די אידישע שטימע
כותרת הגיליון ה-88 שראה אור ב-14 בנובמבר 1919.[1] | |
תדירות | יומי |
---|---|
סוגה | בטאונו של מרכז הציונים הכלליים בליטא |
עורך ראשי |
עו"ד לייב גרפונקל (עורך), מרדכי יטקונסקי (עורך אחראי); |
תאריכי הופעה | 21 ביולי 1919. – 1 באוגוסט 1940 (21 שנים) |
שפה |
יידיש; תוספות: "מוסו גרסאס" (ליטאית, Mūsų garsas, 'קולנו', שבועון);[2] "הד ליטא" (עברית, דו-שבועון)[3]; "די וועלט" (יידיש, 'העולם', שבועון מצויר);[4] "דער יידישער קואופרטור" (יידיש, 'העובד היהודי [של האגודה] השיתופית', כתב עת);[5] "היינטיקע נייס" (יידיש, 'חדשות היום', עיתון צהריים);[6] "עולם הילד" (עברית, מוסף);[7] "פארנאכט" (יידיש, 'לפנות-ערב', עיתון ערב)[8] |
מערכת | קובנה, רח' לוקשיו 12 ( Lukšio gatvė 12)[9] |
מדינה | הרפובליקה הליטאית הראשונה |
"די אידישע שטימע" (יידיש: "הקול היהודי"; בליטאית: Žydų balsas; באנגלית: The Jewish Voice) היה עיתון יומי ביידיש שיצא לאור בקובנה בין השנים 1919–1940. ראש וראשון לעיתונות היהודית ברפובליקה הליטאית הראשונה והעיתון היומי הציוני הראשון בליטא העצמאית.
התפתחות
הגיליון הראשון יצא ב-21 ביולי 1919 בעריכתו של העו"ד לייב גרפונקל[10], ובחתימתו לימים של מנהל "קרן היסוד" מרדכי יטקונסקי כעורך אחראי. הגיליונות הראשונים הופיעו בתנאי דפוס פרימיטיביים, בשני עמודים קטנים ובאותיות גדולות. לעיתים נדפס העיתון על נייר צבעוני בגלל חוסר נייר לבן. החדשות "האחרונות" היו מתורגמות בהתחלה מעלון גרמני שהיה אז הראשון שקלט חדשות רדיו מברלין. התשלום שנגבה עבור העיתון היה בפפניגים גרמנים - משרידי הכיבוש הגרמני של ליטא במלחמת העולם הראשונה. העיתון היה מופיע בצהריים עם תאריך של יום המחרת.
בשנות ה-20 הסתמנה תקופת התרחבות. העיתון גדל בכמות - 8 עמודים בכל יום, 12 עמודים בערבי שבתות וחגים, נרכשה מכונת רוטאציה, וצורפו תוספות קבועות: "הד ליטא" (עברית), "מוסו גרסאס" (ליטאית, 'קולנו'), ו"די וועלט" (יידיש, 'העולם'). אחר כך, בשנות ה-30 גם "היינטיקע נייס" (יידיש, 'חדשות היום' - מהדורת הצהריים), ו"פארנאכט" (יידיש, 'לפנות-ערב' - מהדורת הערב; ראו הסברים בתבנית שמשמאלכם). בנוסף, ב-1926 עשה "די אידישע שטימע" שותפות עם "פרימארגן", עיתון יידי שהופיע בריגה, לטביה, בעריכתם של ד"ר זאב וולף לצקי-ברטולדי וד"ר יעקב הלמן ובהוצאת המו"לים של העיתון הרוסי הגדול "סיוואדניה" ('היום'), והתוספת הפנימית של 4 עמודים שהודפסה בריגה, הייתה משותפת לשני העיתונים (השותפות נמשכה עד 1933). "די אידישע שטימע" הוציא במשך עשרים ואחת שנות קיומו שלושה גיליונות יובל מוגדלי יריעה ועשירי-תוכן: גיליון האלף ב-5 בינואר 1923 בשלושים עמודים; גיליון האלפיים ב-18 במאי 1926 (ה' בסיון תרפ"ו) בעשרים וארבעה עמודים (הרכב המערכת כפי שפורסם בגיליון זה היה: ראובן רובינשטיין, ד"ר יעקב רבינסון, נתן גרינבלאט-גורן, רפאל חסמן, אליעזר שבולת, זכריה שוסטר, ישראל ז'ופר, יוסף זימן, יצחק ליפשיץ, ז. מאכט, משה רבינוביץ והירש שקלרסקי); וגיליון 4 אלפים ב-13 בינואר 1933 (ט"ו בטבת תרצ"ג) בשלושים ושניים עמודים. המעבר למשכן החדש והמרווח ברחוב לוקשיו 12 (ראו תבנית משמאלכם) היה גם כן מבין ציוני הדרך בהתפתחותו.
סוגה ותכנים
העיתון נוסד על ידי ההסתדרות הציונית בליטא אך היה למעשה ביטאונה המוכר של יהדות ליטא בכללה. הוא שימש אכסניה לסופרים, משוררים, פובליציסטים ופרחי העיתונאים מכל הזרמים והמפלגות.[11]
במהלך תקופת קיומו היה גם ביטאונה הבלתי רשמי של חברי הסיעה היהודית בסיים (פרלמנט) הליטאי, שהביעו והסבירו במאמרים, שיחות וראיונות את בעיותיה האקטואליות של היהדות הליטאית ואת עמדת הסיעה לגביהן כלפי חוץ. במאמרים ראשיים, ברשימות ובכתבות שטח היה המליץ, הפרקליט הנאמן של יהודי ליטא, העיתון הלוחם שעמד בראש נפתוליהם ומלחמותיהם על זכויותיהם הבסיסיות הלאומיות-אוטונומיות ושיקף יום יום במשך כל תקופת קיומו, את בעיותיה ולבטיה, שמחותיה ויגוניה של הקהילה היהודית המקומית.
במהלך שנים רבות (שימש כעיתון היהודי היחיד במדינה תקופה ארוכה) היה גם האשנב לעולם היהודי בשביל יהדות ליטא, שהייתה מנותקת מפולין ומווילנה היהודית.[12] הוא היה המקור היחיד לחדשות מן העולם הגדול עבור המוני יהודי ליטא בשנים ההן כאשר עוד לא היה זכר לשידורי חדשות ברדיו ומכשירי הרדיו הראשונים הוצגו באולמות ציבוריים כתיבות קסמים.
עיתון זה שנקרא בעריה ובעיירותיה הנידחות ביותר, היה גם המייעץ,[13] המחנך והמדריך הלשוני והתרבותי בשביל המוני יהודים שסיגלו לעצמם את לשונו וסגנונו. חותם מכריע על דפוסיו של העיתון הטביע ראובן רובינשטיין שהצטרף למערכת העיתון ב-1923 והפך לעורכו הראשי ב-1925, תפקיד בו שימש עד לסגירת העיתון ב-1940. יהודי ליטא, עסקניה ופעיליה, סיגלו לעצמם במשך השנים את נוסח רובינשטיין ב"שטימע", דיברו וכתבו בלשונו והפריחו אמרותיו בוויכוחיהם ובנאומיהם. את גליונות השבת עשה למועדון של ספרות ישראל - עמודי העיתון היו פתוחים בפני טובי הסופרים והמשוררים, הקלסיקונים והצעירים כאחד מכל האסכולות והזרמים (ראו מטה: "המערכת: משתתפים קבועים וסופרי חוץ"). ב"שטימע" פורסמו בין השאר בהמשכים יצירותיו הגדולות של זלמן שניאור: "נח פאנדרע", "הרבי והקיסר", "הממזר" ו"יהודי שקלוב". זאת ועוד מעל דפיו רובינשטיין היה מגולל שוב ושוב יריעה רחבה של מסכת הפלאים של בניין הארץ, הפרחת השממה; העלה על נס את מאבק של היישוב היהודי עם שלטון המנדט העוין, את המסירות וההקרבה של הדור הצעיר בארץ ישראל, את הרוח החלוצית ודירבן את הנוער היהודי בליטא להגשמה עצמית ולעלייה. כבמה ציונית-לאומית היה "שטימע" המעורר והמסביר של פעילות ציונית בליטא. תנועות הנוער והחינוך העברי, התנועות החלוציות ופעילי המוסדות הציוניים שאבו ממנו הדרכה והשראה ציונית, ואף מצאו בעיתון במה פתוחה ומכשיר בעל השפעה לפעילותם. למעשה, רובינשטיין היה נאמן לתפיסה הסינתטית של מרבית יהודי ליטא (אזרחות, יהדות וציונות), והיה מנתח בעין בוחנת ובהזדהות אישית גמורה את ההתרחשויות בתנועה הציונית ואת התקדמות המפעל הציוני בארץ ישראל.[14] הוא אהב את שפת היידיש כשפת ההמונים היהודיים והיה מסור לה בכל נימי נפשו. אך מעולם לא נמנה עם מחנה היידישסטים ומעולם לא דגל באידאולוגיה שלהם (תמיכה בשפת היידיש כשפת הלאום). את השפה הלאומית של העם היהודי, שפת תחייתו ועתידו בארץ האבות, ראה אך ורק בעברית, שידע אותה על בוריה ושלט בה היטב.[15]
אף כי קמו בהמשך מתחרים לעיתון (היו תקופות שבהן ליהדות ליטא היו שלושה עיתונים יומיים), לא נפגע מעמדו של רובינשטיין כדוברה של יהדות ליטא. במאמריו הראשיים היה נותן ביטוי נאמן למאבקה של יהדות זו על זכויותיה הלאומיות והיה מרים את קולו נגד האנטישמיות המקומית שהפכה לסכנה לעמדות הכלכליות של היהודים. עם עליית היטלר לשלטון ב-1933, עקב אחרי ההתפתחויות ביהדות גרמניה, הכיר את הסכנות של הנאציזם בשביל היהודים בכלל ובשביל יהודי ליטא בפרט, וקרא לסייע ליהודי גרמניה ובעיקר ליסודות החלוציים שבה. החזרת וילנה לליטא באוקטובר 1939 העמידה את העיתון ועורכו בפני אתגרים חדשים: הגדלה ניכרת של מספר התושבים היהודיים וזרם הפליטים היהודיים הגובר מפולין לליטא בכלל ולווילנה בפרט. כל זה מצא הד נכון במאמריו של רובינשטיין.[14]
הכיבוש הסובייטי וסופו של העיתון
בראשית יולי 1940, עם הכיבוש הסובייטי של ליטא, הודח ראובן רובינשטיין מהמערכת וכעבור חמישה ימים נאסר, ולאחר מכן הוגלה למחנה עבודה בוורקוטה (Воркута) שברפובליקת קומי. במקומו של רובינשטיין מונה כעורך של "די אידישע שטימע" וצהרונו "היינטיקע נייס", המהנדס פנחס למדנסקי, איש השמאל. ב-26 ביולי 1940, התמקמו המנהלה והמערכת של העיתון הפרו-קומוניסטי (מאז 1938) "פאלקסבלאט" ('עיתון העם')[16] בבניין "די אידישע שטימע", ברחוב לוקשיו 12, שבו שכן גם הדפוס של העיתון. וב-1 באוגוסט 1940 נתבשרו קוראי "די אידישע שטימע" שזהו הגיליון האחרון של העיתון. למחרת, ערב סיפוחה של הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הליטאית לברית המועצות, כבר הופיע ה"פאלקסבלאט" לבדו. סוכני ה"פאלקסבלאט" המחודש חויבו מעתה ואילך לחלקו לכל מנויי "די אידישע שטימע" ו"היינטיקע נייס", ואילו סוכני שני העיתונים הסגורים חויבו להעביר ל"פאלקסבלאט" את רשימת המנויים שלהם.[17]
המערכת
עורך:
- עו"ד לייב גרפונקל; ד"ר איסדור אלישיב ואחרים, 1919–1925
- ראובן רובינשטיין (עורך ראשי), 1925–1940
חברי מערכת קבועים (לפי סדר א"ב):
- זליג בק (עבר ל"פאלקסבלאט"[16])
- שמואל גולדשמידט (עורך הלילה בראשית שנות ה-30; כן ערך את מהדורת הצהריים של "די אידישע שטימע" בשם "היינטיקע נייס", קרי 'חדשות היום')
- ארי גלזמן (משורר, סופר ועיתונאי; גמר את הגימנסיה העברית בפוניבז', בצעירותו החל לפרסם שירים, מאמרים וסיפורים בעברית וביידיש, נמנה עם קבוצת סופרים צעירים יהודים מודרניסטים, שכתבו ברוח "כתובים", שהופיע בתל אביב בעריכת אליעזר שטיינמן ואברהם שלונסקי במטרה לשאוף לחידוש הספרות העברית. פרסם על דפיו של "די אידישע שטימע" מאמרים פוליטיים וסיפורים, ממייסדי ועורכי הקובץ הספרותי "פתח" מאסכולת 'כתובים' של שטיינמן-שלונסקי שהופיע בקובנה ב-1931, פרסם סיפורים ומאמרים גם בקבצים ספרותיים אחרים, הוציא אוסף שירים "א פענצטער צו דער וועלט", נרצח בגטו קובנה)
- נתן גרינבלט-גורן (כן ערך ביחד עם משה כהן וזלמן טראוב את הדו-שבועון העברי "הד ליטא" - התוספת הספרותית של "די אידישע שטימע")
- י. דמסקי
- גרשון ולקובסקי-אלימור (עלה ארצה)
- יעקב זקס (תיאטרון ומוזיקה)
- יוסף זימן (כלכלה; ממייסדי שכונת נחלת יצחק בתל אביב עם עלייתו לארץ ישראל)
- ישראל ז'ופר
- רפאל חסמן[18] (סגן עורך)
- זלמן טראוב (סופר ועיתונאי; נולד ב-1896, גר במוסקבה, קייב, מ-1921 בקובנה ומ-1939 בארץ. פרסם מאמרים במוסקבה בירחון "יברייסקאיה ז'יזן" - 'חיים יהודיים', שהיה הביטאון המרכזי של ציוני רוסיה בשפה הרוסית, ובקייב בביטאון הציוני "דאס אידישע פאלק" - 'העם היהודי'. בליטא פרסם ב"די אידישע שטימע" ומאוחר יותר בביטאון צ"ס בליטא "דאָס וואָרט" - 'המילה'. כמו כן, ערך ביחד עם נתן גורן ומשה כהן את הדו-שבועון העברי "הד ליטא", שהיה התוספת הספרותית של "די אידישע שטימע". נפטר בשנת 1965 בחיפה. בנו ארי אבנר - מראשוני השידור העברי וחבר הנהלת האקדמיה ללשון העברית)
- דוד כהן (עם עלייתו לארץ ישראל היה מאבות הנוער העובד)
- יצחק ליפשיץ (ספורט)
- נחמיה צוקרניק-נחמיאוס
- משה רבינוביץ
- צבי-הירש שקלרסקי (מוזיקה; מבקר מוזיקה ותיאטרון, השתלם בוורשה במוזיקה ובתולדות התיאטרון, במלחמת העולם הראשונה שימש מורה בבית ספר וייסד מקהלות, לאחר המלחמה השתקע בקובנה, פרסם גם ב"הד ליטא" - המוסף הספרותי של "די אידישע שטימע" וב"נתיבות")
- זכריה שוסטר (עבר לפריז)
- אליעזר שבולת (עבר ל"פאלקסבלאט"[16])
משתתפים קבועים וסופרי חוץ (לפי סדר א"ב)
- אדריכל משה יצחק בלוך (מהנדס, אדריכל ומחנך; נולד בשנת 1893 בסודארג/Sudargas, למד אדריכלות באיטליה ובשווייץ. בשנת 1920 חזר לליטא ושימש מהנדס בשאולאי. משנת 1922 שימש אדריכל בבנייה פרטית וכן הורה ציור ושרטוט בגימנסיה הריאלית העברית ובגימנסיה העברית ע"ש שוואבה בקובנה. השתתף בתחרויות בינלאומיות בבניין ערים: סטוקהולם, זאגרב ומדריד. ואולם בעיקר התמסר לתוכנית בהקשר לארץ ישראל - תעלה שתחבר את הים התיכון עם ים סוף בתור תחליף לתעלת סואץ ותיתן תנופה לפיתוח הנגב. בשנות ה-30 ביקר בלונדון ונפגש עם פקידים בכירים במשרד המושבות שגילו התעניינות רבה בתוכנית. בשנת 1941 נאסר על ידי הסובייטים בשל פעילותו הציונית, נשלח למחנה כפייה בארכנגלסק ושם נורה.[19] יצוין, כי, בין היתר, תכנן קומה שלישית לבית החולים היהודי "ביקור חולים" בקובנה, שנבנתה ב-1929)
- אבא בלושר (עסקן ציבורי וספרן נודע; בראשית שנות ה-20 השתתף בשבועון עברי קצר ימים "הצופה" שיצא בקובנה)
- יעקב גוטליב (משורר יליד קובנה, אחיו הצעיר של המשורר והמספר נח-יצחק גוטליב, שירו הראשון פורסם ב"די אידישע שטימע" ב-1925. הצליח להימלט מהכיבוש הנאצי ושהה כפליט במזרח רוסיה, שם מת ב-1945 ממחלת הטיפוס. מספריו שפורסמו בקובנה: "גאלד און בלוט", משיריו: "קולות פון דער ווייט" - פואמה לירית[20])
- אהרן גולדבלט (יליד קובנה, משורר, ב-1929 עבר לצרפת וב-1967 עלה לישראל)
- לייב גליצמן (יליד העיירה הליטאית פומפיאן, מורה וסופר)
- ד"ר מ. דמבובסקי (רפואה)
- ד"ר יעקב הלמן (ערך ביחד עם הד"ר יעקב זאב וולף לצקי-ברטולדי את העיתון "פרימארגן", בריגה, לטביה, שהיה לו הסכם שותפות עם "די אידישע שטימע")
- ד"ר שלמה חורונז'יצקי (עורך דין ועסקן ציבורי; בשנת 1928 עבר משאולאי לקובנה ועבד שם בתור עורך דין, הצטרף להסתדרות הציונים הכלליים, היה ממייסדיה של החברה ההיסטורית-אתנוגרפית בקובנה ושימש יו"ר שלה עד לפטירתו ב-1938)
- חיים (חיימל) טבריס (סוחר וסופר יליד וילנה. משנת 1904 השתתף בעיתון "טאג" של ל. רבינוביץ בפטרבורג ואחר כך ב"ווילנער טאג", היומון של וילנה, בחתימת "חיימל". בשנת 1919 עבר לקובנה והיה משתתף קבוע ב"די אידישע שטימע" עד למותו ב-1933. התחבב על קוראיו בפיליטונים שבועיים שלו. פרסם גם בדו-שבועון העברי "הד ליטא", שהיה המוסף הספרותי של "שטימע", זכרונות על וילנה ואישיה)[21]
- יודיקה (פסבדון של יהודית ציק, משוררת, הוציאה ספר שירים "נייע יוגנט", וגם פואמה דרמטית "מענטש און צייט", שנושאיה המרכזיים: הבית, המשפחה, הילד. הגיעה לארצות הברית)
- מרדכי יפה (ב-1927 הוציא קובץ סיפורים "אן אזייט", וכן פרסם בדו-שבועון העברי "נתיבות", בעריכתם של משה כהן ונתן גרינבלט-גורן. היגר לארצות הברית שם פרסם מסות "רינגען אין דער קייט" ואנתולוגיה ביידיש מהשירה העברית בשני חלקים)
- זלמן לביוש (עורך לילה ב"די אידישע שטימע" ו"דאָס ווארָט" במקביל להופעותיו על הבמה)
- ד"ר זלמן לובובסקי-ליבאי (מחנך, מורה ועיתונאי. כיהן כמנהל הגימנסיה העברית בווילקומיר בתקופה 1927/1926 - 1930/1929, מאוחר יותר ערך את "דבר השבוע", אינטלקטואל ועסקן מפא"י. אביו של פרופ' דוד ליבאי שהיה שר המשפטים בממשלות ישראל וחבר הכנסת)
- יהושע לצמן
- ד"ר יעקב זאב וולף לצקי-ברטולדי (מנהיג ציוני סוציאליסטי, סופר ועיתונאי; לאחר מהפכת פברואר או מרץ לפי הלוח הגרגוריאני של 1917 היה מבין מייסדי ה"פאלקספארטיי" - 'המפלגה העממית' של מחנה השמאל, ומראשיה. בשנות ה-20 נטש את המפלגה והתקרב לתנועת-העבודה הציונית. ב-1925 התיישב בריגה, לטביה ושם ערך ביחד עם הד"ר יעקב הלמן את העיתון היומי "פרימארגן" שעשה הסכם שותפות עם "די אידישע שטימע". ב-1935 עלה לארץ ישראל, השתתף, בין היתר, ב"דבר" ו"הפועל הצעיר". היה פעיל במפא"י. תרגם ליידיש את קובץ "השומר" ואת המבוא של ברל כצנלסון לאוסף כתבי ד"ר נחמן סירקין, "אחד במערכה". נפטר ב-1940)[22]
- ישראל מה-יפית (המספר העממי וההומוריסטן המחונן. השתתף במשך כ-10 שנים ב"די אידישע שטימע" כהומוריסטן מובהק, וכן בכתבי עת ספרותיים. סיפוריו, בהם קומדיות ומחזות ילדים, פורסמו גם בעיתונות היהודית באירופה ובארצות הברית. הוא תרגם ליידיש שירי עם של ביאליק ואת "משלי קרילוב" מרוסית לעברית וליידיש. מת ממחלה ב-1930)
- ד"ר מנחם (מקס) סולובייצ'יק-סוליאלי
- ד"ר אהרון פרנק (מחנך וסופר. לאחר מלחמת העולם הראשונה ייסד יחד עם הד"ר יעקב רובינסון את הגימנסיה העברית בווירבאלן (אנ'), ב-1923 עבר לברלין שם עבד בהוצאת שטיבל בסניף המקומי ותרגם כמה יצירות. כמו כן השתלם בברלין במכון הגבוה למדעי היהדות. חזר לליטא ונכנס לעבודה חינוכית בגימנסיה בווירבאלן, ולאחר מכן בשאוולי. נחשב לטובי המחנכים העברים, שימש כמורה לספרות עברית ולהיסטוריה ישראלית. פרסם בעיתונות המקומית מאמרים וסיפורים על נושאים ספרותיים וציבוריים. בימי השואה נכלא בגטו שאוולי, אחר כך הועבר לדכאו שם מת)[23]
- ד"ר צמח פלדשטיין
- דוד פראם (משורר, היגר ב-1927 לדרום אפריקה, הוציא ספר שירים "לידער און פאעמעס", וילנה ויוהנסבורג, 1931, וכן פואמה מחיי הילידים באפריקה. נמנה עם המשוררים המקוריים של יהדות ליטא העצמאית. נושאיו נסובו בעיקר סביב ההווי היהודי הליטאי, ובייחוד על חייהם של עובדי האדמה, ובעלי החוות היהודים)
- ישראל קפלן (המספר, ההיסטוריון ופרוזאיקון, מוסמך הפקולטה להיסטוריה של אוניברסיטת קובנה. פרסם, בין השאר, בדו-שבועון העברי קצר ימים "נתיבות", בעריכתם של משה כהן ונתן גרינבלט-גורן. בשנות השואה נכלא בגטו קובנה, משם הועבר לגטו ריגה ואחר כך לדכאו. אחרי השחרור ממחנה היה עורך הקבצים על השואה "פון לעצטן חורבן", וכן עורך ומייסד של "אונדזער וועג", קרי 'דרכנו', הביטאון היהודי הראשון של שארית הפליטה בגרמניה. עלה ארצה)
- אוריה קצנלנבוגן (סופר יידישאי וחוקר האתנוגרפיה הליטאית. הוציא את מאספיו "ליטע" עוד לפני מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1927 עבר לארצות הברית שם היה פעיל בספרות היידיש. תרגם שירי עם ליטאיים ולטביים ליידיש - דיינעס, ליטווישע און לעטישע פאלקסלידער, טורונטו, 1930)
- יעקב דוד קמזון (משורר וסופר עברי; בשנת 1926 עלה לארץ ישראל והתיישב בירושלים. בין שתי מלחמות העולם ביקר כמה פעמים בליטא ובדרום אפריקה. בביקורו האחרון בליטא לפני השואה עסק רבות במחקר אתנוגרפי בעיירות ליטא, בייחוד בצילומי בתי כנסת ודברים נוספים מהווי היהודים. היה מעורכי האלבום הספרותי המצויר "יהדות ליטא" שיצא בשנת תש"יט/1958 מטעם מוסד הרב קוק, ובו 361 תצלומים ורשימות תיעודיות שלו מחיי היהודים בעריה ועיירותיה של ליטא)[24]
- ישעיהו קלינוב (כתב במקביל, בין היתר, גם ב"הד ליטא", "היינט", "אידישע צייטונג", "טריבונה", "די וועלט" ו"הארץ". ב-1933 עלה לארץ ישראל ונתמנה לחבר מערכת "הארץ" ומזכירה. עם הקמתה של מדינת ישראל ב-1948 נתמנה לראש המינהל לעיתונות, הסברה, שידור וקולנוע במשרד הפנים)[25]
- ד"ר יעקב רובינסון (משפטן ומגדולי עורכי הדין בליטא. ייסד את הגימנסיה העברית בווירבאלן/Virbalis ושימש כמנהלה. מעורכיו הראשונים של "די אידישע שטימע' כאשר שימש כמנחה המדיני של העיתון בתיאום עם הקו של הסיעה היהודית בסיים הליטאי, היה ציר בסיים הליטאי ויועץ משפטי במשרד החוץ הליטאי ובמשלחת ליטא בבית הדין הבינלאומי בהאג בסוגיית ממל/קלייפדה. בסוף שנת 1940 עבר לארצות הברית, שימש כיועץ לתובע של ארצות הברית במשפטי נירנברג ומאוחר יותר, לתובע של מדינת ישראל במשפט אייכמן. בקובנה השתתף גם בדו-שבועון העברי "הד ליטא" - התוספת הספרותית ל"די אידישע שטימע"; נמנה עם צמרת האינטליגנציה היהודית, ביחד עם הד"ר מקס סולובייצ'יק, ד"ר משולם וולף, ד"ר בנימין ברגר, עו"ד לייב גרפונקל, ד"ר ד.מ. שווארץ וראובן רובינשטיין, שנתנה דחיפה קדימה להתפתחות החיים היהודיים בליטא והביאה להישגיה הניכרים בשטח התרבות והחברה)
- הרב ישראל-שלמה רוזנסון (פרסם מאמרים על בעיות דת, חברה, חינוך וציונות,[26] מראשוני המורים בגימנסיה הריאלית בקובנה בתקופת הרב ד"ר יוסף צבי קרליבך)
- זלמן שניאור
- פרופ' חיים-נחמן שפירא (מחנך, מרצה, חוקר, סופר ופעיל ציוני; בין השנים 1926–1940 עמד בראש הקתדרה לסמיטולוגיה באוניברסיטה הליטאית ע"ש ויטאוטאס הגדול בקובנה, עד לסגירתה על ידי הסובייטים ב-1940. יצוין, כי הקתדרה הכשירה, בין היתר, מורים לבתי ספר יהודיים)
- ד"ר אלכסנדר רוזנפלד (פרסם מאמרים על נושאים חברתיים ב"די אידישע שטימע" ובעיתונות העברית. ערך את הירחון "מכבי" בקובנה)[27]
קישורים חיצוניים
- רפאל חסמן, 'הספרות והעתונות היהודית בליטא', בתוך: דב ליפץ (מרכז המערכת), נתן גורן [ואחרים] (מערכת), יהדות ליטא, כרך ב: "היהודים בליטא מ-1918 עד 1941", תל אביב: עם הספר, תשל"ב, עמ' 249–257 (ספר יזכור לקהילת ליטא, בספריית העיר ניו יורק, תמונות 995–1003)
- בוריס (בר) קוטלרמן, די אידישע שטימע, באנציקלופדיית ייִוואָ ליהודי מזרח אירופה (באנגלית)
- גליונות העיתון בארכיון הלאומי הליטאי
- הגיליון האחרון של העיתון, 1 באוגוסט 1940
הערות שוליים
- ^ כפי שניתן לשים לב העיתון עלה 60 פפֶניג (pfennig), חלוקת-משנה של המטבע הגרמני העיקרי מארק - מורשת של הכיבוש הגרמני של ליטא. יצוין, כי אף שליטא זכתה בעצמאות ב-1918, המטבע הרשמי שלה, ליטאס, נכנס לראשונה למחזור רק ב-1922.
- ^ מטעם הסיעה היהודית בסיים (פרלמנט) הליטאי. ראה אור בין ה-22 בינואר 1924 ל-1 במאי 1925. נועד לקרב בין היהודים לליטאים
- ^ החל להופיע בשנת 1923 ביוזמת פעילים ציונים כתוספת ספרותית ל"די אידישע שטימע", בעריכתם של נתן גרינבלט-גורן, משה כהן וזלמן טראוב. אך פרסום עברי זה נסגר כעבור שנתיים בגלל קיצוצים בתקציב. ראו אזכור של "הד ליטא" גם ב: קובנה Kaunas, באתר המרכז העירוני להנצחה, תיעוד, חקר ולמידת השואה בפתח תקווה (טקסט 15 שנכתב על ידי יוסף רוזין)
- ^ החל מ-1925 הודפס בברלין בהשתתפותו של ישעיהו קלינוב
- ^ מוסף זה פורסם בשנת 1925 ביחד עם ההתאחדות של ה"פאלקסבאנק" ('הבנק העממי [היהודי]'), ראו: Dov Levin, The Litvaks, Yad Vashem, 2000, p. 152
- ^ עיתון או מהדורת הצהריים (צהרון) של "די אידישע שטימע" שראה אור לראשונה ב-1934. זכה בהצלחה ותפוצה גדולה ובמשך כשנתיים (עד 1939) הופיע בשם "לעצטע נייס" ('חדשות אחרונות'). עורכו של "היינטיקע נייס" היה שמואל גולדשמידט, ראו: אריה כנרתי, "לתולדות העתונות היהודית בליטא", העתונות שלנו (האיגוד העולמי של העתונאים היהודים) 13 (1995), עמ' 24.
- ^ ב-1935 הופיעו חמש מהדורות של מוסף זה, ראו: ד"ר עדינה בר-אל, "עיתונות הילדים בגולה", באתר הספרייה הלאומית
- ^ עיתון או מהדורת הערב של "די אידישע שטימע", ראו: Žydų periodiniai leidiniai tarpukario Lietuvoje, Žydai Lietuvoje (בליטאית)
- ^ קודם לכן המערכת הייתה ממוקמת ברח' אוז'שקו (קורובסקה לשעבר), בית ברמסון
- ^ גרפונקל (1896–1976; גם "גורפינקל", או "Levas Garfunkelis" בליטאית), מראשי צעירי ציון, לימים חבר הסיים (פרלמנט) הליטאי הראשון (מאז 1922), ומראשיה המוכרים של יהדות ליטא מתחילת כינון האוטונומיה
- ^ שמואל גולדשמידט שהיה עורך לילה במערכת העיתון מעיד על הופעתו במערכת בשנות ה-30 של יעקב אולייסקי, מי שהיה לא ציוני (עד למלחמת העולם השנייה) ומנכ"ל רשת "אורט" בליטא, והבעת דאגותיו בפניו לגורל מאמריו על "אורט". גולשמידט הרגיעו שלא ייגרע חלקה של "אורט" ביומון. ראו: שמואל גולדשמידט, "ללמד את בני ישראל מלאכה...", בתוך: יצחק פוזנר (עורך) [הלינה אולייסקי, מאיר ילין, שלמה ליפשטיין - חברי המערכת], ספר יעקב אולייסקי, תל אביב: אורט ישראל ואיגוד יוצאי ליטא בישראל, תשמ"ו/1986, עמ' 202.
- ^ יצוין, כי פולין כבשה את וילנה באוקטובר 1920. כל מאמצי התיווך (מטעם חבר הלאומים, האפיפיור, ועוד) נכשלו, ווילנה נשארה בתחום שיפוטה של פולין עד לאוקטובר 1939, שעה שהסובייטים החזירו את העיר לליטא. כל אותה התקופה שימשה קובנה כ'בירתה הזמנית' של ליטא, לפי המינוח הליטאי, להבדיל מווילנה שנחשבה בעיני הליטאים כבירתם ההיסטורית. ליטא ניתקה את יחסיה הדיפלומטיים עם פולין בגלל סוגיית וילנה והם חודשו רק ב-1938 לאחר האולטימטום הפולני. ראו פירוט: Robert A. Vitas, "The Polish-Lithuanian Crisis of 1938: Events Surrounding the Ultimatum," Lituanus, Vol. 30, No. 2 Summer 1984
- ^ קרי, ענה לשאלותיהם בבעיות אזרחיות, כלכליות ומשפטיות
- ^ 14.0 14.1 יעקב רובינזון, "דובר יהדות ליטא", בתוך: אברהם ליס (עורך), ספר ראובן רובינשטיין, תל אביב: בהוצאת איגוד יוצאי ליטא בישראל, תשל"א/1971, עמ' 11–12
- ^ ל. גרפונקל, "אביר העט", בתוך: אברהם ליס (עורך), ספר ראובן רובינשטיין, תל אביב: בהוצאת איגוד יוצאי ליטא בישראל, תשל"א/1971, עמ' 14
- ^ 16.0 16.1 16.2 היומון היידי 'עיתון העם' היה במקורו בטאון הפאלקיסטים (מפלגת העם) והיידישיסטים (צידדו בלשון יידיש כשפת הלאום; באופן רשמי הוצא לאור על ידי "אידישע בילדונג געזעלשאפט" - 'החברה היהודית להשכלה'), והוא נוסד ב-15 בפברואר 1930. בראש הנהלתו עמדו עם היווסדו: עו"ד עוזר פינקלשטיין, ד"ר מנדל סודרסקי, ד"ר מתתיהו סולובייצ'יק. העורך הטכני עם היווסד היומון היה אליעזר שבולת שעבר מ"די אידישע שטימע", ועמו גם הכתב הצעיר זליג בק. בדצמבר 1940, בעקבות הכיבוש הסובייטי, הוחלף שמו ל"עמעס" ('אמת'), ולאחר מספר שבועות ל"דער עמעס" ('האמת')
- ^ דב לוין, "ה'עמעס' האחרון וסופו; העתונות היומית ביידיש בליטא הסובייטית, 1941-1940", שבות (יהדות ברית-המועצות ומזרח אירופה: בירורים - רשומות - מחקרים") 5 (תשל"ז/1977), עמ' 39–40
- ^ בשנת 1928 ביקר בארץ ישראל ופרסם מרשמי מסעו סדרת כתבות ביומון. ראו: 'חסמן, רפאל בה"ר יהודה-לייב', בתוך: דב ליפץ (מרכז המערכת), נתן גורן [ואחרים] (מערכת), יהדות ליטא, כרך ג, ספר א: "אישים", תל אביב: עם הספר, תשכ"ז, עמ' 168 טור 1 (ספר יזכור לקהילת ליטא, בספריית העיר ניו יורק, תמונה 1366).
- ^ 'בלוך, משה-יצחק', בתוך: דב ליפץ (מרכז המערכת), נתן גורן [ואחרים] (מערכת), יהדות ליטא, כרך ג, ספר א: "אישים", תל אביב: עם הספר, תשכ"ז, עמ' 120 טור 1 (ספר יזכור לקהילת ליטא, בספריית העיר ניו יורק, תמונה 1318).
- ^ הספר "קולות פון דער ווייט" ('קולות מרחוק') יצא בשנת 1933. ראו כאן
- ^ 'טבריס, חיים (חיימל)', בתוך: דב ליפץ (מרכז המערכת), נתן גורן [ואחרים] (מערכת), יהדות ליטא, כרך ג, ספר א: "אישים", תל אביב: עם הספר, תשכ"ז, עמ' 169 טור 1 (ספר יזכור לקהילת ליטא, בספריית העיר ניו יורק, תמונה 1367)
- ^ דוד תדהר (עורך), "זאב - וואלף לאצקי - ברתולדי", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך טו (1966), עמ' 4721.
- ^ 'פרנק, אהרן', בתוך: דב ליפץ (מרכז המערכת), נתן גורן [ואחרים] (מערכת), יהדות ליטא, כרך ג, ספר א: "אישים", תל אביב: עם הספר, תשכ"ז, עמ' 215 טור 2 (ספר יזכור לקהילת ליטא, בספריית העיר ניו יורק, תמונה 1412).
- ^ 'יעקב-דוד קמזון' ב: רפאל חסמן, 'הספרות והעתונות היהודית בליטא', בתוך: דב ליפץ (מרכז המערכת), נתן גורן [ואחרים] (מערכת), יהדות ליטא, כרך ב: "היהודים בליטא מ-1918 עד 1941", תל אביב: עם הספר, תשל"ב, עמ' 253 (ספר יזכור לקהילת ליטא, בספריית העיר ניו יורק, תמונה 999)
- ^ דוד תדהר (עורך), "ישעיהו קלינוב", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ג (1949), עמ' 1515.
- ^ 'רוזנסון, ר' ישראל-שלמה ב"ר ניסן-עובדיה', בתוך: דב ליפץ (מרכז המערכת), נתן גורן [ואחרים] (מערכת), יהדות ליטא, כרך ג, ספר א: "אישים", תל אביב: עם הספר, תשכ"ז, עמ' 94 טור 2 (ספר יזכור לקהילת ליטא, בספריית העיר ניו יורק, תמונה 1292).
- ^ דוד תדהר (עורך), "אלכסנדר רוזנפלד", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ג (1949), עמ' 1408.
25378534די אידישע שטימע