פריץ היפלר
 | |
| לידה |
17 באוגוסט 1909 ברלין, גרמניה |
|---|---|
| פטירה | 22 במאי 2002 (בגיל 92) |
| ידוע בשל | הסרט "היהודי הנצחי" |
| עיסוק | במאי קולנוע |
פריץ היפלר (בגרמנית: Fritz Hippler; 17 באוגוסט 1909 – 22 במאי 2002) היה במאי סרטים גרמני, אשר ניהל את מחלקת הקולנוע במשרד התעמולה של גרמניה הנאצית, תחת פיקודו של יוזף גבלס. הוא מוכר בזכות בימוי הסרט היהודי הנצחי.
ביוגרפיה
ראשית חיים
היפלר נולד וגדל בברלין כבנו של עובד מדינה זוטר. אביו מת ב-1918 כשלחם במלחמת העולם הראשונה בצרפת. הוא התנגד בתוקף לחוזה ורסאי וההשלכות שבאו עמו, כגון הקמת המסדרון הפולני, סיפוח חבל הריין ופירוק גרמניה מנשקה. צעדים אלו נראו בעיניו משפילים ולא מוצדקים, והוא דחה את רעיון הדמוקרטיה של רפובליקת וייאמר.
ב-1925 הצטרף למפלגה הנאצית והוא בן שבע עשרה בלבד. כעבור שנתיים ב-1927 הפך לחבר בליגת הסטודנטים של המפלגה הנציונל-סוציאליסטית. לאחר מכן למד משפטים בהיידלברג ובברלין. היה חבר במועדון הטאוטוני ללחימה בהיידלברג ובמועדון הלחימה "ארמיניה" בברלין. ב-1932 הפך לדובר המחוזי של ליגת הסטודנטים. ב-1933 מונה להיות מנהיגה של ליגת הסטודנטים במחוז ברלין-ברנדנבורג.
היפלר היה תומך נלהב של זרם האקספרסיוניזם. כמנהיגה של ליגת הסטודנטים בברלין ארגן תערוכה באוניברסיטת הומבולדט עבור ציירים אקספרסיוניסטים, פעולה שבגינה ננזף בחריפות בידי האידאולוג הנאצי אלפרד רוזנברג.
ב-1932 סולק היפלר מאוניברסיטת ברלין בגלל השתתפותו בכנסים פרו-נאצים אלימים. ב-19 באפריל 1933 ביטל שר החינוך של גרמניה הנאצית ברנהרד רוסט את כל הצעדים המשמעתיים שננקטו כנגד סטודנטים בשל אינטראקציות כלשהן עם ליגת הסטודנטים הנאצים, ובכך שב היפלר ללימודיו.
ב-22 במאי 1933 נאם היפלר בברלין וקרא לסטודנטים לפתוח בצעדה מרחוב אורניינבורגר לכיוון כיכר האופרה שם התקיימה באותה העת מדורה לשם שריפת ספרים. ביוני אותה שנה השתתף היפלר בכנס אלים סמוך למתחם הבורסה כנגד אלפרד הוגנברג, שר האוצר ויריבו של היטלר, מפציר בהיטלר להסיר אותו מתפקידו ומסמכותו.
היפלר היה מעורב במספר ויכוחים לגבי מדיניותה של גרמניה הנאצית בנוגע לאומנות. הוא היה שבע רצון מהעמדות האנטישמיות שהיו נהוגות באותה העת אשר הובילו לסילוקן של יצירות אומנות רבות הנוצרו בידי אמנים יהודים ממוזיאונים ומתערוכות. עם זאת בכנס של ליגת הסטודנטים שהתקיים ביולי 1933 בברלין הוא ביקר בחריפות את פעולותיהם של כמה מהמעגלים הנאצים הפנימיים יותר כנגד אמנים גרמנים מודרניים כגון אמיל נולדה, ארנסט ברלך וקבוצת האמנים "הגשר", שיצירותיהם הוגדרו בידי המשטר כאומנות מנוונת. אף על פי שגבלס העריץ את נולדה, הוויכוח הסתיים כאשר ידו של אלפרד רוזנברג בעליונה והמדיניות נותרה כפי שהיא.
ב-1934 קיבל דוקטורט לפילוסופיה מטעם אוניברסיטת היידלברג יחד עם ארנולד ברגסטרסר עבור עבודתם המשותפת, "המדינה והחברה תחת מחשבתם של ג'ון סטיוארט מיל, קרל מרקס ופאול דה לגארד. תרומה למחשבה הסוציולוגית של זמננו"[1].
קריירה קולנועית
לאחר שקיבל את תואר הדוקטור שלו ב-1934 מונה היפלר למרצה באוניברסיטת המדיניות הגרמנית בברלין. ב-1936 החל לעבוד כעוזרו של האנס וויידמאן ועסק בעיקר בהפקת יומני קולנוע, אשר בוימו במשרדי הרייך לתעמולה ולהשכלת העם, שם למד על סרטים דוקומנטריים וכיצד להכינם. בינואר 1939 קודם למשרתו של וויידמן, ובאוגוסט אותה שנה מונה על ידי גבלס לראש המחלקה הקולנועית של משרד התעמולה, תפקיד שהפך אותו לאחד אנשי הציבור החשובים ביותר במשרד התעמולה הנאצי, שני רק לגבלס. באוקטובר 1942 הפך להיות בעל השליטה הראשי על מחלקת הקולנוע ואחראי על הפיקוח והבימוי של כל הסרטים הגרמנים אשר יצאו לאקרנים.
ב-1938 קודם היפלר לדרגת האופטשטורמפיהרר. לפי פייט הרלן, אהב מאוד ללבוש את מדיו.
במסגרת תפקידיו המדיניים המשיך היפלר להפיק סרטים. בשנים 1939–1940 היה אחראי להפקת הסרט "הקמפיין בפולין" אשר רץ תחת הכותרת "טבילת האש". ב-1940 היה אחראי לתכנונו ובנייתו של הסרט "היהודי הנצחי" אשר נחשב בידי רבים לסרט הרדיקלי והגזעני ביותר שהופץ אי פעם. מאמר שפורסם על ידי היפלר במגזין "הסרט" לגבי הפקת הסרט הגדיר יהודים כ"טפילים בקנה מידה של השחתה לאומית". הוא צילם את המקומות השונים בגטו ורשה כדי להציג את הרעב והחולי הגדולים ששררו בהם, תנאים שהבכירים הנאצים עודדו על מנת להגביר את שיעור התמותה. הסרט שימש כהכנה לאוכלוסייה הגרמנית עבור השואה הקרבה ושומש בעיקר עבור מטרות אימון למשטרה הנאצית ולחיילי האס-אס. באותה שנה קיבל היפלר מענק כספי מאדולף היטלר בסך שישים אלף רייכסמארקים כאות הכרה על תרומתו לגדולת הרייך.
בנוסף ליהודי הנצחי ביים היפלר ב-1940 גם את סרט הפרופגנדה הדוקומנטרי "הקמפיין הפולני" העוסק בפלישת הרייך השלישי לפולין וכיבושה ב-1939, ואת הסרט "החזית", סדרה של קטעים קצרים הנועדו לעורר רגשות פטריוטיות ואומץ בחיילים גרמנים אשר נשלחו לחזית המזרחית.
ב-1942 פרסם היפלר ספר על תאוריית הקולנוע בשם "מחשבות על יצירת סרטים" אשר כלל הקדמה בידי אמיל יאנינגס.
ב-1943 קודם לדרגת אובר-שטורמבאנפיהרר.
מחלוקת עם גבלס
לרוב סמך גבלס על פקודיו אך לעיתים קרובות נהג להעביר ביקורת עליהם ועל כישלונותיהם. ב-1939 כתב ביומניו שהיפלר הוא אינטליגנט אך חצוף, ילדותי ו"סותר לחלוטין". הוא נהג להתלונן רבות על חוסר הסדר שבמחלקה הקולנועית. היפלר סבל ככל הנראה מאלכוהוליזם[2], ופוטר על ידי גבלס ביוני 1943 בשל "התנהגות לא הולמת, אלכוהוליזם, ובעיות משפחתיות"[3][4]. מנגד טען היפלר כי פוטר מפני שבחר בתסריטו של אריך קסטנר עבור הסרט מינכהאוזן אף על פי שחלק מספריו ומחזותיו של קסטנר הוחרמו על ידי המשטר הנאצי ב-1933.
לאחר שחרורו הואשם היפלר ב"הכחשה שקרית של מוצא יהודי" ואיבד את דרגותיו כקצין. הוא נשלח לשמש כחייל פשוט בגדוד רגלים רזרבי לאחר שעבר טירונות קרבית של לחימה בהרים. לאחר מכן שוחרר משירות פעיל עד לשנת 1945 בה גויס שוב לשמש כצלם לצורך הפקת יומני קולנוע מהחזית. ב-3 במאי 1945 הוטס להמבורג כשבוי מלחמה של הבריטים.
לאחר המלחמה
בתום מלחמת העולם השנייה נידון היפלר למאסר בן שנתיים. הוא הצליח לשוב לגדולתו כבמאי סרטים מצליח לאחר שחרורו מהכלא. ב-1982 התראיין אצל ביל מוירס מרשת סי. בי. אס. בסרט דוקומנטרי בשם "הליכה דרך המאה העשרים".
היפלר מת ב-22 במאי 2002 בגיל 92. גולם על ידי השחקן קרי אלווס בסרט "התקוממות" מ-2001, ועל ידי ראלף באוור בסרט "היהודי זיס: סרט ללא מצפון" מ-2010.
פילמוגרפיה
- מילים ומעשים (דוקומנטרי, 1938), במאי
- הקיר המערבי (1939), במאי
- הקמפיין בפולין (1939–1940), במאי
- היהודי הנצחי (1940), במאי
- החזית (1941), במאי
- ניצחון במערב (1941), מפיק
- אוריינט אקספרס (1944), מפיק
הערות שוליים
- ^ Helmut Reichelt, Der Staat der Bürgerlichen Gesellschaft, Nomos Verlagsgesellschaft mbH & Co KG, 2008, עמ' 23–41, מסת"ב 978-3-8452-0700-1
- ^ Felix Moeller, The film minister : Goebbels and the cinema in the Third Reich, Stuttgart: Edition Axel Menges, 2000, מסת"ב 3-932565-10-X
- ^ Ernst Klee, Das Kulturlexikon zum Dritten Reich : wer war was vor und nach 1945, Frankfurt am Main: S. Fischer, 2007, מסת"ב 978-3-10-039326-5
- ^ Eric Rentschler, The ministry of illusion : Nazi cinema and its afterlife, Cambridge, Mass.: Harvard University Press, 1996, מסת"ב 0-674-57639-X
35532782פריץ היפלר