תהום (יהדות)
תהום בתנ"ך ובספרות חז"ל משמעותו המים הקדמוניים והעמוקים של הבריאה. על פי פרשנות "המצודות": עומק הים.
בהלכה מופיע המושג טומאת התהום, על טומאה שנמצאת בחלל מתחת לקרקע, ולא ידועה לאף אדם.
הופעות בתנ"ך
על פי הנאמר בספר בראשית, בתחילת הבריאה מי התהום כיסו את פני כל הארץ, ורק עם ציוויו של האל התקבצו למקום אחד ואיפשרו את חשיפת הארץ (ספר בראשית, פרק א', פסוק ט'). מכאן התפיסה שהתהום נמצאת מסביב ליבשה המוכרת ובעומקה של האדמה. לפני חטאו של אדם הראשון בגן עדן, מי התהום היו עולים ומשקים את האדמה ומתפצלים לארבעת הנהרות הנזכרים, ולא היה צורך בגשם. רק לאחר חטאו נסתתמו מעינות תהום והחל לרדת גשם.
בסיפור על המבול מסופר כי בנוסף לגשם הרב שירד נבקעו מעיינות התהום והציפו את הארץ והחריבו אותו (ספר בראשית, פרק ז', פסוק י"א). מאידך, מי התהום נתפסים כמקור המרכזי של המעיינות, וכמים המרווים את האדמה וגורמים לה לפוריות[1]. יעקב, בברכתו ליוסף, מברכו ב”בִּרְכֹת תְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת” (ספר בראשית, פרק מ"ט, פסוק כ"ה). התייחסות זו נמצאת גם אצל יחזקאל הנביא, מצד אחד נבואת חורבן לעיר צור שיעלה עליה התהום ויחריב אותה, ומים רבים יכסו אותה (ספר יחזקאל, פרק כ"ו, פסוק י"ט), ומצד שני בתיאור צמיחת ממלכת אשור, מתואר כי התהום סייעה בכך, ”מַיִם גִּדְּלוּהוּ, תְּהוֹם רֹמְמָתְהוּ” (ספר יחזקאל, פרק ל"א, פסוק ד').
בספרות המדרשית נראה כי יש למי התהום שאיפה לצוף לעלות ולכסות שוב את הארץ כמו במצב הבראשיתי, ורק רצון ה' וציוויו מונעים את התופעה הזו. בגמרא מסופר כי מי התהום איימו להציף את העולם לאחר שדוד המלך חצב יסודות עמוקים לבית המקדש בהר הבית, ורק לאחר שזרק לשיתים (שהן תעלות המחוברות לתהום) חתיכת חרס שעליה השם המפורש, בעצתו של אחיתופל, מי התהום צנחו לעומק רב, דבר שסיכן את הפוריות של האדמה, ולכן דוד באמצעות שירי מעלות העלה את מי התהום לעומק הרצוי. (תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף נ"ג עמוד ב', וכן גרסה דומה בתלמוד ירושלמי, מסכת סנהדרין, פ', י', דף כ"ט)[2].
בתנ"ך מובעת התפיסה כי המצב הבראשיתי בגן עדן שבו מי התהום פרצו החוצה והשקו את האדמה ישוחזר לעתיד לבוא. כך למשל מתואר בספר זכריה (י"ד ח') פריצת מי התהום מירושלים, שישקו את סביבתם עד ים תיכון וים המלח: ”וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא, יֵצְאוּ מַיִם חַיִּים מִירוּשָׁלִַם, חֶצְיָם אֶל הַיָּם הַקַּדְמוֹנִי, וְחֶצְיָם אֶל הַיָּם הָאַחֲרוֹן: בַּקַּיִץ וּבָחֹרֶף, יִהְיֶה”. גם בספר יואל (ד' י"ח) ישנו תיאור דומה: ”וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא יִטְּפוּ הֶהָרִים עָסִיס, וְהַגְּבָעוֹת תֵּלַכְנָה חָלָב, וְכָל-אֲפִיקֵי יְהוּדָה, יֵלְכוּ מָיִם; וּמַעְיָן, מִבֵּית ה' יֵצֵא, וְהִשְׁקָה, אֶת-נַחַל הַשִּׁטִּים.”
בתנ"ך לעיתים התהום מובא כמושג הבא לתאר דבר עמוק מאד הרחוק מהאדם, למשל בספר איוב, ”הֲבָאתָ, עַד-נִבְכֵי-יָם; וּבְחֵקֶר תְּהוֹם, הִתְהַלָּכְתָּ?” (ספר איוב, פרק ל"ח, פסוק ט"ז). הצירוף "תהום רבה" (=תהום הגדולה) קיים מספר פעמים ובא לתאר את גודלה העצום של התהום (ספר תהלים, פרק ל"ו, פסוק ז'; ספר עמוס, פרק ז', פסוק ד').
משמעות קבלית ומטאפיזית
בספר הזוהר מובעת התפיסה כי הארץ כולה צפה על התהום סביב אבן השתיה, כאשר חלקה של האבן נעוץ ושקוע בתהומות, וחלקה האחר מהווה את מרכז היבשה וסביבה מעגלים מתפשטים אזורים בעלי קדושה שונה. תפיסה זו כנראה מתבססת על הפסוקים במשלי: ”בַּהֲכִינוֹ שָׁמַיִם, שָׁם אָנִי; בְּחֻקוֹ חוּג, עַל-פְּנֵי תְהוֹם” (ספר משלי, פרק ח', פסוק כ"ז) ובתהלים ”תְּהוֹם כַּלְּבוּשׁ כִּסִּיתוֹ” (ספר תהלים, פרק ק"ד, פסוק ו').
מי התהום מזוהים כביכול עם רוע מסוים. ישנו קישור בין התהומות לבין מפלצות הים השוכנות בהן. למשל בתהלים ”הַלְלוּ אֶת ה', מִן הָאָרֶץ תַּנִּינִים, וְכָל תְּהֹמוֹת” (ספר תהלים, פרק קמ"ח, פסוק ז'). במקום אחר האומות היריבות לישראל נמשלות למים זדוניים ששוטפים אותם, מתוך תפיסה של הרוע של מי התהום: ”אֲזַי, הַמַּיִם שְׁטָפוּנוּ - נַחְלָה, עָבַר עַל-נַפְשֵׁנוּ. אֲזַי, עָבַר עַל-נַפְשֵׁנוּ - הַמַּיִם, הַזֵּידוֹנִים” (ספר תהלים, פרק קכ"ד, פסוקים ד'-ה').
כנראה בשל הקשר זה בשירה שלאחר קריעת ים סוף מוזכרות התהומות, כמי שכיסו את המצרים, ”תְּהֹמֹת, יְכַסְיֻמוּ; יָרְדוּ בִמְצוֹלֹת, כְּמוֹ אָבֶן” (ספר שמות, פרק ט"ו, פסוק ד') וכמי שקפאו לנוכח רוח ה': ”קָפְאוּ תְהֹמֹת, בְּלֶב-יָם” (שם שם ח'). בפסוקים אלו ניכרת השליטה של ה' במים האדירים האלו שמסמלים כוחות אליליים, ובשימוש בהם כרצונו להלחם באויביו. גם בספר ישעיהו ישנו הקשר דומה: ”עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי-עֹז, זְרוֹעַ ה'--עוּרִי כִּימֵי קֶדֶם, דֹּרוֹת עוֹלָמִים; הֲלוֹא אַתְּ-הִיא הַמַּחְצֶבֶת רַהַב, מְחוֹלֶלֶת תַּנִּין. הֲלוֹא אַתְּ-הִיא הַמַּחֲרֶבֶת יָם, מֵי תְּהוֹם רַבָּה; הַשָּׂמָה, מַעֲמַקֵּי-יָם--דֶּרֶךְ, לַעֲבֹר גְּאוּלִים.” (ספר ישעיהו, פרק נ"א, פסוקים ט'-י').
שימושים בעברית
בהשאלה קיים בעברית הביטוי "תהומות הנפש", לציין עומק פסיכולוגי וכוחות שהאדם לא מודע להם.
המילה 'תהום' בשפה העברית מתקיימת הן בצורת זכר והן בצורת נקבה[3].
ראו גם
קישורים חיצוניים
- יהודה ברנדס, על פני תהום, אקדמות גיליון ח', עמ' 161-178
הערות שוליים
- ^ מ"ד קאסוטו, פירוש על ספר בראשית, עמ' 58.
- ^ בניגוד לבבלי בו מסופר כי דוד במקרה חדר למי התהום, בירושלמי מתואר כי דוד מחפש בכוונה תחילה את מי התהום. הצד השווה בשני הסיפורים הוא, שדוד מתואר כמי שגורם למי התהום לשטוף, בניגוד לאחיתופל היועץ ואיש החכמה שגורם למי התהום לרדת. עוד נראה כי לא במקרה הוזכר התהום בעניין של בניית בית המקדש.
- ^ גם זכר גם נקבה באתר "השפה העברית"
22420907תהום (יהדות)