מעבורת החלל בוראן
_1.JPEG)
מעבורת החלל בּוּראן (ברוסית: Буран, כלומר סופת שלג) הייתה מעבורת חלל סובייטית שפותחה מ־1976 בתשלובת "מולניה" על ידי צוות מהנדסים בראשות גלב לוזינו-לוזינסקי כתגובה לתוכנית מעבורת החלל האמריקנית.
ברית המועצות, שהובילה תחילה את המירוץ לחלל, נשארה מאחור כאשר שוגרו המעבורות האמריקאיות הראשונות. כפי שבעבר בנתה את מטוס הנוסעים העל-קולי טופולב Tu-144, שכונה "קונקורדסקי", כדי להציג יכולת מתחרה למטוס הקונקורד המערבי, וזאת חודשיים לפני טיסתו הראשונה של הקונקורד, כך בנתה מעבורת חלל משלה, שנקראה "בוראן" ("סופת שלג"). פוליטיקאים סובייטים היו משוכנעים כי מעבורת החלל עשויה לשמש למטרות צבאיות ולכן היא מהווה איום פונטנציאלי למאזן הכוחות במהלך המלחמה הקרה. פרויקט הבוראן היה הגדול והיקר ביותר בהיסטוריה הסובייטית של חקר החלל.
כיוון שהופעת הבכורה של בוראן באה אחרי זו של מעבורת החלל קולומביה והיו קווי דמיון חזותיים בין שתי המערכות של מעבורות החלל, במהלך המלחמה הקרה רווחה דעה שריגול שיחק תפקיד בפיתוח מעבורת החלל הסובייטית[1]. היום ידוע שבעוד בחיצוניות וצורה האווירודינמית שלה הייתה בוראן דומה מאוד למעבורות החלל האמריקאיות, הרי שכל מערכות האויוניקה שלה היו פרי פיתוח סובייטי עצמאי. הדמיון בצבעים הוא תוצאה בלתי נמנעת של ההתמודדות עם בעיית הקרינה החזקה מחוץ לאטמוספירה והחום הרב בעת הכניסה לאטמוספירה. הצבע הלבן הוא רפלקטיבי במיוחד ומקרין הלאה את רוב הקרינה שפוגעת בו, ואילו גחון המעבורת, שסופג את עיקר ההלם של הכניסה לאטמוספירה, מצריך את החומר השחור.
הבוראן הורכבה על המשגר "אנרגיה" שמלכתחילה לא תוכנן במיוחד בשבילה. הבוראן תוכננה הן למשימות מאוישות והן למשימות לא מאוישות, ועל כן היא ניחנה ביכולות אוטומטיות, שלא היו קיימות במעבורת האמריקאית.
ההבדלים העיקריים בין הבוראן למעבורות החלל האמריקאיות:
- הבוראן יכלה להוביל 30 טונות של ציוד למסלול לעומת 25 טונות אצל המעבורות האמריקאיות.
- הבוראן יכלה לשוב ולנחות במשקל מקסימלי של 20 טונות ציוד, לעומת 15 אצל האמריקאיות.
- האריחים להגנה תרמית סודרו באופן שונה בבוראן. המהנדסים הרוסיים היו משוכנעים שהסידור שלהם יעיל יותר מהסידור של האמריקאים.
- המערכת לניווט מסלולי אצל הבוראן הייתה בטיחותית יותר, עשתה שימוש בחומרי דחף פחות רעילים, והייתה יעילה יותר.
- בניגוד למעבורת האמריקאית, לבוראן הייתה יכולת נחיתה אוטונומית, ללא טייס, אותה הפגינה בטיסת הניסוי היחידה שלה, שנערכה בשנת 1988. למרות רוחות צד בלתי צפויות, הצליחה הבוראן לשמור על מסלולה ולנחות על המסלול.
- כוח הגרר שפעל על הגוף האווירודינמי של הבוראן גדול יותר מאשר אצל המעבורת האמריקאית.
כמו המעבורת האמריקאית, גם המעבורת הרוסית הציגה עלויות שיגור גבוהות מאשר עלותו של שיגור על גבי טיל חד פעמי. מסיבה זו ומסיבות נוספות, בוטל הפרויקט לאחר שיגור לא מאויש אחד.
ב־15 בנובמבר 1988 המעבורת המריאה למסלול ללא אנשי צוות וניהגה עצמה אוטומטית באופן מדויק.
בשנת 2002 הבוראן נהרסה בהתמוטטות ההאנגר בו אוכסנה, בקוסמודרום בייקונור. 8 אנשים נהרגו באותה התמוטטות.[2]
חלקים מאבות הטיפוס של הבוראן נמכרים כיום באינטרנט.
ב-3 ביוני 2015 צלם רוסי בשם Ralph Mirebs הגיע לבניין MZK בקוסמודרום בייקונור בקזחסטן, ושם צילם שתי מעבורות נוספות; את ה-OK-MT Engineering mockup ואת ה-OK-1K2 Second flight article. מדובר במעבורות שלא טסו לחלל[3].
קישורים חיצוניים
- צילומי המעבורות שנותרו באתר של Ralph Mirebs
- כתבה אודות המעבורות ששרדו ב-Business Insider
- איתי נבו, הטיסה היחידה של המעבורת ההיסטורית, באתר ynet, 15 בנובמבר 2017
הערות שוליים
- ^ הטיסה היחידה של המעבורת ההיסטורית
- ^ חיים מזר, מעבורת החלל הרוסית בוראן – סוף עצוב. למה?, באתר "הידען", 12 בספטמבר 2014
- ^ Ralph Mirebs, В спальне бога, 3 ביוני, 2015 (ברוסית)
| מעבורות חלל | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
|
21949544מעבורת החלל בוראן