האימפריה האצטקית
| ממשל | |
|---|---|
| משטר | קונפדרציה צבאית, ברית ערים |
| שפה נפוצה | נאוואטל, ועוד שפות שונות |
| עיר בירה | טנוצ'טיטלאן |
| גאוגרפיה | |
| יבשת | אמריקה, מרכז אמריקה |
| היסטוריה | |
| הקמה | ברית בין ערי המדינה |
| תאריך | 1428 |
| פירוק | הכיבוש הספרדי של האימפריה האצטקית |
| תאריך | 1521 |
| ישות קודמת | ערי מדינה שונות |
| ישות יורשת | האימפריה הספרדית |
| שליטים בולטים |
איצקואטל (מנהיג ראשון) מוקטסומה השני (מנהיג אחרון) |
| שטח בעבר | 304,325 קמ"ר (נכון ל־1520) |
| דמוגרפיה | |
| דת | הדת האצטקית |
| כלכלה | |
| מטבע | פולי קקאו |
| שונות | |
.svg) | |
האימפריה האצטקית, הידועה גם בשם הברית המשולשת (בנאוואטל: Ēxcān Tlahtōlōyān ˈjéːʃkaːn̥ t͡ɬaʔtoːˈlóːjaːn̥), הייתה אימפריה באזור מרכז אמריקה. האימפריה החלה את דרכה כברית של שלוש ערי מדינה (Altepetl): טנוצ'טיטלאן, טקסקוקו, וטלאקופאן. שלוש ערים אלו שלטו על מרבית אזור מקסיקו של ימינו החל משנת 1428, עד שהובסו על ידי הכוחות המשולבים של הכובשים הספרדיים ובעלי ברית מקומיים בפיקוד הרנאן קורטס בשנת 1521.
למרות שבתחילה שמרו שלוש הערים על הדדיות, הרי במהרה הפכה העיר טנוצ'טיטלאן לעיר הדומיננטית מבחינה פוליטית ותרבותית. האימפריה האצטקית ניהלה מלחמות כיבוש, והתרחבה במהירות לאחר הקמתה. בשיאה, האימפריה שלטה ברוב מרכז מקסיקו, כמו גם כמה שטחים רחוקים יותר בתוך באמריקה התיכונה סמוך לגבול גואטמלה של ימינו. שליטי הערים שנכבשו נותרו בשלטון כל עוד הם הסכימו לחלוק כבוד חצי שנתי לשליט האימפריה, כמו גם לספק כוחות צבאיים למאמץ המלחמתי של האצטקים. בתמורה, הרשות הקיסרית סיפקה הגנה ויציבות פוליטית ואוטונומיה מקומית רבה.
הדת באימפריה האצטקית הייתה פוליתאיסטית, האצטקים סגדו לפנתיאון מגוון שכלל עשרות אלוהויות, רבים מהם בעלי כת מאמינים מוכרת רשמית, שהייתה גדולה מספיק כדי להיות מיוצגת במתחם המקדש המרכזי של הבירה טנוצ'טיטלאן. האליל הראשי בפולחן האצטקי היה אליל המלחמה הויצילופוצ'טלי. העמים במחוזות שנכבשו הורשו להמשיך המסורות הדתיות שלהם באופן מלא ללא פגע, כל עוד הם הוסיפו את האליל הקיסרי הויצילופוצ'טלי לפנתאון המקומי שלהם.
היסטוריה
התקופה הקדם אימפריאלית
עמי נאהוה (Nahua) היגרו אל מרכז מקסיקו מהצפון באזור המאה ה-13. על פי קודקסים רשמיים המתעדים את ההיסטוריה האצטקית, מוצאם היה מהעיר אצטלאן (Aztlan). וזהו גם משמעות השם "אצטק" היינו "אדם שבא מאצטלאן". עם זאת, מונח זה הוא מודרני, וככל הנראה השם אצטקים לא היה בשימוש בקרב האצטקים עצמם. המהגרים המוקדמים התיישבו באזור אגן מקסיקו והאדמות הסמוכות והקימו שורה של ערי מדינה עצמאיות. ערי נאהוה מוקדמות אלו נשלטו בידי מלכים זוטרים שנקראו "טלאטואני" (tlatoāni). רוב הערים שהוקמו לפני הגירתם של הנאהוה, נטמעו בתרבות הנאהוה המוקדמת.
ערי מדינה אלו, ניהלו בינן לבין עצמן מלחמות שונות בקנה מידה קטן. אך בשל הבריתות המשתנות, אף עיר בודדת לא הצליחה לצבור דומיננטיות. על פי המקורות, באזור שנת 1250, הגיע גל מהגרים חדש מאצטלאן. באותה תקופה מרבית הקרקעות הפוריות כבר היו תפוסות. עם זאת, המהגרים החדשים שנקראו "משיקה", שכנעו את מלך העיר קולהואקאן (Colhuacan), להתיר להם להתיישב בחלקת אדמה קטנה שנקראה צ'פולטפק ("גבעת החגבים"). מאוחר יותר הם הפכו לשכירי חרב בשירות מלך קולהואקאן.
בסיפורי המיתולוגיה העתיקים של האצטקים מסופר, שלאחר מלחמה אחת בה שירתו בהצטיינות בצבא קולהואקאן, ביקשו המשיקה מהמלך שייתן להם את אחת מבנותיו כדי שיהפכו אותה למלכתם. המלך נענה ברצון לבקשה, אולם בפקודת האליל הויצילופוצ'טלי (Huitzilopochtli), פשטו המשיקה את עורה של הנסיכה והקריבו אותה קורבן. בתגובה, תקף מלך קולהואקאן, וגרש את המשיקה אל אי באגם טשקוקו (Texcoco) שהשתייך לממלכה יריבה בשם אסקאפוצאלקו (Azcapotzalco). כשהגיעו לשם, הם הבחינו בנשרים מקננים על קקטוס. הם פירשו זאת כסימן מהאלילים, ובמקום הזה הקימו את בירתם טנוצ'טיטלאן (כיום מקסיקו סיטי). מומחים מודרניים מעריכים שהעיר נוסדה באזור שנת 1325. בפועל המשיקה נותרו כפופים לאסקאפוצאלקו. המשיקה שילמו מחווה למלכי אסקאפוצאלקו, ואף סייעו להם במלחמותיהם. בשנת 1372, אקאמאפיצ'טלי (Acamapichtli), הוכתר כטלאטואני (מלך) הראשון של טנוצ'טיטלאן.
המלחמה נגד אסקאפוצאלקו והקמת הברית המשולשת
בשנת 1426, מת שליט אסקאפוצאלקו, ונוצר משבר ירושה שהוביל למלחמת אזרחים בממלכה. בני המשיקה, תמכו במועמד למלוכה בשם Tayahauh, אולם הוא הודח בידי בנו מאשטלה (Maxtla). לאחר שהשיג את הכתר, פנה מקסטילה כנגד כל הפלגים שהתנגדו לו, ובכלל זה צ'ימלפופוקה (Chimalpopoca) מלך המשיקה. צ'ימלפופוקה מת זמן קצר לאחר מכן, וייתכן שנרצח בהוראת מאשטלה.
המלך החדש, איצקואטל (Itzcoatl), המשיך להתריס כנגד מאשטלה, וזה האחרון הטיל מצור על טנוצ'טיטלאן. בשנת 1427 איצקואטל כרת בריתות עם עוד שלוש ערים שהותקפו בידי מאשטלה, ובשנת 1428 הביסה הקואליציה את אסקאפוצאלקו. הממלכה נכבשה, ואלפים מבניה נטבחו. לאחר המלחמה נסוגה אחת מהערים מהברית עם השאר, ושלוש הערים שנותרו, טנוצ'טיטלאן, טקסקוקו וטלאקופאן, הקימו ברית שזכתה לכינוי "הברית המשולשת", ואדמות אסקאפוצאלקו חולקו ביניהם. נערכו עוד מספר מלחמות בין השבטים והערים באזור, כששתי חמישיות מהכיבושים מקבלת טנוצ'טיטלאן, טקסקוקו עוד שתי חמישיות, וטלאקופאן חמישית אחת. כל אחד מהשליטים קיבל מעמד של "קיסר" (אין תרגום מדויק של המונח), שהציב אותו במעמד גבוה דה יורה על פני שליטים אחרים.
במשך 100 השנים הבאות, הברית המשולשת השתלטה בהדרגה על כל עמק מקסיקו, והרחיבה את כוחה אף במפרץ מקסיקו וחוף האוקיינוס השקט וכך השיגה גישה אל סחורות אקזוטיות כגון קקאו, גומי, כותנה, פירות, נוצות, וצדפים. בהדרגה הפכה טנוצ'טיטלאן לעיר הדומיננטית מבין השלוש, כל זאת במידה רבה הודות לפועלם של שני אחיו של הקיסר, מוקטסומה הראשון וטלאקאאלל. מוקסטומה הפך לקיסר לאחר מותו של איצקואטל, ויצא למלחמה באזור מיקסטקי (Mixtec), ולאחר קרב קשה כבש את האזור. בעוד שרוב השליטים הורשו לשמור על ממלכתם, המלך של מיקסטקי נחנק בטקסיות ובני משפחתו נמכרו לעבדות. טלאקאאלל מונה לתואר שווה ערך פחות או יותר ל"ראש ממשלה".
רפורמות האימפריה
זמן קצר לאחר הקמת הברית המשולשת, יזמו איצקואטל וטלאקאלל רפורמות מקיפות במדיניות והדת האצטקית. נטען כי טלאקאלל שרף את כל הספרים הקיימים בטענה שהם מכילים שקרים ו-"זה לא חכם שכל האנשים צריכים להכיר את הציורים". גם אם אכן היה צו כזה, סביר להניח שהוא היה מוגבל בעיקר למסמכים פוליטיים מהמשטרים הקודמים. הוא גם ערך שכתוב מקיף של ההיסטוריה האצטקית, ובאופן טבעי הציב את המשיקה במקום מרכזי יותר.
הרפורמות הוחרפו לאחר שמוקטסומה עלה לשלטון לאחר מותו של איצקואטל, והן נועדו בעיקר כדי לשמור על העמים הכבושים שלא יתמרדו. שליטים שסירבו לשתף פעולה, הוחלפו בשליטי בובות הנאמנים למשיקה, וניתנו תמריצים לאלו שהסכימו לשתף פעולה. מוקטסומה חוקק חוקים שהורו על הפרדה בין האצולה להמון העם, והוציא עונש מוות על עבירות שונות. צו מלכותי מיוחד, הורה על הקמת בית ספר דתי מפוקח בכל שכונה. בבתי ספר יוקרתיים יותר, ניתנו גם אימונים צבאיים. היו גם בתי ספר שלימדו במשותף בני אצולה ופשוטי עם שביקשו להפוך לאנשי דת. מוקטסומה ייסד תואר חדש, שבניגוד לשאר התארים בממלכת המשיקה, היה מוענק גם לפשוטי העם. התואר היה מוענק כמחווה על עבר צבאי מזהיר, או שירות ארוך של המדינה (דומה לסר בממלכה המאוחדת). בכמה מקרים נדירים, בעלי התואר הצליחו להשתלב בחברת האצולה ואף להפוך למלכים.
כמו כן בוסס פולחן הקרבת שבויים המוני, שהתבסס על רעיון דתי חדש ולפיו השמש מאבדת דם בכל זריחה במאבקיה להיחלץ מדרקון התהומות (זהו פשר הצבע האדמדם בשמים). כדי שלא תיעלם, יש צורך להחזיר לה דם זה, שיבוא מעורקיהם של הנזבחים. הקרבת אדם הייתה מסורת עתיקה וכבר בעבר הרחוק התקיימו משחקי כדור שהמנוצחים בהם הוקרבו, אך הממדים שאליהם הביא טלאקאלל את קורבן האדם היו חסרי תקדים. בפולחן החדש נזבחו לעיתים 10,000 שבויים ביום אחד. מקדש מפואר מיוחד הוקם לצורכו, והמורא נפל על כל עמי מקסיקו. מלחמות מיוחדות, "מלחמות הפרחים", נוהלו אך ורק במטרה להשיג שבויים לצורכי הקרבה. ההקרבה הייתה כרוכה בקניבליזם, שכן הלב הוצא מהקורבנות ונאכל על ידי הכהן. לפי אחד ההסברים, שכנראה אינו נתמך בראיות חזקות, פיצה בשר האדם על המחסור בחלבונים בדיאטה האצטקית. במלחמות הפרחים הושם דגש על לקיחת שבויים חיים, והחיילים קיבלו הוראה למעט בהרג ככל האפשר. מלחמות אלו גם אפשרו למשיקה להחזיק צבא חזק ומיומן בכל עת. הטלאקסקאלה, היו העם העיקרי שסבל ממלחמות אלו, ונקמתם עתידה הייתה להתבטא בשיתוף פעולה הדוק עם הספרדים.
הכיבושים
כיבושי האצטקים החלו כבר לאחר הקמת האימפריה. המטרות הראשון להתרחבות הייתה העיר מקויואקאן באגן מקסיקו, והאזור שהוא כיום מדינת מורלוס במקסיקו המודרנית. כיבושים לו סיפקו לאימפריה זרם גדול של מוצרים חקלאיים. ההתפשטות האצטקית נבלמה בשנת 1450 בשל בצורת כבדה שנמשכה ארבע שנים. לאחר שהצליחו להתאושש, נאלצו לכבוש מחדש חלק מהערים שניצלו את הבצורת ופרקו את השלטון הזר. מוקטסומה הראשון המשיך להרחיב את האימפריה מזרחה לכיוון מפרץ מקסיקו, ודרומה לכיוון אואחאקה המודרנית. לאחר מותו של מוקטסומה, עלה לשלטון בנו שבילה את מרבית שלוש עשר שנות שלטונו באיחוד האימפריה של אביו.
במקביל, אימפריה נוספת, טאראסקאן במערב מקסיקו, החלה גם כן להתרחב. בשנת 1455, הטאראסקנים השיקו פלישה לעמק טולוקה וכבשו אותו. בשנת 1472 האצטקים כבשו בחזרה את האזור והגנו עליו בהצלחה מפני הטאראסקאנים. בשנת 1479 השיקו האצטקים פלישה גדולה לטאראסקאן עצמה. בפלישה השתתפו 32,000 חיילים אצטקים, אולם מעבר לגבול המתינו להם 50,000 חיילי אויב. למעלה מ-90% מהצבא האצטקי הושמד, והקיסר האצטקי עצמו נפצע.
בשנת 1486 נרצח בקשר אצילים הקיסר טיזוק (Tizoc), שנודע כקיסר לא יעיל ורשלן. את מקומו ירש אחיו איויטסוטל (Ahuitzotl). את החלק הראשון של שלטונו בילה איויטסוטל בדיכוי מרידות שהיו עניין שבשגרה בשל אופי השלטון האצטקי. לאחר מכן יצא איויטסוטל לגל חדש של פשיטות, והרחיב מאוד את גבול האימפריה באזור אואחאקה וסוקונוסקו (Soconusco). בשל מספר תקריות גבול, הטאראסקאנים פלשו שוב וכבשו את עיר הגבול אוצומה (Otzoma). הם הפכו אותה למוצב צבאי, והאזרחים נטבחו או גורשו. הטאראסקאנים הקימו סדרת מבצרים לאורך הגבול כדי להגן מפני פלישה אצטקית אפשרית. בתגובה, ביצע איויטסוטל פלישה נוספת, והרחיב את תחומי האימפריה עד האוקיינוס השקט באזור גררו. בתקופת שלטונו הפכו המשיקה לדומיננטיים ביותר מבין כל שאר העמים בברית המשולשת. טנוצ'טיטלאן הפכה בפועל לעיר הבירה של האימפריה, וקיסר המשיקה היה בעמדה גבוהה בהרבה מהקיסרים האחרים.
בשנת 1502 מת איויטסוטל, וירש אותו אחיינו מוקטסומה השני. בתקופת שלטונו של דודו, האימפריה האצטקית התרחבה והתבססה, לפיכך אותן שנים היו שנות שלווה, ומוקטסומה נבחר בעיקר עקב היותו למדן אדוק בדת ולא בגלל תכונות מנהיגות או בגלל היותו מצביא מוכשר. מוקטסומה לא השתדל להשיג שטחים חדשים, ובעיקר דיכא מרידות ועמל לטפח ולאחד את האימפריה. המקורות השונים על אותה תקופה מוסרים גרסאות שונות ואף סותרות לגבי התנהלותו ושלטונו. מוקטסומה השליט מנגנון בירוקרטי ומנהלתי כך שהאימפריה חולקה למחוזות ששליטיהם היו כפופים לו ישירות. מנגד, הוא הסתכסך עם השבטים שהיו בברית איתו בעיקר בגלל מכסת קורבנות האדם הגבוהה שדרש מהם. מוקטסומה טיפח פולחן אישיות אולם חרד הן לגורלו האישי והן לגורל הממלכה. על מנת להגן על הממלכה הקריב קורבנות אדם ללא הפסק ובנה מקדשים חדשים - שגם בהם הוקרבו קורבנות אדם. כמו כן הוא ביטל את התארים שאיפשרו לאזרחים פשוטים להתקדם במעמד האצולה, והוציא חלק מיועציו להורג. הרפורמות שלו נגדעו עקב בוא הספרדים.
הכיבוש הספרדי
ערך מורחב – הכיבוש הספרדי של האימפריה האצטקית
בשנת 1519 נחת בחופי וראקרוס הקונקיסטאדור הספרדי הרנאן קורטס עם 630 איש רובם חמושים בחרב ומגן בלבד, וכן מעט רובים ו-15 סוסים בחצי האי יוקטן. באי קוסומל, פגש קורטס כומר פרנציסקני בשם ג'רונימו דה אגילר, שספינתו נטרפה בשנת 1510 בחופי יוקטן. כמי ששהה 9 שנים בקרב המקומיים, הכיר דה אגילר את המקומיים ושלט היטב בשפת המאיה. דה אגילר הפך למתורגמן של המשלחת. לאחר מכן הפליג קורטס מערבה אל קמפצ'ה (Campeche). לאחר סדרת קרבות עם שבטים מקומיים הצליח קורטס לנצח את כוחותיו של השליט המקומי ולכבוש את העיר הראשית שלו פוטונצ'אן (Potonchán). בתום הקרב קיבל קורטס מנחות מהשליט המובס ועם המתנות הועברו לרשותו 20 שפחות, נשים צעירות ובהן גם נערה בת עשרים בשם מלינצ'ה. מלינצ'ה התבררה עד מהרה כרבת ערך, משום שהיא שלטה בשלל שפות ביניהן "שפת מקסיקה" (נאוואטל), "שפת קוסומל" (שפת המאיה) ו"שפת אולאטלה" (שפה הידועה לאצטקים כ "פופלוקה" - ג'יבריש בשפת האצטקים). היא הפכה ליד ימינו של קורטס. היא הייתה מתרגמת למאיה, ודה אגילר היה מתרגם לספרדית. מאוחר יותר למדה מלינצ'ה עצמה ספרדית, ומאז היא הייתה המתורגמנית המועדפת על קורטס.
קורטס ואנשיו הקימו התיישבות בשם "וייה ריקה דה לה ורה קרוס" (בספרדית: Villa Rica de la Vera Cruz), שמשמעו "הכפר העשיר של הצלב האמיתי". השם מתייחס לזהב שנמצא באזור ולעובדה שהמשלחת של קורטס נחתה באזור ביום שישי הטוב ובה פגשו שליחים של הקיסר האצטקי מוקטסומה השני שהגיעו עם מתנות. לאחר שהשגרירים חזרו לטנוצ'טיטלאן, התקדם קורטס אל צ'ומפאלה (Cempoala), שם נפגש עם ראשי שבט הטוטונאק (Totonac). בעזרת המתורגמנים שלו, הצליח קורטס ליצור קשר עמם, והם סיפרו לו על העוולות הרבות של השלטון האצטקי. קורטס שכנע את הטוטונאקים לכלוא את גובה המיסים המקומי של הקיסר, אולם לאחר מכן הורה להם לשחרר אותו, ובעזרת מלינצ'ה טען בפניו שכל זה לא היה אלא מהלך של הטוטונאקים שנעשה בלי הסכמתו. הטוטונאקים תגברו את כוחותיו של קורטס, שהתקדם לעבר טלקסקלה. בשלב זה, חלק מחייליו של קורטס ניסו להתקומם ולחזור לקובה. כשקורטס גילה על כך, הוא הורה להטביע את הספינות כדי שלא יהיה ניתן להימלט לקובה.
הצבא הטוטונאקי בפיקוד ספרדי, צעד אל תוך טלקסקלה, במטרה לשכנע את עם הטלאקסקאלה (Tlaxcala), שסבלו רבות מהאצטקים, להצטרף לברית עמם. משנכשלו המגעים הראשונים נכנסו הספרדים לסדרת קרבות עזים מול לוחמי הטלאקסקאלה שנמשכו 18 ימים ללא הפסקה, בדרך להביא את מנהיגי הטלאקסקאלה למשא ומתן במטרה לעבור בארצם ולגייס מהם לוחמים לשורותיו נקט קורטס בכל דרך אפשרית - עינויים של שבויים, הרס יישובים אזרחיים והרג חסר הבחנה. בשלב הראשון של המשא ומתן העבירה מלינצ'ה את הבטחת קורטס לטלאקסקאלה כי הוא יפסיק את מעשי ההרס וההרג תמורת שיתוף פעולה שייקבע בשלבים המתקדמים של המשא ומתן, שנערך - בגלל המבנה החברתי - שלטוני המורכב של הטלקסקלה עם 4 מנהיגים בו זמנית. בסופו של דבר, בין היתר בשל האבדות הכבדות שספגו, הסכימו הטלאקסקאלה לכרות ברית עם הטוטונאקים והספרדים נגד האצטקים.
במהלך השהות בטלקסקלה, הופיעו בפני קורטס שליחים של הקיסר האצטקי עם מתנות יקרות ומנחות מתוך מטרה להניא את הספרדים מלהגיע אל גבולות ולב האימפריה האצטקית. זאת מתוך תפיסה מוטעית שתאוות הבצע הספרדית תשבע או השכל הישר ימנעו אותם מלהגיע לעימות ישיר. הטקטיקה כשלה, הזהב הרב רק המריץ את הספרדים, והם יצאו אל הבירה האצטקית מלווים בצבא מקומי שכלל 5,000 עד 6,000 לוחמי טלאקסקאלה ו-400 טוטונאקים. בניגוד לעצת בני בריתו, קורטס נכנס אל העיר צ'ולולה (Cholula) שהייתה עיר חשובה מאוד באימפריה. קבלת הפנים הייתה עוינת מהמפגש הראשון. על פי מכתבי קורטס מלינצ'ה עסקה באיסוף מידע בנוגע להלך הרוחות ועמדת מנהיגי העיר, על פי המכתב "המתרגמת שלי" שוחחה עם אינדיאנית זקנה שסיפרה לה כי האצטקים חונים בכוח רב בסמוך לעיר וכי תושבי העיר יוצאים ממנה בחשאי כהכנה לעימות הבלתי נמנע שעתיד להתרחש כמארב על הספרדים בעת שייצאו מהעיר. בתגובה, קורטס תקף ראשון, ותקף מספר רב של צ'ולולאנים חמושים שהתאספו בכיכר העיר.
למרות הטבח בצ'ולולה, הספרדים ובעלי בריתם התקבלו בכבוד מלכים בטנוצ'טיטלאן. הם שוכנו אחר כבוד באחד מארמונות המלוכה הישנים. לאחר ששהה בעיר שישה שבועות, במהלכם הספיק ללמוד אותה היטב, קיבל ידיעה על רצח של שני ספרדים בווראקרוס. קורטס השתמש ברצח הספרדים כתירוץ לשבות את הקיסר מוקטסומה השני עצמו. במשך מספר חודשים, המשיך מוקטסומה לנהל את הממלכה כשליט בובה של קורטס. בשנת 1520 משלחת ספרדית שנייה, גדולה יותר, הפליגה מקובה בפיקוד פנפילו דה נארוואז. מטרת המשלחת הייתה להעניש את קורטס על שגנב ספינות ממושל קובה ויצא למסע בלי לקבל אישור. קורטס, עזב את העיר במטרה להתעמת עם נארוואז, והפקיד את חייליו בידי סגנו פדרו דה אלווראדו, שנודע כאדם אכזר אפילו מקורטס עצמו.
אלווראדו, הוזמן בידי מוקטסומה לחגיגה דתית גדולה. עם זאת, הספרדים התרעמו על המנהגים הפגניים הזרים, ועל קורבנות האדם, וייתכן גם שפירשו אותם בטעות כהכנה לקרב. אלווראדו הפך את החגיגה לטבח המוני, ורצח את מרבית בני האצולה. האצטקים הזועמים תקפו את הספרדים, שהסתגרו בארמון יחד עם הקיסר שאיבד כעת את שארית סמכויותיו. בינתיים, קורטס הצליח לשכנע כמה מקציני נארוואז לבגוד במפקדם, וכך יכל לחזור אל טנוצ'טיטלאן עם תגבורת. הוא פילס דרך אל הארמון, גרר את מוקטסומה אל הגג והכריח אותו לנסות ולהרגיע את עמו. עם זאת, אצילי טנוצ'טיטלאן החליטו שהקיסר איבד את סמכויותיו, ובחרו באחיו קואיטלאואק כקיסר החדש. חייל אצטקי אחד השליך בראשו של הקיסר המודח אבן קלע, והוא מת מפצעיו כמה ימים לאחר מכן.
הספרדים ובני בריתם מצאו עצמם מכותרים בעיר עוינת, ובלי כל תמיכה. הם בזזו את מרבית אוצרות העיר, ולאחר מכן, בלילה של ה-30 ביוני 1520, אירוע שכונה מאוחר יותר "הלילה העצוב" (La Noche Triste), הם פילסו את דרכם החוצה. הם התגלו בדרך, ורק בקושי נמלטו מהעיר כשהם משאירים מאחור מאות ספרדים הרוגים. רבים טבעו בנהר הסמוך לעיר, כשהם מתעקשים להחזיק בזהב הגנוב עד הרגע האחרון. הם נסוגו חזרה אל טלקסקלה, ושם החלו מתארגנים להתקפה חדשה על טנוצ'טיטלאן. לרגע נדמה היה שהתרבות האצטקית עדיין יכולה לשרוד. בינתיים, פגעה בעיר מגפת אבעבועות שחורות, שאותה הביאו הספרדים מאירופה לאמריקה. הייתה זו ההתפרצות הראשונה של המחלה באמריקה, והילידים לא היו מחוסנים בפניה ולא ידעו כיצד לטפל בה. יותר מ-50% מאוכלוסיית האזור נהרגו בהתפרצות יחידה זו, ביניהם הקיסר החדש קואיטלאואק. והוא הוחלף בקיסר חדש, צעיר ואמיץ מקודמיו, בשם קואוטמוק. קואוטמוק שיקם את צבאו שנפגע במגפת האבעבועות והכין את הביצורים. בניגוד לקודמיו, הוא הכיר את כוחם של התותחים וכלי הנשק החם האחרים, ולא ראה אותם ככוח א-לוהי אלא כנשק שניתן אפילו לעמוד מולו. לפיכך חיזק את החומות, תיקן את הגשרים הניידים והעמיד מחסומי קרקע מול התקפה מהאגם, משום שחשש מהסירות המצוידות בתותחים שהביאו עימם הספרדים. במקביל, החל קורטס לארגן צבא מכל אויביהם הממורמרים של האצטקים. ילידים רבים התנצרו, וערים רבות עברו לשרת את הספרדים. בין הערים הללו, הייתה העיר החשובה טקוסקוקו, שהייתה הצלע השלישית בברית המשולשת. כאות תודה, הכיר הכתר הספרדי בתרומתן של טקוסקוקו וטלקסקלה לכיבוש מקסיקו. צבאו של קורטס כלל כעת כמעט 100,000 רובם המכריע ילידים בפיקוד ספרדי.
קורטס התקדם במהירות, כובש ערים רבות. הספרדים נחתו בעזרת סירות על האיים הסמוכים לעיר הבירה, ומשלא עלה בידי הקיסר האצטקי קואוטמוק לעשות זאת, הורה ללוחמיו לאפשר להם להיכנס לסמטאות הצרות של העיר ולתקוף אותם בחצים מגגות הבתים. ספרדים ובני טלאסקאלה שנפלו בשבי האצטקים הוקרבו לאלילים. בתגובה החלו הספרדים בשריפה ובהחרבה שיטתית של בתי העיר ולאחר מכן הטילו מצור ומנעו אספקת מזון ומצרכים נוספים לתושבים. הספרדים חזו באנשיה הגוועים ברעב לאיטם. באין ברירה, ואחרי שגם כלי הנשק הפולחניים הסודיים ביותר לא הועילו, נכנעו האצטקים. קורטס הורה להרוס את העיר ביסודיות. לאחר שהספרדים כבשו את מתחם המקדשים שבו התבצרו אחרוני הלוחמים, ניסה קואוטמוק להימלט בסירה כשהוא מחופש לאדם פשוט, אך נלכד על ידי הספרדים והובא בפני קורטס. קואוטמוק ביקש מקורטס להורגו כדי לחסוך ממנו את חרפת הכניעה והשיעבוד. קורטס לא עשה כן, משום שרצה להוציא מהמלך האצטקי את סוד המקום בו הוחבאו אוצרות הממלכה. קואוטמוק עונה קשות בניסיון להוציא ממנו את הסוד: הספרדים הניחו את ידיו ואת רגליו בשמן רותח. למרות הייסורים הקשים, סירב קואוטמוק לגלות את הסוד. בשנת 1525 הוא הוצא להורג, וכך באה אל קיצה האימפריה האצטקית.
ממשלה
האימפריה האצטקית, היא דוגמה לאימפריה ששלטה בדרכים עקיפות על עמים אחרים. כרוב האימפריות בהיסטוריה, האימפריה האצטקית הייתה מגוונת מאוד מבחינה אתנית וחיו בה עשרות עממים, אולם בניגוד לאימפריות האירופאיות לדוגמה, השלטון היה מבוסס יותר על מחוות לקיסר מאשר על שלטון של הממשלה בבירה. על פי תאוריה של פרופ' א. ג. מוטי (Moty), האימפריה האצטקית הייתה אימפריה "פורמלית", הקיסרים לא טענו לסמכות עליונה במחוזות הרחוקים, אלא רק ציפו שהמחוות והמסים ישולמו. כמו כן, על אף שהאימפריה לא שלטה על שטחים מעבר לים, הרי שהיא לא הייתה אחידה, ומחוזות מרוחקים רבים לא היו בקשר ישיר עם המרכז והבירה. על האופי ההגמוני של האימפריה ניתן ללמוד מהעובדה ששליטים מובסים בדרך כלל לא הודחו, וכל עוד שולמו המיסים והמחוות, והאלילים האצטקיים צורפו לפנתאון המקומי, הקיסרים האצטקיים לא התערבו בדרך כלל בנעשה.
עם זאת, "האימפריה האצטקית" הוא מונח מודרני, ולא שימש את תושבי האימפריה. השם המקובל היה "הברית המשולשת", שם ששיקף את ההדדיות כביכול בין שלוש הערים השליטות. רק בהמשך, הרימה טנוצ'טיטלאן ראש על פני חברותיה והפכה לשליטה.
אידאולוגיה
השליטים המקומיים בערים ובכפרים, נחשבו לנציגי האלילים על פני האדמות, ולכן שלטו מכוח זכות א-לוהית שאין לערער עליה. עקרון זה קבע שהזכות עוברת בירושה. הריגת מלך הייתה למעשה הפרה של הסדר זה, וקטיעת השושלת המולכת בחסד האלילים, לפיכך, בכל פעם שמלך נהרג או הודח, קרוב משפחה או חבר בשושלת שלו הוצב במקומו.
הרחבת האימפריה הונחתה על ידי פרשנות מיליטריסטית של הקודקסים העתיקים של דת הנאהוה, ובמיוחד כהוקרה לאליל השמש הויצ'ילופוטיצ'לי. טקסי מדינה מיליטנטיים בוצעו לאורך כל השנה על פי לוח השנה הטקסי של האירועים. הטקסים כללו קורבנות אדם לרוב, וכן קרבות מבוימים בין לוחמים.
ראו גם
לקריאה נוספת
- נחום מגד, האצטקים - מחנית השמש לחניתות שבורות הוצאת דביר.
- נחום מגד, מלינצ'ה - הצעירה האינדיאנית שמוטטה אימפריה, הוצאת מודן, 2009.
- מיגל ליאון-פורטיה, חזון המנוצחים: העדות האצטקית על כיבוש מקסיקו, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1976.
- Alvarado Tezozomoc, Hernando de (1975). Crónica Mexicana. Universidad Nacional Autonoma de Mexico, Mexico City.
- Calnek, Edward (1978). R. P. Schaedel, J. E. Hardoy, and N. S. Kinzer (ed.). Urbanization of the Americas from its Beginnings to the Present. pp. 463–470.
{{cite book}}: תחזוקה - ציטוט: multiple names: editors list (link) - Davies, Nigel (1973). The Aztecs: A History. University of Oklahoma Press, Norman.
- Diaz del Castillo, Bernal (2003). The Discovery and Conquest of Mexico. Cambridge, MA: Da Capo Press. ISBN 0-306-81319-X.
- Duran, Diego (1992). History of the Indies of New Spain. University of Oklahoma Press, Norman.
- Evans, Susan T. (2008). Ancient Mexico and Central America: Archaeology and Culture History, 2nd edition. Thames & Hudson, New York. ISBN 978-0-500-28714-9.
- Hassig, Ross (1988). Aztec Warfare: Imperial Expansion and Political Control. University of Oklahoma Press. ISBN 0-8061-2121-1.
- Leon-Portilla, Miguel (1963). Aztec Thought and Culture: A Study of the Ancient Náhuatl Mind. University of Oklahoma Press.
- Pollard, H. P. (1993). Tariacuri's Legacy. University of Oklahoma Press.
- Smith, Michael (1984). "The Aztec Migrations of Nahuatl Chronicles: Myth or History?". Ethnohistory. 31 (3): 153–168. doi:10.2307/482619.
- Smith, Michael (2009). The Aztecs, 2nd Edition. Malden, MA: Blackwell Publishing. ISBN 0-631-23015-7.
- Smith, M. E. (2001). "The Archaeological Study of Empires and Imperialism in Pre-Hispanic Central Mexico". Journal of Anthropological Archaeology. 20: 245–284. doi:10.1006/jaar.2000.0372.
קישורים חיצוניים
קובי בן-שמחון, האנתרופולוג נחום מגד יצא לגבות עדויות על הכיבוש הספרדי של מקסיקו, באתר הארץ, 02/01/09- עולם האצטקים
- תרבות וספרות העולם האצטקי
32621830האימפריה האצטקית