ישיבת נירנברג
 | |
| בית הכנסת היהודי של נירנברג בו שכנה הישיבה - על פי תחריט של אנדראס ווירפל | |
| ישיבה | |
|---|---|
| תקופת הפעילות | אמצע המאה ה-11 – ה'רנ"ח |
| מייסדים | בני קהילת נירנברג |
| בעלי תפקידים | |
| ראש הישיבה | מהידוע: רבי מאיר הלוי מפרנקפורט, רבי ישראל, רבי קופלמן, רבי שלמה זלמן כהן מביברך, רבי שמעון ב"ר יצחק ז"ק, רבי דוד טבלי שפרינץ, רבי יעקב מרגליות. |
| מיקום | |
| מיקום |
נירנברג,  גרמניה |
ישיבת נירנברג הייתה ישיבה שפעלה לאורך שנות המאה ה-11 והמאה ה-12 בעיר נירנברג שבגרמניה. הישיבה נסגרה וחודשה מספר פעמים במהלך שנות קיומה, בעקבות הגזירות והפרעות שנערכו ביהודי העיר, עד לסגירתה בעקבות גירוש יהודי העיר. הישיבה נודעה בזכות שיטת הלימוד שהונהגה בישיבה ונודעה בשם שיטת ה"נירנברגר" שהייתה נפוצה בישיבות אשכנז בתקופת הראשונים.
היסטוריה
יסוד הישיבה
ההתיישבות היהודית בנירנברג מתוארכת לאמצע המאה ה-11 לאחר מאורעות מסע הצלב השני. הקהילה התפתחה במהלך המאה לממדים מרשימים, והיוותה מקום משיכה לחכמי ישראל מאותה תקופה שהקימו בה מוסדות תורניים, וביניהם הישיבה. תלמידי הישיבה נתמכו כלכלית על ידי בני הקהילה שסיפקו להם ארוחות, ופתחו את ביתם לאירוח. חלק מתלמידי הישיבה התאכסנו אצל ראשי הישיבה. בספר הזכרת הנשמות של הקהילה השתמרו עדויות על התמיכה הכספית שניתנו לתלמידי הישיבה על ידי הקהילה. בשנת ה'נ"ח פרצו פרעות רינדפלייש בעקבות עלילת חילול לחם הקודש, ובסוף הקיץ הגיעו הפורעים לעיר נירנברג וערכו בכ"ב באב טבח בתושבי הקהילה.
התחדשות הישיבה
בעקבות הפרעות הייתה העיירה שוממה במשך מספר שנים מקהילה ומוסדות תורניים, עד שלאחר מספר שנים בתמיכתו של המלך אלברכט הראשון התיישבו בעיר מספר יהודים מהקהילה בפרנקפורט ומקהילות נוספות וחידשו את הקהילה. באותה תקופה חודשה גם הישיבה, שמקום משכנה היה בבית הכנסת של הקהילה שהיה צמוד לביתו של הרב וראש הישיבה[1]. לתלמידי הישיבה הוענק היתר שהייה מיוחד בעיר למשך כל שנות לימודם, אף שליהודי שאינו תושב המקום נאסר לשהות במקום יותר מארבעה שבועות.
בשנת ה'ק"ז יצאה פקודה להרוס את בית הכנסת שבו שכנה הישיבה[2], ובית הכנסת החדש שבו שוכנה הישיבה הוקם ברחוב הקרוי וונדרבורג גאסה מ' 6, לצידו של בניין הישיבה היה חדר גדול שיועד כנראה למסירת שיעורים. בשנת ה'ק"ט (1349), בעקבות המגפה השחורה, פרצו ברחבי גרמניה פרעות ביהודים שהגיעו לעיר, ובכ"ג בכסלו ה'ק"י ערכו בהם טבח בו נרצחו כ-600 יהודים והיתר יחד עם תלמידי הישיבה גורשו ממנה ורכושם הוחרם.
התחדשות השניה של הישיבה
בשנת ה'קי"ב חודשה הקהילה, ויחד עמה הישיבה שמוקמה בבית הכנסת ובביתו של ראש הישיבה. באותה תקופה תפקיד ראש הישיבה ניתן לרב העיר[3] שהיה צריך לדאוג לקיומה הכלכלי של הישיבה, ולאירוח של תלמידי הישיבה שרובם התאכסנו בביתו. בעקבות הישיבה שהתמסדה בעיר, הפכה נירנברג למקום תורה ואסיפות של חכמי ישראל, ואף הותקנו בה תקנות רבות שפשטו בקהילות אשכנז[4].
בין השנים ה'קמ"ג - ה'קמ"ה ניהל את הישיבה רבי מאיר הלוי מפרנקפורט ששימש כרב העיר[5]. באותה תקופה אישרו רשויות העיר בצורה רשמית לקבל תלמידים מחוץ לעיר. בהמשך הוקם בעיר בית מדרש פרטי על ידי רבי קאופמן חתנו של אחד מעשירי העיר, עם היתר לקלוט שנים עשר תלמידים מחוץ לעיר[6].
פיצול הישיבה
בשנת ה'קנ"ו התיישב בעיר רבי קופלמן בן רבי זקלין ממגנצא, שקרא תיגר על רב העיר (שמו היה רבי ישראל) ששימש אז ואף הנהיג את הישיבה. חילוקי הדעות גרמו לפילוג שנערך בקהילה. בשנת ה'קס"ג הובא בית דין של בוררים בסיוע מועצת העיר, שהשיג את הפשרה לפיה כל יום ימסור רב אחר את השיעור היומי, ולתלמידי הישיבה תינתן הרשות לבחור ממי לשמוע את השיעור. כך מתאר המהר"י ווייל את השלום שהשתרר בעיר לאחר הפסק: "ראינו בדורותינו בכמה מקומות שהיו דרים שם שני רבנים ולא שמענו שהיה לזה חזקה יותר מזה... בנורנבערק היה מה"ר ישראל ומהה"ר קפוילמן ז"ל[7]".
בשנת ה'קס"ו הוצעה יוזמה לפצל את הישיבה לשניים, וכך יוכל רבניה לנהל אותה בנפרד. הקהילה הגישה בקשה לשלטונות, אך נענתה בסירוב, וכך נכתב בצו שפרסמה מועצת העיר:
הרינו מודיעים בזה בשם המועצה וזקני העיר, שלא יהיה כאן בנירנברג בית ספר יהודי נוסף, וכל יהודי שלא יציית לכך ישלם על כל שבוע בו הוא עובר על הפקודה, כל אחד מהם בפני עצמו, סך 10 זהובים. להוציא אותם יהודים שהם תושבים פה שמאפשרים לבניהם ללמוד בתוך בתיהם כפי שהיה נהוג מאז ומקדם. ועליהם להורות לראש הישיבה שלהם [רבי קופלמן] לעזוב את המקום ולשלחו מכאן
הפילוג המשיך עד להתערבותו של המלך רופרכט שהוציא בתאריך כ"ה באייר ה'קס"ז פקודה המחייבת את בני הקהילה לקבל עליהם את מרותו של רבי ישראל כרב העיר. את התערבותו בחייה הפנימים של הקהילה, נימק בכך שתושבי הקהילה סובלים ממרותם של שני הרבנים, ובשל כך רבים מבני הקהילה עקרו מהעיר, ובעקבות כך קופת העיר התרוקנה. בני הקהילה סירבו לקבל את הפקודה, ונקנסו על ידי רופרכט בתאריך כ"ב בכסלו ה'קס"ח בעשרים ליטרות זהב[8]. סירוב בני הקהילה לקבל את הפקודה, הוביל לכך שלבסוף מועצת העיר סגרה את הישיבה בי"ז באלול באותה שנה[9], ורבני הישיבה, רבי ישראל ורבי קופלמן עברו לערים שונות[10].
התחדשות השלישית של הישיבה
הדרישה למוסד תורני בנירנברג, הוביל עד מהרה להתחדשותה של הישיבה בשלישית, שהונהגה על ידי גדולי ישראל, ואף לנתינת היתר שהייה על ידי מועצת העיר לתלמידי הישיבה לאורך שנות לימודם[11]. הישיבה התמקמה בביתו של ר' יצחק משסליץ, שהיה בו אולם מתאים להכיל את התלמידים. בין השנים ה'קע"ז - ה'ר"ד שימש כראש הישיבה רבי שלמה זלמן כהן מביברך. בשנת ה'קע"ז הגיע להתיישב בעיר המהר"י ווייל שאישיותו השפיעה רבות על תלמידי הישיבה, המהרז"ך הציע למהר"י וויל לפתוח ישיבה בנפרד בעיר, אך הוא סירב לכך[7]. התיישבותו בעיר נמשכה עד לשנת ה'קפ"ט. לאחר פטירת המהרז"ך עמד למשך תקופה קצרה כראש הישיבה, תלמידו רבי שמעון ב"ר יצחק ז"ק, שנפטר כעבר שלוש שנים, בשנת ה'ר"ז[12] .
בשנת ה'ר"ח פעלו בני הקהילה להשיג היתר שהייה לתלמידי הישיבה בני העיר למשך שנה לאחר נישואיהם.
בתאריך ד' בסיוון ה'ר"ט התמנה רבי דוד טבלי שפרינץ למלא את מקום רב העיר וראש הישיבה[13]. בשנת ה'רי"א הגיע לעיר תלמידו של רבי דוד טבלי, רבי דוד ורנק, שהחל לשמש אף הוא ברבנות[14]. עד מהרה פרצה בקהילה מחלוקת על זהותו של הרב, והוצע תקדים לפיו ינתן לרבי דוד ורנק אפשרות לפתוח ישיבה בנפרד[15]. רבי דוד ורנק העדיף לעזוב את העיר בשנת ה'רי"ז, אך חזר אליה כעבור שנה, והגיע להסכם פשרה בין רבי דוד טבלי לפיו לו תינתן מעמד הבכורה ורבי דוד ורנק משנה לו. רבי דוד טבלי עזב את העיר בן השנים ה'רכ"ח - ה'רל"ה[16].
בשנת ה'רל"ט נאסר על היהודים לעסוק בעסקי ריבית, ובעקבות כך נסתם המקור הכלכלי למימון הישיבה, והישיבה נאלצה להתמודד מתוך דוחק. ראש הישיבה ששימש אז היה רבי יעקב מרגליות שהשפעתו על תלמידי הישיבה הייתה רבה.
הישיבה המשיכה להתקיים בעיר עד לשנת ה'רנ"ח בה ניתן צו ליהודים לפיו הם מגורשים מהעיר. תהליך הגירוש נמשך בין התאריכים י' באדר עד לכ"ח באדר בו עזבו אחרוני יהודי העיר, ובכך תמה הקהילה היהודית במקום למשך מאות שנים עד לחידושה במאה ה-18.
שיטת הלימוד
ערך מורחב – נירנברגר
לערך בתקופת כהונתו של המהר"י וויל כראש הישיבה, התפתחה בישיבה שיטת פלפול שנודעה בשם "נירנברגר", במהלך השנים הצטמצמה שיטת ה"נירנברגר" והוחשבה כסוד בקרב בני הישיבות. כך מספר גרמני אנטישמי על ניסיונותיו לפענח את חידת ה"נירנברגר":”אם נשאל יהודי היום מהו נירנברגר: הוא יקמט את מצחו בצורה המסבירה כי גם הוא עצמו אינו יודע את פשר הדבר, או שאם הוא יודע דבר מה, לא ימסור זאת מרצונו לנוצרי”[17].
במשך השנים חל בלבול בין שיטת הנירנברגר לבין שיטת ה"רגנסבורגר" שנוסדה בישיבת רגנסבורג במקביל לה[18].
מקובל לזהות את שיטת "נירנברגר" עם שיטת הלימוד הבאה: בגמרא מובאת מחלוקת בין שני אמוראים, המקשן מביא ראיה לאחד האמוראים מברייתא, ולאחר מכן מביא ראיה מברייתא אחרת לצד השני, ועל כך קשה שלפני שמביא ראיה לאחד מהצדדים, יקשה לעצמו סתירה בין שתי הברייתות.
קישורים חיצוניים
- המבורגר, בנימין שלמה, הישיבה הרמה בפיורדא - א, א, באתר אוצר החכמה
הערות שוליים
- ^ על פי התחריט השוני במחלוקת של אנדראס ווירפל, ר' קראואהיימר, בית כנסת בימי הבניים, עמ' 182, ירושלים ה'תשנ"ד 1994.
- ^ ר' קראואהיימר, בית כנסת בימי הבניים, עמ' 182; 206, ירושלים ה'תשנ"ד 1994.
- ^ רי"א דינרי, חכמי אשכנז בשלהי ימי הביניים, עמ' 60, ירושלים ה'תשמ"ד, 1984.
- ^ רי"מ פלס, יחסי מהרי"ל ותלמידיו והשפעתם על הפסיקה האשכנזית לאור מקורות חדשים - עבודה לשם קבלת תואר מוסמך, עמ' 125, רמת גן ה'תשנ"ט, 1999.
- ^ ר"י פריימאנן, מבוא לספר לקט יושר, יורה דעה, פתיחה, ברלין ה'תרס"ד, 1906.
- ^ גרמניה יודאיקה, עמ' 1026, הערה 96.
- ^ 7.0 7.1 שו"ת מהר"י וויל, סימן קנ"א.
- ^ מ' גידעמאן, התורה והחיים בארצות המערב בימי הביניים, חלק ג', עמ' 24 - 26, וורשה ה'תרנ"ט, 1899.
- ^ ב"צ אופיר (עורך), פנקס הקהילות: גרמניה באוואריה, עמ' 321, ירושלים ה'תשל"ג, 1977.
- ^ גרמניה יודאיקה, עמ' 1014; 1016; 1018.
- ^ ד' ויינריב, נירנברג, יהודים, עמ' 201, ירושלים ה'תשל"ד, 1974.
- ^ עמידתו בראשות הישיבה תועדה במצבתו "על פטירת ריש מתיבתא/ כאן בנוברנבערק מתא".
- ^ ר"י פריימאנן, מבוא לספר לקט יושר, יורה דעה, עמ' 77, ברלין ה'תרס"ד, 1906.
- ^ ר"י פריימאנן, מבוא לספר לקט יושר, יורה דעה, פתיחה, ברלין ה'תרס"ד, 1906.
- ^ רי"א דינרי, חכמי אשכנז בשלהי ימי הביניים, עמ' 320, ירושלים ה'תשמ"ד, 1984.
- ^ ר"י פריימאנן, מבוא לספר לקט יושר, יורה דעה, פתיחה, ברלין ה'תרס"ד, 1906.
- ^ ראה גם: ר"א אונטרמן, תורה מחזרת על אכסניא שלה, בתוך "ספר היובל לכבוד רשי"ה שקאפ", וילנא ה'תרצ"ו, עמ' י"ט.
- ^ ראה על כך בארוכה ב:הרב יוסף שלמה מאיר והרב בנימין שלמה המבורגר, הישיבה הרמה בפיורדה עמ' 78–87, 545-559.