תרגומי המקרא ליוונית

קודקס ותיקנוס.

שבעים המתרגמים מתרגמים על פי רוח הקודש, נירנברג 1493.

Codex Vaticanus (1 Esdras 1-55 to 2-5) (The S.S. Teacher's Edition-The Holy Bible)

תרגומי המקרא ליוונית הם מפעל תרבותי רב-השפעה אשר החל בעקבות השתכחות השפה העברית והתפשטות התרבות ההלניסטית בקרב היהודים. התרגומים נבעו גם מהתגברות הסקרנות מצד האליטות התרבותיות ההלניסטיות כלפי הכתבים של היהודים, אשר יש ונתפסו כעם של פילוסופים.^{[דרוש מקור]} גולת הכותרת של מיזם זה, אשר שינה תפיסות יסוד – והראשון ולא האחרון שבהם – הוא תרגום השבעים. תרגום זה חובר בידי יהודים באלכסנדריה. על בסיסו חוברה הברית החדשה – וברבות הימים הוא עצמו היה לתרגום הקנוני של כנסיות לא מועטות.

תרגומי המקרא ליוונית החלו להופיע במאה השלישית לפנה"ס, ומפעל זה נמשך עד היום. ככל שבמהלך הדורות השפה היוונית שינתה את פניה, או שהשתנה קהל היעד של המקרא – בידי יהודים ונוצרים, נעשו עיבודים לתרגום השבעים (כלומר התנ"ך, הברית החדשה והכתבים החיצוניים); או שהמקרא תורגם מחדש ליוונית – כולו או בחלקו.

תרגום השבעים

ערך מורחב – תרגום השבעים

תרגום השבעים (ביוונית עתיקה: (ἡ μετάφρασις τῶν ἑβδομήκοντα; בלטינית: Septuaginta או LXX) הוא שם כוללני, אשר ניתן לאסופה של תרגומים וכתבים אחרים, המבוססים על המקרא העברי, והכתובים ביוונית בניב הקוינה. תרגום זה הוא תוצאה של מפעל תרגומי יוצא דופן, אשר במהלכו לראשונה תורגם חיבור בשפה שמית לשפה הודו-אירופאית. יתרה מזאת, במהלכו נלקחו בחשבון פערים תפיסתיים אדירים, בעלי משמעות פילוסופית, דתית ותרגומית עצומה. יתר על כן, אשר למתרגמים, הרי עליהם היה להתמודד עם טקסט, אשר לא תמיד היה מובן להם – והרי העברית המקראית חדלה להיות בשימוש עוד עם גלות בבל (586 לפנה"ס). על כן, הם הסיקו את תוכנו מ-מסורות פרשניות, מההקשר, מגזרון המילים, מהעברית המשנאית ומתרגומים ארמיים.

תרגום השבעים נעשה על פי מצע (vorlage) עברי ארץ-ישראלי אחד או יותר, השונה מזה של המסורה. קיימים ככל הנראה ארבעה שלבים בהתפתחותו של נוסח תרגום השבעים: א. התרגום המקורי. ב. התפתחות מסורות נוסח מגוונות, כתוצאה מהכנסת תיקונים במגילות הבודדות, עוד בתקופה שלפני הנצרות. ג. לקראת המאה השנייה התייצבות טקסט תרגום השבעים. ד. היווצרות נוסחים חדשים, על בסיסו, בדרך כלל בעלי הטיה תאולוגית. פועל יוצא מכך הוא שהן המקור והן עריכותיו משקפים מסורות פרשניות קדומות למקרא.

התרגומים החלו להתבצע בתקופה שושלת בית תלמי בעיקר באלכסנדריה או באזור השפעתה, החל מהמאה ה-3 לפנה"ס ונמשכו עד למאה ה-2. ברם תרגום השבעים הוא למעשה פרי של תרגומים ושל עריכות שבוצעו בהדרגה, במשך כחמש מאות שנה. נראה שניתנה קדימות לספרים בעלי חשיבות ליטורגית, כמו ספרי התורה וההפטרות. כמו כן, חלק מהתרגומים הם מילוליים, ואילו אחרים הם חופשיים. בנוסף לכך, אמנם במקור תרגום השבעים נערך בידי יהודים, בעבור יהודי אלכסנדריה – ובדומה לתרגומים הארמיים, בראשיתו הוא שימש לפולחן היהודי. אולם, לאחר מכן, נוכרים השתתפו במלאכת עיבודו; ובסופו של דבר, ניכסו אותו לעצמם.

השם 'תרגום השבעים' מקורו באגדה, אשר על פיה תרגום זה חובר בידי 70 (72) מתרגמים. לפי איגרת אריסטיאס, הוא נערך על פי מצוותו של תלמי השני פילדלפוס, אשר מלך בין השנים 285–247 לפנה"ס. אגדה זו מספרת כי מתוך עניין בתרבות היהודים, מלך מצרים ביקש לתרגם את התורה, לצורך צירופה לספרייה הגדולה באלכסנדריה. לשם כך, הוא זימן שבעים ושניים זקנים יהודים; ודאג לתנאי מחיה נאותים בזמן מלאכת התרגום. שבעים המתרגמים ישבו באי פארוס בתאים נפרדים; ולמרבה הפלא, על אף שהם פעלו בנפרד, הם הוציאו מתחת ידם את אותו טקסט.

גרסה נוספת על התהוות התרגום נמצאת במקור חיצוני ידוע בשם "איגרת אריסטיאס". סיפור זה, מספר כי המלך העניק לשבעים ושניים הזקנים תנאי מחיה נוחים למלאכת התרגום, בהושיבו אותם באי פארוס וזימונם לארמון מדי בוקר. הסיפור באיגרת אריסטיאס אפוף כולו אווירה חגיגית, ויחסו כלפי עצם מעשה התרגום אוהד.

סיפור התהוותו של התרגום, בתיאורים דומים לאלו של איגרת אריסטיאס, מופיע גם בחיבורו של הפילוסוף היהודי פילון האלכסנדרוני, "על חיי משה", שבו הוא אף מספר שעד ימיו "חוגגים מדי שנה חג ועצרת באי פארוס, ואליו מפליגים לא רק יהודים אלא גם גויים בהמוניהם החולקים כבוד למקום שבו נגה לראשונה אורו של התרגום". גם יוסף בן מתתיהו מביא את הסיפור המופיע ב"איגרת אריסטיאס", בחיבורו "קדמוניות היהודים"

מלבד המקורות התלמודיים ואגרת אריסטיאס, מופיע הסיפור גם בחיבור של אפיפניוס מסלמיס (320—403 לספירה), "על מידות ומשקלות".

בניגוד למרומז בשמו של התרגום, אין ודאות בכך שהתרגום נערך בידי 70 או 72 מתרגמים. אדרבה, על פי אבות דרבי נתן, רק חמישה מתרגמים השתתפו במלאכת התרגום. קרוב לוודאי שסברה זו נכונה לגבי ספרי התורה; וטוענים כי 70 הוא מספר טיפולוגי, שקשור ל-'70 נשיאי העדה' (שמות כד, במדבר יא). מכל מקום, היות שספרי המקרא השונים תורגמו בידי מתרגמים שונים ובזמנים שונים, אין לדעת את מספר המתרגמים שהשתתפו במלאכת התרגום. גם לא ידוע בוודאות סדר התרגום, אבל נראה שהוא נערך על פי סדר זה: ראשון תורגם בראשית, ואחריו שאר ספרי התורה. לאחר מכן תורגמו תהילים (185), יחזקאל, ירמיהו, ותרי עשר. מאוחר יותר תורגמו יהושע, שופטים ומלכים וכן ישעיהו. עוד יותר מאוחר תורגמו דניאל, וחמש מגילות: אסתר, רות, קהלת, איכה, ושיר השירים - כנראה בידי עקילס הגר.

מקומו של תרגום השבעים בעולם היהודי ובעולם הנוצרי בעבר

ערך מורחב – תרגום התורה ליוונית

כאמור תחילה תרגום השבעים – ובעיקר תרגומו של ספר בראשית וכנראה של שאר ספרי התורה – אומץ בידי היהודים. יחס זה משתקף נאמנה בתלמוד בבלי, מגילה ט', ע"א. יתר על כן, תרגום השבעים התקבל ברצון אף בבתי הכנסיות; ובדומה לתרגומים הארמיים, הוא שימש בפולחן. מטבע הדברים, תרגום השבעים הטביע אפוא את רישומו על עולם ההלכה. לפיכך רבן שמעון בן גמליאל מתיר לכתוב את התנ"ך רק בעברית או ביוונית (שם, ע"ב). יתרה מזאת, על תרגום השבעים רשב"ג דרש את הפסוק ”יפת אלקים ליפת וישכון באהלי שם” – ומדבריו עולה כי הוא סבר שכביכול האסתטיקה המתקשרת ליפת (התרבות היוונית ושפתה) תשכון מעתה גם בקרב עם ישראל. עם כל ההתלהבות שיצר תרגום השבעים בתחילתה, בקרב החכמים התפתחה המודעות למכשולים התאולוגיים שבדרך לתרגום התואם את ההלכה היהודית. משום כך במקומות רבים בתושבע"פ קיימות מספר רשימות של שינויים, שנעשו בידי השבעים – או בידי עורכיו – בכדי להתאים את התרגום לתרבות היעד. שינויים אלו משקפים מגמה שלא לפגוע בנוכרים מבלי שתנזק רוח היהדות. מודעות זו לאתגרי התרגום התאולוגי וההתגברות עליהם באה לידי ביטוי בהתקבלות בקרב הקהילות היהודיות של תרגום עקילס הגר, אשר למעשה קיבל מעמד דומה לתרגום אונקלוס הקנוני.

ואולם עם הזמן, חל מפנה ביחסה של היהדות כלפי תה"ש: על פי מדרש תנחומא הקדום (המאה השמינית), סודות המשנה נמסרו לעם ישראל, דווקא על מנת לשבור את השוויון שנוצר בין היהודים לגויים כביכול, בעקבות חיבור תרגום השבעים. וכך מתארת מגילת תענית בתרא: 'בשמונה בטבת נכתבה התורה יוונית בימי תלמי המלך והחשך בא לעולם שלושה ימים'. בנימה דומה כך כתוב במסכת סופרים א:ז (מהמאה השמינית): 'והיה אותו יום קשה לישראל כיום שנעשה בו עגל הזהב; שלא הייתה התורה יכולה להיתרגם די צרכה'. במילים אחרות, עד שהיהדות קבעה את עמדתה השלילית הנחרצת כלפי תרגום השבעים, היו מבין חז"ל, אשר העלו על נס את סגולותיו של התרגום – ובין היתר הצביעו על הפערים בינו לבין המקור, כמועילים להתקבלותו של הנוסח בידי קהל היעד, תוך מתן כבוד מקסימלי לטקסט המוצא, והערכים שהוא טומן בחובו בעבור היהודים. ואולם עם התפשטות הנצרות, יהודים נטו יותר ויותר שלא להסתמך על תרגום השבעים.

מנגד, מאחורי תפיסת תרגום השבעים כנערך בהשראה נבואית, מושתת המסורת הנוצרית, המזכה את מתרגמיו למעמד זהה לזה של שנים-עשר השליחים של אותו האיש (לוקס 10:1-24). יתר על כן, בעוד שבעבור היהודים, תרגום השבעים מעולם לא החליף את מקומו של המקרא העברי; בעולם הנוצרי, הוא היה ל-'ביבליה של הגויים', ונשכח כי אין הוא אלא תרגום. יתרה מזאת, הנצרות ינקה ממנו אוצר מילים ורעיונות, אשר עליהם הסתמכו אבות הכנסייה. כמו כן, על בסיסו חוברה הברית החדשה – ויחד איתה הוא היה לקאנון המקראי הנוצרי. בנצרות הלטינית לתרגום נועד מעמד קנוני, ועל פיו מתוקנים התרגומים של המקרא העברי; ואילו הנצרות האורתודוקסית רואה בו עד היום את הנוסח המקודש היחידי.

הבדלים טקסטואליים בין תרגום השבעים לנוסח המסורה

לנוסח תרגום השבעים חשיבות גדולה לחקר המקרא ולביקורת נוסח המקרא. בין נוסח המסורה לבין שחזור הנוסח העברי של תרגום השבעים קיימים הבדלים ניכרים בסגנון, במינוח ולעיתים אף שוני בסדר העריכה של פרקים וספרים. כמו כן, בעוד שהאוסף המלא של תרגום השבעים מכיל כ-50 ספרים, רק 24 מתוכם כלולים בקאנון היהודי. שאר הספרים (הספרים החיצוניים) מקורם העברי אבד או שמלכתחילה הם נכתבו ביוונית (כגון ספר חכמת שלמה והתוספות לספרי דניאל ואסתר). מלבד ספרי הקנון היהודי, תרגום השבעים כולל את עזרא החיצוני, טוביה, יהודית, מקבים א-ד, תפילת מנשה, חכמת שלמה, בן סירא, מזמורי שלמה, ברוך, וכן איגרת ירמיהו.

לא זאת בלבד שהיא מכילה ספרים חיצוניים, אלא שקיימים הבדלים בתוכן הספרים שהתקדשו ביהדות והם מובאים בסדר שונה. בעוד שבקרב היהודים המקרא מחולק ל-'תורה', 'נביאים' ו-'כתובים', בידי הכנסייה הוא בדרך כלל מחולק לארבעה חלקים: (הספרים המסומנים ב־* הם ספרים חיצוניים)

1. ספרות החוק: Γένεσις (בראשית), Ἔξοδος (שמות), Λευϊτικόν (ויקרא), Ἀριθμοί (במדבר), Δευτερονόμιον (דברים)
2. ספרות היסטורית: Ἰησοῦς Nαυῆ (יהושע), Κριταί (שופטים), Ῥούθ (רות), Βασιλειῶν Aʹ (שמואל א'), Βασιλειῶν Βʹ (שמואל ב'), Βασιλειῶν Γʹ (מלכים א'), Βασιλειῶν Δʹ (מלכים ב'), Παραλειπομένων Aʹ (דברי הימים א'), Παραλειπομένων Βʹ (דברי הימים ב'), Ἔσδρας Αʹ (*עזרא החיצוני), Ἔσδρας Βʹ (עזרא ונחמיה), Τωβίτ (*טוביה), Ἰουδίθ (*יהודית), Ἐσθήρ (מגילת אסתר), Μακκαβαίων Α-Dʹ (*מקבים א-ד)
3. ספרות החכמה: Ψαλμοί (תהילים, כולל *מזמור קנ"א), Προσευχὴ Μανασσῆ (*תפילת מנשה), Ἰώβ (איוב), Παροιμίαι (משלי), Ἐκκλησιαστής (קהלת), Ἆσμα Ἀσμάτων (שיר השירים), Σοφία Σαλoμῶντος (*חכמת שלמה), Σοφία Ἰησοῦ Σειράχ (*בן סירא), Ψαλμοί Σαλoμῶντος (*מזמורי שלמה),
4. נביאים: Δώδεκα (תרי עשר) [כוללים: Ὡσηέ Αʹ (הושע), Ἀμώς Βʹ (עמוס), Μιχαίας Γʹ (מיכה), Ἰωήλ Δʹ (יואל), Ὀβδιού Εʹ (עובדיה), Ἰωνᾶς Ϛ' (יונה), Ναούμ Ζʹ (נחום), Ἀμβακούμ Ηʹ (חבקוק), Σοφονίας Θʹ (צפניה), Ἀγγαῖος Ιʹ (חגי), Ζαχαρίας ΙΑʹ (זכריה), Μαλαχίας ΙΒʹ (מלאכי)]; Ἠσαΐας (ישעיהו), Ἱερεμίας (ירמיהו), Βαρούχ (*ברוך), Θρῆνοι (איכה), Ἐπιστολὴ Ἰερεμίου(*איגרת ירמיהו), Ἰεζεκιήλ (יחזקאל), Δανιήλ (דניאל)

גילוי מגילות מדבר יהודה תיקן תפיסות שגויות בנוגע לשני הנוסחים (נוסח המסורה ונוסח תרגום השבעים), והעשיר באורח ניכר את המחקר המקראי: מחד גיסא, נמצא שלעיתים מצעו של נוסח תרגום השבעים קדום מזה של נוסח המסורה, וכן אינו נופל ממנו באיכותו. מאידך גיסא, התברר כי נכנסו שינויים בתרגום השבעים שהתקדש בידי הכנסייה, שלא סביר שהיו קיימים במצע המקראי המקורי, ושכנראה משקפים תיקונים שערכו בידי נוכרים, מטעמים ספרותיים או תאולוגיים. ממחקרי נוסח המקרא עוד עולה כי:

• ספר בראשית תורגם ראשון, ולאחריו שאר ספרי התורה - ולבסוף ספרי התנ"ך האחרים וכן הספרים החיצוניים. משום שהתרגום בוצע בהדרגה, ניכרים שינויים סגנון בין הספרים. תרגום השבעים בוצע על פי מצע עברי, השונה מזה של המסורה לא רק מבחינת התוכן אלא אף מבחינת אורכו.
• נוסחו היווני של ספר אסתר פי שניים גדול יותר מנוסח המסורה, כשתוספות אלו הם ממקור אגדי - ומוזכר בו שם ה' (שלא כמגילת אסתר המקורית).
• נוסחו היווני של איוב קצר מנוסחו העברי. ואולם בעיבודו של תיאודוטיון, הנוסח עבר עריכה, אשר בפועל אינה משרתת את הבנתו.
• ספר ירמיהו (תה"ש) קצר יותר מזה של נוה"מ, וההשערה היא שהוא תומצת. כמו כן, קיימים בו שינויים בסדר הנבואות. יתר על כן, על פי עדויות מקומראן, נוסחו העברי המקורי היה קצר - ודמה לנוסחו היווני הנוכחי, אשר נראה שהוא עולה באיכותו על נוסח המסורה.

Hexapla fragment (Taylor-Schechter 12.182). The text of the Hexapla is the faint text visible in the upper part of the page; the page has been overwritten by a younger Hebrew text (shown upside down in this image).

העיבודים של תרגום השבעים

ערך מורחב – הקספלה

מקובל לחלק את העיבודים (revision) של תרגום השבעים לשלוש קבוצות: 'קדם-הקספליות', 'הקספליות', ו-'בתר-הקספליות' - וזאת מפאת חשיבותה של ההקספלה לתולדות התרגום הנוצרי של התנ"ך. עיבודי תרגום השבעים מקיימים זיקה טקסטואלית חזקה אליו, והם נערכו מתוך מגמה אידאולוגית ברורה. המחקר על אודות העיבודים התקדם ביותר במאה הנוכחית, תודות לממצאים במערות מדבר יהודה, במיוחד בנחל חבר. מפעל ביצוע העיבודים החל בעקבות שלושה גורמים: א. קיום של הבדלים ניכרים בין הנוסח העברי לתרגום השבעים ובין גרסותיו השונות של זה; ב. צורך להתמודד עם אתגריו הפרשניים של הטקסט המקראי; ג. צורך בנוסח מקראי אחיד ובעקיבות תרגומית. בעוד שבעולם היהודי צרכים אלו הביאו לידי כך שמתרגמים עיבדו אותו כך שהנוסח היווני החדש יתאים לנוסח המסורה - בעולם הנוצרי, עמד בראש מעיינם של העורכים -ניסיון לגשר על הפערים שבין הברית הישנה לברית החדשה, על פי עקרונות הנצרות.

העיבודים הקדם הקספלריים

העיבודים הקדם הקספליים משקפים נוסחים קדם מסורתיים, שחוברו בידי יהודים או מתייהדים. בין המעבדים הידועים נמנים: קאיגה-תיאודוטיון – וכן 'השלושה': תיאודוטיון, עקילס, וכן סימכוס. המעבדים הללו פעלו בספרה הרעיונית, שבה נאמרה האימרה ”והתניא ר' יהודה אומר המתרגם פסוק כצורתו הרי זה בדאי והמוסיף עליו הרי זה מחרף ומגדף” (קידושין מט א).

• התרגום הקרוי קייגה-תיאודוטיון מיוחס לתיאודוטיון, אשר חי במאה השנייה באפסוס. ואולם כנראה מדובר בתרגומים מהמאה הראשונה, שנערכו בידי מספר מתרגמים. עיבוד זה נודע לראשונה מתוך מגילת תרי עשר, שנמצאה בנחל חבר (1953). עיבוד דומה לו נמצא לשמואל, מלכים, שופטים, רות ואיכה. הוא נקרא 'קייגה' משום שבאופן קבוע כל מילת 'גם' מתורגמת על ידו - καιγε, כלומר – 'לפחות' על פי הכלל הפרשני (שרבי עקיבא השתמש בו בתדירות גבוהה) שכל מילת 'גם' בתורה באה לרבות.
• תאודוטיון, שחי בסוף המאה ה-2 לספירה, התבסס על התרגום הקרוי 'קייגה תיאודוטיון', והעתיק ממנו מילים רבות שלא ידע לתרגמן, או ערך תרגומי שאילה, וכתב בתעתיק יווני מילים עבריות (calque translation). אפיון נוסף הוא תרגום אטימולוגי, המעניק תשומת לב מרבית לגיזרון המילים, אפילו על חשבון תרגום בשפה יוונית נאותה.
• בדומה לתיאודוטיון, אף עקילס מפונטוס (125) נתן את דעתו יותר למקור, מאשר לשפת היעד - אבל יותר מקודמו, הוא היה ער לקריאה הנוצרית של התנ"ך. כמו כן, תרגומו הוא חופשי מזה של קודמו. עקילס הכין את עיבודו לתרגום השבעים בסביבות שנת 125, והחוקרים מזהים אותו עם אונקלוס שנזכר במסכת מגילה. אולם התרגום היווני של עקילס מדויק יותר מהתרגום הארמי של אונקלוס. עקילס היה, ככל הנראה, תלמידו של רבי עקיבא ולפי תורת רבו שדרש כל אות וכל תג בתורה, דאג עקילס לתרגם במדויק כל מילה וכל מרכיב במילה. לעיתים ניתן לראות בתרגומו מגמתיות להתרחק מהקשרים נוצריים, כגון במילה 'משיח', שבשונה מהתרגומים האחרים שתירגמו 'כריסטוס', הוא בחר תרגום אחר כדי להימנע מההקשר הנוצרי. על פי בבלי מגילה ג ע"א, עקילס הוא אונקלוס, בעל התרגום הארמי – אבל לא סביר שאותו איש תרגם את המקרא ליוונית ולארמית.
• סומכוס חי בסוף המאה השנייה או בתחילת המאה השלישית. הוא הסתמך על קייגה תיאודוטיון. לא ברורה השתייכותו הדתית וקיימות מספר השערות בדבר: הוא היה אביוני והשתייך לכת יהודית-נוצרית או שהיה שומרוני שהתגייר (כותי) או שהתנצר ולאחר מכן כפר בעיקרי האמונה הנוצרית. עיבודו פחות מדויק מזה של קודמיו, והוא נוטה יותר מקודמיו לתרגם שלא באופן מילולי.

ההקספלה

ההקספלה היא חיבור המכיל 6 טורים מקבילים ובהם נוסח המקרא בעברית (טור ראשון), התעתיק היווני שלו (טור שני) וארבעה תרגומים יווניים: עקילס (תור שלישי) נועד לשקף את המשמעות המילולית של המילים. תרגומו של סומכוס (תור רביעי) נועד לשקף תרגום, הלוקח בחשבון את ההקשר. תור החשוב במיוחד הוא החמישי- והוא שהשתלט בארץ ישראל. הוא מציג את תרגום השבעים יחד עם ציונים לשינויים שבינו בין הנוסח העברי. תור זה פורסם בנפרד בידי אזביוס ופמפילוס. התור השישי הוא זה של תיאודוטיון.

הצורך בהקספלה התעורר בכנסייה, בעקבות הוויכוחים שהלכו ורבו בין יהודים לנוצרים. ראוי להאיר כי אף כי מאותה הסיבה עיבודים לתרגום השבעים קמו משני עברי המתרס, בסופו של דבר כנראה גם על יסוד עבודתם של 'שלושת המתרגמים היהודים' (תיאודוטיון, עקילס וסימכוס) הלכה והתגבשה הביבליה הנוצרית. בין מעצביה של זאת נמנים קודם כל אוריגנס (בעל ההקספלה, אשר פעל בארץ ישראל). תוכנה של ההקספלה ידוע מתוך מספר מועט של פרגמנטים ומאזכורה בכתבי אבות הכנסייה ובהערות לכתבי היד של תרגום השבעים. מההקספלה קיימים אלא שרידים בלבד, שנמצאו במקומות שונים לרבות בגניזת קהיר. הוצאה ביקורתית של תרגום השבעים והרצנזיות שלו יצאה על ידי מספר חוקרים בקיימברידג' ובגטינגן.

והעיבודים הבתר הקספלריים

העיבוד הבתר הקספלרי החשוב ביותר הוא זה של לוקיאנוס, שמת ב-312. לגרד שיחזר טקסט רצוף מאת לוקיאנוס. אף כי תכופות הוא מתבסס על ההקספלה, יש וקיימים בו יסודות שקדמו בזמן את לוקיאנוס; ולעיתים הוא משקף את נוסח המסורה בנאמנות. הסברה היא שעמד לנגד עיניו עותק עתיק במיוחד של תה"ש, המשקף נוסח הקודם לזה של המסורה. עיבוד נוסף הוא זה של הסיכיוס, שמוצאו ממצרים בשנת 300 לספירה.

תיעוד

העדים לתה"ש הם רבים, מהם ישירים ומהם לא ישירים כמו תרגומים ומובאות. כתבי היד העתיקים ביותר של תרגום השבעים, הקיימים היום הם מהמאה השנייה וכוללים קטעים מ-ויקרא ומדברים (Rahlfs 801, 819, 957). בנוסף לכך, קיימים כתבי יד מהמאה הראשונה לכל ספרי התורה לכן לתרי עשר (Rahlfs 802, 803, 805, 848, 942, 943). כמו כו, בקומראן נמצאו כתבי יד לספרי התורה (4Q119-122, 7Q1) ולספרים חיצוניים (7Q2, 4Q551). מתוך ממצאי קומראן חשוב במיוחד הוא 4QLXXLev, אשר כנראה משקף את תרגום השבעים המקורי – ולא תוקן על פי המסורה או בידי אנשי כנסייה. מבין קטעי הפפירוס נודעת חשיבות מיוחדת לקבוצת Chester Beatty Scheide.

בעוד שהטקסטים הכתובים על פפירוסים ועל עור הם עתיקים במיוחד, ומשקפים את העידן הטרום נוצרי, כתבי יד 'אונקיאליים' הם מהמאה הרביעית עד המאה העשירית; ואילו כתבי היד המיניסקולים הם מהמאה התשיעית עד למאה הט"ז. אלו כוללים מלבד את תרגום השבעים, גם את הברית החדשה. כתבי יד 'אונקיאליים' המוכרים הם:

• קודקס וטיקנוס (B) הוא מהמאה הרביעית. זהו כתב היד השלם הטוב ביותר. להוציא את ישעיהו ושופטים, הוא נקי יחסית משיבושים. בגלל טיבו המשובח הכנסיות נוהגות להתבסס עליו. כמו כן, קודקס זה עומד על בסיס המהדור הדיפלומטית של קיימברידג' לתרגום השבעים (1906–1940), שנעזרת בקודקסים האחרים, רק במידת הצורך.
• קודקס סינייטיקוס (S) אף הוא מהמאה הרביעית, אך הוא לא שלם כמו קודמו, וכן הוא משקף עיבודים מאוחרים.
• קודקס אלכסנדרינוס (A) הוא מהמאה החמישית, וניכרות בו השפעות הקספלריות והרמוניסטיות.

תרגומי המקרא היהודיים ליוונית בימי הביניים ובעת החדשה

קו אחד מחבר בין כל התרגומים היווניים לתרגום השבעים ולברית החדשה, שהם עצמם חוברו ביוונית -בקוינה. כעיקרון, תרגומי המקרא היהודיים ליוונית מתאפיינים בכך שהם כתובים באותיות עבריות; או שלחלופין, ובדומה לתרגומי עקילס, אלו הם נאמנים ביותר למקור העברי. אפיון זה בא לידי ביטוי במילוליות יתר, ובשמירה לעיתים אפילו על התחביר העברי המקורי (calque translation). אב-טיפוס לתרגומים היהודיים למקרא ליוונית הוא 'תרגום לתורה מקונסטנטינופול'.

עדות ראשונה לתרגום מקראי יהודי בתר-הקספלי הוא כ"י SP 51 מהמאה החמישית, שבשוליו נמצא תרגום בעיקר לתורה וליהושוע. אמנם הוא כתוב באותיות יווניות, אבל מבחינת אוצר המילים, קיים דמיון בין כתב יד זה לתרגום עקילס מצד אחד ולתורה של קונסטנטינופול מצד שני.

בגניזת קהיר, נמצא תרגום ליוונית של קהלת בכתב עברי, אשר נערך לפני 1100 . קיים תרגום של ספר יונה (הנקרא ביום כיפור), הערוך בין שורות הטקסט העברי. זהו תרגום שמילוליות-היתר שלו באה לידי ביטוי בכך, שאף נשמר המין של המילים העבריות. תרגום זה הוא רחוק ממסורת תרגום השבעים ואולי אף מעיבודיו.

Graecus Venetus

Graecus Venetus מהמאה ה-14 הוא תרגום לתורה, דניאל, תהילים וחמש המגילות (רות, משלי, שיר השירים, קהלת ואיכה). זהו תרגום על פי המסורה, שבו המתרגם נעזר בתרגומים הקספלאריים. מעניין כי בעוד שמרבית הספרים כתובים בניב 'אתית' (attic), ספר דניאל (הכתוב במקור בארמית), כתוב בניב 'דורית' (doric), המשמש לשירה.

'תרגום לתורה מקונסטנטינופול'

תרגום קונסטנטינופול יצא לאור בדפוס ב-1547 - והוא תרגום על פי המסורה. תרגום זה הוא החיבור הראשון שיצא בדפוס ביוונית. ליווה את הקהילה הרומניוטית והספרדית, וכן את הרבנית והקראית כאחד עד למלחמת העולם השנייה, שאז הושמדה מרבית יהדות יוון. הוא מכיל מלבד הטקסט העברי והתרגום ליוונית דמוטית באותיות עבריות -גם תרגום ללדינו וכן את תרגום אונקלוס. בתרגום זה השמות הפרטיים כתובים בגרסתם העברית (הלא-הלנית); וכן מילים שהמתרגם לא ידע לתרגמן מובאות בעברית. נכון שקיימות עקבות של שפה סלבית ושל רומנית, אבל תרגום זה נקי מהשפעות טורקיות – ולכן הוא חשוב ללימוד תולדות השפה הדמוטית. ב-1756 תורגם ספר איוב לדמוטית באותיות עבריות.

תרגומי המקרא הנוצריים ליוונית בימי הביניים ובעת החדשה

היות שתרגום השבעים והברית החדשה חוברו ביוונית, התאחרו תרגומי הביבליה הנוצריים ליוונית. יתר על כן, תרגום השבעים הוא עד היום חלק מהתרגום הרשמי של הכנסייה האורתודוקסית המזרחית, יחד עם ספר דניאל על פי תרגום תיאודוטיון, והברית החדשה, בנוסח 'הטקסט הפטריארכלי'. עם זאת, היות שהקוינה אינה מובנת בקרב דוברי היוונית כבר במאה הי"ז החלו לצאת תרגומים ליוונית שהייתה 'מודרנית' לזמנה – וזאת מטעם כנסיות לא-אורתודוקסיות בעיקר.

• Agapius of Crete תרגם את תהלים ב-1547.
• הברית החדשה תורגמה ליוונית דמוטית, כנראה בהשראת הרפורמציה – וזאת בידי Maximos of Gallipoli (1638), וביבליה זו יצאה לאור בז'נבה.
• Seraphim of Mytilene (1703) הוציא לאור בלונדון ברית חדשה, אשר הוחרמה.
• Frangiskos Soavios (1833) תרגם את ספרי התורה וכן את יהושוע, ישירות מהעברית.
• ב-1850, Neofytos Vamvas לראשונה הוציא מתחת ידיו את התרגום הראשון ל-יוונית מודרנית-ארכאית (Katharevousa= Καθαρεύουσα) של כל הביבליה.
• ב-1901 Alexandros Pallis הוציא תרגום ביוונית עשווית; ותרגום זה נדחה בידי סינוד הכנסייה האורתודוקסית היוונית, שלמעשה דבקה כל העת בתרגום השבעים ובברית החדשה המקוריים הכתובים בקוינה.
• ב-1967 Vasilios) Vellas הוציא תרגום של הברית החדשה, שזהו תרגום שנערך באקדמיה ובסיוע של חברת המקרא היוונית.
• בעשור האחרון של מאה ה-20, יצאו לאור בזו אחר זו שלוש ביבליות מלאות ביוונית מודרנית: זאת של עדי ה' (ב-1993), רוויזיה של תרגום Vamvas שנערכה בידי הכנסייה האוונגלית (ב-1994).
• ב-1997, שוב יצאה לאור תרגום שנערך באקדמיה ובסיוע של חברת המקרא היוונית. הפעם התרגום מתבססת על שפות המקור, תרגום זה זכה להכרה בידי כל הכנסיות דוברות היוונית. הוא נקרא באנגלית Today's Greek Version
• ב-2002 Nikolaos Sotiropoulos הוציא לאור תרגום חדש של הברית החדשה, ששם דגש על פסוקים קשים במיוחד, שקיבל את אישורו של פטריארך קונסטנטינופול.

ראו גם

• תרגום השבעים
• הקספלה
• תרגום התורה ליוונית

לקריאה נוספת

• ביקורת נוסח המקרא (2014) - מהדורה שנייה מורחבת ומתוקנת / עמנואל טוב
• ע. טוב, תנך תרגומים, אנציקלופדיה מקראית (ח), ירושלים תשמ"ב, עמ' 819–825
• Emanuel Tov, The Septuagint, in Mikra, ed. Martin J. Mulder,Assen–Maastricht: Van Gorcum; Philadelphia: Fortress, 1988, 161–88
• Francine Kaufmann, Un exemple d’approche théologique de la traduction : les jugements sur la Septante,TTR, 3: 2, 1990
• Tov, Emanuel. “The Rabbinic Tradition Concerning The ‘Alterations’ Inserted Into The Greek Pentateuch And Their Relation To The Original Text Of The Lxx.” Journal for the Study of Judaism in the Persian, Hellenistic, and Roman Period, vol. 15, 1984, pp. 65–89
• Dominique Barthélemy, Les Devanciers d'Aquila, 1963
• PERROT, Charles (1984). «La Lecture de la Bible dans la Diaspora hellénistique», Études sur le judaïsme hellénistique. ACFEB Paris 1984, pp. 109-132
• LE DÉAUT, Roger (1984). «La Septante, un Targum?» Études sur le judaïsme hellénistique. Congrès de Strasbourg 1983. Lectio Divina 119. Paris, Cerf, pp. 147-195
• John William Wevers, The Interpretative Character and Significance of the Septuagint Version. IN Magne Saebo, Hebrew Bible, Old Testament: The History of Its Interpretation 1996, pp. 84-107
• ELLIS E. E., The Old Testament in Early Christianity. Canon and Interpretation in the Light of Modern Research:Tubingen, Mohr
• John William Wevers, “The Interpretative Character and Significance of the Septuagint Version,” in M. Sæbø, ed., Hebrew Bible / Old Testament: The History of Its Interpretation, vol. 1/1: Antiquity (Göttingen: Vandenhoeck & Ruprecht, 1996), 84-107,
• Gilles Dorival, Marguerite Harl, and Olivier Munnich, La Bible grecque des Septante: Du judaïsme hellénistique au christianisme ancien (Paris: Cerfs, 1988), p.111
• H. B. Swete, An Introduction to the Old Testament in Greek, revised by R.R. Ottley, 1914; reprint, Peabody, Mass.: Hendrickson, 1989.
• Ellis, E. E. (1992). The Old Testament in Early Christianity: canon and interpretation in the light of modern research Baker.
• Beckwith, Roger (1986). The Old Testament Canon of the New Testament Church. Grand Rapids, MI: Eerdmans.
• Timothy Michael Law, When God Spoke Greek, Oxford University Press, 2013.
• Rajak, Tessa, Translation and survival: the Greek Bible of the ancient Jewish Diaspora (Oxford; New York: Oxford University Press, 2009).

Natalio Fernández Marcos, The Septuagint in context : introduction to the Greek version of the Bible, Leiden : Brill, 2000.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא תרגומי המקרא ליוונית בוויקישיתוף

• רשימת מאמרים על תרגומי המקרא ליוונית באתר רמב"י
• השוואת הטקסט של תרגום השבעים למקור העברי (עם תרגום לאנגלית)
• תרגומי המקרא ליוונית, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
• תרגום השבעים – אור או חושך?, באתר אוניברסיטת בר-אילן
• פרופ' עמנואל טוב, The Septuagint Translation of the Hebrew Bible: Its Nature and Importance for Scholarship,
• השוואת נוסח בראשית בימינו לעומת נוסח תרגום השבעים, באתר דעת אמת
• תרגום השבעים, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
• תרגום השבעים – בין חושך לאור באתר "ארץ העברים"
• חיים הלר, על תרגום השבעים בּקונקרדנציה היכל הקדש, בתוספת הערות וביאורים וחקירות במדע התנ"ך, ניו-יורק, תש"ד, באתר היברובוקס
• פרק 45 – דברי הימים: זאבי ערב – על תרגום השבעים בפודקאסט דברי הימים בהגשת אילן אבקסיס
• Alexandru Mihăilă,‏ (The Septuagint and the Masoretic Text in the Orthodox Church(es. דה גרויטר, 2018.
• 
  שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
  פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
• מידע על תרגומי המקרא ליוונית בקטלוג הספרייה הלאומית
• Full scan of Origen Hexapla Vol I
• Full scan of Origen Hexapla Vol II
• הכספלה באנציקלופדיה היהודית באתר "דעת"

הערות שוליים

ערך זה הוא יתום, כלומר אין ערכים במכלול שמקשרים אליו. אתם מוזמנים לתרום למכלול ולקשר אליו מכמה מהערכים שמכילים את המונח "תרגומי המקרא ליוונית".

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

34576677תרגומי המקרא ליוונית