תחנת החלל מיר
 | |
 | |
| צוות | 3 |
|---|---|
| שיגור | 20 בפברואר 1986–23 בפברואר 1996 |
| חדירה לאטמוספירה | 23 במרץ 2001 |
| נפח מדוחס | 350 מ"ק |
| לחץ אטמוספירי | 101.3 קילו-פסקל |
| פריגיאה | 354 ק"מ |
| אפוגיאה | 374 ק"מ |
| מהירות מסלולית | 27,700 קמ"ש |
| זמן הקפה | 91.9 דקות |
| הקפות ליום | 15.7 |
| ימים במסלול | 5,510 |
| ימים מאוישים | 4,592 |
| מספר הקפות | 86,331 |
מיר (רוסית: Мир, שמשמעו "תבל" וגם "שלום") הייתה תחנת חלל של ברית המועצות (ומאוחר יותר של רוסיה), שחגה במסלול לווייני נמוך סביב כדור הארץ בין השנים 1986 ל־2001. מיר הייתה תחנת המחקר הראשונה בחלל שהייתה מאוכלסת באופן קבוע תקופה ארוכה. באמצעות מספר שיתופי פעולה בינלאומיים, היא הפכה לנגישה עבור קוסמונאוטים ואסטרונאוטים של מדינות רבות. במהלך פעילותה ביקרו בה 104 חוקרים מ־12 מדינות. מיר הורכבה במסלול על ידי מספר מודולים ששוגרו בנפרד החל מ־19 בפברואר 1986 עד 1996. התחנה שהתה במסלול עד אשר הוסטה בהנחיה מרחוק למסלול שהוביל להתרסקותה על פני כדור הארץ ב־23 במרץ 2001.
ממדי התחנה הכוללים היו 19 מטרים לאורך, 31 מטרים ברוחב וגובה של 27.5 מטרים.
היסטוריה
מיר הייתה מבוססת על סדרת תחנות החלל סאליוט ששוגרו לפניה על ידי ברית המועצות. היא קיבלה שירות בעיקר מחלליות סויוז רוסיות מאוישות ומחלליות משא מסוג פרוגרס. נחזה שהיא תהיה היעד לטיסות של מעבורת החלל בוראן, שננטשה מאוחר יותר. ארצות הברית תכננה לבנות את תחנת החלל פרידום כמקבילה למיר. לאחר תום המלחמה הקרה שולבו יכולות תחנת החלל מיר של רוסיה ומעבורות החלל האמריקניות. מיר סיפקה מעבדה מדעית גדולה וראויה למגורים בחלל ומעבורות החלל סיפקו משלוחים והרחבה זמנית של אזורי חיים ועבודה, ובכך יצרו את החללית הגדולה בהיסטוריה עם מסה משולבת של 250 טון. מעבורות החלל האמריקניות השתמשו בצווארון עגינה שתוכנן במקור עבור מעבורת החלל הסובייטית בוראן.
מבפנים נראתה המיר כמבוך מכווץ המלא בצינורות, כבלים ומכשירים מדעיים - וחפצים של חיי היומיום, כגון תמונות, ציורי ילדים, ספרים וגיטרה. בדרך כלל אכלסה מיר שלושה אנשי צוות[1], אך לעיתים שהו בה עד שישה אנשים למשך חודש. למעט שתי תקופות, הייתה מיר מאוכלסת באופן רציף עד אוגוסט 1999.
מסעה בן חמש עשרה השנים של תחנת החלל הרוסית הסתיים ב־23 במרץ 2001, כשמיר נכנסה לאטמוספירה של כדור הארץ קרוב לפיג'י והתרסקה בדרום האוקיינוס השקט. קרוב לתום חייה היו תוכניות שונות לרכישתה על ידי גורמים מסחריים, כנראה כדי לשמש כאולפן הטלוויזיה/הסרטים הראשון במסלול בחלל, אולם תוכניות אלה לא יצאו אל הפועל.
חלקי התחנה
| יחידה | תאריך שיגור | כלי שיגור | תאריך עגינה | מסה | משימה | תכלית | היחידה (בודדת) | היחידה כחלק ממערך התחנה |
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| רכיב הליבה | 19 בפברואר 1986 | טיל פרוטון | - | 20,100 קילוגרם | - | מקום מגורים ובקרה על התחנה, הרכיב שאליו התחברו שאר הרכיבים | 
|
|
| Kvant-1 | 31 במרץ 1987 | טיל פרוטון | 9 באפריל 1987 | 10,000 קילוגרם | סויוז TM-2 | מכשירים מדעיים ומערכות תומכות חיים נוספות | 
|
|
| Kvant-2 | 26 בנובמבר 1989 | טיל פרוטון | 6 בדצמבר 1989 | 19,640 קילוגרם | סויוז TM-8 | מכשירים מדעיים ומערכות תומכות חיים נוספות | 
|
|
| Kristall | 31 במאי 1990 | טיל פרוטון | 10 ביוני 1990 | 19,640 קילוגרם | סויוז TM-9 | הרחבת היכולות המדעיות של התחנה | 
|
|
| Spektr | 20 במאי 1995 | טיל פרוטון | 1 ביוני 1995 | 19,640 קילוגרם | סויוז TM-21 | מרחב עבודה ומגורים לאסטרונאוטים אמריקאים | 
|
|
| יחידת העגינה | 12 בנובמבר 1995 | מעבורת החלל אטלנטיס (STS-74) | 15 בנובמבר 1995 | 6,134 קילוגרם | סויוז TM-22 | מקום עגינה בטוח ויציב למעבורות החלל | 
|
|
| Priroda | 23 באפריל 1996 | טיל פרוטון | 26 באפריל 1996 | 19,000 קילוגרם | סויוז TM-23 | ציוד לחישה מרחוק | 
|
|
קישורים חיצוניים
רן לוי, תחנת החלל מיר, באתר "עושים היסטוריה", 5 באוגוסט 2013 (שידור של הפודקאסט וטקסט מלא שלו)- מקבץ ידיעות על תחנת החלל מיר, באתר "הידען"
- איתי נבו, התאונה המסוכנת בחלל, במדור "היום לפני במדע" באתר של מכון דוידסון לחינוך מדעי, 25 ביוני 2017
- http://www.russianspaceweb.com/mir.html
- http://www.astronautix.com/craft/mirodule.htm
- Mir-Shuttle:Phase 1 Program Joint Report
- Soviet Space Stations as Analogs - NASA report
הערות שוליים
