שחף עיטי

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קריאת טבלת מיוןשחף עיטי
שחף עיטי עם אפרוחים, איזור אגם מאניץ', רוסיה.
שחף עיטי עם אפרוחים, אזור אגם מאניץ', רוסיה
מיון מדעי
מין: שחף עיטי
שם מדעי
Ichthyaetus ichthyaetus

שַׁחַף עֵיטִי (שם מדעי: Ichthyaetus ichthyaetus), הוא מין עוף מים ממשפחת השחפיים, והוא בין הגדולים שבשחפים. הוא מקנן באזורים יבשים וערבות בצפון מרכז אסיה, וחורף באזורים שונים בדרום אסיה, במיוחד בתת-היבשת ההודית וחצי האי ערב.

בישראל הוא חולף וחורף מצוי למדי, מגיע מאוחר יחסית לשאר השחפים הגדולים. הפרטים הראשונים מגיעים בסביבות אמצע נובמבר, אך רובם מגיעים רק במהלך דצמבר, והאוכלוסייה החורפת בארץ מגיעה לשיא באזור ינואר. ריכוזים גדולים המגיעים לעיתים למעל 1,000 פרטים נצפים בעמק בית שאן ובעמק חרוד, וגם בחוף הכרמל ובעמק עכו. הוא נצפה במספרים קטנים יותר בחופים הדרומיים יותר של הים התיכון, ובמפרץ אילת, שם הם נצפים בנדידה לכל משך נדידת האביב.[1]

טקסונומיה ואטימולוגיה

כפי שקרה עם שחפים רבים, הוא הוצב באופן מסורתי בסוג שחף ("Larus"), אך כיום הוא מסווג בסוג אחר, שחף דגים ("Ichthyaetus").[2] השם המדעי (הזהה לשם הסוג ולמין הספציפי) הוא מיוונית עתיקה. Ichthyaetus הוא הלחם של המילים "ikhthus", "דג", ו-"aetos", "עיט".[3]

זהו מין מונוטיפי, כלומר לא הובחנו תת-מינים שונים.[4]

תיאור

בוגר בלבוש קיץ בתעופה

זהו שחף גדול מאוד, בהיותו השחף שחור-הראש הגדול בעולם והמין השלישי בגודלו של שחף בעולם, אחרי השחף הימי והשחף לבן-כנף. אורכו 55–72 ס"מ, מוטת כנפיו 142–170 ס"מ,[5][6][7] ומשקלו נע בין 0.96 ל-2.1 ק"ג; עם ממוצע של 1.6 ק"ג אצל זכרים ו-1.22 ק"ג אצל נקבות.[8] בין המידות הסטנדרטיות, אורך מיתר הכנף[א] 43.5–52, המקור 4.7–7.3 ס"מ והשרשכף (טרסוס) באורך 6.5–8.4 ס"מ.[6]

קשה לטעות בזיהוי בוגרים בקיץ, שכן לאף שחף אחר בגודל כזה אין ראש שחור. בעל כיפה שטוחה אופיינית, עם פנים ארוכות וכבדות, המעניקות ראש צורה משולשת. חזה רחב עם כנפיים ארוכות, דקות ומחודדות יותר משחפים גדולים אחרים. לבוגרים יש כנפיים וגב אפורים, עם נקודות לבנות בולטות בקצות הכנפיים. טבעת-העין אדומה ודקה ומוקפת בשני סהרונים לבנים ובולטים. הרגליים צהובות והמקור כתום-צהוב עם קצה אדום. בכל הניצויים האחרות, מסכה כהה העוברת דרך העין מצביעה על שרידי ניצוי הראש השחור. הצעירים עוטים ניצוי אפור בחלקים העליונים במהירות, אך לוקח להם ארבע שנים להגיע לבגרות. המעוף כבד ודמוי אנפה.

קולות

לא מאוד קולני למעט בעונת קינון. הקריאות בדרך-כלל עמוקות וקצרות. השחפים באזורי הקינון קוראים "הא-או" עמוק. קולות אחרים כוללים "אוו" נמוך וקריאת אזעקת נבחנית "ווה-אוו". קריאה ארוכה ניתנת לעיתים קרובות על ידי משתתפים באינטראקציות אגרסיביות וגם על ידי שני בני-הזוג כאשר אחד מהם חוזר לקן. להקות משמיעות "גא-גאגא" דמוי אווז.[9]

אקולוגיה

צעיר בתעופה. בטורה, גילגיט-בלטיסטן, פקיסטן

תפוצה

השחף העיטי מקנן באופן מקומי מאוד ומפוזר במושבות בביצות ובאיים מאזור הים השחור (קרים, הדלתה של הדנובה) מזרחה עד ימת בלחש ובאופן נקודתי עד צפון-מערב מונגוליה; גם טיבט, כמו גם צפון סין (גאנסו, צ'ינגהאי, מונגוליה הפנימית). חורפים במזרח חופי הים התיכון, ים סוף, דרום הים הכספי וצפון האוקיינוס ההודי מזרחה עד מיאנמר, לעיתים רחוקות מגיע לתאילנד; גם בפנים הארץ במישור הגנגטי (צפון הודו) ובדרום-מרכז אתיופיה.[10]

נדידה

לרוב מדובר במין נודד, אם כי חלק מהצעירים עשויים לקיץ באזורי החריפה. רוב הפרטים חורפים בדרום הים הכספי, עם מספר קטן יותר בישראל (נדיר), באתיופיה (32–111 שחפים באמצע שנות ה-70), במפרץ הפרסי, בדרום איראן, בפקיסטן, בהודו, בסרי לנקה, במיאנמר ובמערב תאילנד. חולף וחורף נפוץ למדי אך מקומי בנפאל, אבל נדיר בבהוטן; ישנן גם תצפיות נדירות באסיה מהונג קונג, מזרח סין, קוריאה ווייטנאם. ביפן זהו חורף נדיר בקיושו, שם פרטים מעטים חורפים בקביעות בנהר קומה בקוממוטו. בקרלה, דרום הודו, הוא מגיע לחרוף בנובמבר עד תחילת דצמבר ונודד חזרה באפריל-מאי.[10]

לאחרונה התגלה כי הוא נודד דרך הים האדום לאיים שם ובבקע האתיופי, חלק מהפרטים מגיעים לאגמים בקניה, ומעטים, בעיקר תת-בוגרים, בדצמבר-ינואר, מתועדים בחופים מדרום לטנזניה. ישנה תנועה מערבה למזרח התיכון ולמזרח הים התיכון, בטורקיה, קפריסין, ישראל ומצרים. נדידה נצפתה גם צפון-מערב ומרכז סין (שינג'יאנג, סצ'ואן). חמישה פרטים שנעקבו באמצעות משדרים לווייניים ממושבות הקינון שלהן באגם צ'ינגהאי, צפון-מערב סין, עברו לאזורי חורף במפרץ בנגל (בנגלדש וצפון-מזרח הודו); נדידת הסתיו שלהם החלה באוגוסט, ארכה בממוצע 99 ימים, וכיסתה מרחק ממוצע של 2,990 ק"מ, בעוד שהנדידה חזרה באביב החלה במרץ, נמשכה 38 ימים בממוצע וכיסתה מרחק ממוצע של 2,556 ק"מ. תועד מדי פעם בפנים אסיה באגמים ונהרות גדולים, כמו כ-100 פרטים שנצפו באגם האמון, דרום-מערב אפגניסטן.[10]

מתועד יותר ויותר באירופה, בעיקר בפנים היבשת. יש תצפיות תכופות בהונגריה, בולגריה, רומניה ופולין, וכיום יש אוכלוסייה חורפת קטנה מאוד אך קבועה בסיציליה. מפרץ סירטה שבלוב משך אליו גם כמה בחורפים האחרונים. פרטים משוטטים הגיעו לרוב מדינות מרכז אירופה, כמו גם למרוקו ותוניסיה, עם תצפיות בודדות באיים הקנריים (1995) ומדיירה. עם זאת, הם נדירים ביותר במערב אירופה, שם היו תצפיות בהולנד, בלגיה, צרפת, אנגליה, דנמרק, שוודיה ונורווגיה. אחד במרץ 2014 באלבופרה דה ולנסיה היה הראשון לספרד, ואולי אותו פרט חזר לאותו אתר ב-2015.[10] בבריטניה, סקירה עדכנית הותירה תצפית בודדת משנת 1859 כתיעוד המאומת היחיד של שחף זה.

בית גידול

נוהג לפקוד חופים ונהרות מרכזיים. הוא נמשך למקורות מזון אנתרופוגניים כמו נמלים, בריכות דגים ומזבלות אשפה.[10]

השחף העיטי מקנן במושבות על איים או איונים חשופים באגמי מים מתוקים ומלוחים, בימות בערבות צחיחות חמות, על נהרות ודלתות נהר שבהן יש מים עיליים בשפע, ובאגמי הרים מתאימים עד לגובה של עד 1,700 מטר. הוא בונה את הקן בסביבת חישות קנים, באזורי שיחים או על משטחים שטוחים וחשופים.[11]

קינון

חוזר למושבות בתחילת מרץ; ההטלה מתרחשת מתחילת אפריל. מבצע מצגי חיזור ייחודיים הכוללים הרמת נוצות גב וקריאה ארוכה מייללת. המושבות בנות 70–3000 זוגות, לעיתים רחוקות פחות מעשרה זוגות. לפעמים בקרבת מושבות של שחף צפוני, אבל לא בתוכן. זוגות בודדים מקננים תמיד עם מיני שחפים אחרים, לא לבד. במושבות הגדולות ביותר נוטה ליצור תת-קבוצות של עד 200 קנים; מושבות קטנות לרוב מוקמות בקו ישר, במקביל לקו החוף. לעיתים קרובות מושבות צפופות, כששולי הקינים במרחקים של 40 ס"מ זה מזה, בייחוד במרכז המושבה; ובשוליים במרחקים של 1–4.5 מטר זה מזה. השימוש בשטחי קינון תלוי במפלס המים המשתנה.[10]

הקן עשוי מצמחי מים ונוצות מיובשים, לרוב על מצע סלע חשוף, לפעמים בין קני סוף או צמחייה אחרת, או דיונות חול צמחיות. ישנה מעט מאוד תוקפנות בין זוגות שכנים. התטולה מכילה 1–3 ביצים (לרוב שתיים); הדגירה עליהן נמשכת כ-25 ימים, הנקבה יושבת לדגור לפרקי זמן ארוכים יותר מזכר. האפרוח בגוון שמנת או לבנבן, מוכר על ידי ההורים עד היום החמישי; עוזב את שטח הקן לאחר כ-5 ימים; האפרוחים יוצרים "גן ילדים" צפוף בגיל 7 ימים ומעלה, כשההורים נעדרים או כשהמושבה מאוימת. לרוב מתרבה לראשונה לכל הפחות בגיל 4–5 שנים.[10]

תזונה

תזונתו של השחף העיטי מורכבת בעיקר מדגים (במיוחד דגים מתים) וסרטנים, כמו גם חרקים, יונקים קטנים, ציפורים, ביצים וזוחלים. בדלתת הוולגה 88% מהתזונה כללה דגים, כולל לש וקרפיון מצוי בגדלים של עד 500 גרם; ובנוסף גם חרקים וסנאיי קרקע. באגם קיטאי, מכרסמים (בעיקר סוסליק קטן) היוו 78% מהתזונה. באקלים קר יותר אוכל גם זרעים. לעיתים קרובות חומס ממגוון מינים. עוקב אחר סירות דיג; מלקט פסולת דגים בנמלים.[10]

סטטוס

BirdLife International סיווג את השחף העיטי ברמת סיכון של "ללא חשש" עם אוכלוסייה במגמת גדילה. בשנת 2015, האוכלוסייה העולמית הוערכה בין 125,000 ל-1,000,000 פרטים. עם זאת, נתון זה עשוי להיות מוטל בספק מכיוון שהשחף העיטי מתמודד עם איומים ניכרים בכל רחבי הטווח שלו.

בכל הנוגע לקינון ורבייה, השחף העיטי הוא כמעט אנדמי לאגמי מרכז אסיה, שחלק גדול מהם מושפע מתעשיות התיירות הגורמות להפרעות לשחף. טווח תפוצת הרבייה שלו מוגבל למספר מקומות מקוטעים המשתרעים מאוקראינה עד למונגוליה. הוא גם בעל נטייה חזקה לשפעת העופות, וכמה מאות פרטים מתו בשנת 2006 כתוצאה מהמחלה.

רשימת ציפורי העולם של The Cornell Lab of Ornithology חולקת על מגמת האוכלוסייה שהוכרזה על ידי BirdLife International, תוך אבחון כי השחף העיטי מאוים על ידי השחף הכוזרי, מין המתפשט במהירות ומאיים על פרטים מקננים בכך שהוא מקנן מוקדם מהם.[9]

שחף עיטי הוא אחד המינים עליהם חל ההסכם לשימור עופות מים נודדים אפריקאים-אירו-אסייתים (AEWA).

בסך הכל, השחף העיטי עשוי להיות נתון למספר איומים ויכול להיות כי מצבו יוערך מחדש בדרגת איום חמורה יותר כתוצאה מתפוצתו המוגבלת והאיומים איתם הוא מתמודד.

גלריה

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא שחף עיטי בוויקישיתוף

הערות שוליים

ביאורים

  1. ^ אורך הנמדד כשהכנף מכופפת בזווית של 90 מעלות, מהנקודה הבולטת ביותר של מפרק שורש כף-היד ועד לנקודה הבולטת ביותר של אברת התעופה הארוכה ביותר.

מקורות

  1. ^ ד"ר יואב פרלמן, שחף עיטי, Ichthyaetus ichthyaetus, באתר מרכז הצפרות הישראלי
  2. ^ J.-M. Pons, A. Hassanin, P.-A. Crochet, Phylogenetic relationships within the Laridae (Charadriiformes: Aves) inferred from mitochondrial markers, Molecular Phylogenetics and Evolution 37(3), January 2006, עמ' 686-99 doi: 10.1016/j.ympev.2005.05.011
  3. ^ Jobling, James A (2010). The Helm Dictionary of Scientific Bird Names. London: Christopher Helm. p. 224. ISBN 978-1-4081-2501-4.
  4. ^ Explore Taxonomy - Birds of the World, birdsoftheworld.org (באנגלית)
  5. ^ Harrison, Peter (1991). Seabirds: An Identification Guide. Houghton Mifflin Harcourt. ISBN 978-0-395-60291-1.
  6. ^ 6.0 6.1 Olsen, Klaus Malling; Larsson, Hans (2004). Gulls: of North America, Europe, and Asia. Princeton University Press. ISBN 978-0691119977.
  7. ^ Panayotov, Sergey. "Birds in Bulgaria". Birds in Bulgaria. נבדק ב-19 באוקטובר 2011. {{cite web}}: (עזרה)
  8. ^ Dunning, John B. Jr., ed. (1992). CRC Handbook of Avian Body Masses. CRC Press. ISBN 978-0-8493-4258-5.
  9. ^ 9.0 9.1 Joanna Burger, Michael Gochfeld, Eduardo de Juana, Ernest Garcia, Guy M. Kirwan, Pallas's Gull (Ichthyaetus ichthyaetus), version 1.0, Birds of the World, 2020 doi: 10.2173/bow.gbhgul2.01
  10. ^ 10.0 10.1 10.2 10.3 10.4 10.5 10.6 10.7 Joanna Burger, Michael Gochfeld, Eduardo de Juana, Ernest Garcia, Guy M. Kirwan, Pallas's Gull (Ichthyaetus ichthyaetus), version 1.0, Birds of the World, 2020 doi: 10.2173/bow.gbhgul2.01
  11. ^ Pallas's Gull (Larus ichthyaetus) - BirdLife species factsheet, datazone.birdlife.org
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

36077799שחף עיטי

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=שחף_עיטי&oldid=2287584"