קלמיקיה
| מדינה |
 רוסיה |
|---|---|
| מחוז פדרלי | המחוז הפדרלי הדרומי |
| מחוז כלכלי | המחוז הכלכלי של הוולגה |
| מושל | אלכסיי אורלוב |
| בירת הרפובליקה | אליסטה |
| שפה רשמית | רוסית, קלמיקית |
| תאריך ייסוד | 9 בינואר 1957 |
| שטח | 76,100 קמ"ר (דירוג: 41) |
| אוכלוסייה | |
| ‑ ברפובליקה | 277,803 (דירוג: 78, 2017) |
| ‑ צפיפות | 3.9 נפש לקמ"ר (2010) |
| אזור זמן | UTC +4 |
| www.kalm.ru | |
רפובליקת קלמיקיה (רוסית: Республика Калмыкия, קלמיקית: Хальмг Тангч; תעתיק: חלמג טנגץ') היא רפובליקה בפדרציה הרוסית. בירת קלמיקיה היא אליסטה. הרפובליקה נמצאת במישורים שמצפון להרי קווקז, בין אגן הנהרות וולגה ודון. שטחה כ-76,100 קמ"ר, ואוכלוסייתה כ-277,803 איש (2017). צפיפות האוכלוסין: 3.8 לקמ"ר. המרחק מצפון לדרום: 448 ק"מ וממזרח למערב: 423 ק"מ.
היסטוריה
המאה ה-13 עד המאה ה-18
הקלמיקים הם עם ממוצא מונגולי שדתו בודהיזם. ראשית התיישבותם הייתה בערבות מונגוליה והם השתתפו בכיבושי ג'ינגיס חאן. הקלמיקים היו עם של נוודים ורועי צאן שחיפשו מרעה טוב יותר לצאנם. במאה ה-16 הנוודים התאחדו והקימו את חאנת ג'ונגריה המשתרעת מיניסיי עד לוולגה. קרוב לשנת 1630 הגיעו בהמוניהם לערבות וולגה התחתית. בתקופה זאת לא הייתה באזור אוכלוסייה קבועה והוא היה מוקד לפשיטות של נוודים שונים מקזחסטן מהקווקז. השלטון הרוסי ממוסקבה ניסה לבסס בו את שלטונו. הקלמיקים נתקלו בהתנגדות השבטים הנוגאים התורקים, אותם ניצחו והשליטו את מרותם עליהם. בראש המדינה עמד החאן של קלמיקיה, וקלמיקיה בתקופה זו השתרעה על כל אזור וולגה התחתית מסרטוב עד לים הכספי ועד דגסטן. בין 1698 עד ל-1724 עמד בראש השבטים הקלמיקיים של הוולגה החאן איוקה. איוקה נהיה לעצמאי משלטון קלמיקיה הגדולה(ג'ונגוריה), איחד את השבטים בערבות הוולגה וכרת הסכם עם רוסיה, שהכיר בפטרונות האחרונה על קלמיקיה והתחייבות קלמיקים לשמור על גבולות רוסיה מפני הפולשים. הקלמיקים בהנהגתו השתתפו בדיכוי המרד הקוזקי של בולבין ובמלחמת הצפון לצד השלטון הרוסי.
לאחר מותו של איוקה ניסה השלטון הרוסי להפוך את הקלמיקים לעם ווסאלי, לדכא אותם מבחינה דתית ולהביא להתנצרותם. לאזורי מגוריהם הובאו מתיישבים גרמנים ורוסים כך שהקרקע המיועדת למרעה הצטמצמה במידה משמעותית. במקביל דרש השלטון הרוסי מהקלמיקים השתתפות בכל המלחמות שניהל. לנוכח הגבלת עצמאות הקלמיקים החליט אובשי חאן, נינו של איוקה, לחזור עם כל עמו למולדתם הישנה. ב-1771 הוא יצא בראש עם של 200,000 איש לכיוון סין, אך בגלל התנפלות הקזחים והקירגיזים הנוודים רוב הנמלטים נהרגו, ורק 96,000 זכו להגיע לימת בלחש ולתורקסטן הסינית (סינצזאן-אויגור) ושם נשארו. צאצאיהם יושבים שם אף היום.
בשלטון רוסי מלא
לאחר הבריחה הגדולה צימצמה המלכה יקטרינה הגדולה את עצמאות קלמיקיה וביטלה את תפקיד החאן. קלמיקיה סופחה סופית לרוסיה ב-1825, והיא הועברה מאחריות משרד החוץ למשרד הפנים. קלמיקים השתתפו בכל המלחמות שניהלה האימפריה הרוסית מתקופה זאת, החל במלחמות נפוליון, וכלה במלחמות נגד טורקיה. הקלמיקים עברו מנוודות להתיישבות קבע וב-1865 נוסדה העיר אליסטה, הבירה העתידית.
לאחר מהפכת אוקטובר
בתקופת מלחמת האזרחים הרוסית בין 1917 ל-1920 תמכו רוב הקלמיקים בצבא הלבן ועקב כך ב-1920 נאלצו להגר לבלגרד ולפריז, שם בנו מקדשים בודהיסטיים כשקהילתם התבססה. הקומוניסטים התנקמו קשות בקלמיקים שנשארו ברוסיה והוציאו להורג 10,000 איש. השלטון הסובייטי הנהיג גם בקלמיקיה את משטרו ללאומים והקים בה ב-4 בינואר 1920 מחוז אוטונומי, שהפך לרפובליקה אוטונומית ב-20 באוקטובר 1935.
מלחמת העולם השנייה
קלמיקים שהיגרו לאירופה יצרו קשרים עם אדולף היטלר, שהבטיח להם עצמאות אם יתמכו בפלישתו לרוסיה. קלמיקים אירופיים רבים גויסו ואלו שנשארו בקלמיקיה עם התקרבות הגרמנים הביעו בהם תמיכה גלויה ולאחר הפלישה הנאצית אף ערכו פשיטות על חוות חקלאיות, בזזו אותן ושיתפו פעולה עם הכוחות הכובשים. בדצמבר 1943 גירש הצבא הרוסי את הגרמנים מתחומי קלמיקיה וממשלת סטלין הוציאה צו ענישה קולקטיבית לכל העם הקלמיקי וגירשה אותו לסיביר ולקזחסטן. הקלמיקים גורשו ברכבות משא ורבים מתו בדרך. אלו ששרדו את המסע נאלצו לסבול מתנאי מחיה קשים ומדעות קדומות של האוכלוסייה הקולטת אשר בעקבות שמועות על מעשים קשים שהתרחשו ברכבות ראתה אותם כקניבלים. בגלל הפחד מה"קניבלים" התרחש אף מקרה בו המגורשים הגיעו לכפר ואורחו בבית, אך באמצע הלילה הכפריים נעלו את הבית ושרפו אותו.
בהיסטוריוגרפיה הרוסית נאסר שימוש בשם "קלמיקים", ותחתם נדרש לקרוא להם "אוירטים". כמו כן נאסר בצורה חד משמעית ללמוד היסטוריה קלמיקית, ומאמרים עליהם הוצאו מאנציקלופדיות ואפילו מספרי קריאה. כמובן בוטלה גם האוטונומיה ואדמות קלמיקיה חולקו בין המחוזות השכנים.
בחזרה לארצם
ב-1956 זכו הקלמיקים לחנינה מהשלטון, ב-1957 הם הורשו לחזור וארצם הפכה למחוז אוטונומי, וב-1958 שוב לרפובליקה אוטונומית.
ב-1990 הרפובליקה האוטונומית הפכה לרפובליקה וב-1994 התקבלה חוקה, שרואה בבסיסה את חוקת חאנת ג'ונגריה איקי צ'אג'ין ביצ'יק (Ики Цааджин Бичик). כנשיא הרפובליקה מכהן אלכסיי אורלוב.
מיקום גאוגרפי
קלמיקיה נמצאת בדרום מזרח החלק האירופאי של רוסיה. המרחק מהצפון לדרום 448 ק"מ, וממזרח למערב: 423 ק"מ. רוב שטחה של הרפובליקה הוא מדבר, חצי-מדבר וערבה. בצפון-מזרח הרפובליקה עובר הנהר וולגה, שחלק מערוציו לפני השפכו לים הכספי נכללים בשטח קלמיקיה. על ערוציו הדרומיים של הנהר עובר הגבול בין קלמיקיה למחוז אסטרחן. ממזרח לרפובליקה שוכן הים הכספי. מדרום גובלת הרפובליקה בדאגסטן ובמחוז סטברופול בדרום-מזרח, במערב היא גובלת במחוז רוסטוב, ובצפון במחוז וולגוגרד. מקובל לחלק את קלמיקיה לשלושה אזורים, מערבית, מרכזית, ומזרחית. רוב שטחיה של קלמיקיה הם מישורים, והנקודה הגבוהה ביותר בגובה 222 מ'. האקלים ברפובליקה יבשתי, המתבטא בקיץ חם ויבש מאד וחורף קר כמעט ללא שלג. מספר ימי השמש בשנה הוא כ-280.
דמוגרפיה
בקלמיקיה 292,410 תושבים, מהם 155,900 קלמיקים (54.4%) ו-98,000 רוסים (39.1%).
הערים הגדולות:
- אליסטה
- לגן
- גורודוביקובסק
קישורים חיצוניים
23305913קלמיקיה