אדמו"ר

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף אדמו"רים)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: תאריכים שגויים וטעויות תקלדה, בנוסף לניסוח שאינו הולם כלל.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: תאריכים שגויים וטעויות תקלדה, בנוסף לניסוח שאינו הולם כלל.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
המגיד מקוז'ניץ עם חסידיו. תחריט, כנראה מסוף המאה ה-18.
המגיד מקוז'ניץ עם חסידיו. תחריט, כנראה מסוף המאה ה-18.

אדמו"ר (אדוננו מורנו ורבנו, מכונה גם רבי ובמקור הצדיק) הוא המנהיג הרוחני בתנועת החסידות. כיום משמשים רוב האדמו"רים כראשיהן של חצרות ממוסדות. מרכזיותם היא מעיקרי החסידות, ומעוגנת בתפישתה הקבלית. החסידים אמורים לציית ולהיות נאמנים להם לחלוטין, הנהגה המכונה "דבקות בצדיק" או "התבטלות לצדיק" בספרות הפנימית של התנועה.

התואר אדמו"ר, שימש כתואר כבוד כללי לרבנים עוד לפני ראשית החסידות, וגם היום משתמשים בו כתואר כבוד למנהיגים מעדות המזרח. אך עם הזמן נעשה התואר מזוהה כמעט בלעדית עם מנהיגים חסידיים. בישראל הוא רווח בשימוש תדיר. באירופה, ובהמשך בארצות הברית, רבי (במלעיל) הוא המקבילה המוכרת יותר.[1]

רקע

הופעת החסידות בשנות הת"ק נבעה מיוזמתם של הבעש"ט ובעיקר ממשיכי דרכו לחדול מהעיסוק החשאי בקבלה ולבסס דגם של הנהגה ציבורית על שימוש בה עבור הכלל. לשיטתם, אמנם רק יחידי סגולה היו מסוגלים להגיע למצב של "דבקות", התייחדות עם האלקים, אך המון העם הפשוט יכול היה להתקרב לכך על ידי כך היצמדות לאותם צדיקים. אלה היו מסוגלים גם לסייע להולכים אחריהם על ידי הורדת שפע מהעולמות העליונים. הפצה פומבית ועממית זו של רעיונותיהם הקבליים – הצדיק נועד לחלץ את הניצוצות השבויים בקליפות ולתקן את העולם, לרדת למדרגת החוטאים כדי להעלותם משם וכיוצא בזה – הבדילה בין ראשי החסידות לדגם הטיפוסי של המקובל הנסתר בעבר. המושג המרכזי של התנועה הפך להיות הצדיק המתעלה לדבקות ומשפיע רווחה על קהלו. הצדיק, שרוב פעולתו הייתה בעולמות העליונים ושימש מעין גשר בין הספירות הגבוהות למרחב הגשמי, היה יישום חי של תורת החסידות.[2] רבי יעקב יוסף מפולנאה היה הראשון לעצב את רעיון הצדיק, ורבי אלימלך מליז'נסק המשיך בכך בכתביו. הראשון שכונה "צדיק" במובן זה הוא כנראה רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב, עם פטירתו ב-ה'תקמ"ו. מנהיגי התנועה הואשמו על ידי הממסד הרבני של ימיהם בשימוש בלתי-מרוסן בתורות אזוטריות עבור ההמונים הנבערים ובסטיות שונות מההלכה; הם, מצדם, ביקרו מקובלים מן הסוג הישן, שהסתגרו בד' אמותיהם וסירבו להפוך את משלח ידם לנושא ציבורי, כמו הגר"א:[3]

”צדיק כתמר יפרח וגו' [כארז בלבנון ישגה]. כי הנה יש ב' מיני צדיקים, ושניהם צדיקים גמורים. אך החילוק ביניהם, האחד הוא תמיד בדביקות הש"י ועושה עבודתו המוטלת עליו. והוא צדיק רק לעצמו ולא לזולתו, כלומר שאינו משפיע מצדקתו לאחרים. וזה הוא הנמשל לארז, שאמרו רז"ל שאינו עושה פירות. שהוא רק צדיק בפני עצמו... אבל הצדיק הב' הוא נמשל לתמר העושה פירות. וזהו כתמר יפרח, כלומר שהוא מוציא יקר מזולל ומפריח ומרבה הטוב בעולם... שכרו כפולה [ומכופלת] הרבה יותר מן הצדיק הראשון הנזכר, אף שגם הוא צדיק גמור.”

שליטתו של הצדיק בחיי חסידיו ומעמדו הבכיר פורשו כנדיבות באמת ובתמים וויתור על התעלות כדי לרדת לחיי החומר לטובת אנשי קהילתו. רבי אלימלך מליז'נסק כתב על כך ב"נועם אלימלך": ”וה' יתברך מלמד לצדיק שלא זה בלבד יעשה לקשר עצמו בשבעה רועים (מדרגה גבוהה) רק יקשר עצמו בכללות ישראל גם כן, אך זאת בלתי אפשר לקשר עצמו בכללות ישראל ובשבעה רועים בבת אחת כי בעת שהוא מקשר עצמו בכללות ישראל צריך לירד ולהטות עצמו מדרגתו העליונה.”[4]

בתחילת הדרך, כמומלץ בכתבי מייסדי התנועה, הועברה האדמו"רות למתאים ביותר מבין תלמידי הצדיק הנפטר. בשנות התק"ן החלו החצרות החסידיות להתמסד כשושלות, שראשיהן ביססו את תביעתם להנהגה על ייחוס אבות, בעיקר ישירות לבעש"ט. הראשון שעשה זאת היה כנראה רבי ברוך ממז'יבוז', שטען לסמכות מתוקף קרבתו לסבו. כך גם לאחר פטירת רבי מנחם נחום מצ'רנוביל ב-ה'תקנ"ח. בחסידות חב"ד עם פטירת מייסדם ב-ה'תקע"ג; לאחר מאבק בין תלמידו הבולט רבי אהרן מסטרשלה לבנו רבי דובער שניאורי, ניצח השני והמשרה נותרה חזקה משפחתית מאז ועד למות רבי מנחם מנדל שניאורסון ב-ה'תשנ"ד. משנות התק"ע הפך עקרון הירושה למקובל כמעט ללא יוצא מן הכלל ברוב מזרח אירופה, למעט פולין הקונגרסאית בה הוסיפו לדבוק בהליך בחירה על ידי המעגל הפנימי של החצרות. זה דעך לטובת השושלתיות רק החל משנות ה'תק"ץ.[5] הפיכת האדמו"רות לירושה חפפה את ההתמסדות של החסידויות לחצרות מאורגנות, מגמה שהתלוו אליה שמרנות גוברת ודגש מופחת על העיסוק בתורה הפנימית של הזרם: מושגים מימיו המוקדמים, כמו העלאת מחשבות זרות (טמאות) בתפילה כדי לזקק את הניצוץ שבהן, נדחקו לשוליים ואף גונו.

לאחר פטירת הרבי התרחשו לעיתים חיכוכים חריפים בין אוהדי יורשיו. במקרים רבים התפצלו התומכים, כפי שקרה בחסידות תולדות אהרן וחסידות סאטמר. יש חסידויות בהן הקדימו תרופה למכה וכל אחד מהבנים החפץ בכך מקים לעצמו חצר. המינוי הוא לכל ימי חייו, גם אם מחמת מחלה הצדיק אינו מסוגל יותר לתפקד. במקרה כזה, המנהיג בפועל של החצר עשוי להיות היורש המיועד או אחד מנאמני המכהן. לעיתים היה הבן היורש צעיר במיוחד ומונה על אף גילו. כאלה נודעו בשם ינוקא.

הנהגה

הנהגתו של האדמו"ר את חסידיו ודבקותם בו מתבטאת בדברים רבים. אף תלמידי חכמים גדולים שבחסידות נכנעים בפני בנו של הרבי שיורש את מקומו, גם אם היה צעיר בימים. מראשית ימיה נהגו החברים בתנועה לעלות לרגל לבתי הצדיקים כדי לשהות במחיצתם. צורה נפוצה של דרך זו היא עריכת סעודות שבת חגיגיות ומרובות משתתפים - "טישים", מהמילה בגרמנית/יידיש לשולחן - בהן האדמו"רים נושאים דברי תורה ואנשיהם שרים זמירות. כמו כן, הם מחלקים שיריים ממאכליהם, הנחשבים אצל החסידים כבעלי סגולה. דגם נוסף שהתפתח מההתחלה היה הפדיון, ששימש כיסוד הכלכלי של החצרות; החברים בהן שלחו או הגישו לצדיק פתקא ('קוויטל') עם בקשות שונות, לרוב בנוסף לפדיון כספי. מלבד פדיונות ותרומות מאנשיהם היו לאדמו"רים, שלא קיבלו לרוב שכר מהקהילות בהן חיו, הכנסות מועטות כמו מס השחיטה שגבו השוחטים שפעלו בהשגחתם. גם כיום נוהגים חסידים להתייעץ עם ראשי החצרות בכל ענייניהם. אחד התפקידים הבולטים בחצרות חסידיות הוא תפקיד המשב"קראשי תיבות: "משמש בקודש"). הוא משמש אישית את האדמו"ר בצרכיו הפרטיים - מנקיון הבית, בישול ועוד. לעיתים ישנם כמה גבאים, ורק הראשי מכונה משב"ק; או לחלופין, גבאים מספר מכונים משמשים בקודש.

יחד עם יתר הנהגותיה, גם מעמדו המרכזי של הצדיק ספג ביקורת חריפה ממתנגדיה של החסידות. במהלך המאה ה'ת"ר - ה'ת"ש ירדה עוצמת החיכוך בין חסידים ומתנגדים, ובשנים האחרונות שונתה המגמה גם בציבור הליטאי שהחל לפנות לרבנים בבקשות ברכה, מנהג שהיה בשנים קודמות רק ביחס של החסידים ואדמו"ריהם.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ,Jacques Gutwirth, The Rebirth of Hasidism: From 1945 to the Present Day, Odile Jacob, 2004. עמ' 7.
  2. ^ רחל אליאור, "יש ואין - דפוסי יסוד במחשבה החסידית", משואות, מחקרים בספרות הקבלה ובמחשבת ישראל מוקדשים לזכרו של פרופ' אפרים גוטליב (בעריכת מ' אורון וע' גולדרייך), ירושלים מוסד ביאליק, תשנ"ד, עמ' 71-72.
  3. ^ Glenn Dynner, Men of Silk: , The Hasidic Conquest of Polish Jewish Society, Oxford University Press, 2006. עמ' 7–11. להלן: דיינר. הציטוט מצוואת הריב"ש.
  4. ^ דיינר, עמ' 10. ציטוט מנועם אלימלך עמ' עא א.
  5. ^ דיינר, עמ' 115-120.


הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0