קסאבייה ולה
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית מנהיג ריקה.
קסאבְיֶיה וָלָה (בצרפתית - Xavier Vallat; 7 ביולי 1891 - 6 בינואר 1972) היה פוליטיקאי צרפתי אנטישמי ששימש כראש הקומיסריאט הכללי לענייני יהודים בתקופת צרפת של וישי ונמנה עם האחראים העיקריים לשואת יהודי צרפת, מבין הצרפתים משתפי הפעולה. על חלקו ברדיפת היהודים נדון ולה לאחר המלחמה לעשר שנות מאסר.
עד מלחמת העולם השנייה
ולה נולד במחוז ווקלוז למשפחה קתולית ושמרנית. בצעירותו היה פעיל בארגונים קתוליים, ואף הצטרף לקבוצת "הפעולה הצרפתית" (Action Française) המונרכיסטית, אחת הקבוצות החשובות בימין הקיצוני בפוליטיקה הצרפתית של אותה התקופה. הוא היה למורה בבתי ספר קתוליים, ולאחר מכן הצטרף לצבא. במהלך מלחמת העולם הראשונה נפצע קשה, איבד את רגלו השמאלית ועינו הימנית. בשנת 1919 נבחר, כמועמד עצמאי, לחבר האספה הלאומית הצרפתית מטעם מחוז ארדש. הוא שימש כחבר האספה עד לפיזורה בשנת 1940. בשנות השלושים נחשב לנציג מוביל של הימין הקתולי והאנטישמי בפרלמנט. הוא טען כנגד הפרוטסטנטים, הבונים החופשיים ובמיוחד כנגד היהודים, בטענה שהם חלק מקשר קושרים כנגד צרפת הקתולית. הוא התנגד לליברליזם, סוציאליזם וקומוניזם. עם זאת, בניגוד לרבים בימין הקיצוני לא תמך בהשבת המונרכיה, ועל אף שהיה מקורב אידאולוגית לפשיזם לא גילה אהדה לגרמניה, אלא הטיף ל"הגוש הלטיני" בו תהיינה חברות צרפת, ספרד, איטליה ופורטוגל. בשנת 1936 כאשר נבחר לראשות הממשלה לאון בלום, סוציאליסט יהודי, התקיף אותו ולה בסדרת מתקפות אישיות רטוריות, על רקע יהדותו.
צרפת של וישי
לאחר התבוסה הצרפתית במערכה על צרפת ביוני 1940, נמנה ולה על תומכיו של המרשל אנרי פיליפ פטן, שהיה לראש משטר וישי האנטישמי ומשתף הפעולה עם הנאצים. במרץ 1941 מונה ולה כראש הקומיסריאט הכללי לענייני יהודים, גוף עצמאי שירכז את הטיפול ביהודים על פי החקיקה האנטישמית כנגד יהודים שהתקבלה במשטר וישי. בעמדה זו דאג ולה ל"אריזציה" של הכלכלה הצרפתית, החינוך הצרפתי, השירות הממשלתי והמקצועות החופשיים, שפירושה הרחקת היהודים מעמדות כוח, חילוט רכושם, והרחקתם מן החיים הציבוריים. פעולות אלו היו יוזמה עצמאית של המשטר, ולא היו תוצאה של כניעה ללחץ גרמני, כפי שטענו ולה ופטן לאחר המלחמה. בין פעולותיו של ולה באותה התקופה, ייזום חקיקה מחמירה יותר כנגד יהודים, שהתגברה על 'פרצות' בחקיקה הקודמת, מסע מקיף להחרמת רכוש יהודי, שהביא להחרמת 42,000 עסקים יהודיים לטובת המדינה, וחיוב היהודים להירשם בתחנות המשטרה, צעד שלימים הקל מאוד על משלוחם של יהודי האזור החופשי להשמדה במזרח.[1]
על אף שהיה אנטישמי מוצהר, קשר ולה בין 'מחוות' לגרמניה בתחום הפעולה האנטי יהודית, ובין הקלות שציפה לקבל מהגרמנים שהחזיקו שלטון כיבוש בצפון צרפת ובמערבה, והחזיקו במחנות שני מיליון שבויי מלחמה צרפתים. על רקע זה הסתכסך עם הגרמנים, ובסופו של דבר, במאי 1942, לחץ השגריר הגרמני בוישי, אוטו אבץ, והביא להחלפתו בלואי דרקייה דה פלפואה.
ולה נותר בין הפעילים והתומכים במשטר וישי, וביוני 1944 לאחר הפלישה לנורמנדי עמד בראש תחנת הרדיו של משטר וישי, לאחר רציחתו של פיליפ אנריו, על ידי הרזיסטאנס. שידוריו נמשכו עד כיבוש התחנה באוגוסט על ידי בעלות הברית, וכללו מוטיבים אנטישמיים ניכרים.
לאחר המלחמה
במשפטו שנערך בדצמבר 1947 דבק ולה באנטישמיות לה הטיף, ודרש כי אחד השופטים, מוריס קריגל-ואלרימון ייפסל בשל יהדותו. הוא הכחיש קשר ישיר לגירוש יהודי צרפת, וטען כי בפעולותיו הביא דווקא להצלת יותר מחצי מהיהודים מגירוש. כן טען כי מדיניותה האנטי יהודית של צרפת של וישי התבצעה רק כתוצאה מלחץ גרמני. ולה נדון לעשר שנות מאסר, ובית הדין ציין כי התחשב בו בשל פציעתו הקשה במלחמת העולם הראשונה. הוא שוחרר ברישיון בשנת 1949, וקיבל חנינה מוחלטת בשנת 1954. כאדם חופשי שב לפעילות אנטישמית, אך התקשה למצוא תומכים בצרפת שלאחר המלחמה. בין 1962 ל-1966 שימש כעורכו של עיתון ימני קיצוני בשם "Aspects de la France".
ולה מת בשנת 1972. ציידי הנאצים סרז' קלרספלד וביאטה קלרספלד יצרו מהומה בהלווייתו, אליה הגיעו כשטלאי צהוב גדול תפור למעילם.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ המשרד הכללי לענייני יהודים אתר יד ושם
31975983קסאבייה ולה