מוקש ימי
מוקש ימי הוא אמצעי לחימה אקטיבי, המונח במים כדי לפגוע באוניות מלחמה, אוניות סוחר או צוללות. בניגוד לכלי נשק ימיים אחרים, מוקשים ימיים פועלים בדרך אוטונומית; הם מופעלים אוטומטית במגע פיזי או על ידי קירבה מגנטית. הפעלת המוקש הימי גורמת לפיצוצו ונזק רב לכלי השיט שפגע בו, ועלולה לגרום לטביעתו.
בפעילות התקפית, מוקשים ימיים מונחים במקומות בהם רגילות או צריכות אוניות האויב לעבור, כמו בנתיבי שיט מרכזיים, ובמיוחד בפתחי נמלים, נהרות או מצרי ים, באופן שמכביד על תנועת האויב. בנוסף לנזק הנגרם על ידי המוקש, יש להנחת מוקשים גם אפקט פסיכולוגי חשוב: מוקש אחד שנמצא בנתיב שיט אזרחי עלול להקפיא את כל התנועה בנתיב זה, עד לסיום פעולות הסריקה והפינוי. בפעילות הגנתית, מונחים מוקשים ימיים סביב נמלים ואזורים אחרים כדי להקשות על האויב לחדור אליהם וליצור אזורים מוגנים.
ניתן להניח מוקשים ימיים בדרכים מגוונות: על ידי מקשת (Minelayer), אונייה ייעודית להנחת מוקשים; על ידי אוניות שהותאמו למטרה זו, על ידי צוללות, מטוסים ואף על ידי הטלה ידנית. מוקשים ימיים יכולים להיות זולים מאד: ישנם מוקשים שעולים 1,000 דולר אמריקני בלבד. לעומתם ישנם מוקשים שעלותם מיליוני דולרים, ובהם חיישנים שונים, המסוגלים לירות רקטה או טורפדו.
מוקשים ימיים הם אמצעי לחימה יעילים מאד, במונחים של עלות-תועלת, וככאלה הם מושכים בעיקר עבור הצד הפחות חזק בעימות. עלות ייצורו והנחתו של מוקש ימי היא בין 0.5% ל-10% מעלות שלייתו ופירוקו; משך הזמן הנדרש לנטרול ופירוק שדה מוקשים ימיים עלול להיות פי 200 מהזמן הנדרש להנחתו. ישנם שדות מוקשים שהונחו עוד במלחמת העולם השנייה שלא פורקו עד היום בשל העלות הגבוהה הכרוכה בכך. מוקשים כאלה עלולים להוות סכנה מאות שנים לאחר הנחתם.
על פי החוק הבינלאומי על מדינות להודיע כאשר הן מניחות מוקשים באזור מסוים, כדי להקל על תעבורה ימית אזרחית לעקוף את המקום. הודעות אלה אינן חייבות להיות מפורטות: במלחמת העולם השנייה הודיעה בריטניה בפשטות על מיקוש תעלת למאנש, הים הצפוני, וחופי צרפת. מיקומם המדויק של מוקשים, התקפיים או הגנתיים, עשוי להיות סוד שמור היטב.
היסטוריה
מוקשים מוקדמים
התיאור המוקדם ביותר של מוקש ימי מופיע בחיבור מן המאה ה-14 שנכתב בסין בתקופת שושלת מינג. מקורות סיניים מן המאה ה-16 מתארים שימוש במתקנים ימיים שנועדו לפגוע בשודדי ים יפניים. מתקנים אלו היו קופסאות עץ שמולאו בחומר נפץ, ונאטמו במֶרֶק. היו אלה מתקנים צפים, שהופעלו מרחוק.
במערב הוצע לראשונה מתקן מעין זה בשנת 1574. אדם בשם ראלף ראבארדס הציג תכנון למעין מוקש ימי בפני אליזבת הראשונה, מלכת אנגליה. מתקן נוסף הומצא על ידי ההולנדי קורנליוס דרבל, שהועסק על ידי צ'ארלס הראשון, מלך אנגליה בייצור נשק. האנגלים כנראה ניסו נשק כזה בעת המצור על לה רושל, ב-1627.
העת החדשה
המוקש הימי היעיל הראשון הומצא על ידי האמריקני דייוויד בושנל. המוקשים שלו הורכבו מחבית אבק שרפה עם מנגנון הצתה פנימי שהופעל בעת התנגשות של ספינה בחבית. המוקשים הונחו בנהר דלאוור במהלך מלחמת העצמאות של ארצות הברית בינואר 1778 כדי למנוע מעבר של ספינות הצי המלכותי הבריטי. אולם פיצוץ מוקדם של אחד המוקשים הזהיר את הבריטים מפני המצאות המוקשים והם ירו מרחוק בכל דבר שראו צף על פני המים[1].
רוברט פולטון פיתח מוקשים ימיים עבור הצרפתים ולאחר מכן עבור הבריטים[2].
בשנת 1812 הצליח המהנדס הרוסי פאבל שילינג לפוצץ מתקן תת-מימי, בעזרת מעגל חשמלי.
במהלך מלחמת קרים עשו הרוסים שימוש נרחב במוקשים ימיים בלוחמה הימית בזירת הים הבלטי. המוקשים הללו גרמו לנזק משמעותי לכמה וכמה אוניות מלחמה בריטיות. יותר מ-1,500 מוקשים פוזרו במי מפרץ פינלנד; מוקשים אלו פותחו על ידי אלפרד נובל ומוריץ הרמן יעקובי. במהלך מלחמה זו נערכה גם שליית המוקשים הראשונה, שנמשכה 72 שעות. במהלך סריקה זו נשלו 33 מוקשים.
גם במלחמת האזרחים של ארצות הברית נעשה שימוש יעיל במוקשים ימיים; ב-1862 הוטבעה אוניית האיחוד "קיירו" (Cairo) על ידי מוקש ימי במימי נהר היאזו (Yazoo).
באותה תקופה נקראו כל המתקנים התת-מימיים שנועדו לפוצץ אוניות אויב בשם הכולל "טורפדו". בשם זה נכללו גם מוקשים ימיים, וגם טילים שנורו אל אוניות האויב ומתקני חומר נפץ אחרים. אחת מהאמרות המפורסמות בתולדות צי ארצות הברית מתייחסת למוקשים ימיים אך קוראת להם "טורפדו". זוהי אמרתו של אדמירל דייוויד פאראגוט, מגיבורי הצי; בעת המצור על מוביל, אלבאמה, ב-5 באוגוסט 1864, נרתעו אוניות האיחוד ממוקשים ימיים שהגנו על העיר. פאראגוט הורה: "לעזאזל הטורפדות, מהירות מלאה קדימה!" ("Damn the torpedoes, full speed ahead!").
במהלך המאה ה-19 פיתח סמואל קולט את מוקשי הים המבוקרים, שהופעלו על ידי חשמל, ושימשו לצרכים הגנתיים כגון הגנת נמלים.
מאז מלחמת קרים נעשה השימוש במוקשים ימיים נפוץ מאוד. במלחמת רוסיה-יפן, 1904–1905, עשו שני הצדדים שימוש נרחב במוקשים, ושני הצדדים סבלו אבדות כבדות. היפנים הטביעו את אוניית הדגל הרוסית, פטרופבלובסק; מפקד הצי הרוסי, אדמירל סטפן מקארוב, נספה יחד עם רוב אנשי הצוות. מנגד, איבדו היפנים שתי אוניות מערכה, ארבע סיירות, שתי משחתות וספינת טורפדו כתוצאה ממיקוש התקפי של הרוסים. אחת מפעולות המיקוש הייתה פעילותה של מניחת המוקשים הרוסית "אמור", שהניחה שדה מוקשים ליד פורט ארתור, מוקשים שהטביעו את אוניית המערכה היפנית "הטסוצה".
מוקשים ימיים מוקדמים היו מסוכנים לטיפול. המרעום שלהם הופעל בטלטול, והם היו מועדים להפעלה מוקדמת מדי. כמה אוניות מניחות מוקשים הושמדו בשל תאונות כאלו.
מוקשים היו חלק חשוב בהגנת נמליה של ארצות הברית בתחילת המאה ה-20. המוקשים היו מעוגנים לקרקעית הנמל (ראו להלן) והופעלו מרחוק, מעמדות בחוף.
מלחמת העולם הראשונה
במהלך מלחמת העולם הראשונה נעשה שימוש נרחב במוקשים ימיים, להגנת חופים, נתיבי תעבורה ימית, נמלים ובסיסים ימיים. הצי הגרמני הקיסרי הניח מוקשים בנתיבי הים כדי לפגוע באוניות סוחר ואוניות מלחמה שהיו בדרכן או בשירות בריטניה. הגרמנים היו הראשונים שהשתמשו בצוללות למטרת מיקוש. מדינות ההסכמה ניסו לפגוע בעזרת מוקשים ימיים בצוללות גרמניות, במצר דובר וליד האיים ההברידיים. ב־1918, בניסיון לחסום את היציאה צפונה מהים הצפוני הניחו מדינות ההסכמה מחסום בן למעלה מ־70,000 מוקשים ימים, מצפונה של סקוטלנד מזרחה. מעריכים שסביב בריטניה ובמפרץ הלגולנד הונחו כ-190,000 מוקשים, ובסך הכל הונחו במלחמת העולם הראשונה כ-235,000 מוקשים. ב-51 חודשי המלחמה הוטבעו בידי מוקשים 46 אוניות מלחמה בריטיות, ובהן חמש אוניות מערכה, וכן אוניות מסחר בנפח כולל של למעלה ממיליון טון.
מלחמת העולם השנייה
המערכה באוקיינוס האטלנטי, שבמשך רוב המלחמה הייתה בעיקרה קרב בין הצוללות הגרמניות לבין חילות הים של בעלות הברית, החלה בהנחת מוקשים גרמניים בנתיבי השיירות ובכניסות לנמלים.
במהלך מלחמת העולם השנייה חלו פיתוחים נרחבים בטכנולוגית המוקש עצמו ובאופן פיזורו. המוקשים שהיו בשימוש בתחילת המלחמה הופעלו במגע, כלומר כאשר פגעה בהן אוניית אויב. מוקשים אלה קובעו למקומם בעזרת כבל, שהיה מעוגן לקרקעית. מוקשים אלו פגעו בדרך כלל באונייה שנתקלה בהם, ופערו בה חור. המלחמה הביאה לפיתוחם של סוגי מוקשים חדשים, שהופעלו בעזרת חיישנים שונים ולא על ידי מגע ישיר: מוקשים מגנטיים, אקוסטיים ומוקשי לחץ. חלק נכבד מתפקיד פיזור המוקשים הימיים עבר לידי חילות האוויר, ומטוסים פיזרו אלפי מוקשים ברוב האוקיינוסים.
השימוש במוקשים בעת מלחמת העולם השנייה הביא לתוצאות הרסניות. מאמץ המיקוש של ארצות הברית כנגד יפן הביא לסגירתם של נמלים חשובים, כמו הירושימה, למשך ימים ארוכים; תנועת האוניות בין קובה ליוקוהמה ירדה ב-90% עד תום המלחמה. מנגד, היו אמצעי שליית המוקשים של היפנים גרועים: כוח שולות המוקשים של הצי הקיסרי היפני היה קטן יחסית ושיטות העבודה שלו היו מיושנות. היפנים הצליחו לשלות לא יותר מ-15% מן המוקשים שהניחו האמריקאים.
הערכה גסה מונה את מספר האוניות שהושמדו על ידי מוקשים במהלך המלחמה באובדן של כ־1,000 אוניות לכל אחד מהצדדים.
מאז מלחמת העולם השנייה
מאז מלחמת העולם השנייה הוטבעו 14 אוניות של צי ארצות הברית על ידי מוקשים, לעומת ארבע אוניות בלבד שהוטבעו על ידי אמצעים אחרים. במהלך מלחמת קוריאה נפגעו ממוקשים ימיים 11 כלי שיט של צי ארצות הברית. במהלך מלחמת איראן-עיראק, בין 1980 ל-1988 מיקשו הצדדים היריבים חלקים מהמפרץ הפרסי. מכליות שנעו באזור נפגעו מן המוקשים, ומאוחר יותר נפגעו גם אוניות מלחמה מערביות שהגיעו לאזור כדי להגן עליהן. בקיץ 1984 נפגעו לפחות 19 ספינות ממוקשים שהונחו בים האדום. ארצות הברית הסיקה שהאחרית למיקוש הייתה לוב; ארצות הברית, בריטניה וצרפת פתחו בתגובה במבצע שליית מוקשים נרחב. גם במהלך מלחמת המפרץ נפגעו אוניות אמריקניות ממוקשים עיראקיים.
גם ארצות הברית עסקה במיקוש; ב-1984 הורה ממשל רייגן על מיקוש נמל פוארטו סנדינו שבניקרגואה, כדי למנוע אספקה מהסנדיניסטים. אחת מהאוניות שנפגעו מהמוקשים הייתה מכלית סובייטית. ב-1986 פסק בית הדין הבינלאומי לצדק כי הנחת המוקשים הייתה מנוגדת לחוק הבינלאומי.
גם במהלך מלחמות ישראל נעשה שימוש במוקשים ימיים. במהלך מלחמת יום הכיפורים מיקש חיל הים המצרי את מצרי יובל, מוצאו של מפרץ סואץ לים סוף. המיקוש בוצע בתחילת המלחמה אך נתגלה רק אחרי הפסקת האש, כאשר המכלית "סיריס" בדרכה מאילת למסוף אבו רודס נפגעה ממוקש וטבעה. לאחר שמכלית נוספת עלתה על מוקש הועברה התעבורה הימית לנתיב מזרחי יותר.
סוגי מוקשים ימיים
מוקשים ימיים מחולקים לשתי קבוצות עיקריות:
- מוקשים מבוקרים - מוקשים שניתנים להפעלה או לנצירה לפי רצון המפעיל שלהם. מוקשים אלה משמשים להגנת נמלים, ומופעלים לרוב עלי ידי מתקנים בחוף. מוקשים אלו הם בדרך כלל חלק ממערך הגנה המשלב ארטילריה חופית, וכן אמצעי גילוי שונים כמו הידרופונים ואחרים. יתרון חשוב שיש למוקשים אלו הוא האפשרות להניח אותם בימי שלום, ולהפעיל אותם בעת מלחמה. מוקשים אלו נשלטים מרחוק, וניתן להפוך אותם גם למוקשים בלתי מבוקרים. מוקשים מבוקרים הומצאו ב-1812 על ידי רוברט פולטון, ונעשה בהם שימוש במלחמת האזרחים של ארצות הברית.
- מוקשים בלתי מבוקרים - מוקשים שמופעלים על ידי המטרה עצמה. מוקשים אלה מתחלקים למוקשים קבועים, המונחים על הקרקעית במים רדודים, או המקובעים למקומם באמצעות עוגן, ומוקשים חופשיים, שנעים בים בהשפעות רוחות וגלים.
דרכי הפעלה
מוקשים ימיים בלתי מבוקרים מתחלקים חלוקה נוספת לפי אופי הפעלתם:
- מוקשים המופעלים על ידי מגע ישיר בכלי שיט;
- מוקשים המופעלים על ידי השפעה מגנטית לא ישירה של כלי השיט המתקרב אליהם;
- מוקשים המופעלים על ידי רעשים שונים שיוצר כלי שיט;
- מוקשים המושפעים מהלחץ שנוצר במים כאשר כלי שיט עובר מעל המוקש.
מוקשי מגע
.jpg)
מוקשי מגע היו המוקשים המוקדמים ביותר, אך גם כיום נעשה בהם שימוש בשל מחירם הנמוך מאד בהשוואה לכל חימוש אחר נגד אוניות, ובשל יעילותם הרבה, הן כאמצעי לחימה והן על ידי ארגוני טרור. מוקשי מגע מופעלים כאשר כלי שיט נוגע בהם. המגע מפעיל את המוקש, ולפיכך הנזק ייגרם בדרך כלל רק לאונייה שפגעה במוקש, ויצטמצם לנזק הישיר מן הפיצוץ (ראו הסבר בהמשך על סוגי הנזקים הנגרמים על ידי מוקשים ימיים). מוקשים מוקדמים הופעלו על ידי מנגנונים מכניים, אך בשנות ה-70 של המאה ה-19 נכנסו לשימוש מנגנונים כימיים, שנקראו "קרן הרץ" (על שם ממציאם) או "קרן כימית". על המוקש הותקנו בליטות ממתכת, מעיין קרניים, שבתוכן הייתה מבחנה מזכוכית ובה חומצה גופרתית. כאשר אונייה פוגעת באחת מן הקרניים הללו, המבחנה נשברת, החומצה זורמת וממלאת סוללה חשמלית. עם מילוי הסוללה בחומצה נוצר זרם חשמלי, המפעיל את חומר הנפץ. מנגנונים מוקדמים היו מורכבים ממבחנה שהייתה בתוך מכל שהכיל אשלגן על כלורי וסוכר. כאשר נשברה המבחנה הצית החומצה הגופרתית את תערובת הכלור והסוכר, והלהבה הפעילה את מטען חומר הנפץ. סוג נוסף של מוקש מגע הוא מוקש אנטנה. מוקש זה מופעל על ידי תיל נחושת ארוך, שקצהו האחד מחובר למצוף, והשני מחובר למוקש עצמו. המוקש נמצא מתחת למים, ומעוגן לקרקעית הים בעזרת כבל ברזל. כאשר נוגעת צוללת בכבל הנחושת שמעל המוקש נוצר שינוי קל במתח החשמלי, בשל ההבדל בין המתכות השונות. שינוי המתח מוגבר מאד בתוך המוקש ויוזם את הפיצוץ.
מוקשים מגנטיים
מוקשים מגנטיים מופעלים על ידי השינוי בשדה המגנטי שיוצרת אונייה. תנועתו של גוף מתכתי גדול יוצרת הפרעה בשדה המגנטי של כדור הארץ, הפרעה הנקלטת על ידי חיישנים המותקנים במוקש ומפעילים אותו. המוקשים המגנטיים הראשונים הופעלו על ידי חיישנים פשוטים יחסית. כיום מותקנים במוקשים מגנטיים מגנטומטרים משוכללים ורגישים בהרבה. מגנטומטר יכול לזהות מטרה גם כאשר כלי השיט עבר תהליכים של ביטול ההשפעה המגנטית שלו (ראו להלן).
מוקשים אקוסטיים
מוקשים אקוסטיים מכילים הידרופונים, מיקרופונים מיוחדים לקליטת אותות קול מתחת למים. הידרופונים אלו יכולים לקלוט את הקולות שיוצרים מדחפי האונייה, או קולות אחרים כמו רעשי מנוע וכדומה. ניתן לתכנת מראש את עוצמת הרעש שיגרום להפעלת המוקש, ואת תכיפותו. ניתן אף לתכנת את החיישנים במוקש כדי שיגיבו רק לסוג מסוים של מנוע ולא לסוג אחר. מוקשים אקוסטיים מתקדמים יכולים לפעול כמו סונאר: הם מתוכנתים לשגר אותות ולהיות מופעלים כאשר האותות מוחזרים מאונייה מתקרבת. גם בתחום המוקשים האקוסטיים חלה התקדמות רבה עם השנים: רגישותם עלתה מאד, וניתן לתכנת את החיישנים כך שיפעילו את המוקש רק כאשר תיקלט חתימת קול מסוימת, כמו סוג מסוים של מנועים או סוג מסוים של מערכת הנעה.
מוקשים המופעלים בלחץ
מוקשים המופעלים בלחץ מגיבים לתת הלחץ הנוצר בעת מעברה של אונייה או צוללת. ניתן לתכנת מוקשים אלו כך שיפעלו רק לאחר מעברן של כמה אוניות, וכך לפגוע ביותר מטרות ולהכביד על גילויים.
חיישנים מודרניים ושילוב חיישנים
במוקשים מודרניים משולבים גם סוגים אחרים של חיישנים, כמו חיישנים המגיבים לשינוי באור הנגרם עקב מעבר כלי שיט. מוקשים מודרניים משלבים בתוכם כמה סוגי חיישנים - מגנטיים, אקוסטיים, וחיישני לחץ - וכן מחשבים המאפשרים להפעיל את המוקש רק כאשר חולפת מטרה מסוימת מסוג מסוים שנקבע מראש; כך למשל, ניתן לתכנת את המוקש כך שיתעלם ממטרות קטנות, כמו שולת מוקשים, ויפעל רק כאשר מתגלה מטרה גדולה במיוחד בעלת שוקע גדול, כמו נושאת מטוסים או מכלית. באותה מידה ניתן לתכנת את המוקש כך שיתעלם מאוניות שטח ויופעל רק נגד צוללות. אפשרות נוספת, שהייתה קיימת כבר במלחמת העולם השנייה, היא לתכנת את המוקש כך שיתעלם משתי האוניות הראשונות ויופעל רק כנגד האונייה השלישית; בדרך זו לא יופעל המוקש כנגד אוניות ליווי אלא כנגד האונייה העיקרית, שהיא מטרה חשובה יותר.
ריבוי החיישנים במוקש מקשה על גילויו; חלק משיטות הלוחמה נגד מוקשים ימיים (ראו להלן) נועדו להביא לפיצוץ מוקדם של המוקש ללא שיגרום נזק, אך ריבוי החיישנים מביא לכך שהמוקש יופעל רק כאשר יתקבלו אותות מכמה חיישנים יחד, ולא על סמך אות מטעה בודד.
במוקשים מודרניים מותקנת סוללת ליתיום, בעלת אורך חיים רב. יחד עם זאת, כדי לאפשר למוקש משך פעילות רב ככל האפשר מתוכננים מוקשים מודרניים כך שיהיו במצב "רדום", ויופעלו רק כאשר חיישן שאינו דורש כח חשמלי יגלה פעילות כלשהי. ניתן לתכנת מוקשים לפעילות במשכי זמן מסוימים, כלומר שיופעלו לאחר זמן מסוים או יכבו לאחר פרק זמן מוגדר. רוב המוקשים המודרניים בנויים עם מתקני מילכוד, שנועדו להכשיל ניסיונות לנטרול המוקשים על ידי צוללנים.
מוקשים אחרים
בנוסף למוקשים שהוזכרו, פותחו במשך השנים כמה סוגי מוקשים ייחודיים.
מוקשי טורפדו הם מוקשים בעלי יכולת לשגר טורפדו. מוקש כזה נזרע על ידי אוניות או מטוסים, וצולל לקרקעית האוקיינוס. כאשר מתגלה צוללת אויב, מזהה אותה המוקש על פי חתימת הקול שלה, ומשגר לעברה טורפדו. סוג אחר של מוקש כזה הוא מוקש בעל יכולת תנועה עצמית. מוקש כזה יכול להתקדם כ-15 קילומטרים אל תוך נהרות או נמלים שהחדירה אליהן על ידי אמצעים אחרים להנחת מוקשים היא בלתי אפשרית. משהגיע למטרתו, שוקע המוקש ומופעל ככל מוקש אחר.
מוקש גרעיני הוא מוקש ימי שבו הותקנה פצצה גרעינית טקטית. במהלך המלחמה הקרה נעשו ניסויים בכלי נשק מסוג זה, אך הם מעולם לא הוכנסו לשימוש סדיר.
מוקשים מחוברים הם זוג מוקשים המחוברים ביניהם בשרשרת או בחבל. כאשר כלי השיט פוגע בכבל המחבר, נמשכים שני המוקשים אל שני צידי האונייה ומתפוצצים, וכך נגרם לאונייה נזק כפול. חיבור המוקשים בכבל יוצר מצב שבו כלי השיט אינו יכול לחמוק בין מוקשים בודדים.
מוקשי דמה הם מכלים מפלסטיק הנראים כמוקשים אמיתיים, אך הם ממולאים בבטון או חול. מוקשים אלה מוטלים באוניות ומדמים שדה מוקשים; כך נוצרות מטרות דמה רבות המעכבות את תהליך שליית המוקשים ומאלצות את האויב לבזבז זמן רב ויקר.
הנחת מוקשים
במהלך מלחמות העולם הונחו מוקשים על ידי צוללות ומטוסים; עם התקדמות מלחמת העולם השנייה עברה העדיפות במשימה זו למטוסים. כיום עוסקות במשימה זו בעיקר אוניות ייעודיות הנקראות מקשת. אוניות אלה יכולות לבצע את המשימה במהירות יחסית: הן יכולות לשאת אלפי מוקשים ולתמרן בדייקנות, תוך הנחת המוקשים במרווחים שנקבעו מראש. בדרך זו ניתן לדעת היכן הונחו המוקשים, כדי שניתן יהיה לפנות אותם בעתיד. התיעוד על הנחת המוקשים נשמר על היוקשת, אך העתק נשמר גם בבסיס החוף, למקרה שבו תוטבע היוקשת והרישומים יאבדו.
ישנן שיטות נוספות להנחת מוקשים:
- על ידי אוניות סוחר שהוסבו למטרה זו; על אוניות אלו מותקנות מסילות מיוחדות שמהן מחליקים המוקשים למים.
- על ידי מטוסים: המטוסים מצניחים את המוקשים למים.
- צוללות יכולות לזרוע מוקשים. הן משגרות אותם למים דרך צינורות הטורפדו או מטילות אותם ממתלים מיוחדים על דפנותיהן.
- אוניות מלחמה יכולות גם הן לזרוע מוקשים ממתלים מיוחדים המותקנים עליהן.
- כחלק מפעילות סמויה, ניתן להסב אוניות אזרחיות תמימות לכאורה, כמו ספינות דיג, להנחת מוקשים.
- ניתן להטיל מוקשים מן החוף, בעיקר מוקשים קטנים יותר למים רדודים.
- על ידי צוללים, בעיקר מוקשי עלוקה.
מנגנון הפעלת המוקשים משתנה על פי דרך הנחתם; לעיתים יהיה במוקש מנגנון השהייה שיעכב את הפעלתו כדי לתת לכלי המניח את המוקש שהות לחמוק מן המקום. לאחר פרק זמן שנקבע מראש יידרך המוקש, ויהיה מוכן לפעולה.
אופני זריעה והנחה
_is_commissioned_in_the_Royal_Norwegian_Navy_on_1_October_1959_(NH_96868).jpg)
ניתן להניח מוקשים בדרכים שונות, המשתנות על פי עומק המים, סוג המוקש, ומשתנים אחרים.
מוקשים בקרקעית הים
מוקשי קרקעית הם המוקשים הפשוטים ביותר. הם למעשה מטענים המונחים על קרקעית הים, ומופעלים על ידי סוג של מרעום. הם מונחים בדרך כלל בעומק של כ-60 מטרים, או בעומק כ-200 מטרים כאשר מטרתם לפגוע בצוללות, הנחות לעיתים על קרקעית הים כדי להקטין את חתימת הקול שלהן. שימוש נוסף למוקשים אלו הוא הנחתם בחופים שבהם עלולה להתבצע נחיתה של כוחות אויב, כדי למנוע מנחתות להגיע אל החוף. מוקשים אלו יכולים להיות מוקשי מגע או מוקשים המופעלים בעזרת חיישני לחץ. יתרונם של מוקשים אלו הוא במחירם הנמוך, ובכך שקשה יותר לשלות אותם מאשר מוקשים מעוגנים. יתרון נוסף הוא בגודלם; משקלם של מוקשים אלו הוא בין 150 ל-1,500 ק"ג, ומשקל חומר הנפץ בהם הוא בין 125 ל-1,400 ק"ג.
מוקשים מעוגנים
מוקשים מעוגנים הם עמוד השדרה של מערכי המיקוש בעולם. במוקשים אלו נעשה שימוש כאשר קרקעית הים עמוקה מכדי שניתן יהיה להניח לעשות שימוש במוקשי קרקעית. מוקשים אלו מעוגנים בכבל לעוגן בקרקעית הים, כדי שלא ייסחפו. המוקשים מעוגנים כך שהמוקש עצמו יימצא בעומק מסוים מתחת לפני הים; קביעת העומק חשובה כדי למנוע את גילוי המוקש, למשל כאשר המוקש מונח סמוך לחוף, ועלול להיחשף בשל משטר הגאות והשפל בעת ירידת גובה המים. מוקשי מגע מונחים כך שיהיו בעומק שיפעיל אותם רק כנגד אוניות שהשוקע שלהן גדול, כמו נושאות מטוסים, אוניות מערכה ואוניות סוחר גדולות, כמו מכליות וכדומה. בדרך זו נמנע "בזבוז" של המוקש על מטרות קטנות יותר. כבר במלחמת העולם השנייה היו מוקשי מגע מעוגנים במים שעומקם 300 מטרים. משקלם של מוקשים כאלו הוא כ-200 ק"ג, מתוכם כ-80 ק"ג של חומר נפץ.
מוקשי מגע נסחפים
.jpg)
מוקשי מגע נסחפים הם מוקשי מגע שאינם מעוגנים לקרקעית הים; מוקשים אלו נזרעים בים ונסחפים לפי משטר הגלים והרוח. במוקשים אלה נעשה שימוש מדי פעם במלחמות העולם, אך החשש מהם גדול מיעילותם. מוקשים ימיים נאסרו לשימוש לאחר מלחמת העולם הראשונה, אך נעשה בהם שימוש גם במלחמת העולם השנייה. באופן טבעי, קשה בהרבה לאתר אותם. לעיתים הופכים מוקשים מעוגנים למוקשים נסחפים, כאשר הכבל שלהם מתנתק מעיגונו. מוקשים ימיים מודרניים מתוכננים להשמיד את עצמם במקרה כזה, אך לעיתים יוצא מנגנון ההשמדה העצמית מכלל פעולה לאחר כמה שנים בים.
מוקש עלוקה
מוקש עלוקה הוא מוקש המוצמד לאוניית אויב על ידי מגנטים, ומופעל על ידי מנגנון השהיה. דגמים מוקדמים של מוקש זה היו מצוידים ביתדות או חומרי דבק שונים כדי להצמיד את המטענים. מוקשי עלוקה כוללים בדרך כלל גם מילכוד שנועד להכשיל ניסיון לפרק אותם אם התגלו. סוגים מסוימים של מוקשי עלוקה כוללים מנגנון שנועד להפעיל אותם רק לאחר שהאונייה צברה מהירות מסוימת. בדרך זו סיבת הפיצוץ פחות ברורה, ולעיתים האונייה נמצאת במים עמוקים יותר, וקשה יותר לחלצה. מוקשי עלוקה הם אמצעי לחימה המופעל בידי צוללים ואנשי קומנדו ימי, המגיעים למטרתם בצלילה. כדי להקל על משימתם, יש במוקשים אלו תאים חלולים שנועדו ליצור ציפה מסוימת, אם כי לא מלאה, כדי להקל על הצוללים.
נזק
עוצמת הנזק שגורם פיצוצו של מוקש ימי היא ערך הנוצר מצירוף העוצמה הראשונית של הפיצוץ והמרחק מן המטרה.
נזק ישיר נגרם בדרך כלל על ידי מוקשי מגע. המוקש יוצר חור בגוף כלי השיט, ומהפיצוץ נוצרים רסיסים הפוגעים באנשי הצוות. הפגיעה בספינה תביא בדרך כלל להצפת מדור אחד או שניים באונייה, הצפה שעלולה להטביע כלי שיט קטן או להוציא אוניות גדולות יותר מכלל פעולה. הנזק יכול להיגרם בכל נקודה בגוף האונייה, לעיתים קרובות באזור החרטום או קו המים.
כאשר מוקש מתפוצץ במרחק מה מגוף האונייה, יוצר הפיצוץ בועה בתוך המים. לאחר זמן קצר קורסת הבועה מחלקה התחתון, ונוצר אזור של תת לחץ בתוך הבועה; הלחץ הנמוך בתוך הבועה יונק לתוכו בכח עצום את המים שסביבו. אם קריסת הבועה מתרחשת כאשר הבועה הגיעה בסמוך לפני המים (הבועה קלה מן המים ולפיכך עולה למעלה), יווצר אזור של תת-לחץ על פני המים. המים יפרצו לאזור זה בעוצמה רבה, והזרמים החזקים לא רק ימלאו את הבועה אלא אף ייצרו עמוד מים העלול להגיע לגובה עשרות מטרים. אם הבועה קורסת סמוך או צמוד לגוף האונייה תגרום הקריסה לנזק חמור: גוף האונייה "יישאב" אל תוך תת-הלחץ, ויקרע חורים גדולים בדופן האונייה ובתוכה. הנזק יגרום להצפת מדורים ואוניות קטנות עלולות אף להישבר. הפגיעה בצוות עלולה להיות חמורה מאד.
מוקש המתפוצץ במרחק מה מן האונייה יוצר שינויים חריפים בלחץ המים. שינויים הגורמים ליצירת תהודה בכלי השיט. הזעזוע הנגרם לכלי השיט עלול לגרום לנזק חמור, אם התהודה חריפה דיה; כלי השיט מזדעזע כולו, וכל הציוד והמכשור עליו נזרק מצד לצד: מנועים נתלשים מתושבותיהם, כבלים נקרעים, ועשרות ואף מאות חורים נפערים בדופן הספינה, וכל ציוד בקרת הנזקים מושבת. טביעת כלי השיט היא תוצאה שכיחה במקרה של פיצוץ כזה.
נטרול ואמצעי נגד
אמצעים סבילים
_divers.jpg)
ניתן לתכנן כלי שיט כך שהחתימה שלהם תהיה נמוכה, וכך לא יופעלו מוקשים כנגדם. תכנון כזה חשוב במיוחד עבור כלי שיט שנועדו להילחם במוקשים, כמו שולת מוקשים וציידת מוקשים. אוניות אלו נבנות מעץ או מפיברגלס, כדי להקטין את החתימה המגטית שלהן. אוניות כאלה עושות שימוש במערכות הנעה שקטות במיוחד, כדי להקטין את החתימה האקוסטית שלהן, והגוף שלהן בנוי כך שייצור לחץ מינימלי. למבנה המיוחד של אוניות אלה יש לא מעט חסרונות: כלי השיט שנוצר איטי, יקר לבנייה ולהפעלה, ופגיע לכלי שיט של האויב. כדי לפתור את הקושי האחרון יש צורך לבצע פעילות של שלייה או ציד של מוקשים בחיפוי אוניות מלחמה אחרות.
ניתן להגן באמצעים פסיביים גם על אוניות שאינן ייעודיות למלחמה נגד מוקשים. על אוניות חדישות מורכב סונאר פשוט הסורק את השטח שלפני האונייה ומתריע על הימצאותו של מוקש. סונאר כזה יעיל רק כאשר האונייה נעה במהירות נמוכה.
כנגד מוקשים מגנטיים ניתן לבצע תהליך של נטרול השדה המגנטי של האונייה (באנגלית: degaussing). בתהליך זה מעבירים בגוף האונייה כבלים גדולים היוצרים שדה מגנטי חדש, המנטרל את השדה המגנטי של האונייה. תהליך זה אינו פשוט: הוא פוגע במצפנים ובציוד אחר על האונייה, שיש לכיילו מחדש; מעבר לכך, השפעת התהליך הולכת ופוחתת עם הזמן, וכל חצי שנה יש לחזור שוב על התהליך. נטרול כזה של השדה המגנטי ניתן לבצע בדרך כלל רק באוניות מלחמה, ולא באוניות סוחר. כדי להגן על האחרונות נמצאה שיטה לנטרול השדה המגנטי של האונייה לזמן קצר יותר על ידי העברת כבל חשמלי שבו עובר זרם חשמלי סביב דפנות האונייה. תהליך זה נקרא באנגלית wiping.
אמצעי נוסף נגד מוקשים המגנטיים הוא הפעלת אלקטרומגנטים הנגררים על ידי אוניות או מטוסים. אלה יוצרים שדה מגנטי חזק משלהם, המשבש את פעולת חיישני המוקש. חסרונה של שיטה זו הוא בכך שהיא מטפלת רק ברצועה צרה של מים, ולא נותנת פתרון כולל.
אמצעים פעילים
ניתן לפעול נגד מוקשים ימיים בשתי דרכים: שליית מוקשים וציד מוקשים. שליית מוקשים היא סריקה של שטח נרחב, תוך הפעלת אמצעים שנועדו להפעיל את המוקשים בצורה בטוחה (כלומר, לגרום להם להתפוצץ שלא כנגד כלי שיט אלא בצורה שלא תגרום נזק) או אמצעים שינטרלו את המוקש ויאפשרו את ניטרולם או את פיצוצם המבוקר. בדרך זו ניתן לפלס נתיב דרך שדה מוקשים ימיים, ואף לנקות את השדה כולו.
החיסרון בשליית מוקשים הוא בכך שהיא נעשית על שטח רחב יחסית, ולא כנגד מוקשים בודדים. בשל כך, עלולה שליית מוקשים להחטיא מוקשים אחדים, שמאוחר יותר יגרמו לנזק. ציד מוקשים פועל בדרך שונה: אונייה ציידת מוקשים מאתרת באמצעים שונים כל מוקש, ופועלת להשמדתו.
שליית מוקשים
שליית מוקשים נעשית בכמה דרכים. כנגד מוקשים מעוגנים פועלות שולות מוקשים על ידי גרירת כבל בין שתי אוניות, או על ידי אונייה אחת עם מצוף המרוחק ממנה. הכבל חותך את כבלי העיגון של המוקשים: לעיתים החיתוך נעשה על ידי עצם החיכוך בין שני הכבלים, ולעיתים מוצמדים לכבל הנגרר מטעני חומר נפץ קטנים, המתפוצצים וקורעים את כבלי המוקשים. אלה צפים אל פני המים ואז מנוטרלים על ידי צוללים, או מושמדים על ידי שולת המוקשים, בדרך כלל בירי. אורכו של הכבל הוא בין מאה למאתים מטרים, וכדי לבצע את הסריקה בצורה טובה על שולות המוקשים להקפיד על הפלגה בקו ישר ובמהירות קבועה. תנאי שיט כאלה הופכים אותן למטרות נוחות לאש האויב, דבר העלול להכביד מאד על שליית מוקשים במים מוגנים.
.jpg)
1983
כאמור, במקום שתי אוניות ניתן להשתמש במעין מצוף, הנקרא "פאראויין" (Paravane). למצוף זה גוף גלילי ומעין "כנפיים". כאשר הפאראויין מוטל למים, גורמות לו הכנפיים לשוט במסלול המתרחק מעט מהאונייה, וכך נשמר המתח בכבל הנגרר. אם כבל העיגון של המוקש מנתק את הכבל הנגרר, פונה הפאראויין לכיוונו וגורם לפיצוצו. לעיתים משיטים מצופים מעין אלה סביב אוניות מלחמה גדולות, כדי להשמיד מוקשים.
ניתן לגרור ציוד שלייה גם על ידי מסוקים, מערכת מסוג זה היא הMK 105 (באנגלית:Magnetic Influence Minesweeping System) לניקוי שדות מוקשים ימיים בעזרת מחולל שטף מגנטי. המערכת צפה על סירת קטמרן מהירה, שלרוב נגררת על ידי מסוק CH-53 סי סטאליון. בלב המערכת נמצא מחולל שדות מגנטיים שהפעלתו על יד מוקשים מגנטיים מפוצצת אותם (מוקשים ימיים רגילים נצמדים לחלקים מתכתיים בספינה ומתפוצצים עקב הצימוד המגנטי).
כדי לשלות מוקשים מגנטיים, ולמען הדיוק להפעיל אותם בצורה בטוחה, נעשה שימוש במטוסים שנשאו עליהם טבעת גדולה שנועדה ליצור שינוי בשדה המגנטי ולגרום לפיצוץ המוקשים. כמו כן קיימות שולות מוקשים הגוררות מתקן המחקה את ההשפעה המגנטית של האונייה. מתקן זה שוקע לעומק ויכול להפעיל מוקשי קרקעית; זו הדרך היחידה להתמודד מול מוקשים אלה.
מוקשים מודרניים מתוכנתים להתמודד עם האמצעים השונים המופעלים לשלייתם. כך למשל, מוקשים מתוכנתים להתפוצץ רק כאשר תיקלט חתימת קול מסוימת ומוגדרת, יחד עם חתימה מגנטית מסוימת ודפוס של לחץ מסוים. רק כאשר יתקבלו כל האותות יחד יופעל המוקש, דבר המקשה מאד על פעילותה של שולת המוקשים.
אמצעי נוסף המקשה על שליית המוקשים הוא תכנות מרעום המוקש כך שיידרך רק לאחר כמה אותות שיתקבלו מחיישני המוקש. כך ייתכן ששולת המוקשים תשמיע את האות הנכון, אך יהיה צורך בכמה אותות כאלה כדי להפעיל את המוקש. בנוסף, ניתן לתכנת מוקשים כך שיהיו "רדומים" ולא יגיבו כלל לאותות של שולת המוקשים. האונייה תסרוק כמה פעמים את השטח ולא תמצא דבר, ורק בזמן שתוכנת מראש יופעל המוקש. ניתן לתכנת מוקשים באותו שדה להפוך לפעילים בזמנים שונים, וכך גם אם יתגלו חלק מהמוקשים בסריקה אחת, עדיין יהיו מוקשים באותו אזור שיפגעו בתעבורה הימית בזמן מאוחר יותר, ויצריכו סריקות חוזרות ונשנות.
ציד מוקשים
ציד מוקשים שונה, כאמור משליית מוקשים. אונייה ציידת מוקשים סורקת את השטח באמצעות סונאר ולאחר גילוי המוקש שולחת צוללים או כלים רובוטיים, לא מאוישים, כדי לנטרל אותו. זהו תהליך איטי, אך זוהי הדרך היעילה ביותר לפרק שדה מוקשים.
צי ארצות הברית הפעיל כמה אמצעים ייחודיים למטרת ציד מוקשים, והמפורסם שבהם היה הפעלת דולפינים כדי למצוא ולנטרל מוקשים. לטענת הצי הצליחו הדולפינים במשימה זו במהלך מלחמת המפרץ.
אמצעים אחרים
שיטה שונה לפינוי שדה מוקשים היא על ידי הטענת אונייה במטען שיצוף על פני המים (כמו עץ) ושליחתה דרך שדה המוקשים, כשאחריה נעה האונייה שעליה מנסים להגן. האונייה הראשונה תפעיל את המוקשים ותפנה נתיב בטוח. דרך אחרת היא לשלוח ספינה מהירה בעלת שוקע נמוך דרך שדה המוקשים; הספינה תפעיל את המוקשים אך התקדמותה המהירה תבטיח שלא תיפגע מהתפוצצויות המוקשים. אלו הן הדרכים היחידות שבהן ניתן לשלות מוקשים המופעלים על ידי לחץ. מוקשים המתוכנתים להתפוצץ רק לאחר מעברן של כמה אוניות חסינים מפני שיטות אלה, ולכן ציד מוקשים היא השיטה היעילה בהתמודדות מולם.
ציים מודרניים מפעילים כלים בלתי מאוישים כדי לשלות מוקשים. כלי שיט אלה מדמים את החתימות המגנטיות והאקוסטיות של כלי שיט גדולים יותר, והם בנויים כך שישרדו התפוצצויות של מוקשים. גם כלים אלה ייאלצו לסרוק שטח נתון כמה פעמים, כדי להפעיל מוקשים המתוכנתים להתפוצץ רק לאחר מעבר כמה כלי שיט.
ראו גם
לקריאה נוספת
- Hartmann, Gregory K. with Scott C. Truver (1991). Weapons That Wait: Mine Warfare in the U.S. Navy. Annapolis: Naval Institute Press.
- Hewitt, James Terrance (1998). Desert Sailor: A War of Mine. Clementsport: The Canadian Peacekeeping Press.
- Peniston, Bradley (2006). No Higher Honor: Saving the USS Samuel B. Roberts in the Persian Gulf. Annapolis: Naval Institute Press.
- Wise, Harold Lee (2007). Inside the Danger Zone: The U.S. Military in the Persian Gulf 1987–88. Annapolis: Naval Institute Press.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: מוקש ימי |
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מוקש ימי |
- על מוקשים ימיים במלחמת קרים
- סקירה מפורטת על מוקשים מגנטיים גרמניים במלחמת העולם השנייה
- על מערכת המיקוש המגנטי של הגרמנים במלחמת העולם השנייה
- חוברת של משרד החימוש בארצות הברית על המוקשים הגרמניים
- כתבה מן העיתון Popular Mechanics מ-1940 על מוקשים ימיים
- כתבה מן העיתון Popular Mechanics מ-1941 על מוקשים ימיים והמערכה כנגדם
- כתבה מן העיתון Popular Mechanics מ-1943 על שליית מוקשים
- על מוקשים אקוסטיים באתר wisegeek
- תיאור של מוקש הטורפדו סימן 60 (CAPTOR)
- בית הספר ללוחמה במוקשים של נאט"ו
- תיאור של שני מוקשים איטלקיים חדישים
- תיאור של מוקש STONEFISH של הצי הבריטי
הערות שוליים
- ^ Spencer Tucker, Blue & gray navies: the Civil War afloat, Naval Institute Press, 2006, page 257
- ^ Spencer Tucker, Blue & gray navies: the Civil War afloat, Naval Institute Press, 2006, page 258