תחנת החלל מיר

תחנת החלל מיר

NSSDC	[1]
צוות	3
שיגור	20 בפברואר 1986–23 בפברואר 1996
חדירה לאטמוספירה	23 במרץ 2001
נפח מדוחס	350 מ"ק
לחץ אטמוספירי	101.3 קילו-פסקל
פריגיאה	354 ק"מ
אפוגיאה	374 ק"מ
מהירות מסלולית	27,700 קמ"ש
זמן הקפה	91.9 דקות
הקפות ליום	15.7
ימים במסלול	5,510
ימים מאוישים	4,592
מספר הקפות	86,331

מיר (רוסית: Мир, שמשמעו "תבל" וגם "שלום") הייתה תחנת חלל של ברית המועצות (ומאוחר יותר של רוסיה), שחגה במסלול לווייני נמוך סביב כדור הארץ בין השנים 1986 ל־2001. מיר הייתה תחנת המחקר הראשונה בחלל שהייתה מאוכלסת באופן קבוע תקופה ארוכה. באמצעות מספר שיתופי פעולה בינלאומיים, היא הפכה לנגישה עבור קוסמונאוטים ואסטרונאוטים של מדינות רבות. במהלך פעילותה ביקרו בה 104 חוקרים מ־12 מדינות. מיר הורכבה במסלול על ידי מספר מודולים ששוגרו בנפרד החל מ־19 בפברואר 1986 עד 1996. התחנה שהתה במסלול עד אשר הוסטה בהנחיה מרחוק למסלול שהוביל להתרסקותה על פני כדור הארץ ב־23 במרץ 2001.

ממדי התחנה הכוללים היו 19 מטרים לאורך, 31 מטרים ברוחב וגובה של 27.5 מטרים.

היסטוריה

מיר הייתה מבוססת על סדרת תחנות החלל סאליוט ששוגרו לפניה על ידי ברית המועצות. היא קיבלה שירות בעיקר מחלליות סויוז רוסיות מאוישות ומחלליות משא מסוג פרוגרס. נחזה שהיא תהיה היעד לטיסות של מעבורת החלל בוראן, שננטשה מאוחר יותר. ארצות הברית תכננה לבנות את תחנת החלל פרידום כמקבילה למיר. לאחר תום המלחמה הקרה שולבו יכולות תחנת החלל מיר של רוסיה ומעבורות החלל האמריקניות. מיר סיפקה מעבדה מדעית גדולה וראויה למגורים בחלל ומעבורות החלל סיפקו משלוחים והרחבה זמנית של אזורי חיים ועבודה, ובכך יצרו את החללית הגדולה בהיסטוריה עם מסה משולבת של 250 טון. מעבורות החלל האמריקניות השתמשו בצווארון עגינה שתוכנן במקור עבור מעבורת החלל הסובייטית בוראן.

מבפנים נראתה המיר כמבוך מכווץ המלא בצינורות, כבלים ומכשירים מדעיים - וחפצים של חיי היומיום, כגון תמונות, ציורי ילדים, ספרים וגיטרה. בדרך כלל אכלסה מיר שלושה אנשי צוות, אך לעיתים שהו בה עד שישה אנשים למשך חודש. למעט שתי תקופות, הייתה מיר מאוכלסת באופן רציף עד אוגוסט 1999.

מסעה בן חמש עשרה השנים של תחנת החלל הרוסית הסתיים ב־23 במרץ 2001, כשמיר נכנסה לאטמוספירה של כדור הארץ קרוב לפיג'י והתרסקה בדרום האוקיינוס השקט. קרוב לתום חייה היו תוכניות שונות לרכישתה על ידי גורמים מסחריים, כנראה כדי לשמש כאולפן הטלוויזיה/הסרטים הראשון במסלול בחלל, אולם תוכניות אלה לא יצאו אל הפועל.

חלקי התחנה

יחידה	תאריך שיגור	כלי שיגור	תאריך עגינה	מסה	משימה	תכלית	היחידה (בודדת)	היחידה כחלק ממערך התחנה
רכיב הליבה	19 בפברואר 1986	טיל פרוטון	-	20,100 קילוגרם	-	מקום מגורים ובקרה על התחנה, הרכיב שאליו התחברו שאר הרכיבים
Kvant-1	31 במרץ 1987	טיל פרוטון	9 באפריל 1987	10,000 קילוגרם	סויוז TM-2	מכשירים מדעיים ומערכות תומכות חיים נוספות
Kvant-2	26 בנובמבר 1989	טיל פרוטון	6 בדצמבר 1989	19,640 קילוגרם	סויוז TM-8	מכשירים מדעיים ומערכות תומכות חיים נוספות
Kristall	31 במאי 1990	טיל פרוטון	10 ביוני 1990	19,640 קילוגרם	סויוז TM-9	הרחבת היכולות המדעיות של התחנה
Spektr	20 במאי 1995	טיל פרוטון	1 ביוני 1995	19,640 קילוגרם	סויוז TM-21	מרחב עבודה ומגורים לאסטרונאוטים אמריקאים
יחידת העגינה	12 בנובמבר 1995	מעבורת החלל אטלנטיס (STS-74)	15 בנובמבר 1995	6,134 קילוגרם	סויוז TM-22	מקום עגינה בטוח ויציב למעבורות החלל
Priroda	23 באפריל 1996	טיל פרוטון	26 באפריל 1996	19,000 קילוגרם	סויוז TM-23	ציוד לחישה מרחוק

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא תחנת החלל מיר בוויקישיתוף

• רן לוי, תחנת החלל מיר, באתר "עושים היסטוריה", 5 באוגוסט 2013 (שידור של הפודקאסט וטקסט מלא שלו)
• מקבץ ידיעות על תחנת החלל מיר, באתר "הידען"
• איתי נבו, התאונה המסוכנת בחלל, במדור "היום לפני במדע" באתר של מכון דוידסון לחינוך מדעי, 25 ביוני 2017
• http://www.russianspaceweb.com/mir.html
• http://www.astronautix.com/craft/mirodule.htm
• Mir-Shuttle:Phase 1 Program Joint Report
• Soviet Space Stations as Analogs - NASA report

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

22341846תחנת החלל מיר