פרוגרס
 | |||||||||
| החללית פרוגרס M-05M עוגנת בתחנת החלל הבינלאומית, 18 ביוני 2010 | |||||||||
| מידע כללי | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| ייעוד | חללית מטען | ||||||||
| יצרן | תאגיד הטילים והחלל אנרגיה | ||||||||
| ארץ ייצור |
 ברית המועצות  רוסיה | ||||||||
| היסטוריית פעילות | |||||||||
| סטטוס | פעיל | ||||||||
| מפעיל |
תוכנית החלל הסובייטית סוכנות החלל הפדרלית של רוסיה | ||||||||
| משגר | סויוז | ||||||||
| טיסה ראשונה | 20 בינואר 1978 (פרוגרס 1) | ||||||||
| ביצועים | |||||||||
| טווח פעולה | מסלול LEO | ||||||||
| עמידות | עד ל-6 חודשים מעוגנת לתחנת חלל | ||||||||
| כושר נשיאה | 2,350 ק"ג | ||||||||
| תרשים | |||||||||
 | |||||||||
| |||||||||
פרוגרס (ברוסית: Прогресс) היא חללית אספקה ומטען רוסית לא מאוישת. במהלך עגינה עם תחנת חלל היא מאפשרת לטייסי חלל לשהות בה ולפיכך הוגדרה על ידי היצרן כחללית מאוישת.[1] החללית נבנתה כנגזרת של חללית הסויוז וכמוה, היא משוגרת לחלל באמצעות משגר סויוז מקוסמודרום בייקונור. החללית שימשה שנים רבות להבאת אספקה לתחנות החלל הסובייטיות במסלול לווייני נמוך, החל מתחנת החלל סאליוט 6, וכיום משמשת לאספקת תחנת החלל הבינלאומית.
הרעיון לבניית חללית אספקה לא מאוישת עלה במהלך תוכנית סאליוט, במסגרתה שוגרו ואוישו תחנות חלל, וזאת על מנת לספק מזון וציוד חיוני הנדרש לקוסמונאוטים השוהים תקופה ארוכה בחלל.[2]
מבנה
חללית הפרוגרס נבנתה על בסיס חללית הסויוז ודומה לה בצורה ובמשקל. היא כוללת שלושה תאים:
- תא מטען - תא מדוחס אוויר הנמצא בקדמת החללית ומכיל את האספקה והמטען כגון: מזון, מים, ביגוד וציוד מדעי. התא מבוסס על התא המסלולי של חללית הסויוז, ומאפשר לקוסמונאוטים להיכנס לתוכו ולפרוק את המטען בסביבה מוגנת. התא מורכב משני חצאי כדור שחוברו יחדיו. החצי הקדמי כולל את מערכת העגינה עם תחנת החלל.[3]
- תא תדלוק - כולל מכלי דלק ומשמש לתדלוק תחנת החלל עימה עוגנת חללית הפרוגרס. התא החליף את תא החדירה לאטמוספירה בסויוז, שבוטל בפרוגרס. על מנת למנוע דליפה של דלקים רעילים, צינורות התדלוק ממכלי הדלק בתא עוברים מחוץ לחללית ודרך תעלות מערכת העגינה אל תוך חלק לא מדוחס-אוויר בתחנת החלל המכיל את מערכת ההנעה המרכזית של התחנה. כאמצעי זהירות נוסף בתא התדלוק ישנם מכלי חנקן אשר יוצרים לחץ על מערכת התדלוק ומטהרים את המערכת משאריות של דלקים, זאת על מנת למנוע שפיכה של חומרי דלק על מערכת העגינה ולהסתכן בחשיפתם בפני האסטרונאוטים.[3]
- תא השירות - התא ממוקם בחלקה האחורי של החללית ומבוסס על תא השירות של חללית הסויוז. התא מכיל את מנועי החללית, ציוד בקרה (בניגוד לחללית הסויוז בה הציוד היה ממוקם בתא החזרה לאמוספירה והתא המסלולי) וציוד לבקרת העברת הדלק. בניגוד לסויוז בה היה חיישן אינפרא-אדום אחד וחיישן יונים אחד המשמשים את מערכת ההנחיה של החללית, בפרוגרס יש שניים מכל סוג, זאת מכיוון שהחללית פועלת באופן אוטומטי לחלוטין. כמו כן, מפני שתא השירות מכיל ציוד רב יותר, הוא ארוך יותר מתא השירות של חללית הסויוז.[3]
בניגוד לסויוז, שלושת תאי החללית לא ניתנים להפרדה במהלך המשימה כולה,[2] ובסיומה החללית מנותקת מתחנת החלל בה עגנה ומנותבת בכוונה לחדירה לאטמוספירה במהלכה היא נשרפת מעל האוקיינוס השקט, בו חלקים שישרדו את הנפילה לא עלולים לגרום לנזק.[3]
דגמים
במהלך השנים בוצעו שינויים בחללית הפרוגרס והיא יוצרה במספר דגמים.
פרוגרס
הדגם הראשון של חלליות הפרוגרס כונה על ידי היצרן "פרוגרס 7K-TG" ומספרו ע"פ "אינדקס הטילים והארטילריה" של המינהל הראשי לטילים וארטילריה של משרד ההגנה הרוסי הוא 11F615A15. 43 חלליות מטען מדגם זה שוגרו לתחנות החלל סאליוט 6, סאליוט 7 ומיר. הוא היה מבוסס על חללית הסויוז מדגם 7K-T.[4] יצרנית החללית, תאגיד הטילים והחלל אנרגיה (אשר היה ידוע באותה תקופה בשם TsKBEM) החלה לעבוד על תכנון החללית באמצע שנת 1973. התכנון הושלם בפברואר 1974 והדגם הראשון שיוצר היה מוכן לשימוש בנובמבר 1977.[2] השיגור הראשון של חללית הפרוגרס, פרוגרס 1, התבצע ב-1 בינואר 1978.
מפרט טכני:[4]
- משקל בזמן שיגור: 7,020-7,240 ק"ג
- משקל המטען (פרוגרס 1 - פרוגרס 24): בסביבות 2,300 ק"ג
- משקל המטען (פרוגרס 25 - פרוגרס 42): בסביבות 2,500 ק"ג
- אורך: 7.94 מטר
- קוטר של יחידת מטען: 2.2 מטר
- קוטר מרבי: 2.72 מטר
- נפח תא המטען: 6.6 מטרים מעוקבים
פרוגרס-M 11F615A55
הדגם המשופר של חללית הפרוגרס, פרוגרס M (מס' באינדקס הטילים והארטילריה: 11F615A55) שוגר לראשונה באוגוסט 1989 והיה פעיל עד 2009. חלליות הפרוגרס מדגם זה שירתו את תחנת החלל מיר ותחנת החלל הבינלאומית.
השיפורים בחללית מותאמים לשינויים שבוצעו בחללית הסויוז בדגם סויוז-TM. בין היתר החללית יכלה לשהות עד 30 יום בחלל, לשאת בממוצע 100 קילוגרם מטען יותר מהדגם המקורי ולעגון בחלקה הקדמי של תחנת החלל מיר. בחללית היה שימוש בפאנלים סולריים. ניתן היה לצייד את חללית בקפסולת "ראדוגה" (Raduga), אשר יכלה להכיל מטען במשקל של עד כ-150 ק"ג ולהחזירו לכדור הארץ. השימוש בקפסולה נעשה במהלך המשימות לתחנת החלל מיר.[4]
מפרט טכני:[4]
- משקל בזמן שיגור: 7,130 ק"ג
- משקל המטען: 2,600 ק"ג (מקס')
- משקל מטען יבש: 1,500 ק"ג (מקס')
- משקל מטען נוזלי וגזי: 1540 ק"ג (מקס')
- אורך: 7.23 מטר
- קוטר של יחידת מטען: 2.2 מטר
- קוטר מרבי: 2.72 מטר
- נפח תא המטען היבש: 7.6 מטרים מעוקבים
- אורך הלוחות הסולריים: 10.6 מטר
פרוגרס-M 11F615A60
הדגם הנוכחי והמשופר של הפרוגרס-M (מס' באינדקס הטילים והארטילריה: 11F615A60) נכנס לשירות פעיל ב-26 בנובמבר 2008, עם משימת פרוגרס M-01M. בדגם המשופר המחשב הישן ארגון-16 הוחלף במחשב קטן ומהיר יותר, TsVM-101, ומערכות הטלמטריה האנלוגיות הוחלפו במערכות דיגיטליות קטנות יותר.[5]
פרוגרס M1
פרוגרס M-1 מבוסס על פרוגרס-M, כשאר ההבדל ביניהם הוא שהראשון יכול לשאת יותר דלק לתחנת החלל, אולם פחות מטען. עד כה שוגרו 11 חלליות מדגם זה, הראשונה בפברואר 2000.
מפרט טכני:[6]
- משקל כולל: 7,150 ק"ג
- משקל מטען: 2,230 ק"ג (מקס')
- משקל חומרי הדלק: 1,950 ק"ג (מקס')
- משקל מטען יבש: 1,800 ק"ג (מקס')
פרוגרס M2
בשנות ה-80 הייתה הצעה לבניית דגם משופר של הפרוגרס M בשם פרוגרס M2 אשר ישמש כחללית המטען של תחנת החלל מיר 2 שתוכננה באותה תקופה. ע"פ ההצעה בחללית יהיה תא שירות גדול יותר לשם נשיאת מטען גדול יותר או רכיבים של תחנת החלל, והיא תשוגר על ידי משגר זניט. לאחר ביטול התוכנית לבניית תחנת החלל מיר 2 והתחלת הפרויקט לבניית תחנת החלל הבינלאומית, הדגם המוצע נשקל לשמש כחללית המטען של התחנה, אך בסופו של דבר ההצעה בוטלה בעקבות שיקולי תקציב והעובדה שלאחר התפרקות ברית המועצות משגר הזניט יוצר על ידי מדינה זרה - אוקראינה.[7]
טיסות
- בשנים 1978–1981 נערכו 12 טיסות לתחנת חלל סאליוט 6
- בשנים 1981–1985 נערכו 13 טיסות לתחנת חלל סאליוט 7
- בשנים 1986–2001 נערכו 66 טיסות לתחנת החלל מיר
- בשנים 2000–2012 נערכו 51 טיסות לתחנת החלל הבינלאומית
- בתאריך 28.4.2015, בטיסה מספר 59 מדגם M-27M, אבד הקשר עם החללית לאחר שהוכנסה למסלול מסביב לכדור הארץ, בשלב הניתוק האחרון מטיל הסוייז. החללית התחילה להסתחרר והתרסקה בחזרה לאטמוספירה בין ה-5–7 במאי.
גלריית תמונות
החללית פרוגרס M-06M מתקרבת לתחנת החלל הבינלאומית, 4 ביולי 2010
חלליות סויוז (מקדימה) ופרוגרס (מאחורה) עוגנות בתחנת החלל הבינלאומית
החללית פרוגרס M-52 לאחר התנתקותה מתחנת החלל הבינלאומית, 15 ביוני 2005
ראו גם
- פארום - הצעה לחללית שתחליף את חלליות פרוגרס
- ATV - חללית מטען אירופאית
- H-II Transfer Vehicle - חללית מטען יפנית
- דרגון (חללית)
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Designations of Soviet and Russian Missiles and Spacecraft, באתר Encyclopedia Astronautica
- ^ 2.0 2.1 2.2 פרוגרס, באתר .russianspaceweb.com
- ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 David S. F. Portree, Mir Hardware Heritage , מרץ 1995 (פרק 1.10, עמ' 36-46)
- ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 פרוגרס, באתר Encyclopedia Astronautica
- ^ פרוגרס-M, באתר Encyclopedia Astronautica
- ^ פרוגרס M1, באתר Encyclopedia Astronautica
- ^ פרוגרס M2, באתר Encyclopedia Astronautica
