אונס (הלכה)

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף אונס רחמנא פטריה)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף.
יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף.
איסור ענישת אנוס
(מקורות עיקריים)
מקרא ספר דברים, פרק כ"ב, פסוק כ"ו
משנה תורה הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם, פרק כ', הלכות ב'-ג'
ספרי מניין המצוות ספר המצוות, לאו רצ"ד
ספר החינוך, מצווה תקנ"ו

בהלכה, אונס הוא עשיית מעשה איסור או אי-עשיית מעשה מצווה עקב תנאי כפייה, כך שניטלה מהאדם בחירתו החופשית.

בנוגע למקרים בהם אדם עבר עבירה בעל-כורחו, נפסק להלכה כי "אונס רחמנא פטריה"[1], וכל מקרה של עבירה שנעברה באונס - פטור העובר לחלוטין. מקור הפטוֹר המוחלט מעונש לכל העבירות שנעברו באונס, נלמד מפרשת נערה שנאנסה בספר דברים: ”ומת האיש אשר שכב עמה לבדו. ולנערה לא תעשה דבר אין לנערה חטא מות, כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה. כי בשדה מצאה, צעקה הנערה המאורשה ואין מושיע לה.” (ספר דברים, פרק כ"ב, פסוקים כ"ד-כ"ה.)

החלק השני במקרי האונס אליו מתייחסת ההלכה - מקרים בהם לא קוימה מצווה (כגון מצוות תפילין) כתוצאה מאונס, הם אמנם לא נחשבים לעבירה (אף על פי שהמצווה לא קוימה), אך מאידך אין זה נחשב למצווה. במקרים מסוימים ההלכה מתגמשת על מנת לעזור לאדם לקיים את המצווה למרות שלכאורה עבר זמנה[2].

נאנס בדבר שיוצר דין הלכתי

כשנאנס לעשות פעולה שיוצרת דין הלכתי, ראשית היווצרות הדין תלוי האם הפעולה כשלעצמה יוצרת את הדין - ולכן גם כשנאנס הדין יחול בכל מקרה, או שהפעולה יוצרת את הדין רק בצירוף עם רצונו - לכן הדין יחול רק אם נניח שלאחר שנאנס הוא מסכים לדין בדיעבד, בגלל תועלת שיש לו או בגלל שיודע שרצון אלקים שהדין יחול.

אישה שנאנסה (זנות)

אישה שאנסו אותה אינה נענשת ואין עליה חטא כלל כאמור "אנוס רחמנא פטרה" אך יהודיה שנבעלה על ידי אדם שמנוע עקרונית מלקדש אותה, כגון כשהיא נשואה או כשהוא גוי, חל עליה דין זונה והיא נאסרת לכהן. אפילו אם כבר הייתה נשואה לכהן צריכה להיפרד ממנו. בהקשר לכך מפרשת הגמרא את חלקו הראשון של הפסוק בספר קהלת "מעוות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להימנות" שמשמעותו גרימת נזק בלתי הפיך, על מי שאנס אשת כהן שמאלץ אותה להיפרד מבעלה[3].

אונס בקידושין

כדי שקידושין יחולו נדרשות הן הסכמת הבעל והן הסכמת האישה. כשאדם נאלץ לקדש נחלקו הראשונים האם הקידושין תקפים. הרמב"ם סובר שהקידושין חלים כי הבעל מסכים בדיעבד[4], אך הטור מביא דעה שהקידושין אינם חלים כי אין הנחה שיש הסכמה אפילו בדיעבד[5], וכך כותב גם הרי"ף. להלכה, לא הוכרעה מחלוקת הרמב"ם והטור, ומשום ספק האיסור עליהם לנהוג כחומרת שתי הדעות: יהיו אסורים בייחוד מחד, והאישה לא תוכל להינשא לאיש אחר מאידך. פתרון מעשי הוא עריכת קידושין חדשים מרצון כדי לאפשר להם להתייחד, או לחלופין לתת גט כך שהאישה תוכל להינשא.

אישה שנאנסה להתקדש לדעת כולם היא מסכימה בדיעבד, על פי הכלל המובא בתלמוד כי ” טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו” - כלומר, אישה חפצה להתקדש יותר מהאיש ואינה דקדקנית כמוהו בבחירת בן זוגה. מכל מקום, במקרה של אונס אישה להתקדש, מתקנת חז"ל יש לבטל את הקידושין מתוך רחמים על האישה.

אונס בגט

כשבעל שנאנס לתת גט אין לגט תוקף (זהו גט מעושה), משום שרצון הבעל הוא תנאי הכרחי לגט[6]. בעל שנאנס לתת גט וקיבל גם כסף כפיצוי, לדעת התשב"ץ יש לגט תוקף כי בדיעבד הבעל מסכים לגט בגלל הכסף, כמו מי שנאנס למכור שמסכים בדיעבד בגלל שמקבל תשלום הוגן[7], אך המאירי חולק עליו ופוסק שאין לגט תוקף כלל[8]., מסתבר שטעמו של המאירי הוא מכיוון שמכר באונס חל רק אם המוכר קיבל תמורה הוגנת ולא חל כשנאלץ למכור שדה ששווה מיליונים תמורת סכום של אלפי דולרים, כך גם כל סכום כסף שיקבל בתמורה לוויתור על אשתו אינו מהווה תמורה הולמת.

לעומת זאת בעל שחייב על פי ההלכה לתת גט (כגון חולה איידס) שליחי בית הדין יכולים לאונסו לתת גט ולומר "רוצה אני" והגט יחול, מכיוון שמניחים שרצונו הבסיסי של הבעל הוא לקיים את ציווי ההלכה, אלא שמסרב לתת גט משיקולים צדדים, לכן כשכופים אותו להסכים לתת אין זה כפיה רגילה אלא יש כאן הסכמה אמתית מאחר שזהו רצונו הבסיסי[9].

במדינת ישראל החוק מקנה במצבים מסוימים היתר לאסור את הבעל ובמקרים קיצונים אף לכלאו בצינוק, עד שיסכים לתת גט לאשתו[10]. גט זה תקף מבחינה הלכתית שכן המאסר מתבצע רק כאשר הבעל חייב לגרש על פי ההלכה, וכאמור ההנחה שהוא מסכים בדיעבד.

נאנס לייבם ולחלוץ

כשנאנס לייבם הייבום חל מכיוון שלא צריך את רצונו לייבום אלא רק את עצם הפעולה, אך אם עשה את פעולת הייבום מתוך שינה אין זה חל מכיוון שייבום זה גם סוג של קניין וישן לא יכול לקנות[11]. וכן כשנאנס לחלוץ החליצה חלה מכיוון שלא צריך את רצונו לחלוץ אלא רק את הפעולה עצמה. אם חלץ מתוך שינה החליצה לא חלה אף שאין זה קניין כי פעולה מתוך שינה אינה נחשבת לפעולה כלל[12].

נאנס להישבע ולנדור

נדר ושבועה חלים רק בהסכמת הנודר והנשבע, לכן אם נאנס לעשות זאת אין לכך כל תוקף מחייב[13].

בכל הנידונים הממונים וההלכתיים, היווצרות אי נוחות כגון מכות אינה גורמת להיחשב לאנוס, רק על שבועה ונדר דרשו חז"ל את הפסוק "האדם בשבועה"- שצריך בשבועה ביטוי מיוחד להיותו של הנשבע "אדם" כלומר בכל רצון חופשי, ומכאן למדו שאם איימו עליו במכות שישבע שלא יאכל בשר, יכול להישבע ויחשוב בלב שמתכוון שלא יאכל בשר באותו יום בלבד, ולמרות ש"דברים שבלב אינם דברים", מחמת האונס זה בלבד יהיה תוקפה המחייב של השבועה[14].

אונס בדיני ממונות

ערך מורחב – אדם מועד לעולם

בשונה מאונס בחטא בו הכלל הוא "אנוס רחמנא פטרה", הכלל בדיני נזיקין הוא ”אדם מועד לעולם, בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון” (מסכת סנהדרין דף ע"ב), כלומר אדם שהזיק אחראי על מעשיו גם כשנעשו מתוך אונס. למרות זאת יש מקום לפטור כשהזיק בגלל איומי מוות, מכיוון שאז על פי ההלכה מותר לו להזיק. בנוסף לגבי קניינים צריך את הסכמת המקנה ובלעדיה הקניין לא יתקיים. גם חיובו של שומר שהחפץ שעליו שמר ניזוק באונס, תלוי בסוג השמירה ובסיכום מוקדם אם היה לגבי מצב של נזק באונס.

הזיק באונס

כאמור אדם שהזיק באונס עצמי למשל מתוך שינה או שהקיא בלא כוונה על חפץ וגרם לו נזק, חייב בתשלום מלא. אך לגבי אדם שנאנס באיומי מוות להזיק ממון של אדם אחר - נחלקו הפוסקים. הרמב"ם פסק[15] שחייב לשלם, מכיוון שבסופו של דבר הוא גרם נזק וחייב גם במקרה של אונס כאמור. הראב"ד פסק[16] שפטור, כיוון שמבחינה הלכתית מותר לו להזיק כדי להציל את נפשו, ואין לחייב אדם בתשלום נזיקין, על דבר שמותר לעשותו.

נאנס למכור לקנות ולתת

לגבי מי שנאנס למכור את נכסיו תמורת תשלום הוגן יש ג' דעות של אמוראים, לדעת רב הונא המכר חל כי מכיוון שמקבל תשלום הוא מסכים בדיעבד למכירה (בלשונו "אגב אונסו גמר ומקני"), לדעת רב ביבי הקניין לא תקף כי לא הייתה מכירה מרצון, לדעת רבא אם אילצו אותו למכור שדה ספציפי הקניין לא תקף, אבל אם אילצו אותו למכור אחד משדותיו והוא בחר איזה שדה למכור, הקניין תקף. להלכה נפסק בגמרא[17], שבכל מקום שקיבל תשלום הוגן הקניין תקף.

מי שנאנס לתת את נכסיו במתנה, לדעת כולם אין המתנה תקפה, כי גם בדיעבד הוא לא מסכים, שהרי אין לו שום תועלת מנתינת המתנה.

לגבי מי שנאלץ לקנות, הרשב"א[18] כותב שהקניין חל כמו מי שנאנס למכור, אך הבית יוסף פוסק[19] שאין הקניין קיים כי אין זה דומה לנאנס למכור. ההסבר הנראה לדברי הבית יוסף הוא - כאשר נאנס למכור הוא מקבל סכום כסף שמהווה תמורה הוגנת לרכושו לכן הוא מסכים והמכירה קיימת, אבל כשנאנס לקנות - החפץ שלא רצה לקנותו אינו מהווה בעיניו תמורה הולמת אף אם שוויו בשוק גבוה יותר, וזה דומה לנאנס לתת במתנה שהמתנה לא תקפה.

שומר שנאנס

שומר שהחפץ שעליו שמר נלקח ממנו או ניזוק באונס חיובו תלוי בסוג השמירה[20], ובכל מקרה תמיד אפשר לסכם בהתחלה שהשומר יתחייב או יפטר במקרה של אונס.

  • שומר חינם: אדם ששומר ללא קבלת תמורה פטור במקרה של אונס, ואפילו במקרה שהחפץ אבד או נגנב השומר פטור
  • שומר שכר ושוכר: אדם ששומר ומקבל תמורה ואדם ששכר חפץ בתשלום פטורים במקרה של אונס כגון שוד, אך גנבה אינה נחשבת אונס ובמקרה זה חייבים לשלם.
  • שואל: אדם שקיבל בהשאלה או בהלוואה חפץ ללא מתן תמורה חייב לשלם אף במקרה של אונס. במקרה שלווה כסף שנאסף עבור פדיון שבויים ונאלץ למוסרו תחת איומים על חייו, פטור מלשלם, כי הכסף שימש למטרה לה נועד ופדה את חייו של הלווה.

סיכום דיני אנוס

מצב
דין סיבה
נאנס לחטוא (כללי) פטור האלקים פטר את האנוס
נאנס לרצוח חייב אין הצדקה לרצוח כדי להציל את עצמך
נאנס לעבוד עבודה זרה\גילוי עריות חייב העוון חמור במיוחד
נאנס לחטוא ב"שעת השמד" חייב בשעת השמד עלולים להשתכח דיני היהדות
הזיק באונס עצמי (כגון מתוך שינה) חייב אדם אחראי על נזק גם באונס
נאנס להזיק באיום מוות מחלוקת סיבת הפוטר - מותר לו להזיק
החפץ שעליו שמר ניזוק באונס פטור התחייבות השמירה אינה כוללת מצב אונס
החפץ שהושכר ניזוק באונס פטור התחייבות של שוכר אינה כוללת מצב אונס
החפץ שהושאל ניזוק באונס חייב התחייבות של שואל כוללת מצב אונס
נאנס לקדש ספק אם חל נקודת הספק האם מסכים בדיעבד
נאנסה להתקדש לא חל חז"ל ביטלו
נאנס לגרש (כללי) לא חל צריך את רצון הבעל
נאנס לגרש, וקיבל תשלום מחלוקת נקודת המחלוקת האם מסכים בדיעבד
נאנס לגרש, משמחויב בכך על פי ההלכה חל כי רצונו הבסיסי לקיים ההלכה
נאנס לייבם חל הייבום תלוי רק בפעולה
נאנס לחלוץ חל החליצה תלויה רק בפעולה
אישה שאנסו אותה אסורה להינשא לכהן יש בה פגם
נאנס להישבע\לנדור לא חל צריך את הסכמתו

שעת השמד

ערך מורחב – שעת השמד

לאורך ההיסטוריה היהודית פעמים רבות גזרו השלטונות לעשות פעולות הנוגדות את הדת ולהימנע מקיומה. התייחסות ההלכה מחלקת בין מצב שהסיבה לגזירה היא משיקולים ענייניים או כדי לגרום צער ליהודים- בהם עדיף לחטוא מאשר למות, לבין מצב הקרוי "שעת השמד" שהכוונה לגרום לעזיבת הדת - בו אסור להישמע לגזירה גם למען הצלת החיים, כי מצב זה עלול להתפתח להתבוללות מוחלטת. גם כשאין כוונה מגמתית להחטיא אם האונס הוא לחטוא בשפיכות דמים עבודה זרה וגילוי עריות אסור לחטוא בשום אופן[21].

להלן אירועים מפורסמים לאורך ההיסטוריה:

גזירות אנטיוכוס

ערך מורחב – גזירות אנטיוכוס

בשנת 167 לפנה"ס גזר אנטיוכוס הרביעי שורה של גזירות כנגד שמירת המצוות. מבחינה הלכתית מכיוון שמטרתו הייתה לגרום לעזיבת התורה, אסור להישמע לגזירות אפילו במחיר מוות, ואכן יהודים רבים נרצחו עקב שמירת המצוות. בשלב מאוחר יותר פרץ מרד החשמונאים במטרה לאפשר את קיום המצוות.

הרומאים

להלן מספר התמודדויות של היהודים מול מצבי אונס מצד השלטון הרומאי: באמצע המאה השנייה לספירה, גזר השלטון הרומאי איסור על לימוד תורה קיום ברית מילה וציווה לחלל את השבת. מבחינה הלכתית זה "שעת השמד" ולכן היה אסור לחלל את השבת גם במחיר מוות. לאור המצב החמור ארגן רבי אלעזר בן שמוע הפגנה לילית מול מרכז השלטון הרומאי במהלכה הכריז "אי שמים! לא אחים אנחנו? לא בני אב אחד אנחנו? לא בני אם אחת אנחנו? מה השתננו מכל אומה ולשון שאתם גוזרים עלינו גזירות רעות." ההפגנה הועילה הרומאים ביטלו את גזירת השמד וחיי היהודים ניצלו[22].

בתקופת בית המקדש השני גזרו הרומאים איסור על הבאת ביכורים לבית המקדש ועל הבאת עצים למזבח, בכל הכניסות לירושלים הועמדו חיילים רומאים למנוע הכנסת הביכורים והעצים. היהודים עקפו את הגזירה בדרך פשוטה, את פירות הביכורים החביאו בתוך סל ואת העצים שרצו להביא חיברו לסולמות, לשומרים הסבירו שהם זקוקים לסולמות להוריד גוזלים משובך, וכך נכנסו לירושלים בשלום[23].

גזירות תתנ"ו

ערך מורחב – גזירות תתנ"ו

בשנת ד' אלפים תתנ"ו (1096) במהלך מסעי הצלב נאלצו קהילות רבות לבחור בין התנצרות למוות. מבחינה הלכתית אסור להתנצר כיון שזה עבודה זרה שהיא אחת מג' העבירות שדינם ייהרג ואל יעבור, ואכן קהילות שלמות נרצחו מכיוון שלא הסכימו להתנצר.

פולמוס נרחב התנהל בין פוסקי אותה תקופה בשאלה האם צריך להמית ילדים כדי למנוע את הטבלתם לנצרות בעל כורחם. הרב יום טוב מינאני (מחבר הפיוט "אמנם כן יצר סוכן" הנאמר בתפילה בליל יום כיפור) שחט 60 ילדים ובסוף גם את עצמו כדי שלא יוטבלו על כורחם לנצרות. בספר חסידים נפסק לאסור לעשות זאת, בספר גם מסופר על רב קהילה ששחט את הילדים כדי למנוע את התנצרותם בכפייה, וכעונש על כך נהרג במיתה משונה.

גירוש ספרד

צו גירוש יהודי ספרד
ערך מורחב – גירוש ספרד

בשנת 1492 חתם מלך ספרד על צו המאלץ את יהודי ספרד להתנצר או לגלות. ההלכה אוסרת להתנצר בשל העובדה שמדובר ב"שעת השמד", עבודה זרה שלגביה נאמר "ייהרג ואל יעבור", ובנוסף אין זה אונס גמור מפני שהתאפשר ליהודים לגלות לארץ אחרת ולהישאר ביהדותם. לעומת יהודים רבים (המכונים אנוסים) שהתנצרו בניגוד להלכה, בחרו רוב יהודי ספרד לגלות.

אנוסי משהד

לוח זיכרון לאנוסי משהד בשכונת הבוכרים בירושלים
ערך מורחב – אנוסי משהד

בשנת 1839 נאלצו יהודי משהד לבחור בין התאסלמות למוות. הרמב"ם כותב בספרו אגרת השמד כי התאסלמות פחות חמורה מהתנצרות ואינה נחשבת לעבודה זרה, ובנוסף עקב העובדה שאחר ההתאסלמות אין כפיה מעשית ולכל ברור שהיהודים נשארים נאמנים לדתם, מותר להתאסלם כדי להישאר בחיים. לאור פסיקה זו יהודי משהד התאסלמו והמשיכו לקיים מצוות בסתר.

מחנות הריכוז הנאצים

במחנות הריכוז הנאצים לא הייתה כלל מטרה של המרת דת, אלא ראייה של היהודים כגזע ביולוגי ורצון להשמידם בלי קשר לאמונתם. התנאים במחנות היו קשים ביותר, ובין היתר נאלצו לחלל שבת באופן קבוע. למרות זאת יש עדויות רבות על יהודים שקיימו מצוות תוך סכנת מוות[24][25] על אף שמבחינה הלכתית לא היו חייבים לעשות זאת. לעומת זאת נכפה על הייודנראט לעיתים קרובות להעביר את יושבי הגטאות למוות; היו שהזהירו מלעשות זאת מאחר שמדובר בעבירה על אחת משלוש עברות החמורות, שפיכות דמים.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ מקור: מסכת עבודה זרה, נ"ד א'.
  2. ^ דוגמה לכך מופיעה עוד בתנ"ך, בנוגע לזמן הקרבתו של קרבן פסח. לכתחילה זמן ההקרבה הוא י"ד בניסן ומי שלא הקריב בזמן זה אינו יכול להקריב מאוחר יותר, אך התורה התחשבה במי שנאנס מפני שהיה טמא או שגר רחוק מבית המקדש ולא יכול היה לבוא בזמן, ועבורו נקבע מועד חוזר להקרבה הקרוי פסח שני. מקור: ספר במדבר, פרק ט', פסוקים י'-י"א.
  3. ^ מסכת חגיגה דף י עמוד א'
  4. ^ ספר משנה תורה הלכות אישות פרק ד' הלכה א'
  5. ^ ארבעה טורים חלק אבן העזר פרק מ"ב סעיף א'
  6. ^ מסכת גיטין דף פ"ח עמוד ב'
  7. ^ ספר התשב"ץ חלק א' סימן א'
  8. ^ חידושי המאירי על מסכת גיטין דף פ"ח עמוד ב'
  9. ^ ספר משנה תורה הלכות גירושין פרק ב הלכה כ'
  10. ^ אפרת וייס, עתירה לבג"ץ: סרבן הגט נכלא בצינוק בניגוד לחוק, באתר ynet, 19 בדצמבר 2001
  11. ^ פירוש רש"י על מסכת יבמות דף נ"ד עמוד א'
  12. ^ מסכת יבמות פרק "החולץ"
  13. ^ מסכת נדרים דף כ' עמוד ב'
  14. ^ ספר משנה תורה הלכות שבועות פרק ג' הלכה א'
  15. ^ ספר משנה תורה הלכות חובל ומזיק פרק ח' הלכה ב-ד
  16. ^ שם הלכה ב'
  17. ^ מסכת בבא בתרא דף מ"ח עמוד ב'
  18. ^ חידושי הרשב"א על מסכת קידושין דף ב' עמוד ב'
  19. ^ בטור חושן משפט סימן ר"ה. וכן פסק רמ״א שם בסוף הסימן.
  20. ^ מסכת בבא מציעא פרק המפקיד
  21. ^ מסכת סנהדרין דף ע"ד עמוד א'
  22. ^ מסכת תענית דף י"ח עמוד א'
  23. ^ מסכת תענית דף כ"ח עמוד א'
  24. ^ שו"ת, זכור - אמונה בימי השואה
  25. ^ יפה אליאך, שמירת המסורת היהודית בקרב האסירים היהודים במחנות-הריכוז, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0