מלחמת הסבך הרודזי
 |
יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים.
| |
| יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים. |
 | ||||||||||||||||||
| המצב הגאו-פוליטי לאחר עצמאות אנגולה ומוזמביק ב-1975. מקרא מפה: ירוק – רודזיה סגול – דרום אפריקה כתום – מדינות שתמכו בכוחות הגרילה | ||||||||||||||||||
| מערכה: דה-קולוניזציה של אפריקה והמלחמה הקרה | ||||||||||||||||||
| תאריך |
4 ביולי 1964 – 12 בדצמבר 1979 (15 שנים, 5 חודשים, שבוע ויום) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | רודזיה, זמביה, מוזמביק | |||||||||||||||||
| תוצאה | שליטת רוב תחת הסכם לנקסטר, זימבבואה זכתה בעצמאותה ובהכרה בינלאומית. | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
|
סך הכול הרוגים (כולל אזרחים): כ-300,000 | ||||||||||||||||||
מלחמת הסבך הרודזי (נודעה גם כהצ'ימורנגה השנייה ומלחמת השחרור של זימבבואה) הייתה מלחמת אזרחים שהחלה ביולי 1964 ונמשכה עד דצמבר 1979, בשטחה של מדינת רודזיה (כיום זימבבואה).
הסכסוך התנהל בין שלושה צדדים: ממשלת רודזיה, אשר הונהגה על ידי איאן סמית', צבא העם המהפכני של זימבבואה וצבא השחרור האפריקאי הלאומי של זימבבואה. ההסכם הפנימי שנחתם ב-1978, בעקבות המלחמה, על ידי סמית' ואבל מוזורווה, הביא לזכות בחירה אוניברסלית ביוני 1979 ולסיום שלטון המיעוט הלבן ברודזיה. לאחר הבחירות הראשונות, בהן נבחר רוב שחור, שונה שמה של המדינה לזימבבואה-רודזיה.[1]
הממשלה נפלה בעקבות חוסר תמיכה מצד האזרחים השחורים אשר הרגישו כי ממשלה זו מחזיקה באותה האידאולוגיה של ממשלת סמית'. המלחמה נמשכה, ובסופו של דבר בדצמבר 1979, הושגה פשרה בין הצדדים אשר סיימה את המלחמה. הדיונים שהובילו לפשרה זו, התקיימו בין ממשלת זימבבואה-רודזיה, ממשלת הממלכה המאוחדת ומפלגות המורדים, בלונדון.[1]
לאחר חתימת ההסכם, המדינה חזרה להיות תחת שלטון בריטי זמני עד לביצוע בחירות כלליות במרץ 1980. בבחירות אלו נבחרה אחת ממפלגות המורדים, בשם האיחוד האפריקאי הלאומי של זימבבואה (ZANU-Zimbabwe African National Union), בראשות רוברט מוגאבה. מוגאבה הפך לראש הממשלה הראשון של זימבבואה.[1] ב-1980 המדינה קיבלה עצמאות ושמה שונה לזימבבואה.[2]
רקע
ניתן להצביע על כיבוש האזור על ידי חברת דרום אפריקה הבריטית. בסוף המאה ה-19 ועל התנגדותם של מנהיגים מקומיים שהתנגדו לשלטונות הזרים כמקור של המלחמה ברודזיה. ב-1880 ססיל רודס (על שמו המדינה – רודזיה) רכש אמנה לכריה על זהב ומינרלים אחרים והקים מושבה בריטית בשטח העשיר במשאבי טבע. ב-1923 למתיישבים הבריטים הלבנים הייתה שליטה מלאה על האזור. שלטון החברה הסתיים והממלכה המאוחדת החלה לשלוט במדינה בצורה עקיפה דרך מושל שאושר תחת חוקה של ממשל עצמי. החוקה אישרה ממשלה ייצוגית שהייתה ברובה לבנה ונשארה נאמנה לעמדה הבריטי. המדיניות החדשה לגבי האפריקאים הייתה דומה לזו של דרום אפריקה[3]: חוק חלוקת האדמות (1930) חילק את האדמות בין הלבנים והשחורים. הלבנים קיבלו את האדמות המניבות והגשומות בעוד שהשחורים קיבלו את האדמות הצחיחות. בנוסף, התקיימה מדיניות של סגרגציה הדומה לזו של דרום אפריקה.[4] הסגרגציה נמשכה גם לתוך שנות החמישים המוקדמות, כאשר רוב התושבים האפריקאים התגוררו באזורים שהוגדרו כשמורות ילידים.[5] ב-1962 מפלגת החזית הרודזית של איאן סמית' נבחרה.[6]
בשנות החמישים של המאה ה-20, נוצרה הפדרציה של מרכז אפריקה הכללה את צפון ודרום רודזיה ואת ניאסלנד. ב-1964 התפרקה הפדרציה וצפון רודזיה וניאסלאנד התפרקו מדרום רודזיה והפכו למדינות אפריקאיות עצמאיות תחת השמות זמביה ומלאווי. דרום רודזיה נשארה תחת שלטון בריטי. ב-1965 סירבה הממשלה הבריטית לתת עצמאות לדרום רודזיה תחת הבקשות שנשנות וחוזרות של הלבנים מרודזיה, ששאפו להקים מדינה לבנה באפריקה.[3] ב-11 בנובמבר 1965 הלבנים ברודזיה הכריזו על עצמאות חד צדדית מהממלכה המאוחדת, והכריזו על שמה הרשמי - רודזיה. הממשלה הבריטית סירבה למהלך צבאי והשתמשה בסנקציות כלכליות ודיפלומטיות כדרך להתנגד להכרזת העצמאות.[4] לאחר הכרזת העצמאות לא זכתה רודזיה להכרה רשמית ממדינות העולם אך כן קיבלה תמיכה מדרום אפריקה ומוזמביק הפורטוגלית, בצורה של סיוע כלכלי וצבאי.[3]
אף על פי שמפלגות פוליטיות לאומניות של האפריקאים הלאומניים הוצאו מחוץ לחוק ומנהיגם נכלאו או הוגלו, כן התקיימה פוליטיקה מוגבלת מצב האפריקאים אשר נאבקו למען שליטה שחורה נגד השלטון הלבן ונגד הפערים הכלכליים ומעמדיים בין הלבנים והשחורים במדינה. ב-1957 ג'ושוע נקומו הקים את הקונגרס האפריקאי הלאומי של דרום רודזיה (SRANC - Southern Rhodesia African National Congress). ב-1959 נקומו נעצר והמפלגה הוצאה מחוץ לחוק. לאחר מכן הוקמה מפלגה חדשה בשם המפלגה הדמוקרטית הלאומית (National Democratic Party - NDP), ונקומו נבחר להנהיגה, על אף שעדיין היה בכלא. ב-1961 התפצלה המפלגה למפלגת זימבבואה הלאומית (Zimbabwe National Party - ZNP), המפלגה הדמוקרטית הלאומית הוצאה מחוץ לחוק והוקמה מחדש בשם האיחוד האפריקאי העממי של זימבבואה (ZAPU - Zimbabwe African People's Union).[5] ב-1964 ZAPU התפצלה לשניים שוב בעקבות חילוקי דעות: האיחוד האפריקאי העממי של זימבבואה (ZAPU - Zimbabwe African National Union) תחת פיקודו של ג'ושוע נקומו, שהגיע משבט הנדבלה, והאיחוד האפריקאי הלאומי של זימבבואה (ZANU) תחת פיקודו של רוברט מוגאבה, שהגיע משבט שונה. הפיצול הפוליטי התרחב ונוצר לאורך קווים אתניים.[5][7][4]
לכל מפלגה השתייך ארגון צבאי אחר שפעל על פי האידאולוגיה של המפלגה. הארגון הצבאי של ZAPU נקרא צבא העם המהפכני של זימבבואה (ZIPRA), והארגון הצבאי של ZANU נקרא צבא השחרור האפריקאי הלאומי של זימבבואה (ZANLA).[4] כל קבוצה נלחמה בנפרד כנגד כוחות הביטחון של רודזיה, אך גם נלחמו אחד כנגד השני. עם הגברת התקיפות והפשיטות גרילה של גל ארגון כנגד השני, הקיטוב בין הקבוצות התעצם והפיצול הפוליטי בין ה-ZANU ל-ZAPU המשיך להתרחב.[5]
המלחמה הקרה
המלחמה ברודזיה התרחשה לצד המלחמה הקרה וניתן לראות את ההשפעות של הפוליטיקה של המלחמה הקרה על מהלך המלחמה. הארגון הצבאי ZANLA של ZANU קיבל תמיכה מהרפובליקה העממית של סין. המשלחת הראשונה של הלוחמים של ZANLA נשלחה לאימונים בסין כבר ב-1963.[7] בעוד שהארגון הצבאי ZIPRA של ZAPU קיבל תמיכה מברית המועצות.[5] באפריל 1979, 12,000 לוחמי גרילה של ZANLA התאמנו בטנזניה, אתיופיה ולוב, ואילו 9,500 מתוך 13,500 הקאדרים שלה פעלו ברודזיה. ביוני 1979, ממשלות קובה ומוזמביק הציעו סיוע צבאי ישיר לאיחוד האפריקאי הלאומי של זימבבואה – חזית הפטריוטית (PF-ZANU), אך מוגאבה ונקומו סירבו, מכיוון ולא רצו לוותר על העצמאות הפוליטית שלהם (PF-ZANU היה חיבור שנוצר בין ZANU ו-ZAPU לתקופה קצרה).[8] בצד השני של הסכסוך, דרום אפריקה נתנה בחשאי תמיכה חומרית וצבאית לממשלת רודזיה ולכוחות הביטחון של רודזיה. התמיכה הייתה חשאית מכיוון והממשלה של דרום אפריקה לא רצתה שמדינות העולם התנגדו לשליטה שלה בדרום אפריקה מכיוון וגם היא קיימה ממשל סגרגטיבי של אפרטהייד.[9]
כיוון שמלחמת הבוש הרודזית התרחשה בהקשר של המלחמה הקרה האזורית באפריקה, הכוחות שהשתתפו במלחמה הסתבכו בעימותים במדינות שכנות לאורך המלחמה. סכסוכים כללו את מלחמת העצמאות של אנגולה (1961–1975), מלחמת האזרחים באנגולה (1975 - 2002), מלחמת העצמאות של מוזמביק (1964–1974), מלחמת האזרחים של מוזמביק (1977 - 1992), מלחמת הגבול של דרום אפריקה (1966–1989), ובנוסף לקונפליקט שבאה הראשון והשני (1977, 1978).[6]
כיצד המלחמה נתפסה בעולם
ב-1960 נאם ראש הממשלה הבריטי הרולד מקמילן את נאומו "רוחות של שינוי". בנאום הוא אמר "רוח השינוי נושבת ביבשת הזו, ואם אנחנו אוהבים אותו או לא, צמיחה זו של התודעה הלאומית היא עובדה פוליטית. כולנו חייבים לקבל את זה כעובדה ומדיניות הלאומית שלנו צריכה לקחת זאת בחשבון". הקבוצות הלאומנות וממשלת הממלכה המאוחדת תפסו את הסכסוך כמלחמת שחרור לאומי וגזעי. ZANU ו-ZAPU ייצגו תנועות מהפכה שהיו חלק מ"רוח השינוי". הם הבטיחו שינוי מהיסוד של המבנה והממשל של רודזיה.[10]
הממשלה הרודזית ראתה את הסכסוך כמאבק בין חלק מאוכלוסייה המדינה (הלבנים) בשם כלל האוכלוסייה (כולל את הרוב השחור) לבין מפלגות שממומנות מכוחות חיצוניים (סין וברית המועצות). הם ראו את המפלגות כמפלגות שמורכבות מרדיקלים וקומוניסטים שפוגעים באידאולוגיה המערבית. הרודזים הלאומנים הלבנים ראו את ארצם (רודזיה) ככבושה ונשלטת על ידי כוח זר (הממלכה המאוחדת) מאז 1890.[6]
אירועים מקדימים
אי ציות אזרחי (1948–1967)
ב-1948 התקיימה שביתה כללית של העובדים שהתחילה בעיר סולסברי והתפשטה לערים אחרות בדרום רודזיה. השביתה הספונטנית הייתה כנגד החוק ליישוב ורישום של ילדים (באזורים עירוניים) (ARA(UA)N), חלק מהסיבות לשביתה כללו גם כעס ותסכול של האפריקאים כלפי השכר הנמוך שקיבלו, המחירים הגבוהים בשוק, ומחסור כללי באוכל. השביתה הייתה חשובה ביותר והראתה את כוחם של העובדים הרודזים השחורים.[11] ב-1956 תעריפי הנסיעה באוטובוסים עלו בסולסברי. בתגובה ליגת הצעירים האורבנים (City Youth League - CYL) של סולסברי תכננו מחאה שקטה כנגד עליית המחירים, אך בתום היום הראשון המחאה כבר יצאה משליטה והחלה להיות אלימה. ב-1957 ה-CYL הפכה ל-SRANC שהיוותה את השורשים של NDP ו-ZAPU.[11]
ב-1959 SRANC הוצאה מחוץ לחוק. ב-1960 הקימו נקומו, מוגמבה, הרברט צ'יטפו, ונגבנינגי סיטהול את ה-NDP, כאשר נקומו בראש המפלגה. ב-1961 התקיימה ועידה על החוקה של רודזיה בהשתתפותו של נקומו. בעוד שנקומו תמך בחוקה שהוצעה בהתחלה, הוא שינה את עמדתו לאחר שמנהיגים אחרים של ה-NDP התנגדו ולא הסכימו לחוקה שהוצעה. הממשלה הוציאה מחוץ לחוק את ה-NDP בדצמבר 1961 ועצרה את המנהיגים, למעט נקומו אשר, שוב, היה מחוץ למדינה. נקומו הקימו את ZAPU אשר הוצאה מחוץ לחוק בספטמבר 1962 על ידי ממשלת וייטהד.[11]
המפלגה הפדרלית המאוחדת (UFP) הייתה בשלטון מאז 1934, וזכתה לכינוי "הממסד", ויצגה באופן גס את האינטרסים החקלאיים של דרום רודזיה ואת תחומי החקלאות העיקריים. בדצמבר 1962 הפסידה UFP את הבחירות לראשונה למפלגה החדשה בשם החזית הרודזית (RF). ה-RF הייתה מפלגה שמרנית שהתנגדה לכל מעבר מידי לשלטון השחור וניהלה מסע בחירות לעצמאות תחת שלטון לבן.[2] ב-1964 ZAPU התפצלה לשניים בעקבות חילוקי דעות: האיחוד האפריקאי העממי של זימבבואה (ZAPU) והאיחוד האפריקאי הלאומי של זימבבואה (ZANU).[7]
הכוחות
כוחות הביטחון הרודזיים
ערך מורחב – כוחות הביטחון של רודזיה
הממשלה הרודזית הצליחה לפתח ולתחזק צבא מקצועי וחזק יחסית, על אף הסנקציות הכלכליות שהוטלו עליה על ידי ממשלת הממלכה המאוחדת.[3] הצבא כלל רק כשלושה גדודי חיילים רגילים ב-1976, ובין השנים 1978–1979 הצבא גדל וכלל כ-10,800 חיילים סדירים, ונתמך על ידי כ-15,000 חיילי מילואים. הצבא הסדיר היה מורכב ממספר יחידות שכללו את שירות האוויר המיוחד הרודזי (הגרסה הרודזית לשירות האוויר המיוחד הבריטי, ה-SAS), ואת חיל הרגלים הקל הרודזי (Rhodesian Light Infantry - RLI), בהם שרתו לבנים בלבד. שאר הכוחות היו ברובם לבנים, אך שרתו בהם גם מעט שחורים.[12]
במהלך המלחמה נלחמו גם כוחות מיוחדים, כמו יחידת הסיירים סלוס (Selous Scouts) וה-SAS הרודזי. לצדם לחמו גדודים אשר היו ברובם שחורים, כמו יחידת הרובים האפריקאים הרודזיים (Rhodesian African Rifles - RAR). ככל שהמלחמה התקדמה, גויסו אנשי מילואים ומתנדבים מחו"ל.[3][6]
כוחות הביטחון הרודזיים היו בעלי אמצעיים שחוקים ופשוטים, אך למרות זאת נחשבו לצבא משובח. עיקר התמודדותם ולחימתם הייתה נגד כוחות הגרילה של המורדים. הצבא היה חסר אמצעים לוגיסטיים והיכולות האוויריות היו מעוטות, וכדי לפצות על חוסרים אלו הרודזיים הסתמכו בעיקר על הכשרה והתמקצעות של הכוחות תוך הכרת השטח. דרך הפעולה של הצבא היה בעיקר דרך יחידות קטנות, אשר הסתמכו על ניידות קלה, גורם ההפתעה וגמישות של הכוחות לפעול בצורות שונות.[12]
תפקידו של חיל האוויר הרודזי (RHAF) היה מרכזי אשר סיפק לרודזיים יתרון משמעותי על כוחות הגרילה. הצי של חיל האוויר כלל בין היתר את כלי הטיס הוקר האנטר, קנברה, דה הבילנד ומפייר, סנסה סקיי מסטר. חיל האוויר אפשר לצבא ביצוע פעולות איסוף מודיעין לפני מבצעים, ואפשר פריסת כוחות וגיבוי מהאוויר לפי הצורך.[12]
כוחות הגרילה הלאומיים
שתי הקבוצות החמושות שניהלו התנגדות מול ממשלתו של איאן סמית' היו צבא השחרור האפריקאי הלאומי של זימבבואה (ZANLA) הזרוע הצבאית של האיחוד האפריקאי הלאומי של זימבבואה (ZANU) וצבא העם העממי של זימבבואה (ZIPRA) הזרוע הצבאית של האיחוד האפריקאי העממי של זימבבואה (ZAPU). הלחימה הייתה ברובה באזורים הכפריים, כאשר שתי התנועות היריבות ניסו לזכות בתמיכה מהתושבים ולגייס לוחמים תוך התנכלות לממשל הרודזי. כדי להבטיח את השליטה המקומית, ZANLA ו-ZIPRA נלחמו זה בזה לעיתים, בנוסף ללחימתם כנגד כוחות הביטחון.[12]
ZANLA
לארגון היו קשרים חזקים עם תנועות העצמאות של מוזמביק – החזית לשחרור מוזמביק (FERLIMO). בנוסף ZANLA נלחמו במלחמת האזרחים כנגד ZIPRA למרות הקמתה של החזית המשותפת לאחר 1978.[13] הכוחות של ZANLA היו גדולים פי שניים משל ZIPRA. היחידה הטקטית הייתה לרוב פלוגה שגודלה היה בין 90 ל-100 חיילים. הפלוגה הייתה פוצלה ליחידות קטנות במהלך המלחמה.[12] ZANLA נתמכה על ידי הסינים.[5]
ZIPRA
הארגון נתמך על ידי ברית המועצות וזמביה. ZIPRA גדלה באיטיות והשתכללה פחות מ-ZANLA כיוון ש-ZAPU הסתמכו יותר על משא ומתן מאשר על כוחות הגרילה שלהם.[13] ZIPRA הייתה אחראית על שתי מתקפות על מטוסים אזרחיים של חברת אייר רודזיה ב-4 בספטמבר 1978 וב-9 בפברואר 1979. הפגיעה במטוסים הייתה באמצעות טילי קרקע-אוויר מסוג סטרלה-2.[12] ZIPRA הודרכו על ידי הסובייטים ויצרו כוחות לחימה קונבנציונליים אשר השתמשו במכוניות משוריינות ומטוסים קטנים.[3]
מהלך המלחמה
חלק ראשון
עד 1966, זימבבואה עסקה פחות בהתכוננות למלחמה אלא יותר בפוליטיקה. עד אז, רוב מקרי האלימות שכן פרצו היו מלחמות סיעה בין ZAPU לבין ZANU. לעיתים גם לבנים היו מטרות תקיפה: ב-6 ביולי 1964, פטרוס אוברהולזר נפצע אנושות (ולאחר מכן מת מפצעיו) על ידי קבוצה שקראה לעצמה "כנופיית הקרוקודילים". אף על פי כן, השפעתם של לוחמי הגרילה על רודזיה באותן שנים הייתה מינורית.[4]
ב-11 בנובמבר 1965, רודזיה הכריזה על עצמאותה מהממלכה המאוחדת, והלאומנים האמינו שהממלכה המאוחדת תעזור להם במקרה הצורך ותעמוד לצידם, דבר שהתגלה כמוטעה כאשר הבריטים הטילו סנקציות עליהם, והם נשארו לדאוג לעצמם. הם השיגו את הציוד הנחוץ להם למחיה דרך דרום אפריקה ומוזמביק שהייתה תחת שליטה של פורטוגל. זהו התאריך בו המלחמה בין רודזיה לבין ZANU ו-ZAPU החלה בפועל.[10]
באפריל 1966, 21 מורדים מ-ZANU חדרו מזמביה אל תוך רודזיה והתפצלו ל-3 קבוצות, כשמטרתם הייתה לחתוך קווי חשמל ולתקוף חוות של תושבים לבנים. באחת החוות ליד סינויה, אחת הקבוצות נתקלה בכוחות משטרה רודזיים שהקיפו אותם. שבעת חברי הקבוצה נטבחו על ידי הכוחות הרודזיים, שלא ספגו נפגעים כלל כתוצאה מהתקרית. זה היה אחד מהרגעים הראשונים בו היה "מגע", מפגש צבאי לפי המונחים הרודזיים. המנהיגים של ZANU תיארו את האירוע בצורה מוגזמת והתייחסו אליו כ-"הקרב בסינויה" . 28 באפריל, יום התקרית, נקרא יום הצ'ימורנגה. בלילה בין 16 ל-17 במאי, זמן קצר לאחר הקרב בסינויה, אחת הקבוצות המורדות הרגה את יוהנס וילהון ואשתו בחווה שלהם ליד הארטלי. ZAPU לקח אחריות על האירוע והזהיר: "על כל אחד מבנינו ובנותינו שנהרגו על ידי המתיישבים, אנו נהרוג מתיישבים עם ריבית מצטברת".[4]
בשנים 1967–1968 פעילות הגרילה עלתה מדרגה בקצב שלה. הלאומנים הותקפו בלחימה עירונית, חומרי נפץ הוברחו דרך הגבולות במשאיות ומכוניות (לרוב הם התגלו), ZAPU שלח אישה לבנה להשאיר פצצות במלונות הגדולים של סולסברי אך גם זה נכשל. בו זמנית, קבוצה של לבנים לאומנים מהאוניברסיטה ברודזיה שהזדהו עם המטרות היו פעילים בעידוד תקיפות ברימונים – בית קפה בעיר נפגע, גם בית בפרברים. הקבוצה נתפסה, וחלקם נאסרו או גורשו לארצות מולדותיהם באירופה.[4]
מבצע ניקל
ב-1967, כוח משולב של 90 לוחמי גרילה ZAPU והקונגרס האפריקאי הלאומי הדרום אפריקאי נכנסו לרודזיה באזור מפלי ויקטוריה, במטרה להמשיך אל אזור בטוח של שבט בשם טהולוטו ולהקים שם בסיסי גיוס. הקונגרס הלאומי תכנן לאחר מכן להגיע ליוהנסבורג דרך חדירה לבוטסוואנה, אך לוחמי הגרילה נתקלו בבעיה. נאמר להם שהם יתקבלו בשלום על ידי אנשי השבט, אבל הם היו חשדניים כלפי המורדים. המידע הועבר ישירות אל הרודזים, וזה למעשה היה המבצע הראשון במלחמה, בו נהרגו 47 מהמורדים על ידי כוחות הביטחון במהלך 3 שבועות. מעל 20 נתפסו, והניצולים שרובם היו פצועים ברחו לבוצוואנה, שם הם נכלאו אך שוחררו בידי הרשויות של זמביה.[4] מבצע זה נקרא "מבצע ניקל".[10] למרות הטחת האשמות בין הקבוצות הלאומיות השונות, פעולות הגרילה המשיכו.
מבצע קלדרון
במרץ 1968, 123 לוחמי גרילה מאותן הקבוצות חצו את נהר זמבזי ליד נהר צ'וורה, ובמשך 3 חודשים הם הקימו בסיסים בהם היה ציוד רפואי, אוכל ונשק. ריינג'ר של אחת השמורות באזור ראה את המחנה, וב-18 במרץ כוחות הביטחון של רודזיה הרסו את ששת הבסיסים של כוחות הגרילה. הלחימה נמשכה כמעט חודש, ו69 לוחמים נהרגו לעומת 6 אנשי ביטחון רודזים. שאר הלוחמים נלכדו או הוברחו חזרה לזמביה.[4][10]
ביולי אותו כוח ניסה שוב לבצע את אותה הפעילות. שלוש קבוצות של 91 לוחמים נכנסו דרך נהר זמבזי ושוב נצפו על ידי הכוחות הרודזים. למרות התנגדותם העוצמתית הם הוברחו על ידי הכוחות, אך שוטר דרום אפריקאי נהרג. הוא היה השוטר הדרום אפריקאי הראשון שנהרג במגע ישיר עם לוחמי הגרילה במלחמה ברודזיה. עד סוף 1968 יותר מ-160 מורדים ו12 אנשי כוחות ביטחון רודזים נהרגו.[4]
התקיפות של שנות 1967–1968 נכשלו. במקום כוחות גדולים שיכלו להישלח, לוחמי גרילה עצמאיים נשלחו לתוך רודזיה כדי להשיג מידע מודיעיני וכדי להתכונן לתהליך פלישה מורכב יותר. חוסר ההתקדמות של המלחמה גרמה לתחושת שאננות בקרב הממשלה הרודזי, מתוך הנחה כי יש להם עליונות צבאית (תחושה שהייתה מוטעית), וחלק מהרודזים אף האמינו שהמלחמה נגמרה. המודיעין הרודזי לעומת זאת העריך נכונה שהכוח של הגרילה מתחזק, אך לא ידעו איפה המורדים יכו ומתי. אף על פי שהכוחות של האיחוד האפריקאי העממי לא התמקדו בשיפור את האסטרטגיות שלהם, המנהיגים של ZANU והגוף הצבאי שלו – צבא השחרור האפריקאי הלאומי של זימבבואה (ZANLA) – העריכו מחדש את הנהגת המלחמה, ושלחו את אנשיהם להתאמן בסין ובקובה. בנוסף, ב-1969, ZANU הקימו מועצת מלחמה, שאחד מצעדיה הראשונים היה ניסיון לשכנע את החזית לשחרור מוזמביק (FRELIMO), שפעלו כנגד הפורטוגזים במוזמביק, לאשר לZANLA לפעול משטחם. למרות חוסר רצון בהתחלה מצידם של FRELIMO, הם הסכימו לכך בתנאי שלוחמי ZANLA יעמידו פנים כחלק מהארגון. מהבסיס החדש שלהם, הנשק נשלח בקלות רבה יותר לצפון-מזרח רודזיה.[4]
בין 1969–1970 היו תקיפות מעטות של כוחות גרילה שלא גרמו לנזק רב מדי. למרות זאת, הם תמיד המשיכו לטעון ולשכנע את אזרחי זמביה שהמלחמה הזאת היה המשך של מאבק הצ'ימורנגה מ-1890. ברודזיה, ממשלתו של סמית' קיבלה דיווחים קבועים ומדויקים מהמודיעין הרודזי, ועל אף שלרוב דיווחיהם זכו להתעלמות מצד הקבינט, היו פוליטיקאים אשר התייחסו לטענותיהם. בכל זאת, לא הועברו כוחות לגבול מוזמביק כנגד כוחות ZANLA שבאותו שלב חיזקו את הלוגיסטיקה ואת מיקום בתוך FRELIMO. באותן שנים, צבא רודזיה גדל בהדרגה, ואף על פי שננקטו אמצעי זהירות רבים, הייתה תחושת ביטחון גבוהה בקרב החיילים. ב-1972 הם לא היו מודעים להיקף הפלישה של ZANLA ממוזמביק אל המזרח. על אף שבשנות ה-60 הכוחות הרודזיים הביסו בקלות את המורדים של ZAPU, דבר שלקח להם זמן להתאושש ממנו, בחלק השני של המלחמה הכוחות הרודזיים נתפסו לא מוכנים.[4]
חלק שני ושלישי
כוחות הגרילה היו הראשונים לתקוף. לוחמים מ-ZANLA בנו תשתית רחבה בצפון-מזרח רודזיה ורק בנובמבר 1972 סולסברי החלה להבין את היקף החדירה וההתרחבות של הכוחות, ובחודש דצמבר באותה שנה השירות הצבאי הוארך לשנה אחת, אך גם ההתרחבות של כוחות הביטחון לא הצליחה למנוע את גל ההתקפות החדש.[4] ב-21 בדצמבר 1972, כוחות ZANLA תקפו את חוות אלטנה המרוחקת במחוז סנטנרי. לפי כוחות הביטחון ברודזיה, המתקפה הזאת הייתה אמורה להיות חלק ממתקפה משולבת כנגד 5 חוות, אבל הקבוצה שתקפה את אלטנה קראה את ההוראות בצורה לא נכונה ותקפה 24 שעות לפני. לפי ZANLA המפקד המקומי של הקבוצה האזורית (נהאנדה) שכללה 21 אנשים הורה לתקוף את אלטנה כדי להסיט את תשומת ליבם של כוחות הביטחון אליהם, כשבאותו זמן הם לחמו כנגד קבוצות גרילה אחרות באזור מטוקו. שני לילות לאחר מכן, כוחות ZANLA שיגרו טילים ורימונים שפצעו משפחה אחת, שעברה לחווה אחרת. בבוקר, רכב שחרור של הכוחות הרודזיים עלה על מוקש וחייל לבן אחד מת ו3 נוספים נפצעו. ב-28 בדצמבר 3 חיילים רודזיים נוספים נהרגו בפיצוץ מוקש. לכל זה נוספו התקפות מתמשכות על חוות באזור.[4]
ההתקפה יזמה את מבצע הוריקן. המבצע נועד כדי להדוף את כוחות הגרילה, אבל התגובה הייתה איטית וחסרת ביטחון. הכוחות נשלחו לאזור הפעילות למבצע שימשך 8 שנים, והם שמו לב באופן מידי שהמקומיים אינם משתפים פעולה עם כוחות הביטחון מתוך פחד מנקמה של כוחות ZANLA ומכיוון שראש השבט היה תומך של כוחות ZANLA. עד לתחילת המבצע, כוחות הביטחון הרודזיים היו בטוחים שהתושבים השחורים במדינה יתמכו במאמצי הממשלה כנגד המורדים ושאין צורך לשנות את גישתם, למרות דיווחים הפוכים. רק לאחר המתקפה על חוות אלטנה הבינו שהתפיסה שהתושבים יתמכו בהם היא אשליה, ושינו את תפיסתם.[10]
כוחות הגרילה הסתננו ממוזמביק ומזמביה. בינואר 1973, איאן סמית' הכריז על סגירת גבולות עם זמביה למעט משלוחי נחושת. לאחר מספר חודשים סמית' חזר בו, אך הממשלה בזמביה החליטה להשאיר את הגבולות סגורים מצידם. לאחר שהניסיונות הדיפלומטיים כשלו, הממשלה הרודזית החליטה לחסל כל תמיכה חיצונית לכוחות הגרילה – קנסות ניתנו לאזורים בהם פעלו המורדים, הבקר של השבטים הוחרם. כחודש לאחר מכן, בפברואר, כל המוסדות המקומיים בצ'יוואשה (שבטים בטוחים בזימבבואה) נסגרו (בתי ספר, חנויות, כנסיות, עסקים). אזורים אחרים היו סגורים בזמן שהצבא הרודזי עבר בהם במהירות. המסר שהעבירו לאזורים האלה היה להודיע על מקום הימצאותם של כוחות הגרילה, או שכל המוסדות שלכם יישארו סגורים. המסר עבר, המודיעין הרודזי קיבל מידע והחל להשתפר, אבל השיטה גרמה לכעס ומרמור בקרב התושבים באותם אזורים. הכוחות הרודזיים הצליחו לעכב את כוחות הגרילה ובמקרים מסוימים לוחמי ZANLA נאלצו לעבור לחטיפות. ביולי 1973 צעדו 295 תלמידים וצוות בית הספר לאזור סנטנרי. הם נעצרו על ידי הכוחות הרודזיים וכולם חזרו פרט לשמונה. אף על פי שצעירים רבים עזבו את בית הספר כדי להצטרף מרצון לכוחות הגרילה, ניסיונות החטיפה גדלו בשנים לאחר מכן.[4]
הכוחות הרודזיים נתקלו גם הם בבעיות כוח אדם – בזמן שמשתמטים נרדפו, תושבים מעורבים ואסיאתיים שהיו פטורים לפני כן משירות צבאי, גויסו לצבא, טווח הגילאים התרחב, התנאים והשכר עלה לאלו שהיו זמן רב בשירותי הביטחון של המדינה. מ-1974 הצבא התרחב עוד יותר, חלקית עקב עידוד גיוס זר וגדודים נוספים של RAR הוקמו. במקביל, נעשו ניסיונות להתחיל מלחמה פסיכולוגית נגדית ולשם כך היה צורך לזכות בעידוד של האזרחים. לכן הממשלה והמשרד לענייני פנים החלו לפתח תוכניות לפיתוח אזורים כפריים, הוצעו פרסים לשבטים אשר יסגירו את מקומות המחבוא של כוחות הגרילות או מקומות בהם מוסתרים כלי נשק – כנגד, הכוחות המעודכנים היו מרוכזים באזורים מסוימים כדי לנקות את אותם אזורים מכוחות גרילה והשפעתם, מה שהפך לכפרים מוגנים.[4]
כפרים מוגנים
מאמצע 1974: מדובר בקהילות שלמות (כ-24,000 אפריקאים[4] שנעקרו ממקומן ועברו לאזור שאין להיכנס אליו (פרט לכוחות הרודזיים), זאת כדי למנוע השפעה של המורדים על התושבים. אומנם הכוחות הרודזיים לא נכנסו לשם במרדף לאחר המורדים, אבל הם לא התייחסו לבעיה המרכזית – התמיכה של התושבים בכוחות המורדים. בסופו של דבר, הכפרים המוגנים לא הצליחו להפריד את התושבים מהמורדים לפני שהעבירו אותם לכפרים, ולא הייתה השקעה בתשתית כלכלית, חברתית או פוליטית על מנת להשפיע על התושבים לתמוך בממשלה הרודזית.[10] לקראת סוף 1974, המודיעין הרודזי העריך שרק כ-70 עד 100 לוחמי גרילה נשארו פעילים בגבולות המדינה, אך המשך הפעולה והמחיקה הטוטלית של המורדים נעצרה כתוצאה מגורמים בינלאומיים: ההפיכה הצבאית בפורטוגל, שבעקבותיה סולסברי התבקשה להפסיק את המרדפים אחר המורדים בתוך מוזמביק, שקיבלה את עצמאותה תוך זמן קצר לאחר מכן.[10]
בעקבות לחצים מצד דרום אפריקה על ממשלתו של סמית' ושל ראש ממשלת זמביה על הלאומנים, הושגה הפסקת אש החל מ-11 בדצמבר 1974. אך הפסקת האש לא עבדה – הכוחות הרודזיים לא שחררו את השבויים, לא משכו את כל הכוחות חזרה לרודזיה וכוחות הגרילה המשיכו לחדור פנימה. למרות זאת, פרטוריה המשיכה ללחוץ להפסקת המלחמה.[10]
כתוצאה מפעילות מוגברת על גבול מוזמביק, הכוחות הרודזיים הקימו שני אזורים מבצעיים ב-1976, אך הלחץ של המורדים הלך וגבר לאורך כל השנה. ZIPRA החלו לתקוף לאורך גבול מוזמביק, ZANLA בנו עצמם מחדש במחנות גבול במוזמביק. ZAPU היו עסוקים בציוד ואימון של לוחמי ZIPRA מזמביה, שנשלחו לאימונים באזורים הסובייטים באירופה ולקובה ולכן לא פעלו ברודזיה באותו זמן. לכן הארגון לאיחוד האפריקאי (OAU) לחץ על ZIPRA להתחיל להילחם או שהם יאבדו את המימון שלהם, והם החלו לחדור באיטיות דרך נהר הזמזבי.[10]
באוגוסט 1976, הכוחות הרודזיים יצאו במבצע כדי להילחם בפעולות של ZIPRA. תוך פחות משנה, המבצעים התרחבו מאזור אחד לארבעה והמורדים ניצלו את המצב והגבירו את פעילותם. הפעילות המוגברת של הכוחות הרודזיים הצריכה פיקוד מאוחד יותר ובמרץ 1977 סמית' הקים את המשרד למבצעים משולבים.[10]
מבצעי חוץ
בזמן ש-ZANLA ו-ZIPRA המשיכו להקים מחנות ואזורי התארגנות בגבול של רודזיה עם זמביה ומוזמביק, רודזיה נתקלה בבעיה צבאית – על מנת לתקוף ביעילות את המורדים לפני שהם יכנסו לתוך המדינה ויתפזרו לקבוצות קטנות, הכוחות הרודזיים צריכים לנהל מבצעי תקיפה במדינות ריבוניות אחרות, בעיקר במוזמביק ובזמביה. הממשלות השכנות גינו מתקפות כאלו על "מחנות פליטים" ודרשו המשך תשלום פיצויים שרודזיה לא יכלה לספק. אך לרודזיה לא היה זמן, קבוצות המורדים החלו להתאגד לאורך הגבול כדי להתכונן לכניסה. על פי דיווחים, כ-2,000 מורדים היו פעילים בתוך רודזיה בסוף אוקטובר 1976, ועוד 8,000 מוכנים לכניסה מתוך מוזמביק. מתוך המודיעין שנאסף, כוחות הביטחון הרודזיים תכננו את מבצע מרדון – סדרה של תקיפות מניעה כדי להרוס מחנות של מורדים ובכך להפריע לתמיכה הלוגיסטית ולדרכי החדירה לתוך צפון-מזרח רודזיה. הפעולות האלו הכריחו את כוחות ZANLA לחדור דרומה דרך הגבול עם מוזמביק, באזורים בהם השטח היטיב עם הכוחות הרודזיים במבצעי לחימה ואיתור מורדים. באוגוסט ב-1976 נהרגו כ-1,000 מורדים באחד הבסיסים.[10]
שימוש בנשק כימי
- ערך מורחב – נשק כימי
בתחילת 1976 כוחות הביטחון, חקלאים ובכירים דחקו בממשלה למצוא מתודות קיצוניות כדי להגיע לצדק עם "הטרוריסטים". החל משנה זו והלאה, הממשלה נקטה בצעדים משמעותיים כלפי המורדים. היחידה הפסיכולוגית המבצעית בצבא הציעה תוכנית כדי לחסל את המורדים, ומטרתה הייתה: "להרוג ולתפוס טרוריסטים ולזכות באמון האוכלוסייה המקומית". חיל הרגלים החל להרוג אסירים שנתפסו בשדה, והתנקשות מטעם הממשלה במנהיגי האופרציה אושרה וכך נרצח ראש ZANU בזמביה על ידי ארגון המודיעין המרכזי. ההצלחה בהתנקשות והייאוש ממאמצי המלחמה הביא לשימוש בנשק כימי ביולוגי. בסוף שנות ה-70, ניתנה הוראה להשתמש בנשק זה כנגד האויב. השימוש היה בעזרת הרעלת בארות, הפצת כולרה, הדבקת ביגוד ושימוש באנתרקס כדי להרוג בקר וכך לצמצם אספקת אוכל ללוחמי הגרילה. נעשה שימוש ברעלנים ריצין, תליום ופרתיון. בשנת 1975 בוצעו ניסויים על בני אדם ברעלים אלו, מה שמוכר כפשע נגד האנושות. הגופות נזרקו בפירות מכרה. ב-1976 נשלחו סוכנים לביצוע הפעולות. הרעל תליום הוזרק לתוך בשר בשימורים והאוכל נשלח למורדים (שהאמינו שהאוכל נשלח על ידי קבוצות מורדים אחרות). בגלל מחסור באוכל בכפרים הבטוחים, המורדים נתנו את האוכל הנגוע (ללא ידיעה) לתושבים, מה שגרם למוות של תושבים. לצערם של חיל הרגלים השימוש בתליום התגלה. לאחר מכן, נעשו בקבוקים מולאו בציאניד או רעלים אחרים. הסוכנים הרעילו מקור מים ברעל לא ידוע וכך נהרגו 200 אזרחים. לכאורה גם כולירה הייתה בשימוש על ידי חיל הרגלים והייתה אמורה להיות על הגבול, אך הכוחות העדיפו לגרום למחלה להתפשט בתוך מוזמביק מפחד שהמחלה תפגע בזימבבואה ובחיילים הרודזים.[14]
לקראת סיום המלחמה
בזמן שחדירות המורדים הלכו וגברו לאורך 1976, כך גם הלחץ הפוליטי על הממשלה הרודזית ועל הצדדים הלאומניים גבר. הנרי קיסינג'ר, מזכיר המדינה של ארצות הברית, התערב כדי לגשר בין שני הצדדים עד ספטמבר 1976. באותו חודש, קיסינג'ר וג'ון פורסטר (ראש ממשלת דרום אפריקה) הזמינו את סמית' לפרטוריה. בדיון איתו, הם התרשמו כי מאמציו נידונו לכישלון אם הוא ימשיך להילחם במעבר לשלטון הרוב. הם הציגו תוכנית שהתקבלה על ידי הלאומנים הרודזים השחורים, שהציעה ממשלת מעבר, חצי לבנה וחצי שחורה שתשלוט במשך שנתיים עד המעבר לשלטון הרוב. האופציות של סמית' היו לקבל את התנאים ולהגיע לוועידה עם מנהיגי הלאומנים כדי להחליט כיצד ליישם את התוכנית או לדחות אותה ולאבד כל תמיכה כספית וצבאית מדרום אפריקה. סמית' קיבל את התוכנית, ונקבעה ועידה בז'נבה באוקטובר 1976 כדי להסדיר את התנאים למעבר לשלטון הרוב. לאחר חודשיים של ניסיונות כושלים להגיע להסכמה, הוועידה נגמרה ללא תוצאות והלחימה נמשכה.[10]
ב-1978–1979 ניסתה ממשלת סמית' להשתלט על כוחה של המטרה הלאומית כאשר הצטרפה להסכם פנימי. ההסכם ביטל את השלטון של המיעוט הלבן, שינה את שמה של המדינה לזימבבואה-רודזיה, והכריז על בחירות רב גזעיות. הממלכה המאוחדת סירבה להכיר בהסכם ובסדר החדש, וכוחות ZANU ו-ZAPU לא היו מרוצים מההסכם והמשיכו להילחם. ZIPRA החריפו את המלחמה וניסו להכפיש את ממשלת המעבר. כוחות הגרילה המשיכו לזרום בהמוניהם אל תוך רודזיה, והמדינה נכנסה למערבולת של אלימות וזוועות במה שלוחמי ZANLA קראו "סופה של מלחמה": ביוני 1978, לוחמי גרילה של ZANLA רצחו 12 מסיונריים בריטיים במזרח רודזיה, ב-3 בספטמבר 1978 הפילו מורדי ZIPRA מטוס אזרחי של חברת אייר רודזיה שעליו היו 52 נוסעים, ועל פי שמועות, מי ששרד את הפלת המטוס נרצח על ידי כוחות הגרילה של ZIPRA. מטוס נוסף הופל בפברואר 1979 בו נהרגו 59 אזרחים. מעשים אלו החריפו את השנאה בין ZIPRA לבין הרודזים הלבנים. בצד הרודזי, במאי 1978, הרגו כוחות הביטחון 50 אזרחים אפריקאים ופצעו עוד 24 ברצח ההמוני של גוטו בדרום מזרח רודזיה.[1]
בספטמבר 1978, המצב הביטחוני היה יכול להיות בשליטה רק על ידי החלת משטר צבאי ודרך הפעלה של המוני חיילים וכוחות משטרה. באפריל 1979 הבחירות של שלטון הרוב יכלו להתקיים רק כאשר 60,000 אנשי כוחות ביטחון רודזיים הגנו על הבוחרים. הבישוף אבל מוזורווה, שהיה המנהיג של הוועדה האפריקאית המאוחדת (UANC), זכה בבחירות והפך לראש הממשלה השחור הראשון של המדינה. החולשה של מוזורווה סומלה על ידי כך שהמדינה החדשה נקראה זימבבואה-רודזיה ושהאידאולוגיה הפוליטית של ה-RF עדיין בעלת השפעה בממשלה. הטרגדיה של הממשלה הזאת הייתה שהיא נשאה אות קלון של האידאולוגיה של ה-RF, ולכן הלאומנים המתונים יותר אבדו תמיכה במהירות. באמצע 1979, שלוש קבוצות הגרילה המשיכו בפעולות מרידה ללא הרף, דבר שעלה להם מיליוני דולרים ושיעור תמותה של 2,000 אנשים בחודש. לבסוף, בדצמבר 1979 לאחר מרחץ דמים ושטף של משברים דיפלומטיים, כל המפלגות השותפות למלחמה ברודזיה הסכימו להפסקת אש והשתתפו במשא ומתן שתווך על ידי הבריטים. השיחות האלו הביאו לכך שבמרץ 1980 רוברט מוגבה ניצח בבחירות וכך זימבבואה המודרנית נולדה.[1]
לאחר המלחמה
מספר ההרוגים אף פעם לא חושב במדויק אך ההערכה היא כי נהרגו סך הכל בסביבות 300,000 אנשים (אזרחים וחיילים משני הצדדים). ההערכה היא שבין 1965–1981 נהרגו מעל ל-1,300 חיילים וכוחות ביטחון של הממשלה הרודזית. מספר לוחמי הגרילות משוער בכעשרות אלפים.[1]
לאחר הבחירות של 1980 ניצלה ממשלת ZANU את הצלחת המפלגה במלחמת העצמאות ובבחירות ויצרה בריתות עם תומכים ואויבים שונים. הקואליציה של הממשלה הייתה רחבה וכללה גם חקלאים לבנים, פוליטיקאים רודזים לשעבר, ותורמים מערבים. בנוסף, איחדה הממשלה את הכוחות הלוחמים מהמלחמה (ZIPRA, ZANLA, וכוחות הביטחון הרודזים) לצבא הלאומי של זימבבואה (ZNA).[15]
ב-1980 זכתה מפלגת ZAPU בארבעה מושבים בקבינט של הממשלה, כאשר נקומו החזיק בתפקיד שר הפנים. ב-1981 הורד נקומו בדרגה והפך לשר בלי תיק. ב-1982 פוטרו נקומו ועוד שלושה שרים של ZAPU מהממשלה לאחר שהצבא "מצא" מאגרי נשק גדולים בשטחים השייכים ל-ZAPU. שבעה לוחמי ZIPRA לשעבר, כולל לוקאאוט מסוקו, נכלאו והועמדו לדין בהאשמת בגידה. ב-1983 ברח נקומו לגלות, עקב איומים על חייו, אך חזר שנה לאחר מכן על מנת לשמור על מושבו בממשלה.[15]
ב-1987 נחתם הסכם אחדות בין ה-ZANU ל-ZAPU ונוצרה מפלגה בשם ZANU (PF), ה-PF ייצג את המילים: חזית פטריוטית. בין 1987–2000 התקיים משלל של מפלגה אחת עבר האיחוד של שתי המפלגות ב-1987.[דרושה הבהרה][15]
ראו גם
לקריאה נוספת
- הנקין, יגיל. כדגים בסבך – רודזיה במלחמה, 1965–1980. מודן הוצאה לאור, 2019
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 Micheal Evans, The Wretched of the Empire: Politics, Ideology and Counterinsurgency in Rhodesia, 1965–80, Small Wars & Insurgencies, 2 18, עמ' 175-195
- ^ 2.0 2.1 Mlambo, A. S.,, A history of Zimbabwe, New York, NY: Cambridge University Press, 2014
- ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 3.5 Abbott, Peter., Modern African wars. 1, Rhodesia 1965-80, London: Bloomsbury Publishing, 2011
- ^ 4.00 4.01 4.02 4.03 4.04 4.05 4.06 4.07 4.08 4.09 4.10 4.11 4.12 4.13 4.14 4.15 4.16 Moorcraft, Paul L & McLaughlin, Peter, The Rhodesian War: A Military History, Mechanicsburg, PA: Stackpole Books, 2010
- ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 5.4 5.5 David C. Bennett, The Army of Zimbabwe: A Role Model for Namibia, United States Army War College, 1990
- ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 Binda, Alexandre., The saints : the Rhodesian Light Infantry, Johannesburg: 30° South Publishers, 2007
- ^ 7.0 7.1 7.2 J.K. Cilliers, Counter-insurgency in Rhodesia, London: Croom Helm, 1985
- ^ Preston, Matthew., Ending Civil War : Rhodesia and Lebanon in Perspective, London: Tauris Academic Studies, 2004
- ^ Wood, J. R. T., A Matter of Weeks Rather than Months: The Impasse Between Harold Wilson and Ian Smith: Sanctions, Aborted Settlements and War, 1965-1969, USA: Trafford Publishing, 2012
- ^ 10.00 10.01 10.02 10.03 10.04 10.05 10.06 10.07 10.08 10.09 10.10 10.11 Stewart, Michael P., The Rhodesian African Rifles: The Growth and Adaptation of a Multicultural Regiment Through the Rhodesian Bush War, 1965-1980, Army Command and General Staff College Fort, 2011
- ^ 11.0 11.1 11.2 Scarnecchia, Timothy., The Urban Roots of Democracy and Political Violence in Zimbabwe : Harare and Highfield, 1940-1964, Rochester, NY: University of Rochester Press, 2008
- ^ 12.0 12.1 12.2 12.3 12.4 12.5 Lohman, Major Charles M. & MacPherson, Major Robert I., Rhodesia: Tactical Victory, Strategic Defeat, War Since 1945 Seminar and Symposium, 1983
- ^ 13.0 13.1 Michael Eric Hagemann, Shadows, Faces and Echoes of an African War: The Rhodesian Bush War through the Eyes of Chas Lotter – Soldier Poet, University of the Western Cape, 2016
- ^ Ian Martinez, The History of the Use of Bacteriological and Chemical Agents During Zimbabwe's Liberation War of 1965-80 by Rhodesian Forces, Third World Quarterly, 6 23, עמ' 1159 - 1179
- ^ 15.0 15.1 15.2 Dorman, Sara Rich,, Understanding Zimbabwe: From Liberation to Authoritarianism, New York: Oxford University Press, 2016
מלחמת הסבך הרודזי32710548Q2444955