התעמולה הנאצית
התעמולה הנאצית הייתה חלק מרכזי מפעולותיה של המפלגה הנאצית בדרכה לרכוש את אהדתם של המונים בגרמניה ומחוצה לה. ובהיותה כזאת, היא נכחה באופן בולט בחיי היומיום ברייך השלישי. תעמולה זו הייתה חובקת כל. היא כללה שימוש באמצעים טכנולוגיים חדישים לזמנם - הרדיו והקולנוע, כמו גם בעצרות המונים, בדגלים ובסמלים, ליצירת שפה חזותית ורעיונית ייחודית לנאציזם, שמטרתה - השלטת אורח המחשבה הנציונל-סוציאליסטי על כל הכפופים למרוּת הרייך השלישי, בכל היבט של חייהם.
התועמלנים הראשיים של המפלגה הנאצית היו אדולף היטלר, מנהיגה של המפלגה, ולאחר מכן פיהרר גרמניה, שהגה את הרעיונות הבסיסיים של התעמולה, שר התעמולה יוזף גבלס, שהיה בין המיישמים האדוקים והקנאים של תורתו של היטלר, ושמערכת התעמולה שיצר סייעה למפלגה הנאצית לעלות לשלטון, ולאחר מכן להחזיק בו, תוך חינוך ההמונים הגרמנים למטרות המפלגה, ובמידה פחותה בהרבה האנס פריטשה.[1]
התעמולה הנאצית סבבה סביב מרכיבים עיקריים אחדים. שניים מהם, והעיקריים שבהם, היו טיפוחו של "מיתוס הפיהרר" לפיו היטלר הוא המושיע המיסטי, שנשלח על ידי "האל" להושיע את גרמניה בעת צרתה, וכי הוא אדם המגלם את כל התכונות הטובות, ואינו מסוגל לשגות; וכן הטפה אנטישמית שיטתית ורצחנית כנגד היהודים. מרכיבים אלו, כשהם שלובים יחדיו, היו בין הגורמים המרכזיים שאיפשרו את ביצועה של השמדת היהודים ההמונית בשטחי הכיבוש הנאציים.
רקע היסטורי - מפלגות המונים באימפריה הגרמנית ובאוסטריה
התעמולה הנאצית סבבה סביב דמותו של היטלר. במידה רבה מאוד היא פרי יצירתו. הוא שהעניק לה את אופייה ואת מרכיביה הייחודיים. תעמולה זו נמשכה כל עוד היה היטלר בחיים, ונפסקה כמעט מיד לאחר מותו. את הבסיס הרעיוני לתעמולה, ואת הרקע ההיסטורי לרעיונות אלו, יש למצוא בקורות ילדותו ונעוריו של היטלר, ברקע התרבותי והאידאולוגי אליו נחשף בשנות חייו הראשונות בווינה ובמינכן באוסטריה-הונגריה ובאימפריה הגרמנית שלפני מלחמת העולם הראשונה.
היטלר נולד בכפר בראונאו אם אין שבאוסטריה. בין 1907 ל-1913 גר בווינה כשהוא מתפרנס בדוחק מציור גלויות, וחי ב"מקלט לגברים". במאי 1913 היגר למינכן. באוגוסט 1914 התגייס לצבא הגרמני ושירת במלחמת העולם הראשונה.
האימפריה הגרמנית והאימפריה ההבסבורגית בשנים אלו, היו משטרים מלוכניים בעלי צורה מתונה של פרלמנטריזם שעם כל חוסר השפעתו היחסית על מדיניות הממלכה, שימש כבמה סוערת להצגתן של האידאולוגיות החדשות והמסעירות שהתפתחו במאה ה-19 - הלאומיות, הסוציאליזם והקומוניזם. וינה באותם הימים הייתה עיר קוסמופוליטית, מרכז לאידאולוגיות, למפגש בינלאומיים שונים וצורות מחשבה שונות. אל מול המון הלאומים שהתאחדו לאימפריה האוסטרו הונגרית, הגרמנים, עד לשלב מסוים האיטלקים, ההונגרים, היהודים והסלאבים על כל עממיהם - פולנים, צ'כים, סלובקים, רותנים, סרבים, קרואטים ורבים אחרים, ניסה היטלר למצוא את ייחודו, את הגורם המבדיל בינו ובין אבק האדם שהסתופף לצידו במקלט הגברים. במיין קאמפף כתב כי "שנאתי את מערבולת הגזעים שהשתלטה על הבירה. שנאתי את כל ערבוביית העמים הזאת של צ'כים, פולנים, רותנים, סרבים וכולי. ובתוכם זו אבחת החרב המתהפכת של האנושות - היהודים".[2]
הסוציאליזם היה התנועה המרכזית, החשובה, והדינאמית ביותר שבין אלו שהתחרו ברחוב הווינאי והגרמני. המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה ואחותה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית האוסטרית היו מפלגות המונים, שהצליחו לסחוף את מעמד הפועלים במדינותיהן, תוך שימוש בשיטות תעמולה מודרניות לזמנן. על אף שהיטלר הודה כי נמשך כבחבלי קסם אל תנועת ההמון, נראה לו כי תנועות אלו בוגדות בתנועה הלאומית הגרמנית, וכי הדגש שהם שמים על המעמד אל מול הלאום אינו כפי רוחו. בספרו מיין קאמפף כינה את המפלגה הסוציאל-דמוקרטית - "הזונה מוכת השחין המתעטפת בצדקה חברתית ואהבת אחים".[3]. עם כל זאת, היה היטלר קשוב לתעמולה הסוציאליסטית, וידע לזהות את עיקריה.
התנועות הלאומיות הגזעניות משכו אף הן את היטלר. שתי המדינות רחשו ממפלגות קטנות, גזעניות, בעלות אידאולוגיה פאן גרמנית. כתביהם של הוגים כיוסטון סטוארט צ'מברליין והפרוטוקולים של זקני ציון שמשו בערבוביה לצד כתבים שתיארו בפרטי פרטים את היהודים רבי האון, הדומים לקופי אדם, המטמאים את העלמות הגרמניות הבלונדיות. היטלר לא משך את ידו מכתבים אלו, וזרם אנטישמי זה היה אף הוא, במידה מסוימת, מרכיב עיקרי של התעמולה הגרמנית בעידן הנאצי.
עם כל זאת, ההשפעה הגדולה ביותר על היטלר, הן מבחינה מחשבתית, והן כתועמלן, הייתה לפעילי המפלגה הנוצרית-סוציאלית. מפלגה זו שלטה באותם הימים בעיר וינה ובפרלמנט האוסטרי תחת הנהגתו של קרל לואגר, ראש העיר הווינאי הכריזמטי והאנטישמי. לואגר השתמש לצרכיו בסוציאליזם, בדת ובלאומיות, וידע כיצד לכבוש את לב ההמון כתועמלן. היטלר הצעיר הביט בעין בוחנת ובהערצה על לואגר. רבים מהמאפיינים של שלטונו של לואגר בווינה ימצאו את דרכם אל התעמולה הנאצית. כך למשל ייסד לואגר את "גדודי הנערים הנוצרים סוציאלים", תנועת נוער שכללה שימוש במדים, דגלים ותזמורות, מאפיינים שיהיו לימים מזוהים עם התעמולה הנאצית, שעשתה שימוש מסיבי בילדים מכל הגילים, כמו גם בסמלים, בדגלים ובתזמורות.[4]
היטלר הביט בתנועות אלו, למד והפנים את לקחיו. בספרו, מיין קאמפף סיכם את תפקידה של התעמולה במילים אלו[5]:
אל מי פונה התעמולה? אל האינטליגנציה המדעית או אל ההמונים הנבערים? עליה לפנות תמיד רק אל ההמונים! תפקידה של התעמולה אינה בחינוכו המדעי של הפרט, כי אם בהכוונת ההמונים אל עובדות, מאורעות, צרכים וכיוצא בזה, במטרה להביאם לשדה ראייתו של ההמון... על התעמולה לפנות בראש ובראשונה אל הרגש, ורק במידה ידועה אל השכל... כל התעמולה חייבת להיות מופנית אל ההמון ועליה להתאים את רמתה הרוחנית ליכולת תפיסת ההמון אליו היא פונה... יכולת התפיסה של ההמון היא מוגבלת, הבנתם מזערית, ויכולתם לסלוח היא רבה. כתוצאה מכל אלו, על התעמולה היעילה להגביל עצמה רק לכמה נקודות ולהשתמש בהן כסיסמאות עד שאף האדם האחרון יוכל לדמיין במה הכוונה במילים אלו...
המפלגה הנאצית - ימים ראשונים
בספטמבר 1919 ביקר היטלר באספה של מפלגת הפועלים הגרמנית במינכן. באספה זו התכנסו 25 איש במרתף בירה, והתווכחו על פוליטיקה. בתוך ארבע שנים הפך מועדון ויכוחים זה של בית הבירה, למפלגה מובילה שניסתה ליטול בכוח את השלטון בבוואריה ולאחר עשר שנים נוספות, למפלגת השלטון בגרמניה כולה. השילוב של התנאים הייחודיים החברתיים והכלכליים של רפובליקת ויימאר אין בכוחו להסביר תופעה זו במלואה, ויש לקחת בחשבון את התעמולה ואת כוחו של היטלר כתועמלן.
המפלגה הקטנה החלה בארגון אסיפות המונים. אסיפות אלו כללו שימוש חלוצי בדגלים ובתזמורות. צבעי המפלגה - אדום ושחור לקוחים בחלקם מהדגל הקיסרי הגרמני הישן. דגל המפלגה נושא את הסמל המיסטי בעל האפקט המהפנט[דרושה הבהרה] - צלב הקרס. ההצדעה במועל יד כסימן מאחד. המדים, סרט הזרוע, החולצה החומה, הקריאה "הייל", "זיג הייל" ולאחר מכן "הייל היטלר". כל אלו חידושים שחידש היטלר עצמו בימיה הראשונים של המפלגה. היטלר הבין כי יש לפנות אל ההמון, להפוך את היחיד לחלק מן ההמון, ולהפעיל ולגרות את ההמון באופן בלתי פוסק. השילוב של הרעיונות הפשוטים - "בוגדי נובמבר", "הסכין בגב", "עבדות הריבית", "היהודי הוא האויב", עם הסמלים והדגלים יצר הלך רוח משמעותי, שנסחפו רבים אחריו.
בכל אלו לא היה די. מאפיין עיקרי של התעמולה הנאצית הוא הטרור. הפניית ההמון כלפי האויב, ורדיפתו הפיזית. לצד הארגון ה"אזרחי", עמדה תמיד מיליציה חמושה של בעלי אגרוף, ה-SA עליה פיקד ידידו הטוב של היטלר, ארנסט רהם. תפקידם היה לשמור על האחידות והסדר במפגשי הנאצים, כמו גם לפוצץ את מפגשי המפלגות היריבות.
לצדו של היטלר החלו עולים תעמלנים, ועד מהרה התבלט ביניהם יוזף גבלס, סטודנט למדעי הרוח שנסחף אחר היטלר ותעמולתו, והיה עד מהרה לתועמלן הבולט בין אנשי המפלגה, שני אך להיטלר עצמו.
התעמולה הנאצית בימי רפובליקת ויימאר
לאחר הפוטש בבית הבירה הגיע היטלר למסקנה, כי את השלטון במדינה ייקח לא בכוח הזרוע, כי אם בשימוש בכליה של רפובליקת ויימאר, בדמוקרטיה ובפרלמנטריזם כנגדה. בכל אלו שימשה התעמולה ככלי מרכזי.
הגורמים החברתיים המרכזיים באימפריה הגרמנית, השמרנים והסוציאל-דמוקרטים, היו חסרי אונים כנגד שיטות התעמולה החדשות שהביא עמו היטלר מימין, וכנגד התעמולה הקומוניסטית המודרכת על ידי מוסקבה משמאל. טכניקות חדשות אלו של תעמולה טוטאלית היו מעבר לתפיסתם או להישג ידם של השמרנים והסוציאל-דמוקרטים, שנטו לדבוק במורשת ובמסורת, כשהם פונים לקהל מבוגר ולאינטליגנציה. השימוש הנאצי והקומוניסטי בנוער, במצעדים ובתזמורות, בסרטי זרוע, בצבע האדום, ובתנועה הבלתי פוסקת, היווה מכה בלתי צפויה לאנשי המפלגות המסורתיות. התעמולה הקומוניסטית שכינתה את הסוציאל-דמוקרטים "סוציאל פשיסטים" והתעמולה הנאצית הבוטה, החוזרת על הסיסמאות הפשוטות והקליטות, נותרו ללא מענה. שני הזרמים כאחד ביקשו להביא לחיסולה של הרפובליקה הדמוקרטית, והחלפתה במשטר טוטליטרי לפי רוחם.
קונרד היידן כותב בספרו על תקרית שאירעה בשנת 1928 בה הופיעו נאצים לנאומו של גוסטב שטרזמן כשבשערותיהם משולבים פסי אלומיניום רמז לנאומו של שטרזמן בו דיבר על "פס הכסף הנראה באופק", ומשפרובוקציה זו לא היה די בה, פוצצו את האספה באמצעות שירת ההמנון הלאומי, אליה חייבים היו להצטרף כל הנוכחים. לשיטות תועמלניות ברוטליות אלו לא היה מענה ראוי מצד השמרנים או הסוציאל-דמוקרטים.
היטלר ואנשיו עשו שימוש חלוצי בטכנולוגיה של אותה התקופה, ברדיו בקולנוע ובמטוס. את מסעי הבחירות הגורליים של 1931–1933 ליוו מסעות תעמולה בהן טס היטלר במטוס מקצה אחד של המדינה עד קצה, ונאם בפני ההמונים. היטלר נאם במאות אסיפות המונים, לעיתים מול עשרות אלפי אנשים במשך ימים ספורים, דבר שלא היה מתאפשר בתקופה שלפני המטוס, שלא עלה על דעת יריביו, ושאיפשר לו חשיפה בלתי אמצעית בפני מיליוני גרמנים, בערים הגדולות ובערי השדה. גבלס והיטלר הבינו את כוחם של אמצעי התקשורת החדישים. אורי אבנרי בספרו "צלב הקרס", בו הוא מנתח את התעמולה הנאצית, מספר על מקרה בו סירב אחד מיריבי המפלגה להופיע בעימות מול גבלס. גבלס לקח נאום מוקלט של אותו יריב, והשמיע קטעים ממנו, תוך שהוא עונה תשובה משלו לכל קטע מוקלט.
את התעמולה הנאצית של אותם הימים השלימה הופעתם של שלושה עיתונים - "דר שטירמר" האנטישמי והארסי, בעריכת הפורנוגרף יוליוס שטרייכר, ה"פולקישר ביאובכטר" (הצופה העממי), עיתונה של המפלגה, ו"דר אנגריף" ה'מתון' יותר, שבשליטת גבלס. רכישתם של עיתונים אלו הייתה צעד מכריע בהתקדמותה של המפלגה ממפלגה בווארית ננסית אל מפלגת המונים כלל גרמנית.
את התעמולה הנאצית אפיינו המצעדים, התהלוכות, הנאומים, התנועה הבלתי פוסקת, אך כל אלו שימשו ככלי להעביר את התכנים - היהודי הוא האויב, היטלר הוא המושיע. על פי איאן קרשו בספרו המיתוס של היטלר, שימשו מסעות התעמולה במהלך מערכות הבחירות האחרונות ברפובליקת ויימאר, ובמיוחד מסע הבחירות בו התמודד היטלר אל מול פאול פון הינדנבורג על נשיאות גרמניה, לקידום "המיתוס של היטלר". קרשו מסכם את השפעת התעמולה במילים אלה[6]:
ההשפעה החזותית של התעמולה הנאצית הייתה מהממת. בכל רחבי גרמניה הופיעה בימים האחרונים לפני הבחירות, בניגוד מודע לצבעוניות כרזות התעמולה של המפלגות האחרות, כרזה שהציגה את ראשו של היטלר על גבי רקע שחור לגמרי. סיסמאות קצרות הלמו את המסר שהצבעה בעד היטלר היא הצבעה בעד שינוי; הצבעה בעד הינדנבורג היא הצבעה בעד הסטטוס-קוו. הבחירות הוצגו כתחרות בין הדמות הייצוגית של ה"שיטה" של ויימאר, לבין מנהיגה של גרמניה החדשה, הצעירה
התעמולה הנאצית ברייך השלישי
משרד התעמולה
ערך מורחב – משרד הרייך לתעמולה ולהשכלת העם
החשיבות שייחס היטלר לתעמולה, הביאה אותו ליצור "משרד תעמולה" (משרד הרייך לתעמולה ולהשכלת העם - Reichsministerium für Volksauflärung und Propaganda), כחודש לאחר כניסתו לתפקיד הקאנצלר, ב-5 במרץ 1933, ולהעמיד בראשו את יוזף גבלס. משרד זה קיבל את הפיקוח האבסולוטי על כל אמצעי התקשורת ברייך השלישי. למשרד היו שבע מחלקות - מנהלה; תעמולה; רדיו; עיתונות; קולנוע; תיאטרון; השכלה לעם.
לא ניתן היה להפיק סרט קולנוע, או להוציא לאור עיתון, מבלי לקבל אישור מוקדם ממשרד התעמולה לתכנים.
הרדיו, המדיום ההמוני החדיש והמשפיע ביותר באותה התקופה, היה מונופול של המדינה עוד בימי רפובליקת ויימאר. לאחר עליית הנאצים לשלטון שימש הרדיו ככלי למתקפת תעמולה בלתי פוסקת. על פי יוזמתו של גבלס פותח רדיו זול שכונה פולקסאמפפנגר ("מקלט העם") שבכוונה תוכנן כך שהוא לא קלט ערוצים של גלים קצרים ויצרני המכשיר נמנעו מהמנהג, המקובל בקרב יצרני מכשירי רדיו בתקופה זו, לסמן את מיקומם המשוער של התחנות האירופאיות העיקריות על סקלת כוונון התחנות. בדרך כלל סומנו רק תחנות גרמנית (ומאוחר יותר, לאחר האנשלוס, אוסטריות). ההאזנה לתחנות זרות נאסרה, והמוני הגרמנים נאלצו לשמוע אך ורק את גרסתם התעמולתית של היטלר וגבלס. שטיפת מוח בלתי פוסקת זו נמשכה 12 שנים.
העיתונות נשלטה על ידי הנאצים באופן ישיר. חוק חדש מ-4 באוקטובר 1933 הכפיף את העיתונים לצנזורה מחמירה, וקבע קריטריונים לפיהם יוכלו לעבוד בעיתונאות רק אנשים "ממוצא ארי" שאינם נשואים ליהודיות. עד 1937 עברו כל העיתונים היומיים הגרמנים הגדולים לבעלות נאצית, או שהפסיקו את הופעתם.
הקולנוע אף הוא נשלט על ידי משרד התעמולה. לאחר עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933 שלט בחברת הקולנוע הגרמנית הגדולה UFA שר התעמולה יוזף גבלס. במאים כפריץ לאנג, אשר היו מזוהים עם החברה, נאלצו להימלט מגרמניה. במהלך שנות ה-30 הפיקה UFA סרטים מוזיקליים קלילים, לצד תעמולה אנטישמית בוטה. בשנת 1937 רכשה המפלגה הנאצית, באמצעות חברת אחזקות, 72% ממניות UFA, ובשנת 1942 הולאמה החברה כליל, בצו אשר הלאים את כל תעשיית הקולנוע ברייך השלישי.
הקולנוע ברייך השלישי שימש כמדיום רב עוצמה לשליטה בהמונים. במאים כלני ריפנשטאהל ופייט הרלן קידמו את מערכת הדימויים של המפלגה הנאצית באופן רב עוצמה, בסרטיהם ששודרו להמונים, בשעה שסרטים זרים נאסרו לרוב. סרטה של ריפנשטאהל ניצחון הרצון שהנציח את ועידת המפלגה בנירנברג ב-1934 נחשב לאחד מסרטי התעמולה המשפיעים ביותר שנוצרו אי פעם. סרטו של הארלן, היהודי זיס הפיץ גם הוא ראיית עולם אנטישמית קיצונית. גבלס יצר את הסרט טיטניק (סרט, 1943) על מנת לחזק את המורל הלאומי.
התוצאה של השליטה הנאצית הבלתי פוסקת באמצעי התקשורת, הייתה כי התעמולה הנאצית, על מסריה הקליטים והחוזרים על עצמם, הייתה לאמת היחידה, והוחדרה לתודעתם ולתת-תודעתם של הגרמנים באופן מחושב ורציף. ראיית העולם הגזענית והאנטישמית של המפלגה הפכה לדומיננטית לחלוטין בשיח הציבורי בגרמניה.
אמצעי התעמולה של המדינה
שיאה של התעמולה הנאצית היה במפגני ההמונים במהלך הכינוס השנתי של המפלגה הנאצית בנירנברג. לני ריפנשטאהל הנציחה בסרטה ניצחון הרצון את המפגן בשנת 1934. את הגעתו של היטלר אל המקום בדרך האוויר, את מאות אלפי הצופים, את עשרות אלפי הנאצים במדים הצועדים בצעדי האווז, את דגלי המפלגה, את הנערים. בשנת 1935 הוסיף אלברט שפאר לכל אלו אלמנט נוסף, הקפתו של האצטדיון בו התרחש המפגן בזרקורי הגנה אווירית שנלקחו מן הלופטוואפה. האפקט כונה על ידי הצופים הנדהמים "קתדרלה של קרח". הפגנה זו של עוצמה הייתה בעלת השפעה רבה הן בגרמניה והן מחוצה לה. המפגנים נערכו מדי שנה עד לשנת 1938, כשהם הולכים ומקבלים סממנים צבאיים, ומתווספים אליהם טיסות ראווה של מטוסים ומצעדי טנקים, ככל שחימושה של גרמניה התאפשר.
שפאר, אדריכלו האישי של היטלר, נדרש על ידי היטלר לבנות מחדש את ברלין, כשהמטרה היא בראש ובראשונה תעמולתית. אולם כינוסים ענק בעל כיפה, שער ניצחון כביר, שדירה ענקית שמשני צדדיה תותחי שלל, היו רק חלק מן האלמנטים שתוכננו. כן תוכנן אצטדיון ענק בנירנברג בעל מקום ל-400,000 איש. אצטדיון זה אמור היה להיות כה גדול, עד שהצופים אמורים היו להיעזר במשקפות על מנת לראות את המתרחש על הרחבה. מבנים אלו לא נבנו מעולם.
האולימפיאדה בברלין בשנת 1936 שימשה אף היא כר נרחב לתעמולה. אף היא לוותה בסרט של ריפנשטאהל, "אולימפיה" שהציג את אידיאל הגזע הגרמני בטהרתו, בדמותם של המתחרים הבלונדים, השריריים ותכולי העיניים. ברלין נוקתה מכרזות גזעניות ומהסממנים הבוטים יותר של התעמולה הנאצית, והציגה מראית פנים ידידותית למתחרים, תוך הדגשה של העוצמה והנעורים שהביא עמו, כביכול, המשטר הנאצי. את השורה קלקל האצן ג'סי אוונס, שחור העור, שזכה בכמה מן המקצים, והביא לכך שהיטלר, שישב במקום בולט בתא הכבוד, עזב את האירוע בבושת פנים.
גרמניה הנאצית זיהתה את הטלוויזיה, שאך הומצאה, כמדיום תעמולה מעולה והייתה חלוצה בשימוש רחב היקף בשידורי טלוויזיה (תחנת הטלוויזיה הממשלתית הייתה למעשה תחנת הטלוויזיה הראשונה בעולם ששידרה על בסיס קבוע עם לוח שידורים מתוכנן מראש) ועודדה מפעלים לייצר מכשירי טלוויזיה במחיר שווה לכל נפש. מספר חברות ייצרו את המקלט Volkfernseher, ששווק במחיר 650 רייכסמרק. שידורי הטלוויזיה שודרו לכל גרמניה, אך מכשירים פרטיים היו בעיקר בברלין, בשאר המדינה ובארצות הכבושות הוקמו אולמות לצפייה בשידורי הטלוויזיה. בספטמבר 1942 הוקם משדר של הטלוויזיה הגרמנית בראש מגדל אייפל[7].
האדרת דמותו של היטלר
מטרה מרכזית לתעמולה הנאצית הייתה "המיתוס של היטלר" - פולחן אישיות יוצא דופן בהיסטוריה. הסגידה להיטלר כאילו היה אל, המיתוס של האדם שעלה מההמון, חייל פשוט בחפירות מלחמת העולם הראשונה, כמבטא את תמצית מהותו של העם הגרמני, המיתוס של הפיהרר כאדם פשוט, אוהב ילדים, בעל אהבה רוחנית לאופרות ולמוזיקה של ואגנר, שהוא שהצליח להעיר את האומה, ולהקימה מן השפל שאליו הביא אותה הסכם ורסאי, הוחדר לראשי הגרמנים בכל אופן ובכל הזדמנות. מסע תעמולה עקשני ואינטנסיבי זה (שכלל אף אלמנטים כנטיעת "תרזות היטלר" בכפרים, סיומן של שיחות פרטיות ומכתבים פרטיים בברכת "הייל היטלר", הופעתו של היטלר כמעט על כל בולי הדואר, ונוכחותו המתמדת בכרזות, במשדרי רדיו ובסרטי התעמולה בקולנוע) יחד עם הצלחות המשטר בתחומי הפנים ובתחום מדיניות החוץ, ולאחר מכן, עד לשנת 1941, הצלחותיו הצבאיות, הביא לאמונה כמעט מיסטית של האדם הגרמני מן השורה בכוחו ובעוצמתו של היטלר, ובהיותו אדם טוב ומיטיב היודע את הדרך שבה על העם הגרמני ללכת.
גם לאחר התבוסה בקרב סטלינגרד בשנים 1943–1945 משרד התעמולה של גבלס המשיך להחדיר לעם את האמונה בפיהרר ובניצחון הסופי. עוד בשנת 1945 ביים פייט הארלן את הסרט קולברג, שהראה את ניצחון הגרמנים כמעט כנגד כל הסיכויים בקרב היסטורי, סרט שלצילומו הקצו מאות חיילים ומשאבים רבים, בזמן בו אלו היו נחוצים בחזית. עד ליומו האחרון של המשטר המשיכה התעמולה להסביר כי הפיהרר, בגאונותו, יביא לשינוי של הרגע האחרון. אם יהיה זה נשק פלא, או שינוי פוליטי מדהים - כריתת ברית עם מעצמות המערב כנגד הרוסים, או אפילו תפנית אסטרטגית, כיתור הרוסים והשמדתם בשערי ברלין.
תיאור של השפעת תעמולה זו על העם הפשוט ניתן בסרט "הנפילה" (2005) המתאר את ימיו האחרונים של היטלר בבונקר בברלין. הסרט מתאר כיצד הזמין היטלר לבונקר שני רופאים ואחות, על מנת שאלו ידריכו אותו כיצד להתאבד. האחות, שאינה מודעת למטרה שלשמה נקראה אל הבונקר, קוראת אל עבר היטלר משהיא רואה אותו - "פיהרר שלי! חזק את אמונתי בניצחון הסופי!".
תעמולה זו לא פסקה עד התאבדותם של היטלר ושל גבלס. לפי איאן קרשו בחודשיו האחרונים של הרייך השלישי איבדה תעמולה זו את עוקצה, ועם היוודע מותו של היטלר קיבלוהו רבים מבני העם הגרמני במרירות שותקת, שהחליפה את ההערצה.
דמות היהודי בתעמולה הנאצית
המוטיב הבולט השני בתעמולה הנאצית היה הצגת היהודי כתת-אדם, כאויב, וכמי שיש להשמידו. המוטיב החוזר היה הצגת היהודי כחיה מזיקה - כעכבר, או כחיידק המביא למחלות מידבקות.
תעמולה זו הכשירה את הלבבות לקראת השמדת העם היהודי בשואה.
המוביל מבחינה זו היה העיתון "דר שטירמר" אותו ערך יוליוס שטרייכר. עיתון זה הציג בעמודיו הראשונים את דמותו של היהודי מעוקל האף, החמדן, הרוצח והאנס. בשיאו של העיתון הגיעה תפוצתו למיליון וחצי עותקים. שטרייכר נדון למוות במשפטי נירנברג על ביצוע פשעים כנגד האנושות.
תערוכת "היהודי הנצחי" הייתה הגדולה בתערוכות האנטי־יהודיות בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה. היא נפתחה ב-8 בנובמבר 1937 במינכן ובהמשך שנת 1938 עברה גם לווינה וברלין. התערוכה משכה מעל 400,000 מבקרים (מעל 5,000 מדי יום) והוצגו בה בין היתר דגמים גדולים של איברי גוף יהודיים ותצלומים ענקיים של פרצופים ומחוות גופניות "אופייניים לגזע", כמו גם תיאורים של "היהודים בפוליטיקה", "היהודים בתרבות", "היהודים בעסקים" ו"היהודים בקולנוע".
הקולנוע הגרמני הציג אף הוא את היהודי כתת-אדם שיש להשמידו. שני הסרטים הידועים ביותר באנטישמיות הארסית שבהם היו סרטו של פייט הרלן "היהודי זיס" (1940) וסרטו של פריץ היפלר "היהודי הנצחי" משנת 1940. סרטים אלו הביאו לגל של אנטישמיות בכל מקום בו הוצגו, ושימשו ככלי להכשרת הלבבות לקראת רצח העם ההמוני בשואה. "היהודי הנצחי" כלל תמונות שצולמו בגטאות פולין, ובהן הוצג היהודי באור משפיל. קודם לכן, בשנת 1939, יצא לאקרנים סרט התעמולה הנאצית רוברט וברטרם, שהופק כקומדיה קלילה ובוים על ידי היינץ צרלט. היטלר, מצידו, לא ראה בעין יפה את הסרט, שכן הוא הציג את הגרמנים כנוכלים. הסרט גם לא זכה להצלחה של ממש, אולם היווה פריצת דרך לסרטי תעמולה נוספים.
היהודי הוצג בתעמולה הגרמנית כאויב האנושות, והועמד אל מול הגרמני, הארי, שהוא מקדמה ומפתחה של האנושות. הגרמני הוא הלאומי, העובד, היוצר, בעוד שהיהודי הוא הטפיל, האינטרנציונליסט, הניזון מעמלם של אחרים. על פי התעמולה הגרמנית שני האויבים של הפועל הגרמני, הקפיטליסט המנצל אותו, והקומוניסט הרוצה לשעבדו, הם שני פנים של אותו אויב ישן - היהודי.
שימוש מיוחד נעשה בתעמולה על מנת להסוות את זוועות השואה. ב-23 ביוני 1944 הנאצים התירו למשלחת של הצלב האדום לבקר בגטו טרזיינשטט על מנת להפריך את השמועות על הגורל לו זוכים באי המחנה. המחנה היה אך תחנת מעבר ליהודי מערב אירופה בדרכם להשמדה באושוויץ ובטרבלינקה, אך אלו ששהו בו תקופת מה בטרם עלו על הטרנספורט, זכו לתנאים קשים של רעב, השפלה ויחס בלתי אנושי. במאמץ מתואם הוקמו חנויות ובתי קפה דמה, על מנת להראות את הרווחה בה חיים היהודים, אל מול משטר הקיצוב בו היו נתונים הגרמנים בשלהי המלחמה. האורחים נהנו מהופעת אופרה של ילדים "ברונדיבר", שנכתבה בידי הנס קראסה. הנאצים סברו כי הזיוף היה כה מוצלח, עד שהחליטו ליצור סרט תעמולה. הסרט, "הפיהרר מעניק עיר ליהודים", צולם החל מאוגוסט 1944. הבמאי היה הבמאי היהודי המפורסם קורט גרון. מטרת הסרט הייתה להראות עד כמה היטיב משטרו של היטלר עם היהודים. לאחר צילום הסרט נשלחו רוב השחקנים, אנשי הצוות, ואף הבמאי, אל מותם במחנה ההשמדה אושוויץ. הסרט לא הוקרן מעולם, אך קטעים ממנו שמשו בתעמולה הנאצית, וחלקם שרדו.
הערכתה של התעמולה הנאצית
נאמר כי התעמולה הנאצית לא הייתה תחליף לאלימות, אלא אחד ממרכיביה[8]. בית הדין הבינלאומי לפשעי מלחמה שישב בדין במשפטי נירנברג הכיר בכך, כאשר הגיש אישומים כנגד התועמלנים המובילים - יוליוס שטרייכר, הנס פריטשה, אלפרד רוזנברג באשמת פשעים כנגד האנושות. שטרייכר ורוזנברג נדונו לעונש מוות. שני העיקריים מהוגיה של התעמולה הנאצית, היטלר וגבלס, התאבדו על מנת שלא לעמוד למשפט על פשעיהם.
תרומתו הייחודית של גבלס לתעמולה, הרעיון כי יש לחזור על שקר מספר רב של פעמים עד שייקלט בתודעת הציבור כאמת, נקראת כיום "תעמולת גבלס", וקיימת מוסכמה כי תעמולה מעין זו אינה לגיטימית במסגרת מסעי תעמולה פוליטיים, אם כי לעיתים נעשה בה שימוש, וההאשמה בדבר שימוש ב"תעמולת גבלס" היא האשמה רווחת בשיח הפוליטי.
התעמולה הנאצית הייתה כה רבת עוצמה, ויצרה במהלך תקופת קיומה הקצרה מערכת ברורה ומושכת של סמלים, דימויים ואסתטיקה, עד שיש המצביעים על קיומו של כוח משיכה זה עד ימינו. המלומד שאול פרידלנדר, בספרו "קיטש ומוות"[9] מסכם נקודה זו במילים אלו:
הנאציזם ירד מן הבימה, אך הדיבוק שהוא מהווה לדמיון בימינו, והיווצרות הנוסח החדש, המשחזר ומפרש אותו בלי הרף - מעמידים אותנו בהכרח מול שאלה נחרצת: האם תשומת לב זו, הנצמדת אל העבר, אינה אלא הזיית שווא, קסמו של מופע ראווה, איזה גירוש שדים, או שמא נובעת היא מן הצורך להבין; או אולי זהו, שוב ושוב, ביטוי לפחדים סמויים אצל אלה, וביטוי לכיסופים כמוסים אצל אחרים."
לקריאה נוספת
- איאן קרשו, היטלר - היבריס: 1936-1889, תל אביב: הוצאת עם עובד, 2003.
- איאן קרשו, היטלר - נמסיס: 1936-1945, תל אביב: הוצאת עם עובד, 2005.
- איאן קרשו, המיתוס של היטלר - תדמית ומציאות ברייך השלישי, (תרגום: דוד שחם), תל אביב: הוצאת דביר, 1998.
- קונרד היידן, איש מתגרה באירופה (חיי אדולף היטלר), הוצאת צ. לינמן, 1941. (הביוגרפיה הראשונה על היטלר שהופיעה בעברית עוד במהלך מלחמת העולם השנייה).
- ויליאם שיירר, עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי, תל אביב: הוצאת שוקן, 1961.
- יואכים פסט, היטלר - דיוקנו של לא איש, ירושלים: הוצאת כתר, 1986.
- שאול פרידלנדר, קיטש ומוות - על השתקפות הנאציזם, ירושלים: הוצאת כתר, 1985.
- האנציקלופדיה של השואה, הערך "תעמולה נאצית", ירושלים: הוצאת יד ושם ותל אביב: ספרית פועלים, 1990, כרך ה' עמ' 1250.
- דניאלה אוסצקי-שטרן, שקיעת האלים: יוזף גבלס, התעמולה הנאצית והשמדת היהודים בשנה האחרונה של מלחמת העולם השנייה, תל אביב: מורשת, 2012.
- בעז נוימן, להיות ברפובליקת ויימאר, עם עובד, 2007 פרק ד': תעמולת המונים (עמ' 128-164)
קישורים חיצוניים
| עיינו גם בפורטל: | |||
|---|---|---|---|
|
פורטל גרמניה | ||
- ד"ר ש. הראלי, התעמולה הנאצית במזרח, מערכות גיליון 1, אפריל 1940
- צילומים מן הסרט "היהודי הנצחי" בלוויית קטעי קריינות, באתר פרויקט היסטוריית השואה
- מבחר מאמרים בעברית בעניין תעמולה נאצית, באתר מט"ח
- תעמולה, תרבות וחינוך ברייך השלישי, באתר יד ושם
- תרבות וחינוך ברייך השלישי - חפצים, אתר יד ושם
- אתר אינפורמטיבי המכיל גם מידע ויזואלי על התעמולה הנאצית (באנגלית)
- דניאל ליפסון, כך "גויס" התלמוד לתעמולה הנאצית, באתר הספרייה הלאומית, ספטמבר 2017
הערות שוליים
- ^ פריטשה נאשם על חלקו במשטר הנאצי במשפטי נירנברג, וזוכה.
- ^ קונרד היידן "איש מתגרה באירופה" הוצאת צ. לינמן, 1941, עמ' 28
- ^ ויליאם ל. שיירר, עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי, הוצאת שוקן, 1976, עמ' 18
- ^ היידן, שם, 27.
- ^ מובא בספרו של William Halperin, Germany Tried Democracy, הוצאת נורטון, 1968, עמ' 369.
- ^ איאן קרשו, "המיתוס של היטלר", (תרגום: דוד שחם), תל אביב: הוצאת דביר, 1987, עמ' 42.
- ^ טלוויזיה בגרמניה הנאצית
- ^ "האנציקלופדיה של השואה", הוצאת יד ושם וספרית פועלים, 1990, כרך חמישי, עמ' 1250.
- ^ שאול פרידלנדר, קיטש ומוות - על השתקפות הנאציזם, ירושלים: הוצאת כתר, 1985
23188976התעמולה הנאצית