R-7 סמיורקה
_misil.svg) | |
| סרטוט של טיל ה־R-7 | |
| מידע בסיסי | |
|---|---|
| קוד נאט"ו | SS-6 |
| ייעוד | טיל בליסטי |
| ארץ ייצור |
 ברית המועצות |
| יצרן | OBK-1 |
| פיתוח | סרגיי קורוליוב |
| שימוש ראשון | 15 במאי 1957 |
| מלחמות ומבצעים | המלחמה הקרה |
| תקופת השירות | 1959 – 27 בפברואר 1968 (כ־9 שנים) |
| משתמשים | חיל הטילים האסטרטגיים של רוסיה |
| גרסאות | R-7A |
| מאפיינים כלליים | |
| מנוע שלב ראשון | 4 × RD-107 |
| מנוע שלב שני | 1 × RD-108 |
| הנעה | RP-1/חמצן נוזלי |
| משקל | 279,100 ק"ג |
| ממדים | |
| אורך | 33.5 מטרים |
| קוטר | 2.95 מטרים (ללא המאיצים) |
| ביצועים | |
| מהירות | 6-7 קילומטרים בשנייה |
| טווח | 8,800 ק"מ |
| ראש קרב והנחיה | |
| ראש קרבי | ראש נפץ גרעיני |
| הנחיה | אינרציאלית עם בקרת רדיו |
R-7 סמיורקה (רוסית: Р-7 Семёрка; קוד דיווח נאט"ו SS-6 Sapwood; בתוך ברית המועצות: 8K71[1]) הוא שמו של הטיל הבליסטי הבין־יבשתי הראשון בעולם. הטיל שימש כבסיס למשגר הלוויינים סויוז.
הטיל היה בשירות הכוחות המזוינים של ברית המועצות החל משנת 1959 ועד ליציאתו משירות בשנת 1968, בזמן המלחמה הקרה.
פיתוח
עבודת הפיתוח החלה בשנת 1953 ב־OKB-1, עם דרישה לתכנון טיל דו־שלבי של 170 טון לטווח של 8,000 ק"מ עם יכולת נשיאה של ראש נפץ במשקל 300 ק"ג. לקראת סוף 1953 נערכו ניסויים קרקעיים ראשוניים, בעקבותיהם עבר הדגם הראשוני התאמות רבות ודגם סופי לא אושר עד מאי 1954. משנת 1954 העבודות רוכזו במשרד תכנון בראשות סרגיי קורוליוב ולצורכי פיתוח מערכת הבקרה הועסק צוות בראשות ניקולאי פיליוגין. הניסוי הראשון של הטיל החדש, בעל שם הקוד 8K71, התבצע ב־15 במאי 1957 מקוסמודרום בייקונור. שרפה באחד הטילים המחוברים הובילה להתרסקותו 400 ק"מ מהאתר. לאחר ניסוי כושל נוסף, בוצעה הטיסה המוצלחת הארוכה הראשונה של כ־6,000 ק"מ ב־21 באוגוסט. סוכנות הטלגרף הרוסית הודיעה על כך ב־26 באוגוסט. גרסה מותאמת של הטיל הכניסה את ספוטניק 1 למסלול ב־4 באוקטובר, ואת ספוטניק 2 ב־3 בנובמבר.
לאחר ניסויים ראשוניים אלו, התברר שנדרשים מספר שינויים וטיסות הניסוי לא הושלמו עד דצמבר 1959. תוצאתו של הפיתוח הנוסף הייתה ה־8K74, שבהשוואה ל־8K71 היה קל יותר, בעל מערכות ניווט טובות יותר, מנועים חזקים יותר ויכולת לשאת כמות גדולה יותר של דלק, כך שהטווח שלו גדל ל־12,000 ק"מ ומטען הנשיאה שלו גדל ל־5,370 ק"ג. ראש הנפץ נוסה בנוביה זמליה באוקטובר 1957, ופעם נוספת ב־1958, ונשא מטען מוערך של 2.9 מגהטון TNT.
גרסאות ה־8K71 וה־8K74 יוצרו כ־R-7 ו־R-7A. הטילים נפרסו במלואם ב־1962 והוצאו משימוש ב־1968. אך הם עדיין שימשו לחקר החלל, שם עברו פיתוח נוסף לווסטוק ולווסחוד ולאחר מכן למשגרי סויוז.
תיאור
אורכו של ה־R-7 היה 34 מטר, קוטרו 3 מטרים ומשקלו 280 טון. הטיל היה דו־שלבי שהונע במנועים רקטיים של חמצן נוזלי וקרוסין והיה בעל יכולת לשאת את מטענו לטווח של כ־8,800 ק"מ עם דיוק של בסביבות 5,000 מטר. בעל יכולת לשאת ראש נפץ גרעיני אחד עם עוצמה שקולה ל-3 מגהטון TNT. השיגור ההתחלתי הואץ באמצעות 4 טילים שחוברו אליו, ושהיוו את השלב הראשוני עם מנוע תומך מרכזי שהניע הן את השלב הראשון והן את השלב השני. מערכת ההנחייה הייתה אינרציאלית עם בקרת רדיו של רקטות ורנייר קטנות להיגוי.
היסטוריה מבצעית
יחידת הטילים האסטרטגיים הראשונה הפכה למבצעית ב־9 בפברואר 1959 בפלסטסק בצפון מערב רוסיה. ב־15 בדצמבר 1959 ניסתה היחידה לראשונה את הטיל שלה. טילי ה־R-7 נחשבו לכישלון כמערכות נשק. רק שישה אתרי שיגור בסה"כ הפכו למבצעיים, 4 בקוסמודרום פלסצק ושניים בקוסמודרום בייקונור שבקזחסטן. עלות המערכת הייתה גבוהה, בעיקר עקב הקושי בהרכבתה באתרי השיגור הגדולים שהיה הכרח למקמם באזורים מבודדים. בנקודת זמן מסוימת, כל אתר שיגור תוכנן לעלות כ־5% מתקציב ההגנה הסובייטי. מחירים גבוהים אלו לא היו יחידים במינם לדור הראשון של הטילים וארצות הברית חוותה בעיות דומות.
בנוסף למחיר, לטיל היו בעיות מבצעיות נוספות. עם טיסות הריגול של הלוקהיד U-2, מתחמי השיגור הענקיים של ה־R-7 לא היו יכולים להיות מוחבאים וניתן היה לצפות שהם יושמדו במהירות בכל מלחמה גרעינית. להכנת טיל ה־R-7 הענקי לשיגור נדרשו כמעט 20 שעות, ולא ניתן היה להשאירו בכוננות במשך יותר מיום בשל מערכת הדלק הקריוגנית שלו. לפיכך, הכוח הסובייטי היה חסר סיכוי נגד הטילים הבליסטיים האמריקאיים, ואפילו מפציצים יכולים היו להשמידו. הכישלון של ה־R-7 דחף את ברית המועצות לפתח דור שני של טילים שיוכלו לשמש כמערכות נשק יעילות יותר.
בסך הכול השירות הוגבל ללא יותר מ־10 טילים מחומשים גרעינית שפעלו באותו הזמן. כן שיגור אחד היה מבצעי בבייקונור ובין שישה לשמונה היו מבצעיים בפלסצק.
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ על פי GRAU
