צמח פלדשטיין

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
צמח פלדשטיין
ד"ר צמח פלדשטיין, תל אביב, אוקטובר 1935, בתום ביקורו בארץ ישראל
ד"ר צמח פלדשטיין, תל אביב, אוקטובר 1935, בתום ביקורו בארץ ישראל
לידה 30 בדצמבר 1884
פטירה 29 בדצמבר 1944 (בגיל 59)
מקום מגורים קובנה, ליטא
ידוע בשל מחנך ועסקן תרבות עברי בליטא, מנהל הגימנסיה הריאלית העברית בקובנה

ד"ר צמח פֶלדשטיין (Cemach Feldstein; בליטאית: Feldsteinas;‏ 30 בדצמבר 1884 – 29 בדצמבר 1944[1]) היה מחנך ופעיל ציוני ועברי יהודי ליטאי. מנהל הגימנסיה הריאלית העברית בקובנה במשך מרבית שנות פעילותה.

קורות חיים

ראשית דרכו

צמח בן צבי (ברוסית: סמיון גריגורוביץ') פלדשטיין נולד בדצמבר 1884 בעיירה ניישטוט שאקי בפלך סובאלק שבמערב רוסיה (ליטא),[2] הבכור מחמשת ילדיהם (שני בנים ושלוש בנות) של מלכה לאה וצבי, סוחר יהודי אדוק. למד במספר בתי ספר, וסיים את חוק לימודיו בגימנסיה בעיר קניגסברג שבפרוסיה המזרחית, גרמניה. למד היסטוריה ופילוסופיה באוניברסיטת ברלין שבגרמניה ואחריה באוניברסיטת ברן שבשווייץ, וקיבל בה תואר דוקטור. הדיסרטציה, שנעשתה בהדרכת לודוויג שטיין והוגשה בנובמבר 1907, הייתה בנושא יסודותיה של האתיקה של הרמן כהן (Cohens Begründung der Ethik; היא פורסמה בברסלאו ב-1914). במהלך לימודיו בברן פגש את פַניָה (אֶלקָה פרֶיידה) בּוּזַ'בסקי, שהייתה לקראת סיום לימודי רפואה שם. היא נישאה לו ב-1910, תוך שהיא מוותרת על התואר, והשניים עברו לעיר ורשה, שם היה פלדשטיין מורה בבית הספר התיכון היהודי של מגנוס קרינסקי ועסק בהפצת התרבות העברית.[3] בני הזוג היו הורים לשלושה: לב (לְיוֹבָה) (1911), אסתר (טוּסיָה) (1913) ויהושע (1921).

בשנת תרע"ג-1913 הוזמן לקאליש לכהן כמנהלה הראשון של הגימנסיה היהודית שנוסדה בעיר. במלחמת העולם הראשונה גלה לעיר מינסק, שם ייסד וניהל גימנסיה פרטית. אשתו לימדה בה מתמטיקה וספרות רוסית.

בין מלחמות העולם

צמח פלדשטיין, שאול טשרניחובסקי נתן גורן בקובנה, כנראה ב-1927

לאחר תום המלחמה והקמת הרפובליקה הליטאית הראשונה שב לליטא, ומ-1921 כיהן כמנהל הגימנסיה העברית בווילקובישק (נוסדה ב-1919),[4] שבה הורו את כל המקצועות בעברית בהברה ספרדית (כפי שהתקבל קודם לכן ביישוב בארץ ישראל). בשנת 1922 נקרא לבירה דה פקטו, קובנה, להחליף את ד"ר שלום יונה טשרנא כמנהל הגימנסיה הריאלית העברית מיסודו של הרב ד"ר יוסף צבי קרליבך. פלדשטיין שימש בתפקידו כמנהל הגימנסיה עד סגירתה עם הכיבוש הסובייטי ב-1940 (במשך מרבית שנות פעילותה). הגימנסיה, שהייתה מוסד פרטי, הייתה הגדולה במוסדות החינוך העבריים בליטא. בגימנסיה הרצה על נושאים מן הספרות העולמית (בתרגום עברי) וההיסטוריה הכללית. תלמידו יעקב יוֹזֶליט, שהיה לימים מחנך עברי בארצות הברית, כתב עליו לימים:

הוא חונן בכשרון גדול, בחיתוך דיבור להפליא – נאה וברור. ידע להקנות לתלמידיו ידיעות רחבות בשיטה קלה ובהירה, ובהסברה נוחה. בזמן שקרא את הרצאותיו היתה השכינה שורה במחלקה. הוא ידע לצייר ולתאר את התקופה ולהכניס בה רוח חיים, עד שנדמה לך שאתה חי ופועל בתקופה המדוברת וספוג אווירה. הרגשת שהוא נהנה להשמיע והתלמידים נהנים לשמוע. אדם המעלה היה. הוא ידע לקרב את תלמידיו לתורה ולמעשה, להלהיבם ולקנות את לבבם. הוא היה חבר, אב ומורה לתלמידיו.[5]

הגימנסיה הייתה על טהרת העברית: כל השיעורים בה התנהלו בעברית, למעט לימודי התרבות הליטאית (לשון, ספרות, היסטוריה), אך התלמידים בינם לבין עצמם נהגו לדבר יידיש – השפה המדוברת של היהודים במזרח אירופה. לדברי תלמידו יוזליט, פלדשטיין ביקש שהתלמידים ידברו עברית גם מחוץ לבית הספר, והם השתדלו למלא אחר בקשתו.[6]

הבניינים השכורים שבהם התקיימו הלימודים בגימנסיה (מדור הבנים ומדור הבנות) היו לא נוחים, וחדרי הלימוד קטנים וצפופים. על רקע זה יצא פלדשטיין בסוף שנת 1928 לארצות הברית, באישור משרד החינוך הליטאי, לגייס כספים לטובת בתי הספר העבריים בליטא (בהם בתי הספר של "תרבות"), ובתוך כך לדאוג למימון עבור משכן חדש לגימנסיה שלו. הוא גייס לעזרו את המשורר שאול טשרניחובסקי, תמורת תשלום הוגן, והשניים נסעו לארצות הברית למספר חודשים.[7] בעזרת תרומות, בין היתר מנדבן יהודי-אמריקאי יליד ליטא, והלוואה ממשרד האוצר הליטאי, נבנה בראשית שנות ה-30 בניין חדש ומצויד עבור הגימנסיה.

לצד עבודתו כמנהל, היה פלדשטיין פעיל בתנועה הציונית והעברית ועסקן חינוך ותרבות. היה חבר המרכז הציוני (ציונים כלליים) וחבר הוועד המרכזי של רשת החינוך העברית הציונית "תרבות" בליטא. היה פעיל בחברה ההיסטורית-אתנוגרפית בקובנה, הקדיש ממרצו ומממונו לאוניברסיטה העממית בקובנה (פאָלקס-אוניווערזיטעט).[8] הוא היה פוליגלוט שדיבר באופן שוטף עברית, יידיש, גרמנית, רוסית, אנגלית וליטאית, ויכול היה לשוחח גם בצרפתית ופולנית. היה נואם מבריק והשתתף בעיתונות היהודית, עם מאמרים על הספרות היהודית והעולמית. פרסם מאמרים פדגוגיים ב"הד ליטא" ובביטאון אגודת המורים העבריים בליטא "במשעולי החינוך". בשנת 1935 ביקר בארץ ישראל, ואת רשמי ביקורו פרסם בסדרת מאמרים ביומון יהודי ליטא הציוני "די אידישע שטימע" ('הקול היהודי').

במלחמת העולם השנייה

בקיץ 1940, עם כינונה של הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הליטאית כאחת מרפובליקות ברית המועצות בעקבות הכיבוש הסובייטי, עברה הגימנסיה, על פי דרישת השלטונות, ללמד ביידיש.[9] כעבור זמן קצר, עם הרה-אורגניזציה של מוסדות החינוך היהודיים בקובנה, הופסקה עבודתו כמנהל הגימנסיה, והוא עבר עם אשתו לבירה החדשה של ליטא, וילנה, שם התגוררו מרבית קרוביה. פלדשטיין היה למורה לרוסית בגימנסיה הריאלית היידית בווילנה שייסד וניהל ד"ר לייב טוּרבּוֹביץ, בעלה של נדיה, אחותה של אשתו. בתחילה התגוררו אצל משפחתה של אחייניתה (שבהמשך הוגלתה לסיביר, שרדה והיגרה לארצות הברית).

בתקופת השואה, עם הכיבוש הנאצי בקיץ 1941 והקמת גטו וילנה, גורש פלדשטיין לגטו עם יתר יהודי העיר ששרדו. בגטו כיהן תחילה כמנהל משרד הדואר. לאחר מכן כיהן כסגן מנהל מחלקת התרבות של היודנראט תחת המנהל ד"ר ליאו ברנשטיין. אף שהיה נתון בייאוש, הוסיף גם שם להיות מרצה ופעיל בחיי התרבות – הוא נשא הרצאות בפילוסופיה והיסטוריה ועודד את אנשי הקהילה בתקווה לימים טובים יותר.[10] פלדשטיין היה עורך הביטאון הרשמי של גטו וילנה, "געטאָ-ידיעות" (ידיעות הגטו), שגיליונותיו מנו בדרך-כלל בין 6 ל-10 עמודים (ולעיתים הגיעו גם עד 16 עמודים), ונדפסו בכמה עשרות עותקים, שהופצו באתרים המוניים בגטו. מרק דבורז'צקי מספר כי "משימה קשה הייתה זו בשבילו. העיתון נבדק קודם על ידי צנזורה של משטרת-הגיטו. נחוץ היה להיזהר בכל מלה, בכל ידיעה. אף-על-פי-כן היה מתחכם לכתוב מאמרים ראשיים, שבהם יוכל למסור לקוראיו בשפת-רמזים את מצבי-הרוח והתקוות השוררים בגיטו".[11] היה ממשתתפיהן המרכזיים של "הברית העברית" (מחלקת התרבות של ועד התיאום הציוני במחתרת, שריכזה את הפעולה התרבותית בשפה העברית) ושל "החברה המדעית העברית" שפעלה לידה, והרצה במסגרתה. בנוסף כתב זיכרונות מהגטו, תרגם לעברית את "אאידה" וכתב מסות ספרותיות בעברית וביידיש על ח"נ ביאליק, י"ל פרץ, אחד העם ואחרים.[12]

בהמשך הוצעד מהגטו עם רבים אחרים למחנה העבודה קיוויוֹלי (Kivioli) שבאסטוניה. בשלב זה כבר היה תשוש מאוד ולא יכול היה לעבוד, אך בעזרת כמה ממוקיריו שתמכו בו עלה בידו להיחלץ מהסלקציות עוד זמן-מה.[13] לאחר מכן הועבר למחנה שֶמברג–דאוּטמֶרגן (Schömberg-Dautmergen)(גר') שבדרום גרמניה, שם נספה בסוף דצמבר 1944.[14]

בנו הצעיר, ג'ושוע (יהושע) פלדשטיין, כתב עליו לימים כי "הוא היה מורה מעולה, מודל לחיקוי, מורה, מנטור ויועץ; הוא עורר השראה בי, כמו בתלמידים רבים לאורך השנים. הוא ואמי השרישו בילדיהם מוסר וערכים גבוהים, כבוד לכל אדם, סובלנות, חשיבותם של ידע וחינוך, חן חברתי, כישורים תקשורתיים, אהבת הטבע, המוזיקה, הספרות, השירה, המחויבות לעזור לנזקקים, ומעל לכול גאווה בהיותנו יהודים, תקווה נצחית לעתיד טוב יותר ואמונה באלוקים".[15]

משפחתו

פלדשטיין עם בנו הצעיר יהושע, בטיול עם הכיתה המכינה (מקביל לבית ספר יסודי בישראל) לקולוטובה (אנ') בל"ג בעומר תרפ"ח-1928

בנו הבכור, ד"ר לב (ליובה) פלדשטיין, קיבל תואר דוקטור לרפואה מאוניברסיטת לייז' שבבלגיה, ובגיל צעיר למדי היה למנתח בעל שם בקובנה. נישא לשרה, בתה הצעירה של אסתר ארוֹנוֹבסקי, אשת עסקים מצליחה. השניים נספו בשואה.[16] בתם היחידה, ד"ר עדה לֶבנר, ניצלה על ידי אחיות קתוליות שעבדו כעוזרות בית במשפחה, שגידלו אותה. לימים הייתה לרופאה כאביה (מברית המועצות עלתה לישראל, ומאז שנות ה-90 מתגוררת בקנדה).[17]

בתו אסתר (טוסיה) למדה הנדסה אזרחית בלונדון. נישאה לגִילָר (אִיקָה) שיינברג (Gilar Scheinberg), מהנדס. בעלה שימש כנציג בלגיה באיי הודו המזרחיים ההולנדיים (אנ') ובשנות ה-30 היה מוצב עם אשתו בעיר מדן שבסומטרה (כיום אינדונזיה), שם בנה כבישים. עם כיבוש איי הודו המזרחיים על ידי האימפריה היפנית במלחמת העולם השנייה (אנ') הייתה לאסירה פוליטית במחנה ריכוז יפני בעיר מקאסאר שבאי סולאווסי (1942–1945). לאחר המלחמה התגרשה, שבה לבריסל וכעבור שנתיים נישאה לז'אן לונטיינס (Jean Loontjens), איש עסקים בלגי. בריאותה התרופפה בשנותיה במחנה, והיא נפטרה ב-19 באוקטובר 1959, בגיל 45, חשוכת ילדים.

בנו הצעיר, יהושע פלדשטיין – לימים פרופ' ג'ושוע (ג'וש) פלדסטין (Joshua Feldstein) – סיים את לימודיו בגימנסיה הריאלית ב-1938. שנה לאחר מכן החל את לימודיו בבית הספר להנדסה באוניברסיטת ליטא, וכעבור שנה נסע לארצות הברית ללמוד מדעי החקלאות בדוילסטון (אנ') שבפנסילבניה, שם פצח בקריירה אקדמית והגיע לתפקיד נשיא דלאוור ואלי קולג' (לימים אוניברסיטת דלאוור ואלי) (אנ'). היה נשוי למרים במשך 70 שנה עד מותה ב-2015, אב לשני בנים: תיאודור (טד) ודניאל (דן), וסב לנכדה. נפטר בשנת 2018, בגיל 97.[18]

בת-בתה של אחותה של אשתו של פלדשטיין, אסתר, הייתה הסופרת היהודייה-אמריקאית אסתר האוציג (אנ'). בן-זוגה, וולטר האוציג (אנ'), היה פסנתרן קונצרטים.

לקריאה נוספת

  • פרץ יעקב יוזליט, 'ד"ר צמח פדלשטיין הי"ד', העבר כב (תשל"ז), 280–282.
  • Esther Hautzig, 'Ada and Eddy,' in: Remember Who You Are: Stories About Being Jewish, 1st paperback ed., Philadelphia, PA: Jewish Publication Society, 2000, pp. 47-55.
  • Joshua Feldstein, 'Dr. Zemach Feldstein: Educator: Director Hebrew Reale Gymnasia Kovno, Lithuania,' Gahelet, March 2008, 54-55. (הכותב הוא בנו של פלדשטיין)

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא צמח פלדשטיין בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ תאריכי הלידה והפטירה המדויקים: לידה על פי פרץ יעקב יוזליט, 'ד"ר צמח פלדשטיין הי"ד', העבר כב (תשל"ז), 280 (ברשימה של המורים בקובנה, 1921–1941 (על פי בקשות עבודה), באתר של אילת גורדין לויתן: 31 בדצמבר); פטירה על פי רשומה מתוך רשימת נרדפים שנספו במחנה שמברג-דאוטמרגן, במאגר המרכזי של שמות קרבנות השואה, אתר יד ושם.
  2. ^ כך על פי: 'פלדשטיין, צמח בן צבי', בתוך: דב ליפץ (מרכז המערכת), נתן גורן [ואחרים] (מערכת), יהדות ליטא, כרך ג, ספר א: "אישים", תל אביב: עם הספר, תשכ"ז, עמ' 210 טור 2); וכן על פי הרשימה של המורים בקובנה, 1921–1941 (על פי בקשות עבודה), באתר של אילת גורדין לויתן. על פי יוזליט, 'צמח פדלשטיין' (תשל"ז), 280, נולד בעיירה קיבַּרט (אנ').
  3. ^ בין היתר היה מפעילי האגודה הספרותית-מוזיקלית "הזמיר" (וורשה: הזמיר, הצפירה, טור 2, 25 במרץ 1913).
  4. ^ מ. י. מנדלסון-מישקוץ, 'הגימנסיה העברית בווילקובישק', בתוך: דב ליפץ, נתן גורן [ואחרים] (עורכים), יהדות ליטא, כרך ב (תל אביב תשל"ב), עמ' 151 (ספר יזכור לקהילת ליטא, בספריית העיר ניו יורק, תמונה 873).
  5. ^ פרץ יעקב יוזליט, 'ד"ר צמח פדלשטיין הי"ד', העבר כב (תשל"ז), 281.
  6. ^ יוזליט, צמח פלדשטיין, עמ' 281–282. לדבריו, "בין לילה נהפכה הבקשה והדרישה למעשה וצלצול השפה העברית נשמע בכל רחובות קובנה על ידי תלמידי הגמנסיון. ומעניין, בשעה שמ. אוסישקין ביקר את ליטא בשנות העשרים וטייל ברחובות קובנה, אמר: האם זאת קובנה של ליטא? לא! זאת היא קובנה של תל אביב..." (שם, עמ' 282).
  7. ^ יוסף קלוזנר, שאול טשרניחובסקי: האדם והמשורר, ירושלים: קרן עברית על-שם סיר מונטגיו ברטון על יחדי החברה להוצאת-ספרים שע"י האוניברסיטה העברית, תש"ז, עמ' 190; אברהם שאנן, שאול טשרניחובסקי: מונוגרפיה, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשמ"ד 1984, עמ' 246. וראו דיווח על נאומיהם בוועידת יהודי ליטא בארצות הברית: בתפוצות | שוב משלחת, דבר, טור 1, 7 בדצמבר 1928.
  8. ^ וראו: פארלאג "יהודיה", ווארשע: פאלקס-אוניווערזיטעט, ליטערארישע בלעטער, 14 בנובמבר 1924.
  9. ^ ברל כהן, החינוך העברי בליטא העצמאית, בספרו: יִידישע שטעט, שטעטלעך און דאָרפֿישע יִישובים אין ליטע ביז 1918: היסטאָריש-ביאָגראַפֿישע סקיצעס, ניו יורק 1991, עמ' 743, באתר היברובוקס (נדפס גם בתוך: צבי שארפשטיין (עורך), החנוך והתרבות העברית באירופה בין שתי מלחמות העולם, ניו יורק: עוגן, תשי"ז, עמ' 168).
  10. ^ יוזליט, צמח פלדשטיין, עמ' 282.
  11. ^ מרק דבורז'צקי, ירושלים דליטא במרי ובשואה; תורגם מאידיש בידי ח"ש בן-אברם; כמה פרקים נכתבו בעברית בידי המחבר, תל אביב: מפלגת פועלי ארץ ישראל, תשי"א, עמ' 240.
  12. ^ מאיר דבורז'צקי, 'חיי הרוח בגטו וילנה', בתוך: גדעון רפאל בן-מיכאל (עורך), ביטאון פורום שמירת זיכרון השואה 18: רוח האדם היהודי בשואה (טבת תשס"ח, דצמבר 2007), 27, 35 39, 41–42.
  13. ^ ישראל קפלן, 'ההגליות ללטביה ולאסטוניה', בתוך: דב ליפץ ונתן גורן (עורכים), יהדות ליטא, כרך ד: "השואה 1941–1945", תל אביב: עם הספר, תשמ"ד, עמ' 385 (ספר יזכור לקהילת ליטא, בספריית העיר ניו יורק, תמונה 2103).
  14. ^ רשומה מתוך רשימת נרדפים שנספו במחנה שמברג-דאוטמרגן, במאגר המרכזי של שמות קרבנות השואה, אתר יד ושם.
  15. ^ Joshua Feldstein, 'Dr. Zemach Feldstein: Educator: Director Hebrew Reale Gymnasia Kovno, Lithuania,' Gahelet, March 2008, 55.
  16. ^ לב פלדשטיין, שרה פלדשטיין לבית ארונובסקי: דפי עד שמילאה בתם, עדה לֶבנר, במאגר המרכזי של שמות קרבנות השואה, אתר יד ושם.
  17. ^ לסיפורה ראו: Ada Feldstein-Levner, 'The Prayer of an Innocent Girl,' in: S. Abramovich and Y. Zilberg (Eds.), Smuggled in Potato Sacks: Fifty Stories of the Hidden Children of the Kaunas Ghetto, London: Vallentine Mitchell, 2011, pp. 215-218.
  18. ^ Joshua Feldstein, Delaware Valley University; Dr. Joshua Feldstein (1921-2018), Delaware Valley University; Edward Levenson, DelVal Icon Dr. Josh Feldstein Honored at 90th Birthday Celebration, Delaware Valley University, Jun 13, 2011; DelVal mourns the loss of Miriam Feldstein, Delaware Valley University, May 4, 2015. עם מותו: Former Delaware Valley University President Dr. Joshua Feldstein Passes Away At 97, Delaware Valley University, Jun 20, 2018; ormer Delaware Valley University president Joshua Feldstein dies at 97, The Intelligencer, Jun 20, 2018; William Feuer, Dr. Joshua Feldstein, 97, president emeritus of Delaware Valley University, The Philadelphia Inquirer, June 22, 2018; Steve Lipman, In Memoriam: Joshua Feldstein, 97, The Jewish Week, June 27, 2018. וראו גם ריאיון עם ג'ושוע פלדסטין על אודות תקופתו דלאוור ואלי קולג', סרטון באתר יוטיוב.

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

31874305צמח פלדשטיין

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=צמח_פלדשטיין&oldid=2072211"