גיל פרישה (תיקון מס' 3), התשע"ב-2011, ס"ח 2328 מ-29 בדצמבר 2011;
חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנות התקציב 2017 ו-2018), התשע"ז-2016, ס"ח 2592 מ-29 בדצמבר 2016;
חוק גיל פרישה (תיקון מס' 6), התשע"ז-2017, ס"ח 2652 מ-3 באוגוסט 2017 - ^ פרק ט"ז: צמצום פערים מגדריים בשוק העבודה והעלאת גיל הפרישה לנשים בחוק התכנית הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום המדיניות הכלכלית לשנות התקציב 2021 ו-2022), התשפ"ב-2021, ס"ח 2933 מ-18 בנובמבר 2021
- ^ גיל פרישה (לפי החוק) | פרישה, באתר www.prisha.co.il
- ^ ע"ע 209/10 - ליבי וינברגר ואח' נ' אוניברסיטת בר אילן, 6 בדצמבר 2012
- ^ בג"ץ 9134/12 פרופ' משה גביש ואחרים נ' הכנסת ואחרים, ניתן ב-21 באפריל 2016
