רפואת ימי הביניים

רפואת ימי הביניים במערב אירופה הייתה ערב רב של רעיונות קיימים מהעת העתיקה, של השפעות רוחניות ושל מה שזיהה קלוד לוי-שטראוס כ"תסביך השמאני" וכ"הסכמה הכללית החברתית". בתקופה זו לא הייתה בנמצא מורשת המושתתת על רפואה מדעית, ותצפיות היו נתונות להשפעות רוחניות.

בימי הביניים המוקדמים, בעקבות שקיעת האימפריה הרומית, הידע הרפואי המקובל היה שאוב ברובו מטקסטים יווניים ורומיים אשר שרדו ושומרו במנזרים ובמקומות נוספים. עם זאת, הרעיונות באשר למקור המחלות ולמרפאן לא היו חילוניים לחלוטין, אלא היו מבוססים אף על השקפת עולם בה שיחקו גורמים כדוגמת גורל, חטא והשפעות אסטרולוגיות תפקיד שווה לזה של כל גורם גופני שהוא. בדומה לכך, יעילותו של מרפא נקשרה באמונותיהם של החולה ושל הרופא יותר מאשר בראיה אמפירית. כך, Remedia physicalia (מרפא גופני) היה לעיתים תכופות משני להתערבות רוחנית.

השפעות

בתקופה המוקדמת לא היה קיים ענף יחיד ומאורגן. במקום זאת יכול היה כל החולה והפצוע לפנות לרפואת אליל, לדת, לאסטרולוגיה, ללחשים, למיסטיקה או לרופא בעל שם, אם היה זה נגיש לו. הגבולות בין כל מקצוע ומקצוע היו רופפים וגמישים. טקסטים רפואיים קלאסיים כאלה אשר חוברו בידי גלנוס זכו לשימוש רחב בגלל מעמדם המבוסס, יותר מאשר בגלל אמיתותם על פי ניסוי.

עם התעצמות השפעתה של הנצרות נוצרה מתיחות בין הכנסייה ובין רפואת האליל; מאחר כי רפואת האליל עסקה ברובה בקסם או במיסטיקה, ובסיסה היה במקורות אשר לא עלו בקנה אחד עם האמונה הנוצרית. נעשה שימוש בלחשים ובכשפים בשילוב עם צמחי מרפא ועם תרופות אחרות. התעורר צורך לבצע הפרדה בין מרפא גופני ובין לחשים כעין אלה, או להחליפם בתפילות נוצריות. בדומה לכך נדרש הסבר נוצרי לתלות בכוחם של צמחי מרפא או של אבני חן.

הכנסייה הפיצה את האמונה לפיה הא-ל שולח, לעיתים, חולי כעונש, וכי במקרים אלה יש בכוחה של הכאה על חטא להביא מרפא. הדבר הוביל להנהגת חזרה בתשובה וצליינות כמביאי מזור לתחלואים.

מערכת ימי הביניים

רופא שיניים ובידיו מלקחיים כסופות ומחרוזת שיניים גדולות, עוקר את שנו של אדם הנתון בכיסא. אנגליה – לונדון; 1360-1375.

תאוריה רפואית אחידה המבוססת בעיקרה על כתבי רופאים יווניים כדוגמת היפוקרטס, 460-377 לפני הספירה, וגלנוס, אשר נולד בשנת 130, החלה להתפתח, ראשית באזורים אשר נפגעו על ידי קטיעת שקיעתה של האימפריה המערבית במידה הקטנה ביותר. היפוקרטס כתב על מחלות, על ניתוחים, על שברים וכן על האנטומיה של האדם. גלנוס חיבר מעל ל-500 מסות על פיזיולוגיה, על היגיינה, על דיאטטיקה, על פתולוגיה ועל פרמקולוגיה ומיוחס לו גילוי האופן בו שולט חוט השדרה בשרירים שונים. בעקבות הניתוחים שביצע, הוא תיאר את שסתומי הלב וקבע את תפקידי שלפוחית השתן והכליות.

תרגומים אנגלו-סקסוניים של עבודות קלאסיות כמגדיר הצמחים של דיוסקורידס, אשר שרדו מהמאה העשירית, מציגים את קיומם המתמיד של יסודות הידע הרפואי הקלאסי. תקצירים כ"ספר העלוקות" של בולד (900 לערך) מכילים מובאות ממגוון עבודות קלאסיות לצד תרופות אליל מקומיות.

אף על פי כי העיסוק המאורגן ברפואה מעולם לא פסק באימפריה הביזנטית, ניתן לראות ב"סקולה מדיקה סלרניטנה", אשר נוהל בידי הכנסייה בדרום איטליה במאה ה-11, ביטוי ראשון לתחייתה של הוראת הרפואה הסדירה באמצעות טקסטים מקובלים במערב. בסלרנו היו בהישג יד טקסטים רפואיים מביזנטיון ומהעולם הערבי, אשר תורגמו מיוונית ומערבית במנזר הסמוך אשר במונטה קסינו. המלומדים הרכיבו, בהדרגה, קאנון כתבים אשר נודע כ-"Ars medicinae" (אמנות הרפואה) או כ-"Articella" (אמנות קטנה) והיה לבסיס החינוך האירופי בתחום הרפואה במשך מספר מאות.

בעקבות הקמת אוניברסיטאות פריז (1110), בולוניה (1158), אוקספורד (1167), מונטפלייר (1181) ופדואה (1222) הורחבה העבודה ההתחלתית אשר בסלרנו ברחבי אירופה, ובמאה ה-13 זכו מוסדות חדשים אלה למעמד של הנהגה בתחום הרפואה. לרכישת מקצוע הרפואה נדרש עשור, ובכלל זה הכשרה אמנותית, וכך נותר שיעור הרופאים המורשים מצומצם באורח יחסי.

במהלך מסעי הצלב, החלה הרפואה המוסלמית נותנת אותותיה בזו האירופית. רבות דובר על סלידתו לכאורה של אוסמה אבן מונקד מהרפואה האירופית, אולם עיון בקורות חייו מעלה כי היכרותו עמה הייתה חיובית – הוא מתאר רופא אירופי המטפל בזיהומים בהצלחה באמצעות חומץ וממליץ על טיפול במחלת החזירית אשר הודגם בפניו.

במאה ה-13 תבעו ערים אירופיות רבות כי טרם עיסוקו במקצוע, יוכשר הרופא במשך שנים אחדות. הניתוח זכה ליחס פחות מזה של הרפואה הטהורה, עד אשר חיבר רוגר פרוגרדי מפארמה את מאמרו בנושא הניתוח בשנת 1880 לערך. עבודות איטלקיות רחבות היקף למכביר במאה השנים הבאות, הופצו מאוחר יותר ביתר אירופה. בין השנים 1350–1365 חיבר תאודוריק בורגוניוני ארבעה כרכים שיטתיים בנושא הניתוח, ה-"Cyrurgia", אשר קידמו חידושים בעלי חשיבות כמו גם צורות מוקדמות של טיפול מחטא בפציעה, והרדמה באמצעות שימוש בתערובת סמי הרגעה וכן בצמחי מרפא.

עם פרוץ מגפת המוות השחור במאה ה-14, נקלעה הרפואה האירופית למשבר. התאוריות הרפואיות אשר זכו להעדפה סיפקו הסברים דתיים – וכל זאת לשווא, מאחר כי כשליש מאוכלוסיית אירופה מצאה את מותה.

תאוריות רפואיות

ערך מורחב – ארבע הליחות

העיקרון אשר הנחה את רפואת ימי הביניים הוא תאוריית ארבע הליחות. זו שאבה את מקורותיה מעבודות רפואיות עתיקות, ועמדה בבסיס רפואת המערב כולה עד המאה ה-19. התאוריה גרסה כי לכל אדם ארבע ליחות או נוזלים ראשיים - מרה שחורה, מרה צהובה, מרה לבנה (הכיח) ומרה אדומה (דם). הללו הופקו על ידי מספר איברים, ואיזונם הכולל היה חיוני לבריאות האדם. כיח עודף בגוף, למשל, הזיק לריאות, והגוף ניסה לסלקו באמצעות שיעול על מנת להשיב את האיזון על כנו. איזון הליחות באדם ניתן להשגה באמצעות תזונה, תרופות והקזת דם תוך שימוש בעלוקות. ארבע הליחות נקשרו אף בארבע העונות: מרה שחורה – סתיו, מרה צהובה – קיץ, כיח – חורף ודם – אביב. בימי הביניים התקשתה אירופה לשמר את אמות המים אשר נבנו בידי הרומאים ואת דומיהן, לפיכך פרח בה העיסוק ברפואה במקומות נחשלים יותר מאשר באלה המתפתחים.

ליחה	עונה	יסוד	איבר	איכויות	מצב-רוח	מאפיינים
מרה אדומה (דם)	אביב	אש	כבד	חם ולח	בוטח	אמיץ, מלא תקווה, אוהב
מרה לבנה (ריר)	חורף	מים	מוח/ריאות	קר ולח	אדיש	רגוע, בלתי אמוציונלי
מרה צהובה	קיץ	אוויר	כיס המרה	חם ויבש	מהיר חימה	נוח לכעוס, רע מזג
מרה שחורה (מלנכוליה)	סתיו	אדמה	טחול	קר ויבש	מלנכולי	דיכאוני, חסר שינה, מוטרד

השימוש בצמחי מרפא השתלב באורח טבעי במערכת זו, והצלחתם יוחסה לפעולתם על ליחות הגוף. השימוש בצמחי מרפא שאב את מקורותיו, יתר על כן, מתורת החתימות הנוצרית הימי-ביניימית, אשר גרסה כי הא-ל סיפק אמצעי להקלת כל חולי. יהא זה ירק, מינרל או חיה – אמצעי זה נושא עמו חתימה המעידה על יעילותו. למשל, זרעי הסקוטלריה (המשמשים להקלת כאבי ראש) עשויים להידמות לגולגולות זעירות, ועליה זרועי הנקודות הלבנות של הפולמונריה (המשמשת לשחפת) עשויים להידמות לריאותיו של חולה. על פי האמונה, קיים מספר רב של דמיונות.

רוב המנזרים טיפחו גינות צמחי מרפא אשר שימשו להפקת תרופות צמחיות, והללו הוסיפו לרווֹח ברפואת האליל וכן שימשו ברפואה. חוברו ספרים בנושא תרופות צמחיות, הנודע בהם הוא "הספר האדום והוולשי של הרגסט", אשר פורסם בשנת 1400 לערך.

אסתר כהן מצאה, שבניגוד לתרבות מודרנית בה מקדישים מאמצים רבים לשיכוך כאב, הרי שבימי הביניים היו שסברו שהוא מועיל לבריאות מבחינה רוחנית.

המרפאים

בין סממניה המובחנים של תקופה זו מצוי שפע המרפאים. בשונה ממקצועות אחרים, לא הייתה קיימת אליטה בעלת שליטה. מאחר כי לא שררה הסכמה כללית באשר לתקנים ולשיטות, רבים עסקו בריפוי באורח חלקי ורובם ככולם נטלו תפקידים מגוונים. המציעים שירותי ריפוי נמנו על כלל הדתות ועל שני המינים, ובמעמדותיהם נעו בין צמיתים ובין המחונכים והאמידים אשר באקדמאיים. עבור מרפאים רבים – אחים, רופאי שיניים (Dubbedent או Adubedent), רוקחים ומיילדות – עמלם כמוהו כסחר. בחלוף המאה ה-16 הוענקה, לראשונה, לגופים שונים שליטה המעוגנת בחוק על העוסקים ברפואה. הללו ניתנים לחלוקה לבני אליטות לבלריים ובעלי הכשרה אקדמית (רופאים) ולסוחרים.

רופאים הציעו, לרוב, סיוע רפואי ושיקויים. הם עבדו כחברי גילדה כאשר ברשותם רישיון הרשויות המקומיות, או סיפקו שירותיהם לבית אב עיקרי או למנזר. הם זכו לתשלום על סמך המקרים בהם טיפלו, או באורח תקופתי. לעיתים קרובות ניתנו תשלומים במזון או בביגוד.

רפואה לבלרית, המכונה לעיתים קרובות "רפואה נזירית", סופקה במסגרת תפקיד דתי ובה הוענקו תשלומים והכנסה באמצעות כנסייה. חוק בנדיקטוס ה"קדוש" מצהיר: "ראשית כל יש להבטיח את שלום החולים, כי הללו ישורתו בעצם האמת כפי אשר משרתים את ישוע." למעשה, בכל מנזר מצויה הייתה מרפאה עבור הנזירים, והדבר הביא להצבתם של תנאים בטיפול בחולה חילוני. בימי הביניים סונפו כמחצית מבתי החולים ישירות למנזרים או למוסדות דתיים אחרים. רבים מהנותרים חיקו קהילות דתיות, קבעו כללי התנהגות מדויקים, תבעו כתלבושת שמלה ושילבו טקסים דתיים בשגרת יומם.

רופאים, אשר עסקו בעבודות המומחים היווניים באוניברסיטאות, היוו אליטה מטעם עצמה בתחומם. היה זה משלח יד בלתי נפוץ: במחקר אשר נערך בוורססטר במאה ה-13 נמצא כי היו שלושה רופאים בלבד על כל 10,000 משלמי מיסים, וכי לבד מהאצולה היו אלה נגישים ביותר למתי מעט. רופאים אבחנו את חוליהם באמצעות בדיקה מעמיקה את דמם, את שתנם ואת צואתם וקבעו בדבר מרקם עורם ואיזון הליחות. היה ביכולתם להמליץ על תרופות או על הקזת דם מחלקי גוף שונים, על מנת להשיב את איזון הליחות על כנו. כן היה ביכולתם לנסות ולערוך ניתוחים מורכבים כדוגמת חירור הגולגולת, על מנת להקל לחץ על המוח, או הסרת קטרקט.

רופאי אליל נהגו למסור את ידיעותיהם מרופא לשוליה, והיו נגישים מהרופא לאיכר או לפועל. הם לא היו נתונים לפיקוח, אולם היו בקיאים בתחום צמחי המרפא ותרופות האליל. הם נפלטו ממערכת הרפואה בהדרגה.

קדושים קדושים נהגו אף הם לרפא את החולים. אף על פי כי ריפוי בידי קדושים (נסים) איננו נחשב כיום כרפואה, בימי הביניים היה זה נוהג מקובל לצד שיטות ריפוי אחרות. שני שלישים בקירוב מהפונים לריפוי בידי קדושים היו איכרים (כך הגדיר ר' ס' פינוקיין). לעיתים קרובות נעשה שימוש בשירותי קדושים כאשר לא ניתן היה להביא רפואות אחרות בזמן (למשל, מוות מקרי). לעיתים רחוקות נעשה בם שימוש על מנת לטפל בחוליים ארוכי טווח, כדוגמת מומים מולדים. במקרים אלה שימשו קדושים כמוצא אחרון. עם השלמת קנוניזציה, התייחסה הכנסייה לקדושים קנוניים בלבד כלמורשים לחולל נסים. עם זאת, פעמים רבות לא מנע הדבר פניה לקדושים אשר אינם קנוניים.

נשים במהלך ימי הביניים המוקדמים, סביר כי הנשים אשר עסקו במקצוע הרפואה השתוו במספרן לזה של הגברים. עם זאת, הדרישות המקצועיות אשר נלוו לכך בתקופה מאוחרת יותר, והווסד הפקולטות לרפואה, פלטו את הנשים ממקצוע זה. הנזירה הראשית הילדגרד מבינגן כתבה את"Liber Simplicis Medicinae" (ספר הרפואה הפשוט) בשנת 1160 לערך. רופאה נודעת נוספת היא טרוטולה מסלרנו, אשר עבודותיה בנושא תחלואי נשים הופצו ברחבי אירופה ושמה באנגליה שונה ל"דאם טרוט". אחות בשם אן מתוארת כ-"medica" בבית החולים של לאונרד הקדוש, יורק, בשנת 1276.

אף לאחר המאה ה-14 הוסיפו נשים לעסוק ביילוד. באורח כללי, מיילדת רכשה את מקצועה כשוליית מיילדת בעלת ניסיון, או לומדה בידי אב או בעל העוסק ברפואה. התנאי הדרוש היחיד היה הצהרה מפי כומר פרוכיאלי כי נעימת הליכות היא.

כן שירתו נשים כאחיות במסדרים נזיריים, אם כי היו אף אחיות חילוניות אשר טיפלו בצורכיהם הפיזיים של החולים.

מערכת בתי החולים

בימי הביניים הקיף המונח "בית חולים" אכסניות עבור מטיילים, בתי מרקחת להקלה על העני, מרפאות עבור הפצוע ובתים עבור העיוור, עבור החיגר, עבור הקשיש ועבור הלוקה בשכלו. בתי חולים נזיריים פיתחו טיפולים למכביר, הן רוחניים הן רפואיים. היה על החולים לסייע אלה לאלה באמצעות תפילה ורגיעה, ייתכן כי נשכרו מכך כמכל טיפול גופני מוצע. בחלק מבתי החולים מצויות היו עשר מיטות בלבד, אך אחרים היו גדולים יותר. תועד כי טופלו בלאונרד הקדוש ביורק 225 חולים ועניים בשנת 1287. ובפירנצה מנו בתי החולים מעל לשלושים בשנת 1400, באחד מהם – בית החולים של מריה נואובה הקדושה – כלל הסגל בשנת 1500 עשרה רופאים, רוקח וכמה אחרים, בהם מנתחות.

במאה ה-12 הופיעו הוספיטלרים, תערובת ייחודית של חיים נזיריים, צבאיים ורפואיים. הללו ניהלו בתי חולים בירושלים ובמדינות הצלבניות, ומסדרם נפוץ בסופו של דבר ליתר אירופה.

כך כתב ג'יימס ג'וזף ולש על אודות תרומת הכנסייה למערכת בתי החולים:

במהלך המאה ה-13 נבנו בתי חולים רבים במספרם. הערים האיטלקיות היוו את מנהיגות תנועה זו. במילאנו לא קיימים היו אלא תריסר בתי חולים ובפירנצה, טרם תום המאה ה-14, קיימים היו כשלושים בתי חולים. חלקם היו מבנים רבי חן. במילאנו עוצב בית החולים הכללי בחלקו בידי ברמנטה ובחלקו בידי מיכלאנג'לו. בית החולים של סיינה, אשר נבנה לכבוד קתרין הקדושה, זכה לתהילה מאז. תנועת בתי חולים זו פשטה בכל רחבי אירופה. פירכו, הפתולוג הגרמני הדגול, הראה במאמר בנושא בתי חולים כי בכל עיר מערי גרמניה המונות חמשת אלפי תושבים, קיים בית חולים. הוא ייחס את צמיחת תנועה זו לאפיפיור אינוקנטיוס השלישי, ואף כי היה נטול נטייה בתחום זה, לא היסס פירכו לדבר בשבח אפיפיור זה על כל אשר השיג לרווחת ילדים והאנושות הסובלת.

בתי חולים רבים החלו מופיעים בצרפת ובאנגליה. עקב הפלישה הנורמנית-הצרפתית לאנגליה, הוביל חלחול האידיאלים הצרפתיים את רב מנזרי ימי הביניים להקים בית מחסה עבור צליינים. בית מחסה זה התפתח, בסופו של דבר, לכדי בית חולים בו מספקים נזירים וסייעים נטולי הכשרה מקצועית, טיפול רפואי לצליינים חולים ולקרבנות המגפות הרבות מספור והחוליים ארוכי הטווח אשר פשו במערב אירופה בימי הביניים. בנג'מין גורדון תומך בתאוריה על פיה בית החולים בגלגולו העכשווי היא המצאה צרפתית, אולם זה הוקם במקור לבידוד מצורעים וקרבנות מגפה, ונטל על עצמו את שירות הצליינים מאוחר יותר.

קיימים כתבים מצוינים מאת ההגמון לנפרנק, המתייחסים לאלה השמורים היטב מאת הנזיר אידמר מקנטרברי מהמאה ה-12. כתבי ההגמון מעידים על כוונתו להקים ולשמר את דוגמאות בתי החולים המוקדמים הללו:

אך אל לי לסיים את עבודתי בהשמטת אשר עשה למען העניים מחוץ לחומות העיר קנטרברי. בקצרה, הוא הקים בית עשוי אבן הולם ורחב ידיים ... לצרכים שונים. הוא חילק את הבניין הראשי לשניים והקצה את החלק האחד לגברים אשר מכבידים עליהם מיני חולשות, ואת זה האחר לנשים אשר בריאותן רופפת. כן וידא כי יסופקו להם ביגוד ומזון יומי, ומינה כמרים ואפוטרופוסים אשר יעשו כל אשר לאל ידם למען לא יחסר לחוסים דבר.

התפתחויות מאוחרות יותר

המנתחים אשר פעלו בתקופת ימי הביניים האמצעיים, כדוגמת מונדינו דה לוצי, היו הראשונים שעסקו באנטומיה באוניברסיטאות אירופיות וביצעו באורח שיטתי נתיחות מתים. בשונה מרומא הפגאנית, בימי הביניים האמצעיים לא חל באירופה איסור מוחלט על נתיחת מתים. חרף זאת, תורתו של גלנוס הייתה כה רווחת, עד כי מונדינו ובני זמנו ניסו להתאים את ממצאיהם האנושיים לאנטומיה של גלנוס.

במהלך הרנסאנס, מאמצע המאה ה-15 ואילך, חלה התקדמות מרובה בתחום הרפואה. ג'ירולמו פרקסטורו האיטלקי, 1478-1553, היה הראשון להציע כי מגפות עשויות להגרם על ידי עצמים חוץ גופיים, הניתנים להעברה באמצעות מגע ישיר או בלתי ישיר. עוד גילה טיפולים חדישים למחלות כדוגמת עגבת.

בשנת 1543 חיבר המלומד הפלמי אנדריאס וסאליוס את ספר הלימוד השלם הראשון בנושא האנטומיה האנושית: "De Humani Corporis Fabrica", משמע: על מבנה גוף האדם. כעבור זמן רב, בשנת 1628, הסביר ויליאם הרווי את מחזור הדם. לפני כן רווחה האמונה, כי הדם הנו תוצר מזון ונספג על ידי רקמת שריר.

במהלך המאה ה-16 גילה פאראצלסוס, בדומה לג'ירולמו, כי מחלות נגרמות על ידי סוכנים חוץ גופיים כדוגמת חיידקים, לא על ידי חוסר איזון פנימי.

ללאונרדו דה וינצ'י נזקפת השפעה רחבה על קידום הרפואה ברנסאנס. דה וינצ'י, אשר נולד ב-15 באפריל 1452, דגל בגישה מדעית אשר בבסיסה תצפיות פרטניות. הוא נטל חלק במספר נתיחות לאחר המוות וכן הוציא תחת ידיו שרטוטים אנטומיים מפורטים מרובים, בתכננו עבודה רחבת היקף בנושא אנטומיה אנושית השוואתית.

הרופא הצבאי הצרפתי אמברואז פרה, שנולד בשנת 1510, הקים לתחייה את שיטת קשירת כלי הדם היוונית העתיקה. לאחר כריתת איבר נהוג היה לצרוב את קצה האיבר הפתוח להפסקת הדימום. הדבר בוצע באמצעות חימום שמן, מים או מתכת ויצירת מגע בין החומר ובין הפצע לסתימת כלי הדם. עוד האמין פרה בחבישת פצעים בתחבושות נקיות ובשימוש במשחות, ובכלל זה במשחה אשר הרכיב עצמו המכילה ביצים, שמן ורדים וטרפנטין. הוא היה הראשון לעצב ידיים ואיברים מלאכותיים עבור חולים בהם בוצעה כריתה. באחת הידיים המלאכותיות, ניתן היה להניע את שני זוגות האצבעות לביצוע מטלות אחיזה ושחרור פשוטות, ומראה היד היה טבעי לחלוטין תחת כפפה.

אסונות רפואיים רווחו ברנסאנס בהשוואה לעת העכשווית. במהלך הרנסאנס היוו נתיבי סחר אמצעי מושלם להעברת מחלות. שמונה מאות שנים לאחר מגפת יוסטיניאנוס, שבה מגפת הדבר לאירופה. המוות השחור פרץ באסיה, פשט למזרח התיכון ולאירופה בשנת 1348 (ייתכן כי הועבר באמצעות סוחרים איטלקיים אשר נסו מקרבות חצי האי קרים) וגבה בה 25 מיליון קרבנות, כשליש מכלל האוכלוסייה ועד שני שלישים באזורים העירוניים בהם הכתה המגפה ביתר שאת. טרם עזוב המונגולים את קאפה הנצורה אשר בחצי העיר קרים, גופותיהם המתות והנוטות למות של החיילים הנגועים נערמו על גבי קטפולטות, ושוגרו מעבר לחומות קאפה על מנת להדביק את יושביה. תקרית זו הייתה בין הדוגמאות המתועדות המוקדמות ביותר ללוחמה ביולוגית, ונחשבת כמקור התפשטות המוות השחור לאירופה.

המגפה שבה לרדוף את אירופה ואת המזרח התיכון פעם אחר פעם בין המאה ה-14 ובין המאה ה-17. התפרצויות מאוחרות יותר הראויות לציון: המגפה האיטלקית של 1629–1631, המגפה הגדולה של סביליה (1647-1652), המגפה הגדולה של לונדון (1665-1666), המגפה הגדולה של וינה (1679), המגפה הגדולה של מרסיי (1720-1722) ומגפת 1771 במוסקבה.

טרם ביאת הספרדים לאמריקה ולמקסיקו לא נודעו חיידקי האבעבועות השחורות, החצבת והשפעת הקטלניים. לילידים האמריקאיים לא הייתה החסינות אשר פיתחו האירופים באמצעות מגע רב שנים עם המחלות. כריסטופר קולומבוס שם קץ לבידוד האמריקות בשנת 1492 בעודו מפליג תחת דגל ממלכת קסטיליה (ספרד). מגפות קטלניות פשו בקריביים. האבעבועות השחורות מחו כפרים תוך חודשים אחדים. אוכלוסיית האי היספניולה מנתה 250,000 ילידים אמריקאיים. עשרים שנים לאחר מכן צנחה האוכלוסייה ל-6,000 נפשות. יובל שנים לאחר מכן, על פי הערכות נותרו כ-500 ילידים אמריקאיים. באותה עת התפשטה המגפה למקסיקו, שם סייעה להרס האימפריה האצטקית. במאה הראשונה לשליטה הספרדית במקסיקו, 1500-1600, מרכז אמריקאים ודרום אמריקאים מתו במיליוניהם. עד שנת 1650 נמחתה מרבית אוכלוסיית מקסיקו הילידית.

מקורות

• The Greatest Benefit to Mankind. A medical history of humanity from antiquity to the present. Roy Porter. HaperCollins 1997 (באנגלית)
• Medicine in the English Middle Ages. Faye Getz, Princeton University Press, 1998. מסת"ב 0-691-08522-6 (באנגלית)

ראו גם

• רפואה מסורתית

לקריאה נוספת

• הספר "ניסיון חיי: זיכרונותיו של אביר מוסלמי", מהווה מקור מידע על רפואת ימי הביניים ומתוארים בו מקרים ופציעות שונות ודרכי הטיפול בהם.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא רפואת ימי הביניים בוויקישיתוף

• רון ברקאי, הפצת מחשבה וידע באגן הים-התיכון - הרפואה בראשית ימי-הביניים (1990), אתר אוניברסיטת תל אביב
• יוסי ציגלר, תאולוגיה ורפואה במאה ה-13 – על האלמוות בגן-העדן הארצי
• 
  שגיאות פרמטריות בתבנית:הארץ
  פרמטרי חובה [ 4 ] חסרים יואל דונחין, ההיסטוריה הכואבת של הנזקים שגרמה הרפואה, באתר הארץ
• רפואת ימי הביניים באתר של פרופ' Camillo O. Di Cicco (באנגלית)
• אינדקס תמונות של רפואה ימי הביניים באתר אוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס (באנגלית)
• "The Wise Woman": סקירה של מחלות נפוצות בימי הביניים והטיפול בהן, בצורה קלילה ומעט הומוריסטית (באנגלית)
• רפואה והיגיינה ימי-ביניימיות (באנגלית)

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

26332575רפואת ימי הביניים