המערכה באוקיינוס האטלנטי (1939–1945): השיירות הארקטיות
השיירות הארקטיות היו שיירות שהפליגו מבריטניה לנמלים הצפוניים בברית המועצות, ארכנגלסק ומורמנסק במהלך מלחמת העולם השנייה, כחלק מהסיוע שהושיטו בריטניה וארצות הברית לברית המועצות בעקבות מתקפת הבזק הגרמנית בשטחה. השיירות הפליגו מבריטניה צפונה, חצו בדרכן את החוג הארקטי, ונעו במעבר הצפון-מערבי שבאוקיינוס הארקטי, ומכאן שמן. הגרמנים ניסו לפגוע במעבר השיירות, ומערכה זו התחוללה כחלק מהמערכה הכוללת באוקיינוס האטלנטי שבה ניסה הצי הגרמני לפגוע במעבר שיירות האספקה מארצות הברית לבריטניה. בניגוד למערכה בשאר חלקי האוקיינוס, שבה לחמו צוללות, בקרב מול השיירות הארקטיות השתתפו גם מטוסים וספינות מלחמה.
רקע
ב-22 ביוני 1941 תקפה גרמניה את ברית המועצות במבצע ברברוסה. בין בריטניה לברית המועצות שררה איבה במשך שנים רבות, אך מול האיום הגרמני החליטה בריטניה לסייע לברית המועצות אל מול האויב המשותף. ראש ממשלת בריטניה, וינסטון צ'רצ'יל, אמר בנאום בפרלמנט, כי על אף שבמשך עשרים וחמש שנים לא היה מתנגד חריף ממנו לקומוניזם ואינו חוזר בו ממילה אשר אמר, הרי שכעת המדובר במלחמתו של העם הרוסי, עם האיכרים והפועלים, אל מול כוח נאצי הבא עליהם לשעבדם ולהשמידם; במלחמה זו חובתם של העמים הדמוקרטיים לתמוך במותקף כנגד התוקפן. בדברים אלה ביטא צ'רצ'יל את הברית שנוצרה בין בעלות הברית המערביות, ובראשן ארצות הברית (שהצטרפה למלחמה ב-8 בדצמבר 1941, לאחר המתקפה על פרל הארבור) ובריטניה, לבין ברית המועצות.
ואולם, למרות הצהרות אלה היה מעט מאוד שבעלות הברית היו יכולות לעשות למען ברית המועצות. למרות דרישתו החוזרת ונשנית של סטלין לפתוח חזית שנייה באירופה, כדי להקל את הלחץ העצום על הצבא האדום, לא היה לארצות הברית ובריטניה את הכוח הדרוש כדי לתקוף. רק יותר משנה לאחר תחילת מבצע ברברוסה, ב-8 בנובמבר 1942, תקפו ארצות הברית ובריטניה לראשונה, במבצע לפיד. אחת הדרכים הבודדות בהן ניתן היה בכל זאת לסייע לברית המועצות הייתה באמצעות העברת ציוד צבאי ואספקה אליה, כחלק מהסכמי השאל-החכר (Lend-Lease). השיירות לברית המועצות היו, אם כן, לא רק צורך צבאי טהור אלא גם אמצעי פוליטי.
נתיב השיירות
גרמניה שלטה על כל החוף האירופי, מכף הצפון בנורווגיה ועד ספרד, ולפיכך לא ניתן היה להעביר ציוד בדרך זו. לא ניתן היה להעביר ציוד גם דרך הים התיכון, גם בשל שליטת הגרמנים בחופי הים השחור, וגם בשל האיום הימי והאווירי מצד האיטלקים והגרמנים. העברת הציוד לברית המועצות ניתנה להיעשות בשתי דרכים: ניתן היה להפליג סביב אפריקה, דרך האוקיינוס ההודי, לאיראן, ומשם בדרך היבשה לדרום ברית המועצות. דרך זו הייתה בטוחה יחסית, אם כי גם לאורכה ארבו צוללות, ואולם ארוכה מאוד - למעלה מ-20,000 ק"מ.
נתיב השיירות הארקטי היה קצר בהרבה, ואולם סבל מחסרונות רבים: ראשית, התנאים האקלימיים והגאוגרפיים הקשים מאוד באזור: קור עז, ערפל, סערות, קרחונים ולילה ארוך מאוד או יום ארוך מאוד, תלוי בעונת השנה. בנוסף, היה נתיב השיירות קרוב לחוף, יחסית; בשל כך, היו השיירות חשופות להתקפות מטוסים, מעבר לאיום הצוללות. זאת, בניגוד לשיירות באוקיינוס שהיו פחות חשופות, יחסית, לאיום אווירי.
מעבר לאיום המטוסים והצוללות, היו השיירות הארקטיות חשופות גם לאיום מצד אוניות השטח של הצי הגרמני. איום אוניות השטח על השיירות במרכז האוקיינוס נהדף על ידי הבריטים מוקדם יחסית. לאחר הטבעת אוניית המערכה הגרמנית ביסמרק ב-27 במאי 1941, התאכזב היטלר מצי אוניות השטח וחשש מתבוסות נוספות בים; בנוסף, חשש הפיקוד הגרמני העליון מפלישה בריטית לנורווגיה. בשל כך נשלחו אוניות השטח הכבדות של הצי הגרמני לנורווגיה, ומשם היוו איום מתמיד על נתיבי השיט לברית המועצות.
בחודשי הקיץ הפליגו השיירות בנתיב מערבי יותר, שעבר ממערב לאיסלנד, והמשיך צפונה ככל האפשר עד למורמנסק. בחודשי החורף לא היו השיירות יכולות להפליג בנתיב כה צפוני, בשל התפשטותו של הקרח בחורף. אוקיינוס הקרח הצפוני מתמלא בקרחונים, ובשל כך היה על האוניות לשוט קרוב יותר לחוף הנורווגי, למרות הסיכון להתקפות גרמניות.
ליווי השיירות
בשל האיום הגדול, צורף לשיירות הארקטיות ליווי כבד בהרבה מזה של השיירות באוקיינוס האטלנטי. הליווי המקובל לשיירות באוקיינוס האטלנטי היה קבוצת ליווי ובה חמש או שש אוניות ליווי - משחתות, פריגטות וקורבטות. בשלב מאוחר יותר נוספו לשיירות גם נושאות מטוסים לליווי. אוניות הליווי של השיירות הארקטיות היו מטיפוסים דומים, ואולם במספרים גדולים בהרבה. בשיירות הראשונות היו חמש אוניות ליווי, ואולם בשיאן של השיירות היו למעלה מ-70 אוניות קשורות בליווי שיירה אחת. חלקן הפליגו עם השיירה עצמה, וחלקן שימשו כליווי רחוק, שהפליג במרחק מהשיירה והתערב רק כאשר נוצר איום עליה. הליווי הקרוב היה מורכב מאוניות הליווי הקטנות יותר: קורבטות, פריגטות, משחתות, סלופים (sloop), שולות מוקשים, נושאות מטוסים ואף צוללות. הליווי הרחוק כלל סיירות קלות וכבדות, ואף אוניות מערכה. אוניות אלה התערבו כאשר נוצר איום מצידן של אוניות השטח הגרמניות. הליווי היה מבוסס ברובו על אוניות הצי המלכותי הבריטי, שתוגברו לעיתים על ידי אוניות של צי ארצות הברית ושל הצי הסובייטי.
השיירות
השיירה הראשונה יצאה מסקפה פלו שבסקוטלנד ב-21 באוגוסט 1941, ונשאה עמה חומרי גלם ומטוסי קרב מדגם הוקר הוריקן. שם הקוד של שיירה זו היה דרוויש, ואולם השיירות הבאות נקראו בשם הקוד PQ לשיירות המפליגות הלוך, ו-QP לשיירות החוזרות. הציוד שהובא בשיירות הראשונות לא היה יעיל במיוחד, ואולם עם הזמן הגיעו משלוחים של משאיות, מגפיים, וציוד טלפוניה, שחשיבותו למאמץ המלחמה הסובייטי היה קריטי.
בחודשים הראשונים לא הפריעו הגרמנים למהלכן של השיירות. מבצע "ברברוסה" התנהל כמתוכנן, והגרמנים לא ראו בשיירות איום. עד סוף שנת 1941 עברו שבע שיירות, כמעט ללא אוניות שאבדו (רק אונייה אחת הוטבעה). ואולם, בדצמבר של אותה שנה הסתבר לגרמנים שהמבצע נגד ברית המועצות לא יביא את התוצאות המקוות תוך הזמן המתוכנן; הפיקוד הגרמני העליון הבין שיש להילחם בברית המועצות בכל דרך. הוחל בהגדלת הכוח הימי והאווירי בנורווגיה, כדי לפגוע בשיירות. הבריטים למדו על כוונה זו של הגרמנים דרך האולטרה; השיירות אורגנו מחדש כדי שהשיירה הלוך והשיירה חזור יצאו באותו זמן, וכך הליווי יוכל לחפות על שתי השיירות. הליווי עצמו הוגבר באופן משמעותי.
בתחילת 1942 החל הלחץ הגרמני לעלות. בסוף מרץ ותחילת אפריל הותקפו השיירות PQ-13 ו - QP-9 על ידי משחתות גרמניות; אחת מהן הוטבעה על ידי הסיירת הבריטית טרינידד, שנפגעה בעצמה בקרב. 6 אוניות סוחר הוטבעו מן השיירה. PQ-16 הותקפה בתחילת מרץ בידי יותר ממאה מטוסים, ואיבדה שמונה אוניות. במהלך מאי כבר צברו הגרמנים כוח ימי משמעותי באזור, בראשו אוניית המערכה טירפיץ, יחד עם הסיירות הכבדות אדמירל שר, אדמירל היפר וליצו. מפקד הצי הבריטי, סר דאדלי פאונד, לחץ על צ'רצ'יל להפסיק את השיירות, שאותן ראה כמבצע מסוכן ביותר, אך צ'רצ'יל לא יכול היה להיענות לבקשתו, בשל הלחץ הפוליטי.
שיירת PQ 17
האסון הגדול ביותר בתולדות השיירות הארקטיות, ואחד הגדולים ביותר בכל המערכה על האוקיינוס האטלנטי, אירע בשיירה PQ 17. בשיירה זו היו 35 אוניות סוחר, שנשאו עליהן ציוד צבאי בשווי כולל של כ-700 מיליון דולר, שיכול היה לצייד צבא בן 50,000 חיילים; הציוד כלל 297 מטוסים, 594 טנקים, 4246 משאיות, ועוד 156,000 טון של ציוד, שכלל, בין השאר, ציוד מכ"ם, תחמושת, ועוד.
הליווי לשיירה הורכב מליווי קרוב וליווי רחוק. בליווי הקרוב היו ארבע משחתות, עשר קורבטות, ושתי אוניות סיוע נ"מ. הליווי הרחוק היה מורכב משייטת הסיירות הראשונה, שכללה ארבע סיירות וארבע משחתות. בנוסף, עקבה שייטת נוספת אחרי השיירה ממרחק של 320 ק"מ; בשייטת זו היו שתי אוניות מערכה, נושאת מטוסים, שתי סיירות ושמונה משחתות.
מסלול השיירה נועד לנצל את נסיגת כיפת הקרח בעת חודשי הקיץ, ולהרחיק ככל האפשר מחופי נורווגיה. השיירה נועדה לעבור ליד סבאלברד, ארכיפלג הנמצא כ-600 ק"מ מצפון לנורווגיה, להמשיך עד נוביה זמליה, ורק שם לפנות דרומה לים ברנץ ולים הלבן, בדרך למורמנסק.
השיירה יצאה מאיסלנד ב-27 ביוני 1942. השיירה התגלתה זמן קצר לאחר יציאתה על ידי צוללת גרמנית, וכמה ימים לאחר מכן גם על ידי מטוסים גרמניים. ב-2 ביולי החלו כבר התקפות אוויריות; ב-4 ביולי הוטבעו מן האוויר שתי האוניות הראשונות.
באותו יום הגיע לאדמירליות הבריטית מידע, על פיו אוניית המערכה טירפיץ, יחד עם אוניית המערכה זוטא אדמירל שר והסיירת הכבדה אדמירל היפר, בליווי כמה משחתות, עזבו את טרונדהיים בדרך ליירוט השיירה. טירפיץ הייתה מהירה מאוד ונשאה חימוש כבד – תותחי 15 אינץ'. לאוניות הסוחר, כמו גם לאוניות הליווי, לא היה כל סיכוי כנגדה לו היו ממשיכות בשיירה. מפקד הצי הבריטי, אדמירל דדלי פאונד, התלבט קשות במשך כמה שעות, ואז הורה לאוניות הליווי לחזור על עקבותיהן, ולאוניות השיירה עצמן להתפזר ולהגיע עצמאית למורמנסק. רק אוניות הליווי הקרוב נותרו עם השיירה.
בפועל, לא הייתה טירפיץ בדרכה לשיירה; אוניית המערכה הגרמנית רק עברה ממעגן אחד לשני. ואולם, פאונד, שהיה מותש מעבודה בלחץ עצום, וכנראה סבל מגידול במוחו (גידול שהביא למותו ב-1943) החליט על הוראה זו בשל החשש הכבד מהתקפה אפשרית של טירפיץ. פיזור השיירה יכול היה להציל אותה מהתקפת אוניות שטח, אך הפך את אוניות הסוחר לטרף קל עבור צוללות ומטוסים. מתוך 35 אוניות סוחר שיצאו לשיירה, שתיים חזרו בתחילת המסע עקב תקלות, ו-24 טובעו בידי צוללות ומטוסים. רק תשע הגיעו למורמנסק. אוניות סוחר בנפח כולל של 142,500 טון הוטבעו; 153 ימאים טבעו יחד עמן. 200 מטוסים, 430 טנקים, 3,350 משאיות ו-93,316 טון של ציוד צבאי אבדו. טירפיץ עצמה יצאה לקראת השיירה למחרת, אך חזרה לנמל תוך כמה שעות, כאשר הסתבר שהצוללות והמטוסים ישמידו את השיירה הרבה לפני שטירפיץ תגיע לזירה.
קרב ים ברנץ
השיירה הבאה, PQ-18, נדחתה עד ספטמבר, ואולם למרות ליווי של כ-40 אוניות מלחמה, הוטבעו חמש עשרה מתוך 45 אוניות הסוחר שהיו בשיירה. ואולם, בצד האבדות הכבדות הצליחו אוניות הליווי להפיל יותר מ-40 מטוסים גרמניים ולהטביע שלוש צוללות - מחיר כבד לתוקפים.
למרות מחאות הסובייטים, נדחו השיירות הבאות עד לחזרתו של החושך הארקטי. סיבה נוספת לדחיית המשך השיירות הייתה ההיערכות למבצע "לפיד" - נחיתות בעלות הברית בצפון אפריקה, בנובמבר 1942, שדרשה כוחות ימיים רבים. הליווי לשיירות הרגילות צומצם במידה רבה, ואילו השיירות הארקטיות הופסקו בכלל.
ערך מורחב – קרב ים ברנץ
בדצמבר חודשו השיירות. שם הקוד שלהן הוחלף ל-JW לשיירות המפליגות אל ברית המועצות ו-RA לשיירות החוזרות. בדצמבר 1942 יצאו שתי שיירות בדרך לברית המועצות, JW-51A ו-JW-51B (למעשה הן נועדו להיות שיירה אחת, אך פוצלו בשל גודלן). JW-51A עברה בשלום, אך JW-51B נאלצה להתקרב לחוף הנורווגי עקב מזג אוויר גרוע, ונתקלה ב-31 בדצמבר 1942 בכוח משימה גרמני חזק, שהיה מורכב מאוניית המערכה זוטא ליצו (Lutzow) ומהסיירת הכבדה אדמירל היפר, בליווי שש משחתות. הליווי הבריטי היה מורכב משמונה משחתות ומשתי סיירות כבדות שליוו את השיירה ממרחק. למרות העליונות הגרמנית הברורה לא הצליחו הגרמנים להביא את יתרונם לידי ביטוי; ניהול נכון של הקרב על ידי מפקד שייטת המשחתות, קפטן שרברוק (שרברוק איבד עין בקרב ואונייתו הוטבעה באש הגרמנים; ואשר זכה בצלב ויקטוריה על חלקו בקרב) מחד, והססנות יתר של הפיקוד הגרמני, יחד עם מזג אוויר גרוע מאוד (הקרב כולו היה מבולבל מאוד, עקב ערפל כבד ותאורה גרועה בחורף הארקטי) הביאו לכך שהבריטים איבדו משחתת ושולת מוקשים, ואילו הגרמנים איבדו משחתת אחת ונזק שנגרם לליצו; השיירה עצמה עברה בשלום, ורק אוניית סוחר אחת הוטבעה. היטלר רתח מזעם למשמע תוצאות הקרב. מפקד הקריגסמרינה, אדמירל אריך רדר, פרש בעקבות הקרב מתפקידו, והיטלר, שאיבד כל אמון באוניות השטח שלו, רצה להשבית את כולן ולהשתמש בתותחיהן כתותחי חוף. מחליפו של רדר, קרל דניץ, שכנע את היטלר שלא לבצע את החלטתו. חלק מאוניות השטח הוחזר לים הבלטי, ואולם טירפיץ נותרה במקומה.
קרב כף הצפון
קרב ים ברנץ הוכיח לבריטים שליווי מוגבר של משחתות, יחד עם ליווי רחוק של סיירות כבדות ונושאת מטוסים יוכל להוות תשובה לאיום הגרמני. בנוסף, החלו הבריטים במאמץ לפגוע בטירפיץ ולהשבית אותה. טירפיץ נפגעה בקרב מול PQ-17[1] והייתה בשיפוצים עד ספטמבר 1943. באותו חודש תקפו את האונייה צוללות ננסיות בריטיות, ואף שלא הצליחו להטביעה גרמו לה נזק שהשבית אותה לכמה חודשים נוספים.
- ערך מורחב – קרב כף הצפון
במהלך השנה עברו השיירות ללא אירועים מיוחדים. ואולם, במרץ 1943 תוגבר הכוח הימי הגרמני בצפון נורווגיה בסיירת המערכה שרנהורסט. האיום הגרמני המוגדל התהווה באותה עת שבה הגיע הקרב במרכז האוקיינוס האטלנטי לשיאו; השיירות הארקטיות הושהו, שכן כל אוניות הליווי היו דרושות למערכה המכריעה במרכז האוקיינוס. הן חודשו רק בנובמבר; במקביל, הלך ועלה הלחץ על הגרמנים, כאשר הסתבר שבחזית הרוסית החל הצבא הגרמני לעבור יותר ויותר למגננה. דניץ החליט לשלוח את שרנהורסט להתקפה על השיירות (טירפיץ הייתה מושבתת). תוצאת התקפה זו הייתה קרב כף הצפון, שבה הוטבעה שרנהורסט על ידי אוניית המערכה הדוכס מיורק וכוח של סיירות ומשחתות, ב-26 בדצמבר 1943.
השיירות עד סוף המלחמה
לאחר תבוסתה של שרנהורסט עברו רוב השיירות למעשה ללא הפרעה. טירפיץ הותקפה שוב ושוב על ידי הבריטים, כך שלמעשה לא הייתה כשירה לפעילות בשום שלב, עד שהוטבעה סופית ב-12 בנובמבר 1944. השיירות הושעו פעם נוספת בין מאי ליולי 1944, כאשר אוניות הליווי היו דרושות למבצע הפלישה לנורמנדי. ואולם, עד סוף המלחמה היו אבדות השיירות נמוכות מאוד, ואילו אבדות הצוללות גבוהות; הטקטיקות שפיתחו בעלות הברית ללוחמה בצוללות יחד עם הפיתוחים הטכנולוגיים הביאו לעליונות המוחלטת על הצוללות, שלא השתנתה עד סוף המלחמה.
נתונים
בסך הכל הפליגו בנתיבי השיירות הארקטיות, בין אוגוסט 1941 למאי 1945 (בין יולי לספטמבר 1942, ובין מרץ ונובמבר 1943, לא היו שיירות), 78 שיירות, ובהן 1,400 אוניות סוחר. 85 אוניות סוחר (6%) ו-16 אוניות מלחמה של הצי המלכותי הבריטי[2] הוטבעו בקרבות; היה זה הנתיב שבו היו האבדות הכבדות ביותר מבין כל נתיבי השיירות בעולם במהלך המלחמה. הגרמנים איבדו גם הם מספר כלי שיט[3], וגם לא מעט מטוסים. בסך הכל הובאו לברית המועצות בדרך זו 4.43 מיליון טון של ציוד ואספקה, שהם 22.7% מכלל הציוד והאספקה שהועברו לברית המועצות כחלק מהסכמי השאל-החכר.
תיאורים ספרותיים
התיאור הספרותי המפורסם ביותר של השיירות הארקטיות מופיע בספרו של אליסטר מקלין, הסיירת יוליסס. ספר זה מתאר את מסעה של סיירת בשם יוליסס, על אתגרי הטבע הקשים העומדים מולה והקרבות העזים המתחוללים סביב השיירות שהיא מלווה.
תיאור נוסף מופיע בספר הים האכזר, מאת ניקולס מונסארט. פרק אחד בספר מוקדש לתיאור קרב עז שבו משתתפת אונייתו של הגיבור (שהוא פחות או יותר בן דמותו של מונסארט) בשיירה לארכנגלסק.
ראו גם
קישורים חיצוניים
שגיאות פרמטריות בתבנית:ויקישיתוף בשורה
פרמטרי חובה [ שם ] חסרים
הנתונים בערך זה מובאים על פי הערך באנגלית. ישנם הבדלים בנתונים אלה בין הערכים השונים המובאים להלן.
- The Oxford Companion to the Second World War, Oxford University Press, 1995.
- תיאור מפורט ונרחב, כולל מפות, של השיירות הארקטיות
- סיכום מוצלח של הנושא
- פירוט של כל השיירות הארקטיות, שמות אוניות הסוחר ואוניות הליווי, וגורלן
- תיאור מפורט של שיירה PQ-17
- ביבליוגרפיה נרחבת בנושא
הערות שוליים
| המערכה באוקיינוס האטלנטי במלחמת העולם השנייה | |
|---|---|
|
31195154המערכה באוקיינוס האטלנטי (1939–1945): השיירות הארקטיות