תעשיית הקרמיקה בישראל

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

למרות שראשיתה של תעשיית הקרמיקה בישראל הוא בשלהי המאה ה-19, הרי ששיאה היה בין שנות ה-50 לשנות ה-80 של המאה ה-20. המפעלים השונים, שהיוו חלק מרכזי בהיסטוריה של הקרמיקה הישראלית, ייצרו מגוון של מוצרים שעיקרם כלים סניטריים, חומרים לתעשייה ולצידם כלי-בית ועיצוב שונים.

היסטוריה

בית חרושת ללבנים במוצא (1930)
פועל מניח אריחי קיר מקרמיקה, ירושלים (1925)

ראשית תעשיית הקרמיקה המודרנית בארץ-ישראל

בשלהי המאה ה-19 הוקמו בארץ מספר מפעלים או בתי מלאכה לייצור לבנים ורעפים. היו אלו מפעלים שפעילותם הייתה קצרת טווח ושפעילותם לא יצרה מסורת של עשייה תעשייתית. גורם הצמיחה העיקרי לבתי חרושת אלו היה הביקוש לרעפים, שגדל בתקופה זו בעקבות הפופולריות של רעפים משתלבים שיובאו ממארסיי, והיוו חידוש טכנולוגי בבנייה הארצישראלית של אותה עת.

את המיזם הראשון לייצור רעפים הקימו יחיאל מיכל פינס, יחיאל מיכל שטיינברג ודוד ילין, שניסו בשנת 1880 להקים, בעזרת מהנדס בשם אלטר גרינברג, בית מלאכה לרעפים במוצא. לאחר כשנתיים של ניסיונות ייצור כושלים נזנח הרעיון.[1]

בשנת 1879 נפתחה בבית היתומים שנלר סדנת קדרות קטנה בראשות אומן ערבי-נוצרי מקומי. בשנת 1884 מונה לראשותה קדר גרמני בשם האברשטרו (Haberstroh). האברשטרו נסע לוינה ושהה שם בין השנים 1895-1889, שם התמחה בייצור מתועש של מוצרי קרמיקה לבנייה. עם שובו לירושלים הביא עמו מכבש לייצור לבנים חלולות (Ziegelpresse). מוצרים נוספים שייצר בית החרושת כללו לבנים מלאות, אריחי קרמיקה, אריחים לקמין וצינורות חרס.[2] בנוסף, המשיכה לפעול לצדו סדנת קדרות קטנה שייצרה כלי בית. בשנת 1897 החל בית החרושת לעשות שימוש במנוע בן 12 כוחות-סוס, שפעל על קרוסין (נפט). בשנת 1905 נבנה מפעל חדש, שהחל לפעול בשנת 1910. מפעל זה פעל עד לשנת 1936 ובשיאו העסיק כ-90 פועלים ובתפוקתו הממוצעת מנתה כמיליון לבנים וכרבע מיליון רעפים לשנה.[3]

באותה תקופה הוקם בית מלאכה לרעפים בפתח תקוה, על ידי יוסף ברלוביץ, שעלה לארץ ישראל בשנת 1893, לאחר שהשתלם בתעשייה זו בצרפת. החֹמר, כמו זה בו השתמש בית החרושת של שנלר, הובא ממוצא על גבי גמלים. עם זאת בית המלאכה לא הצליח להתחרות בייבוא שהגיע מצרפת ונסגר.[4] בשנת 1923 שב יחיאל מיכל שטיינברג לעסוק במוצרי קרמיקה והקים במוצא מפעל לרעפים ולבנים שפעל החל מ-1926 במבנה המכונה "הבית האדום".[5] כושר ייצור הרעפים של מפעל זה היה דומה לזה של המפעל של "שנלר". בעוד המפעל של "שנלר" נסגר סופית עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, מפעלו של שטיינברג, שסבל מקשיים רבים במהלך שנות ה-30, המשיך לפעול גם לאחר מותו, בשנת 1949, על ידי טוביה בראון, ששכר את המפעל והפעיל אותו עד לשנת 1959.[6]

בתחום הקרמיקה הביתית, התבססה הצריכה בעיקר על כלי קדרות שנוצרו בסדנאות משפחתיות בקרב ערביי ארץ-ישראל[7] ועל ייבוא מאירופה, שנמכר בעיקר בחנויות בערים הגדולות.[8] דוגמה לתוצרת המקומית של אותה עת ניתן למצוא בהודעת "הועד להשתתפות ארץ-ישראל" בתערוכת "בריטניה הגדולה" בשנת 1923 (כנראה מדובר על "תערוכת האימפריה הבריטית"), שהציע להציג בתערוכה כלי חרס וזכוכית מקומיים הכוללים "זכוכית מחברון, כלי חרס מבריק, קרמיק יפה, כלי חרס מעזה, מחברון, מרמלה".[9]

1950-1930

פועלים בבית החרושת "נעמן" (1945)

החל משנות ה-30 של המאה ה-20 החלו להופיע ביקושים לתוצרת קרמית בתחומים שונים כגון אריחי-קיר לחיפוי בסגנון אירופי, שלא היה נפוץ עד אז בבנייה המקומית; קרמיקה סניטרית, שהבנייה המואצת וצמיחת היישוב העירוני בתקופה זו תרמו לביקושה. רשימת בעלי העסקים בתל-אביב בשנת 1933 מונה 28 בתי מסחר לכלי בית,[10] שצריכתם הלכה וגברה בתקופה זו בזכות התרבות העירונית שהביאו בני העליה החמישית.

החומר שבו נעשה שימוש היה, על פי רוב, "אדמית" (Earthenware), שהתאימה בעיקר לייצור חרס בשרפה נמוכה, אולם חרסינה (פורצלן) לא היתה בנמצא, וגם הידע לעיבודה לא היה קיים.[11] במרבצים של קאוליניט (קאולין) מעבר הירדן, שהתגלו בסוף שנות ה-30 של המאה ה-20.[12] המאבק על הקמת המדינה הפסיק את השימוש בחרסיות אלו ומפעלי הקרמיקה נאלצו לעשות שימוש בחרסית מיובאת, בשל מחסור ובשל חוסר אחידות של החרסית המקומית. אמנם עבודות של כלי חרסינה נעשו בבצלאל ובבית המסחר של משפחת ברבש בתל-אביב, כבר בשנות ה-20 של המאה ה-20, אולם היו אלו עבודות של צביעת כלים שיובאו מאירופה.[13]

במחצית שנות ה-30 של המאה ה-20 החל שינוי בייצור המקומי, שנבע אף הוא בעיקר מן העלייה החמישית, במסגרתה הגיעו לארץ ישראל אמנים ואנשי תעשייה מאירופה ובעיקר מגרמניה. עולים אלו, שעלו בעקבות עליית המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה והתגברות האנטישמיות, הגיעו עם תודעה תעשייתית מודרנית וביקשו לממש אותה בארץ ישראל ממניעים ציוניים. לצידם קמו כמה סדנאות לקרמיקה אמנותית (Studio pottery) ובתי מלאכה קטנים למוצרי קרמיקה, שעסקו בייצור כלים על ידי שימוש בתבניות יציקה, תוך שימוש בתנורים שהוסקו בתחילה בעצים.

בין סדנאות אלו בלט "כד וספל" שהקימו חוה סמואל ופאולה אהרונסון בראשון לציון בשנת 1934. בית המלאכה יצר מגוון של כלים שימושיים וחפצי נוי, תוך שילוב של עבודה על אובניים לצד יציקות קרמיות. סגנון הכלים היה ברובו פונקציונאלי, והושפע מרוח המודרניזם והבאוהאוס האירופי. מירה ליבס, תלמידה בסטודיו של סמואל ואהרונסון, תיארה את היצירה של בית המלאכה כפועל יוצא של המטרה "ליצור כלים פשוטים, פונקציונליים ויפים, וזאת גם כדי לחנך את טעמו של הקהל שהיה אז למטה מכל ביקורת. הצורות היו בדרך כלל בהשפעת ה'באוהאוס', שפאולה למדה בו, והעיטורים-הציורים הפשוטים והמקסימים של חווה"[14].

באותם שנים ניסו גם הדוויג גרוסמן ורודי להמן להקים מפעל לייצור עציצי חרס ביגור, תוך ניצול חמר משדות הקיבוץ.[15] עם זאת, השותפות בין בני הזוג לאנשי הקיבוץ לא נשאה פרי. דמות נוספת שהייתה קשורה בפיתוח התעשייה הייתה חנה חר"ג צונץ, שעלתה לארץ ישראל בשנת 1940 כשהיא מחזיקה בתכניות מפורטות לבניית מפעל קרמיקה מודרני, אולם משלוח של ציוד תעשייתי ששלחה אבד. במהלך שנות ה-40 היא הייתה פעילה במספר מיזמים תעשייתיים, כגון הקמת בית מלאכה לפינג'אנים בבית ג'אלא או שיתוף פעולה עם מפעל "קדר" בחיפה. כל אותה עת יצרה גם עבודת קדרות מסורתית בסטודיו שלה בחיפה.

ריכוז מפעלי הקרמיקה הראשונים היה בחיפה, עיר תעשייתית שהנמל שלה הקל על ייבוא חומרי גלם וייצוא של מוצרים. ראשון המפעלים היה בית החרושת "קדר", שנפתח בשנת 1935-1934 בעמק זבולון והעסיק בראשיתו חמישה עובדים.[16] בשנת 1945 הרחיב המפעל, שכבר מנה כ-30 עובדים, את שטחו.[17] בשנת 1934 קם מפעל "פלקרמיק" כבית מלאכה לקרמיקה אמנותית, שהעסיק בראשיתו שלושה עובדים.[18] וב-29 בנובמבר 1938 הונחה אבן הפינה למפעל הלבנים "נעמן".[19] החל משנת 1941 הרחיב מפעל זה את תוצרתו מלבנים לייצור כלי בית.[20]

בשנות ה-40 של המאה ה-20 החלו לפעול "לפיד" בתל-אביב ו-"חרסה" בחיפה, שהוקם על ידי "סולל בונה". עם זאת, הייצור המשמעותי בו החל בסביבות שנת 1946, אז מנה המפעל 40 עובדים שייצרו קרמיקה סניטרית.[21]

כבר מראשית הקמתה התמודדה תעשיית הקרמיקה עם הייבוא. "קדר", לדוגמה, פנתה בשנת 1938 לממשלת המנדט הבריטי בבקשה להטיל מכסים על תוצרת קרמית המיובאת, במטרה לשמור על המפעלים המקומיים.[22]

אמנם איסור היבוא שהוטל ב-11 בדצמבר 1939 של כלי חרס וחרסינה, כמו מרבית הסחורות המיובאות, נבע ממלחמת העולם השנייה, אולם המפעלים הארצישראלים ניצלו אותו לשם ביסוס מעמדם ופיתוח הייצור המקומי.[23] שאלות דומות העסיקו גם את ממשלת ישראל בשנות ה-50 של המאה ה-20 שדגלה במדיניות הקיצוב, על פיה נדרשה מן היבואנים הוצאה של רישיונות ייבוא מן במטרה לחסוך בהוצאת מטבע חוץ. המדניות הלא ברורה של הממשלה איפשרה קיום למפעלים הצעירים, לצד המשך ייבוא מוצרים שנתפשו כאיכותיים יותר בעיני הציבור.

שנות ה-70-50

ייצור כלים סניטריים בבית החרושת "חרסה" בבאר שבע (1956)

בראשית שנות ה-50 של המאה ה-20 החלה בישראל פריחה של התעשייה הקרמית. מפעלים רבים הוקמו במסגרת פרטית או הסתדרותית, בניסיון לענות על הביקוש ההולך וגובר למוצרים אלו בעידן בו נדרשה המדינה לבנייה בסגנון מודרני ובהיקפים גדולים, שיענו על הצורך בשיכון העולים הרבים. בין 1950 ל-1959 גדל מספר הפועלים בתעשייה זו מ-420 ל-1316 וייבוא המוצרים הקרמיים קטן מ-סך של 3.300.000 ל"י לכ-120.000 ל"י.[24]

במקביל נעשו ניסיונות לשילוב בין התעשייה הקרמית בישראל הצעירה, לבין מעצבים ואומנים, מתוך מטרה לקידום הענף והעלאת קרנה של תעשייה זו. מכון הייצוא הישראלי והמכון לפריון העבודה והייצור ערך כמה תחרויות עיצוב, במטרה להכניס לייצור מוצרים בעלי ערך אמנותי.[25]

אחד מן המאמצים המרכזיים לשיפור התעשייה נעשה במהלך שנות ה-60-50 של המאה על ידי איגוד למחקר קרמי בטכניון. המכון עסק בבחינת מרבצי החומרים שהתגלו בנגב בשנים אלו ובהתאמתם לתעשייה. בנוסף, עודד האיגוד הפצת ידע על תהליכי עבודה, באמצעות מומחים שהזמין מחוץ לארץ. גם הממשלה עסקה בפיתוח הענף באמצעות הקמה חברה ממשלתית בשם "חרסית וחול רך", שעסקה בפיתוח ובשיווק מרבצי המחצבים בנגב. הערכה שפורסמה בשנת 1952 הצביעה על מאגר של 20 אלף טון חרסיות בנגב.[26] במאי 1954, לדוגמה, מכרה החברה 860 טון חרסית לתעשייה המקומית.[27]

כלי הקרמיקה המקומיים נתפשו בעיני הציבור כנחותים למוצרים דומים מייבוא. ממפעל "קרנת", למשל, שהוקם בראשית שנות ה-50 של המאה ה-20 כקואופרטיב של ניצולי שואה לאחר מלחמת העולם השנייה, נתקל עם הקמתו בקושי לשיווק של כלי הקרמיקה מתוצרתו.[28]

בשנת 1953 חנך מפעל "לפיד" כבשן-מנהרה באורך 150 מטר ושהגיע לטמפרטורה של 1300 מעלות צלזיוס.[29]. בשנת 1955 עבדו ב"לפיד" כ-100 עובדים.[30] עם זאת, התמודדות עם היבוא ועם התחרות עם "חרסה" גרמה לתפוקה חלקית בלבד של המפעל. בשנת 1957 נרכשה מחצית מבעלות המפעל על ידי "כור", שיצרה מונופול בתחום הייצור הקרמי בארץ.[31] בהדרגה אוחדו קווי היצור של "לפיד" עם אלו של "חרסה" עד שבשנת 1969 הועבר המפעל לראשון לציון וייצור הכלים הסניטריים שבו הופסק.[32] במקביל החלה "כור" גם בייבוא של כלי סניטציה, במטרה לענות על הביקוש לתוצרת חוץ שיובאה על ידי מתחרים שונים.[33]

תחום קרמי נוסף שפותח באותה עת היה ייצור אריחי קיר לחיפוי. בית החרושת "ברבור" שהוקם בשנת 1953, ייצר אריחי קיר מקרמיקה והעסיק כ-100. תוצרתו הראשונה של המפעל היתה באיכות גרועה והוא סבל מתחרות עם ייבוא מאירופה. אלו הביאו לסגירתו בשנת 1962[34] הוא נרכש ונפתח מחדש בשנת 1963 על ידי אברהם קריניצי, ש. בצרי ו-א. סבידסקי, שהיה בעל מפעל קרמיקה אחר,[35] עד שנרכש אף הוא על ידי "כור".

פתיחת בתי החנויות הכלבו של "המשביר לצרכן", בסוף שנות ה-40 של המאה ה-20.[36]

מפעל קדר היה שרוי במשך שנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 בקשיים כלכליים, שהביאו למחסור בהשקעות בתשתית מודרנית לייצור.[37]

בשנת 1970 אוחדו מפעל "חסין אש", שייצר לבני בניין, עם מפעל "חרסה" בבאר שבע תחת הנהלה אחת. המפעל המאוחד כלל כ-340 עובדים שייצרו מוצרים בכ-11 מליון ל"י.[38] היה זה חלק מתהליך ייעול שעשתה חברת כור בכלל מפעליה וכלל איחוד מפעליה השונים תחת חברות-בת על פי תחומי העיסוק. בסוף שנת 1970 הוקמה "כור קרמיקה וזכוכית בע"מ".[39]

חברה ממשלתית בשם "חרסית וחול רך" שהקימה בשנת 1968 בקירוב מפעל לקליית חרסית במצפה רמון, אולם לא הצליחה לפעול בגלל מחסור בביקוש מצד התעשייה המקומית.משולם עד, המפעל המוקפא במכתש רמוז יופעל ל-3‬ הדשים, דבר, 21 ביוני 1970

בשנת 1952 ייצר מפעל "נעמן" כמליון צלחות לשנה. ראו: סכנת שיתוק לתעשייה הישראלית, על המשמר, 29 באוקטובר 1952

בשנת 1954 עשה מפעל "חרסה", שהחל לפעול בסוף שנת 1953, 50% מחומרי הגלם ששימוש אותו היו חומרי גלם שהופקו בנגב. שאר החומרים כללו פצלת השדה וחרסית שיובאו מחוץ-לארץ.[40] השימוש בחרסית שנחצבה בישראל היה בעייתי. הדבר נבע מחוסר אחידות בייצור ובעיבוד החומר, שגרמו לתקלות בייצור. ראו: צ. בן-דוד, המאבק על הצלחת, חרות, 14 במרץ 1955

חרסה התקין 2 תנורים באורך של 34 מ' (כ"א)[41] בשנת 1955 הקימה מחלקה לקרמיקה שימושית ומחלקה לייצור אריחים. [42]

התוצרת המקומית עשתה שימוש בעיקר ב"אדמית" - חומר הנשרף בטמפרטורה נמוכה יחסית של עד 1050 מעלות צלזיוס. מגמות של תיעוש והשקעות בקווי יצור איפשר לעשות שימוש ב"אבנית", הנשרפת בטמפרטורה גבוהה יותר של עד 1300 מעלות צלזיוס.[43]

"פלקרמיק" העסיק בשנת 1957 70 עובדים ומחזורו השנתי היה כ-500 אלף ל"י ראו: י. שביט, התעשייה במפרץ חיפה, דבר, 14 ביוני 1957


שנות ה-80

בראשית שנות ה-80 של המאה ה-20 הייתה חברת "כור קרמיקה" החברה הגדולה בישראל בתחום הקרמיקה והיא ייצרה כ-70 אחוז מן התוצרת הקרמית הישראלית. שאר הייצור היה בידי חברת "פקר קרמיקה",[44] שייצרה בעיקר אריחי קיר תעשייתיים במפעל שבירוחם (לימים מפעל "נגב קרמיקה"). כור החזיקה בשיאה חמישה מפעלים קרמיקה שונים ובהם מפעל "רמי קרמיקה", שהוקם בשנת 1970 ועסק בייצור אביזרי קרמיקה לתעשייה.[45] מכירותיו של מפעל זה היוו בראשית שנות ה-80 כמחצית מסך מכירות הקבוצה,[46] מפעלי "חסין אש" ו-"חרסה" בבאר שבע; מפעל "ברבור" בעכו, שייצר אריחי קרמיקה וכן מפעלי "לפיד" ו"נעמן".

כבר מראשית העשור התמודדה תעשיית כלי הבית עם תחרות מייבוא ממזרח אירופה ובעיקר מן המזרח הרחוק. ייבוא זה של מוצרים זולים פגע קשות במכירות המפעלים המקומיים. בשנת 1983 אף בוטל "היטל-הגנה" על מוצרי קרמיקה מיובאים, שתרם לצפה של השוק המקומי.[47]

בשנת 1988 חנך מפעל "ברבור" קו ייצור לפסיפס קרמי[48]

חשיפת השוק הישראלי לייבוא מסין וממקומות נוספים היתה מדיניות ממשלתית שיושמה בשנות ה-90 על ידי שר האוצר שמעון פרס. מהלך זה פגע קשות בתעשיית הקרמיקה, כמו גם בתעשיות נוספות שנשענו על ייצור מסורתי.[49]

איגוד למחקר קרמי 1960

קרמיקה אמנותית תעשייתית

נחמיה עזז במחלקה האמנותית של מפעל "חרסה" (1960-1955)

ב-1953 הקים ישראל טאוב את בית המלאכה לכלי בית "קרמוס" בראשית 1965 הוקם מפעל הקרמיקה של קיבוץ כפר מנחם.[50] המפעל, שייצר בעיקר מוצרי קרמיקה דקורטיביים בטכניקות של יציקה לתבניות, עסק גם בייצור אריחי קיר דקורטיביים לאדריכלות. המפעל נשען על חברי הקיבוץ, ביניהם הפסלים אביגדור כהן ומשה סעידי, שעצבו את הדגמים, ואדריכל ישראל טאוב, שעסק בטכנולוגיה הקרמית ובהכשרת העובדים.

רשימת מפעלים

שם שנת פתיחה מייסד מקום שנת סגירה תחום עשייה
בית החרושת ללבנים ורעפים 1895 בקירוב מתחם "בית היתומים שנלר", ירושלים 1936 רעפים ולבנים
בית חרושת ללבנים, מוצא 1923 יחיאל מיכל שטיינברג מוצא 1959 רעפים ולבנים
כד וספל 1934 חוה סמואל ראשון לציון 1979 כלי בית וקרמיקה אמנותית
פלקרמיק 1934 חיפה 1974 כלי בית וקרמיקה אמנותית
נעמן 1939 כלי בית, קרמיקה אמנותית
לפיד 1943 בקירוב פסח פרידמן יפו / ראשון לציון כלי בית, קרמיקה אמנותית, כלים סניטריים
חרסה 1943 חיפה / באר שבע כלי בית, קרמיקה אמנותית, כלים סניטריים
ברבור 1953 עכו אריחי קרמיקה ופסיפס קרמי
חסין אש 1959 כור באר שבע לבנים, רעפים
פקר קרמיקה (נגב קרמיקה) 1969 משפחת פקר ירוחם
ימיק 1954 ק. קורינלד ו-ל. פדואה (איטליה) רוממה, ירושלים פסיפס קרמי
מפעלי חרסינה בע"מ 1959 רמת השרון אריחי קיר
פלדה קדרות בע"מ רמת השרון
פיינס טרוסט צבי סבירסקי? פתח תקוה 1972 אריחי קיר
קדר 1934 רוזה וקורט כהן (?) חיפה
קרנת 1950 בקירוב קואופרטיב של ניצולי שואה נתניה /
בשנות ה-80 מוקם בחיפה [1]
אבנת
בתי יציקה וולקן בע"מ חיפה
קרמוס 1953 ישראל טאוב
קרמיקה כפר מנחם 1965 כפר מנחם קרמיקה אמנותית, אריחי קיר אמנותיים
גופר קרמיקה 1956 בקירוב אברהם ופנינה גופר רעננה שנות ה-2000 קרמיקה אמנותית
כל-קרמיק חיפה
בית הלחמי תל אביב
ברור חיל המחצית השניה של שנות ה-50 בנימין בוכבינדר ברור חיל קרמיקה אמנותית
בית היוצר פתח תקוה כלי בית, קרמיקה אמנותית
מנס
כדן
בכר
ETM הרצליה
מקרמיק בע"מ טקסט התא
כפר סמיר טקסט התא
פאחר טקסט התא
קרמילן נס ציונה קרמיקה דקורטיבית [2]
מפעלי קרמיקה טכנית בע"מ חיים בן-ציון רבינוביץ (ראה האנציקלופדיה של תדהר) נס ציונה
כד-יד עודד לאומי ותחיה הולצמן-לאומי פתח תקווה טקסט התא
בן פורת
קרמית נתניה
תעשיית קרמיקה א"י / בית החרושת א"י לתעשיית קרמיקה 1934 צבי ויצחק המר חיפה
בית חרושת לעציצים, ראש העין ראשית שנות ה-50 ראש העין

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ראו: גורדון, גיל, "גגות מתעופפים ברוח" : כניסתם של רעפים ותעשיית החרסית לארץ ישראל, זמנים: רבעון להיסטוריה, סתיו 2006, גליון 96
  2. ^ ראו: גורדון, גיל, "גגות מתעופפים ברוח": כניסתם של רעפים ותעשיית החרסית לארץ ישראל, זמנים: רבעון להיסטוריה, סתיו 2006, גליון 96
  3. ^ ראו: גורדון, גיל, "גגות מתעופפים ברוח": כניסתם של רעפים ותעשיית החרסית לארץ ישראל, זמנים: רבעון להיסטוריה, סתיו 2006, גליון 96
  4. ^ ראו: דוד תדהר (עורך), "יוסף ברלוביץ", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך א (1947), עמ' 131
  5. ^ ראו: נחום תשבי, אפשריות של השקעות בארץ, הבוקר, 6 בנובמבר 1940 וגם: ילקוט האיגוד למחקר קרמי מס 2-3, חיפה, חשון, תשי"ב-נובמבר 1951, עמ' 51
  6. ^ ראו: גורדון, גיל, "גגות מתעופפים ברוח": כניסתם של רעפים ותעשיית החרסית לארץ ישראל, זמנים: רבעון להיסטוריה, סתיו 2006, גליון 96
  7. ^ בסקירה כלכלית של העיר חברון, לדוגמה, משנת 1927, מציינת 10 סדנאות קדרות שבהם פעלו כ-40 איש. ראו: חברון, דבר, 3 במאי 1927
  8. ^ ראו:
    שגיאות פרמטריות בתבנית:הארץ
    פרמטרי חובה [ 4 ] חסרים         לשאלת הבנייה, 1939/07/06 , באתר הארץ
  9. ^ ראו: תערוכת ממלכת בריטניה הגדולה, דואר היום, 24 באפריל 1923
  10. ^ ראו: בניין, מסחר, חרושת, ידיעות עיריית תל אביב, 15 בפברואר 1933 רשימה פרסומית שפרסם "דואר היום" בשנת 1931 מציינת כ-20 חנויות למכירת כלי בית מסוגים שונים בתל-אביב ובירושלים. מלבדן נמכרו גם כלים ב"המשביר המרכזי". ראו: המסחר הארץ-ישראלי, דואר היום, 21 במאי 1931
  11. ^ ראו: על סף תעשיית החרסינה, דבר, 7 בספטמבר 1938
  12. ^ ראו: נחום תשבי, אפשריות של השקעות בארץ, הבוקר, 6 בנובמבר 1940; וגם ירמיהו שמואלי, סיור במפעלי סולל־בונה בחיפה, משמר, 24 בנובמבר 1947
  13. ^ ראו: על סף תעשיית החרסינה, דבר, 7 בספטמבר 1938
  14. ^ "חווה סמואל – קראמיקאית", "בצלאל", ירושלים, 1985. מצוטט בתוך: עפרת, גדעון, ראשית הקראמיקה הישראלית 1962-1932, הערה מס' 3
  15. ^ ראו: קלר, הלגה, פיסול כמולדת: רודי להמן והדוויג גרוסמן, חייהם ויצירתם, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 2005, עמ' 51-45
  16. ^ ראו: "קדר" תעשית כלי חרס, דבר, 19 באוגוסט 1936
  17. ^ ראו: אגף נוסף ל"קדר", משמר, 5 בדצמבר 1945
  18. ^ ראו: חיפה: חידושו של מפעל תעשייתי, דבר, 19 בפברואר 1948; תערוכה של האמנות - שבתעשייה, דבר, 23 באפריל 1951
  19. ^ ראו: אבן פינה לבית חרושת "נעמן" בעמק זבולון, דבר, 30 בנובמבר 1938
  20. ^ תוצרת-חרס ב"נעמן", דבר, 12 במאי 1945
  21. ^ ראו: מסחר ותעשיה, הצופה, 18 בפברואר 1946
  22. ^ ראו: (Request by the "Kaddar" Pottery Works Ltd. for the increase of Import Duty on Earthenware (Pottery, גופים מנדטורים/המזכיר הראשי - ממשלת ארץ ישראל/מזכיר ראשי - מסחר ותעשיה, ארכיון המדינה, ISA-MandatoryOrganizations-SecretaryCommerce-000varx, 1939-1938
  23. ^ ראו: האימפורט לאי תחת פקוח ממשלתי, הבוקר, 12 בדצמבר 1939
  24. ^ ראו: פרטיכל מהאסיפה הכללית השנתית של האגוד למחקר קרמי, 16 בפברואר 1961, עמ' 5, מרכז המידע לאמנות ישראלית, מוזיאון ישראל, ירושלים
  25. ^ ראו: עיצוב חדש לנר נשמה, הצופה, 17 באוקטובר 1969; וגם: מרים גורן, משכית משדכת אמנים עם תעשיה: כלי קרמיקה בעיצוב רינה פלג ל'פלקרמיק' נמכרים ב'משכית', דבר, 13 בפברואר 1969; וגם: רעיה נבו, שלוש אמניות זכו בפרסים בתחרות מנורות־קרמיקה, דבר, 8 בדצמבר 1969, משה טימור, תחרות ותערוכת כנים ומנורות מקרמיקה, דבר, 26 בדצמבר 1969
  26. ^ ראו: אפרים תלמי, שערי הנגב נפתחים..., דבר, 19 בספטמבר 1952
  27. ^ ראו: עליה ביצור חרסית וחול זכוכית, חרות, 23 ביוני 1954
  28. ^ ראו: מפעלים קואופרטיבים של עולים חדשים ופועלים בנתניה, דבר, 4 בינואר 1950
  29. ^ ראו: התקבלו הזמנות למוצרי קרמיקה, על המשמר, 5 ביוני 1953
  30. ^ ראו: מפעלים שונים חתמו על הסכמי עבודה, חרות, 21 בפברואר 1955
  31. ^ ראו: "כור" רכשה חמישים אחוז בביהח"ר לקראמיקה "לפיד", למרחב, 28 בינואר 1957
  32. ^ ראו: הרחבת ייצור קרמיקה סניטרית, הבוקר, 23 בנובמבר 1949; פועלי ביהח"ר "לפיד קרמיקה" חוששים לפיטורי 40% מהעובדים, הצופה, 1 בפברואר 1961; ל. טרנופולר, רווח של 18 מליון ל"י צפוי במפעלי "כור" ב-1969, דבר, 5 באוגוסט 1969
  33. ^ ראו: "סולכור" תייבא גופים סניטריים מאנגליה, דבר, 28 בדצמבר 1971
  34. ^ ראו: בעין בוחנת: "נסגר מפעל האריחים "ברבור" בעכו, על המשמר, 27 בדצמבר 1962
  35. ^ ראו: קריניצי בין רוכשי ביהח"ר "ברבור", קול העם, 20 במרץ 1963
  36. ^ ירושלים נפתח המשביר לצרכן, דבר, 2 בספטמבר 1947
  37. ^ ראו: מפרק זמני למפעל "קדר", למרחב, 3 בינואר 1961; וגם: מועצת ייצור מסכמת פעולתה, דבר, 25 באפריל 1950
  38. ^ ראו: ריווח של 40,000 ל"י צפוי השנה לחרסה-חסין אש, דבר, 4 בינואר 1970
  39. ^ ראו: כור-1971, דבר, 4 בפברואר 1971 עד לשנת 1977 כבר הופרדו תחומי ייצור הזכוכית והקרמיקה. ראו: מאמצי יצוא מוגברים במפעלי "כור קרמיקה", דבר, 16 ביוני 1977
  40. ^ ראו: ה. בן-עדי, הקירמיקה הישראלית מבוקשת בחו"ל, מעריב, 12 באוגוסט 1954
  41. ^ ראו: ה. בן-עדי, הקירמיקה הישראלית מבוקשת בחו"ל, מעריב, 12 באוגוסט 1954
  42. ^ ראו: שמעון גילמן, מפעל הקרמיקה ‭"‬חרסה‭"‬ עומד לשווק תוצרתו בחוץ-לארץ, דבר, 17 במרץ 1955
  43. ^ ראו: מפעל הקרמיקה "פלקרמיק" בסימן התפתחות, חרות, 21 במרץ 1961
  44. ^ ראו: חיים ביאור, "כור קרמיקה" מגדילה המכירות אך עדיין נושאת הפסדים, דבר, 12 בדצמבר 1983
  45. ^ ראו: י. בן עם, קרמיקה - וציונות, מעריב, 6 במרץ 1988
  46. ^ ראו: חיים ביאור, "כור קרמיקה" מגדילה המכירות אך עדיין נושאת הפסדים, דבר, 12 בדצמבר 1983
  47. ^ ראו: יצחק מרידר, חשש מפיטורים ב"נעמן" בשל ייבוא מתחרה, דבר, 16 בפברואר 1983
  48. ^ ראו: אורי גינוסר, תעשייה, מעריב, 1 בפברואר 1988
  49. ^ אליהו בורוכוב, חיסול חברת העובדים, עיונים בתקומת ישראל 18, כרך 18, (2008) עמ' 161
  50. ^ ראו: נ. שקל, קרמיקה דקורטיבית כפר מנחם, על המשמר, 30 בדצמבר 1966
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

25377488תעשיית הקרמיקה בישראל

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=תעשיית_הקרמיקה_בישראל&oldid=611759"