רוב (הלכה)

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף רובא דליתא קמן)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

רוב הוא מושג המשפיע על נידונים הלכתיים, הגדרתו הכללית היא, שיש להתחשב בצד בעל הכמות הגדולה יותר מבעל הכמות הקטנה. למשל כאשר נחלקים דיינים ביניהם, פוסקים כמו הדעה שיש יותר דיינים שמסכימים לה. או כאשר יש ספק על דבר מניין בא, אנו תולים שבא מאותו מקום שיש שם יותר. לפעמים הרוב לא מספיק כדי לקבוע את הדין וצריך תנאים נוספים,[1] ולפעמים הרוב לא מועיל כלל.[2]

מקור הדין

מקור לדין זה מובא בפרשת משפטים: ”לֹא-תִהְיֶה אַחֲרֵי-רַבִּים לְרָעֹת וְלֹא-תַעֲנֶה עַל-רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת” (שמות כ"ג, ב). לפי פסוק זה יש להטות את הדין אחרי דעת הרוב, למעט מקרים בהם הרוב מוביל "לרעות".[3]. מפסוק זה למדו גם שכאשר רוב הדיינים סבורים לחייב את הנידון מחייבים אותו ובלבד שיהיו לפחות שני מחייבים יותר מהמזכים בדיני נפשות.

בתוספתא מובאים כמה סיפורים בנושא זה, שבהם רבי עקיבא קובע הלכה באמצעות מעשה על פי דבריו של רבן גמליאל:

מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו מסובין ביריחו, הביאו לפניהם כותבות (תמרים מיובשים) ואכלום. ונתן רבן גמליאל רשות לברך (ברכה אחרונה), קפץ רבי עקיבא וברך ברכה אחת מעין שלש. אמר לו רבן גמליאל: עקיבה מה לך אתה מכניס ראשך בין המחלוקת? אמר לו: למדתנו רבינו 'אחרי רבים להטות', אף על פי שאתה אומר כך וחביריך אומרים כך, הלכה כדברי המרובין.

סיפור דומה לגבי זקיפת מנורה שנפלה בליל יום טוב מובא בתוספתא[4].

סוגי רוב

רובא דאיתא קמן (= רוב שישנו לפנינו) הוא כשיש לנו מציאות מסופקת, וגורם הספק, כלומר הרוב והמיעוט, הוא לפנינו. לדוגמה, אם יש לפנינו עשר חנויות, תשע מוכרות בשר כשר ואחת מוכרת בשר טרף, ונמצא לידם חתיכת בשר. במקרה זה, כיוון שאנו פוסקים על פי הרוב, נכשיר את הבשר, וכן במקרה ההפוך.

רובא דליתא קמן (= רוב שאינו לפנינו) הוא רוב של מציאות או הרגל בעולם (דומה קצת לחזקה). כגון, רוב נשים מתעברות ויולדות, כלומר רוב הנשים שמתעברות גם יולדות לבסוף. רוב שוורים לחרישה, כלומר רוב קוני השוורים קונים אותם בשביל לחרוש איתם ולא בשביל לשחוט אותם. רוב מצוין אצל שחיטה- מומחים, כלומר רוב אלה ששוחטים הם שוחטים מומחים. רוב זה נקרא "שאינו לפנינו" כי אף אם ימותו כל הנשים המעוברות ותהיה לפנינו רק אשה אחת מעוברת נדון עליה דין רוב אף שהרוב אינו קיים בפועל כיון שהרוב קיים בטבע, לרוב כזה, יש גם כוח של חזקה, וכאשר מתעורר ספק, גם במצב שאין יותר רוב, ניתן להעמיד את המצב על חזקתו[5].

בקרב האחרונים הגישות חלוקות באשר ליחס בין שני סוגי הרוב. מרביתם סבורים כי רובא דאיתא קמן חזק יותר מרובא דליתא קמן, אך ר' שמעון שקופ סבור כי רובא דליתא קמן חזק יותר[6].

המקור לכך שניתן להסיק מסקנות על פי הרוב, [ברובא דליתא קמן] הוא מהפסוק "מכה אביו ואמו מות יומת", האומר שהמכה את אחד מהוריו חייב מיתה, וזאת אף על פי שהעובדה שאביו של המכה הוא אכן אביו הביולוגי נתונה בספק, שכן אין שום עדות על כך, ומכאן ניתן ללמוד שמכיון שלרוב מי שידוע כאביו של האדם הוא אכן אביו הביולוגי, ניתן להסיק כי הוא אכן אביו. כלל זה נקרא רוב בעילות אחר הבעל. הגמרא מקשה: אולי ייתכן שחיוב המיתה על מכה אביו ואמו הוא אכן רק כאשר אביו ואמו של המכה היו אסורים יחד בבית הסוהר, וידוע כי לא התייחדו עם אדם נוסף. על כך משיבה הגמרא כי לא ניתן לסמוך בנושא זה על הסוהרים והכללים הרגילים האומרים כי הם אכן היו אסורים יחד ולא נכנס אדם נוסף לשם גם אם לפי חוקי בית הסוהר הדבר היה אסור, שכן בנושא עריות אין לשום אדם נאמנות[7].

רוב דיינים

במקרה שיש מחלוקת בין דיינים, בבית דין או בסנהדרין, הדין נפסק כמו הקבוצה המרובה כגון אם בית דין של שלושה דיינים שניים סוברים שהנידון חייב ואחד סובר שהוא פטור מחייבים אותו. וכן בסנהדרין בדיני נפשות שצריכים עשרים ושלושה דיינים, אם 13 מחייבים ו-10 מזכים אז מחייבים אותו[8].
בדומה לזה מתקיים הכלל יחיד ורבים הלכה כרבים גם כשהמחלוקת אינה בבית דין אלא בין מורי הוראות בדבר אם אסור או מותר, או איך לעשות אותו.

רוב חנויות

תשע חנויות כולן מוכרין בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבלה ולקח מאחת מהן ואינו יודע מאיזה מהן לקח ספיקו אסור ובנמצא הלך אחר הרוב

פסחים ט ב

ברייתא זו מובאת בכמה מקומות בתלמוד[9]. ומשמעותה שבמקום שיש ספק מאיזה מקום היגיע הדבר שאנחנו דנים עליו יש להניח שהיגיע מהרוב. זה מקור הביטוי "הלך אחר הרוב" מקובל גם בלשון התלמוד "כל דפריש מרובא פריש" (כל הפורש- מהרוב פורש). כלל זה אינו תקף כשהדבר שמסתפקים עליו נמצא במקום קביעותו מה שמוכר בלשון "כל קבוע כמחצה על מחצה דמי".

רובא דאיתא קמן (רוב שישנו לפנינו)

הוא כשיש לנו מציאות מסופקת, וגורם הספק, כלומר הרוב והמיעוט, הוא לפנינו. לדוגמה, אם יש לפנינו עשר חנויות, תשע מוכרות בשר כשר ואחת מוכרת בשר טרף, ונמצא לידם חתיכת בשר. במקרה זה, כיוון שאנו פוסקים על פי הרוב, נכשיר את הבשר, וכן במקרה ההפוך.

רובא דליתא קמן

להבדיל מהמושג רובא דאיתא קמן, שמתייחס למספר אובייקטים שנמצאים לפנינו או שניתנים לאומדן, המושג 'רובא דליתא קמן' פירושו רוב סטטיסטי כללי שאיננו ניתן לאומדן. לשם ההשוואה, אם על פי הסטטיסטיקה רוב בני האדם אינם חיים מעל גיל מאה, האנשים שמתחת לגיל מאה הם רוב, על פי כללי רובא דליתיה קמן. לעומת זאת, אם נספור עשרה אנשים ששבעה מתוכם מעל גיל מאה, אז האנשים שמעל גיל מאה יהוו את הרוב על פי כללי המושג 'רובא דאיתיה קמן'.

קטן וקטנה

הדוגמה הקלאסית למקרה בו נשתמש במושג 'רוב דליתיה קמן' מופיעה בגמרא במסכת חולין[10] ועוסקת בדיני יבום.

על פי התורה, אסור לאדם לשאת לאישה את גיסתו אשת אחיו לאחר מות אחיו. אך התורה החריגה מקרה אחד, בו לא רק שהותר האיסור אלא נוספה גם חובה על האח לשאת את אשת אחיו, כאשר לאח המת לא נולדו ילדים. נישואין אלו נקראים בשם יבום.

מצוות היבום נועדה להקים שם לאח המת ולכן מחויבים בה רק זוג שבאפשרותם להביא ילדים. במקרה בו האח סריס או שהאישה איילונית אין חובה לקיים מצוות יבום.

במקום בו אין מצוות יבום, חל האיסור המקורי על הגיס והגיסה ואסור להם להינשא, כך שאם הגיס סריס או הגיסה איילונית, אסור להם להינשא מן התורה.

הדרך היחידה בה ניתן לוודא מעל לכל ספק שגבר אינו סריס ושאישה אינה איילונית, היא בהגיעם לגיל בגרות אז מופיעים סימני בגרות. עד אז, לגבי כל איש ואישה בעולם, קיים סיכוי מזערי שהגבר סריס והאישה איילונית.

במסכת יבמות[11] מופיעה מחלוקתם של רבי מאיר וחכמים, כשהנושא הוא האם מותר לקטן שלא הגיע לבגרות לייבם את אשת אחיו וכמו כן האם מותר לייבם אשת אח כאשר היא קטנה ועוד לא הגיעה לבגרות.

רבי מאיר סובר, שמכיון שלגבי כל איש ואישה בעולם יש חשש שמא הם סריס או איילונית, אסור לקטן לייבם או לקטנה שתתייבם עד שיגיעו לבגרות. טעם הדבר, משום שאם הקטן יגדל ויתברר שהוא סריס אחר שכבר נשא את אשת אחיו, או לחלופין יתברר שהאישה הייתה איילונית, ימצא שהשניים היו נשואים באיסור אשת אח וכדלקמן. חששו של רבי מאיר הוא חשש רחוק, משום שמרבית האנשים והנשים בעולם אינם סריס או איילונית ולכן שיטתו של רבי מאיר קיבלה את הכינוי "רבי מאיר חייש למיעוטא," כלומר - רבי מאיר חושש למיעוט.

עם זאת, חכמים חולקים על רבי מאיר וסוברים שכיוון שרוב סטטיסטי מאוכלוסיית הגברים והנשים בעולם אינם סריסים או איילוניות, אין מקום לחשש ומשום כך מותר לקטן לייבם ולקטנה להתייבם. משמעות דברי חכמים היא, שברוב סטטיסטי הולכים אחר הרוב. וזהו שנקרא 'רוב דליתיה קמן'.

מקור הדין

בגמרא במסכת חולין[12] נחלקו האמוראים מהיכן למדים דין זה מן התורה.

דעת רבי אלעזר היא, שדין זה נלמד מהפרשה העוסקת בדיני קרבן עולה. קרבן עולה צריך להיות מוקרב כשהוא מנותח לנתחים, אך יש איסור לנתח את הנתחים עצמם לנתחים יותר קטנים, דבר שנלמד מדיוק הפסוק "וניתח אותה לנתחיה"[13] - אותו דורשת הגמרא שאת העולה מנתחים לנתחים, אך את הנתחים לא מנתחים לנתחים.

אחד מאותם נתחים המדוברים, הוא ראש הבהמה שצריך להיות מוקרב על גבי המזבח כאשר הוא שלם. בהלכה זו יש בעייתיות מסוימת, משום שהיא מבטלת את האפשרות לבצע בראש נתיחה ולבחון את קרום המוח. כאשר אין אינדיקציה לגבי שלימותו של קרום המוח, קיים חשש שמא קרום המוח מנוקב, דבר שפוסל את הבהמה מלהיות מוקרבת על פי דיני טריפה.

הסיבה בשלה אין אנו חוששים לשלמותו של קרום המוח, היא שמום זה הוא נדיר יחסית על פי הסטטיסטיקה ועל פי רוב אין הבהמות לוקות בו. מכאן מצויה הוכחה, שב'רובא דליתיה קמן' הולכים אחר הרוב.

הוכחה זו לא נתקבלה, משום שהנחת היסוד שלה נשענת על כך שבלתי אפשרי לקבל גישה לקרום המוח של בהמה מבלי לנתח את הראש לשני חלקים. הנחת יסוד זו אינה מוכחת, משום שתיתכן אפשרות לסדוק את ראש הבהמה מבלי לחתוך אותו לשני חלקים ובכך ניתן להרוויח גם הצצה לקרום המוח של הבהמה וגם להימנע מאיסור ניתוח הראש, משום שאיסור זה שייך רק כאשר מחלקים את האיבר לשני חלקים.

דעת מר בנו של רבינא היא, שדין זה נלמד מהפרשה העוסקת בדיני קרבן פסח. בקרבן פסח יש איסור לשבור עצם, דבר שנכתב בפירוש בפסוק "ועצם לא תשברו בו"[14]. גם בהלכה זו קיימת בעייתיות, משום שבלתי אפשרי לקבל הצצה לקרום המוח של בהמה מבלי לשבור את עצם הגולגולת. כאשר אין אינדיקציה לגבי שלימותו של קרום המוח, קיים חשש שמא קרום המוח מנוקב, דבר שפוסל את הבהמה מלהיות מוקרבת על פי דיני טריפה.

הסיבה בשלה אין אנו חוששים לשלמותו של קרום המוח, היא שמום זה הוא נדיר יחסית על פי הסטטיסטיקה ועל פי רוב אין הבהמות לוקות בו. מכאן מצויה הוכחה, שב'רובא דליתיה קמן' הולכים אחר הרוב.

גם הוכחה זו לא נתקבלה, משום שהיא נשענת על הנחת יסוד שאי אפשר לחתוך את הגולגולת מבלי לשבור אותה. הנחת יסוד זו אינה מוכחת, משום שבמשנה במסכת פסחים[15] מבואר, שחיתוך על ידי שימוש באש לא נכלל באיסור שבירת עצמות.

דעת רב נחמן בר יצחק היא, שדין זה נלמד מן הפרשה העוסקת בהקרבת האליה. הקרבת האליה פירושה, הקרבת כל החלק האחורי של הבהמה, מן הכליות ומטה. חלק זה צריך להיות שלם, דבר שנלמד מן הפסוק "חלבו האליה תמימה"[16] בהלכה זו יש בעייתיות, משום שבצורה כזו לא ניתן לקבל הצצה לחוט השדרה של הבהמה. באופן כזה קיים חשש שמא חוט השדרה קרוע, דבר שפוסל את הבהמה מדין טריפה.

הסיבה בשלה אין אנו חוששים לקריעתו של חוט השדרה, היא שמום זה הוא נדיר יחסית על פי הסטטיסטיקה ועל פי רוב אין הבהמות לוקות בו. מכאן מצויה הוכחה, שב'רובא דליתיה קמן' הולכים אחר הרוב.

גם הוכחה זו לא נתקבלה, משום שהנחת היסוד שלה היא שאי אפשר להשאיר את האליה שלמה ולבחון את חוט השדרה. הנחה זו אינה מוכחת, משום שניתן לקרוע את הבשר מבלי לחתוך אותו לשני חלקים, דבר שמקיים את ציווי הפסוק להקריב את האליה כשהיא שלמה.

דעת רב ששת בנו של רב אידי היא, שדין זה נלמד מהפרשה העוסקת בעגלה ערופה. עגלה ערופה צריכה שמלבד צווארה כל גופה יהיה שלם דבר שנלמד מדיוק המילה "הערופה."[17] מלבד זאת, צריכה העגלה הערופה להיות נקיה מחשש טריפה, משום שהיא סוג של חטאת. בהלכה זו יש בעייתיות מפני שלא ניתן להציץ אל גוף הבהמה כדי לבחון אם היא נקייה משמונה עשרה דיני הטריפה.

הסיבה בשלה אין אנו חוששים לכך שהבהמה לקויה בשמונה עשרה דיני הטריפה, היא שמומים אלו הם נדירים יחסית על פי הסטטיסטיקה ועל פי רוב אין הבהמות לוקות בהם. מכאן מצויה הוכחה, שב'רובא דליתיה קמן' הולכים אחר הרוב.

דעת רבה בר רב שילא היא, שדין זה נלמד מהפרשה העוסקת בפרה אדומה. פרה אדומה צריכה להישרף כשהיא שלימה, דבר שנלמד מדיוק הפסוקים שאומרים "ושחט"[18] "ושרף"[19] מהם למדו חכמים שכפי שהשחיטה נעשית כשהפרה שלימה, אף השריפה נעשית כשהיא שלימה. מלבד זאת, צריכה הפרה להיות נקיה מחשש טריפה משום שהיא סוג של חטאת. בהלכה זו יש בעייתיות מפני שלא ניתן להציץ אל גוף הבהמה כדי לבחון אם היא נקייה משמונה עשרה דיני הטריפה.

הסיבה בשלה אין אנו חוששים לכך שהבהמה לקויה בשמונה עשרה דיני הטריפה, היא שמומים אלו הם נדירים יחסית על פי הסטטיסטיקה ועל פי רוב אין הבהמות לוקות בהם. מכאן מצויה הוכחה, שב'רובא דליתיה קמן' הולכים אחר הרוב.

דעת רב אחא בר יעקב היא, שדין זה נלמד משעיר המשתלח. שעיר המשתלח צריך להיות מושלך לעזאזל כשהוא שלם. מלבד זאת, צריך השעיר להיות נקי מחשש טריפה, משום שצריך להיות שוויון גמור בינו לבין השעיר המוקרב על גבי המזבח. בהלכה זו יש בעייתיות מפני שלא ניתן להציץ אל גוף השעיר כדי לבחון אם הוא נקי משמונה עשרה דיני הטריפה ואף לאחר מיתתו אי אפשר לבצע בו נתיחה כדי לברר רטרואקטיבית אם בשעת ההשלכה היה כשר, משום שגופו של השעיר היה מתרסק בדרכו מטה, וכלשון המשנה[20] "לא היה מגיע לחצי ההר עד שנעשה איברים איברים".

הסיבה בשלה אין אנו חוששים לכך שהשעיר לקוי בשמונה עשרה דיני הטריפה, היא שמומים אלו הם נדירים יחסית על פי הסטטיסטיקה ועל פי רוב אין הבהמות לוקות בהם. מכאן מצויה הוכחה, שב'רובא דליתיה קמן' הולכים אחר הרוב.

דעת רב מרי היא, שדין זה נלמד מהפרשה העוסקת בדיני מכה אביו ואמו עליו הטילה התורה עונש מוות. עונש המוות ניתן אף על פי שאין ודאות של מאת האחוזים שאביו של אדם הוא אכן אביו, משום שתמיד ניתן להטיל ספק בכך, אם כי הוא ספק מזערי.

הסיבה בשלה אין אנו חוששים לכך, היא שרוב בעילות אחר הבעל, כלומר, רוב סטטיסטי של האפשרויות מהן יכול להיוולד הבן, מצויות בידי בעלה של אימו. מכאן מצויה ההוכחה שב'רובא דליתיה קמן' הולכים אחר הרוב.

לדעת רב כהנא דין זה נלמד מפרשת הורג את הנפש, עליו הטילה התורה עונש מוות. עונש המוות ניתן, אף על פי שאין ודאות של מאת האחוזים שהנרצח לא היה טריפה שעליו פטורים מעונש מוות. ספק זה מתעורר, משום שבלתי אפשרי לבצע בנרצח נתיחה לאחר מותו, משום בזיון המת. ואף אם לצורך פיקוח נפש תינתן אפשרות כזו, עדיין בלתי אפשרי יהיה להכריע האם במקום בו הוא נדקר בידי חברו לא היה מוקדם יותר נקב קטן יותר שנכלל בהלכות טריפה.

הסיבה בשלה אין אנו חוששים לכך שהנרצח לקוי באחד ממומי הטריפה, היא שמומים אלו הם נדירים יחסית על פי הסטטיסטיקה ועל פי רוב אין בני אדם לוקים בהם. מכאן מצויה הוכחה, שב'רובא דליתיה קמן' הולכים אחר הרוב.

לדעת רבינא דין זה נלמד מהפרשה העוסקת בדיני עדים זוממים. עדים שזממו והעידו עדות שקר על אדם שהרג את הנפש, נענשים באותו עונש שזממו לגרום לו על פי הפסוק "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו"[21]. מכאן שאם אותם עדים זממו לגרום מיתה לאותו אדם שהעידו עליו, הם נהרגים במקומו. בהלכה זו יש בעייתיות, משום שתמיד ייתכן לומר שאותו אדם שהם זממו להורגו הוא טריפה שלא מבצעים בה עונש מוות. ספק זה מתעורר, משום שלא ניתן לבצע באותו אדם שהעידו עליו נתיחה לאחר מותו, משום שכל דין עדים זוממים מתבצע רק כשהנידון עוד לא נהרג על פי עדותם.

הסיבה בשלה אין אנו חוששים לכך שהנידון לקוי באחד ממומי הטריפה, היא שמומים אלו הם נדירים יחסית על פי הסטטיסטיקה ועל פי רוב אין בני אדם לוקים בהם. מכאן מצויה הוכחה, שב'רובא דליתיה קמן' הולכים אחר הרוב.

לדעת רב אשי דין זה נלמד מהלכות שחיטה בהן אמרה התורה לשחוט בהמה ולאכול את בשרה. בהלכה זו יש בעייתיות משום שתמיד ישנו חשש מזערי שהשחיטה תתבצע בדיוק בנקודה בה היה נקב מזערי בקנה הבהמה, דבר שפוסל את הבהמה מדין טריפה.

הסיבה בשלה אין אנו חוששים לכך שהבהמה לקויה בשמונה עשרה דיני הטריפה, היא שמומים אלו הם נדירים יחסית על פי הסטטיסטיקה ועל פי רוב אין הבהמות לוקות בהם. מכאן מצויה הוכחה, שב'רובא דליתיה קמן' הולכים אחר הרוב.

ביטול ברוב

ערך מורחב – ביטול ברוב

ביטול הוא מקרה שהמיעוט מעורב ברוב ובנוסף לשאלה האם דבר מסוים בא מהרוב או מהמיעוט, יש כאן התייחסות לכל התערובת שחלקה אסור וחלקה מותר. במקרה זה אומרים שהמיעוט בטל ברוב ונחשב כאילו אינו קיים. דבר זה גורם גם שלא יתקיים על הדבר המסופק הכלל של "כל קבוע כמחצה על מחצה". בנוסף יש דעות שהמיעוט במקרה זה נהפך להיות דינו כמו הרוב.

תערובת שנמצא בה איסור והיתר, או שני מאכלי היתר שאסורים בתערובת (כמו בשר וחלב), גם בתערובת זו אנו נפסוק על פי הרוב, כלומר המיעוט שהתערבב עם הרוב יתבטל ודין התערובת יהיה כדין הרוב.

מן התורה כל דבר[דרושה הבהרה] בטל בכל רוב שהוא, אפילו אחד בשניים. אך מדרבנן יש כמה חילוקים: א. בתערובת לחה קבעו חכמים שהביטול הוא אחד בשישים, כלומר צריך שיהיה פי שישים כנגד המיעוט כדי שהוא יתבטל. ב. בדבר שיש לו מתירין, כלומר בדבר שיש אפשרות להתיר אותו מאוחר יותר, האיסור לא בטל כלל. ג. בחמץ החמירו חכמים ביותר, שאפילו באלף אינו בטל.ד. "בריה" כלומר איסור שהוא שלם כמו נמלה שלמה וכדומה אפילו באלף לא בטלה.ה. "דבר שבמנין" ו"חתיכה הראויה להתכבד" כלומר דבר שרגילים למכור אותו ביחידות וכן חתיכה חשובה שדרך להגישה בפני אדם חשוב כגון מנת עוף שלימה, אפילו באלף לא בטלים.

תוקף

בוודאותו של הרוב נחלקו[דרושה הבהרה] האם יחסינו אליו הוא כבירור, כלומר ודאי לי שהחתיכה של הבשר היא כשרה כי רוב החנויות כשרות. או שהוא הנהגה, כלומר כך אנו נוהגים כי התורה לא אסרה חתיכה הקיימת בצורה כזו, אבל אין אנו מתייחסים כאילו שזו המציאות האמיתית. אך בכל אופן אפילו אם הרוב הוא בירור יש דברים שיותר מבררים את המציאות ממנו, כמו עדים, כך שאם יש עדים שמעידים נגד הרוב, אנו נפסוק כדברי העדים ולא כדברי הרוב. אך במציאות של רוב נגד קרוב אנו פוסקים דווקא כמו הרוב[22].

מחצה

לעיתים, ניתן להחשיב גם מחצה כרוב. כך למשל נחלקו חכמי הגמרא במסכת חולין בדין שחיטת שני הסימנים בבעל חי שהם קנה ווושט או סימן אחד בעוף, שההלכה היא שיש לשחוט את רוב ה"סימן", האם די במחצית או לא. באופן דומה נחלקו חכמי המשנה בכלי חרס שנטמא ונחצה, האם נחשב הכלי לשלם מכיון שמחציתו קיים או לא.

ישנם האומרים, שגם שיטתו של רבי שמעון בן אלעזר בשם רבי מאיר, שעם ישראל צריך להביא קרבן חטאת הקהל במקרה שמחצית משבטי העם חטאו, קשורה לדין זה.

הכרעת רוב בדיינים

ערך מורחב – הכרעת רוב בדיינים

הכרעת הדין על פי רוב הדיינים היא אחת מתרי"ג מצוות במשפט העברי הקובעת כי במחלוקת בין דיינים מוכרע הדין על פי דעת הרוב.

מקור הדין הוא בפסוק: ”לֹא-תִהְיֶה אַחֲרֵי-רַבִּים לְרָעֹת וְלֹא-תַעֲנֶה עַל-רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת” (שמות כ"ג, ב). הרמב"ם במשנה תורה[23] כותב ”בית דין שנחלקו, מקצתן אומרין 'זכאי' ומקצתן אומרין 'חייב' - הולכין אחר הרוב. וזו מצוות עשה שלתורה שנאמר 'אחרי רבים להטות'”.

הכרעת רוב בדיינים ועקרון הרוב בהלכה

מדברי הפסוק "אחרי רבים להטות" למדו חז"ל את העקרון הכללי של רוב בהלכה, שמהווה מקור להיזדקקות לרוב בהכרעת ספקות מסוגים שונים - לא רק בהכרעה בין דיינים. הכרעה על פי רוב הדיינים היא איפוא היישום הראשי והדוגמה המרכזית לעקרון הכללי של רוב בהלכה, כשמדוכר על רובא דאיתא קמן. האחרונים התקשו בהשוואה בין רוב דיינים למקרה הסטנדרטי של רובא דאיתא קמן שכן לכאורה רוב של דיינים יותר דומה לביטול ברוב או לדין של רובו ככולו. רבי חיים סולבייצ'יק ביאר בזה, שהדין של רובו ככולו מספיק לעניין שנקבע כי כך בית הדין פסק, אך כדי שנתנהג על פי הפסיקה דרוש לדין זיל בתר רובא.

קבוע

ערך מורחב – כל קבוע כמחצה על מחצה דמי

כל קבוע כמחצה על מחצה דמי הוא כלל האמור בתלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ט"ו עמוד א', האומר כי כאשר הרוב מכריע ומבטל דבר שהוא קבוע ומקומו ידוע ומיוחד לו, אין הולכים אחר הרוב.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

הערות שוליים

  1. ^ למשל בדיני נפשות צריכים רוב של שני דיינים לפחות כדי לחייב
  2. ^ כגון כשיש עדים שמעידים להיפך ממנו
  3. ^ מקור זה מצוטט במסכת חולין, דף י"א, א'.
  4. ^ ביצה ב, ח.
  5. ^ הרשב"א בחולין י"ב ע"א.
  6. ^ לטענתו קיימות לעמדתו הוכחות מדברי הרמב"ם. ראו בספרו שערי ישר, שער ו'.
  7. ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף י"א עמוד ב'.
  8. ^ בדיני נפשות יש תנאי נוסף שהרוב צריך להיות גדול מהמיעוט לפחות בשניים כדי לחייב.
  9. ^ כתובות טו א,חולין צה א, נידה יח א
  10. ^ דף יא.
  11. ^ דף סא.
  12. ^ דף יא,יב
  13. ^ ויקרא א,ו
  14. ^ שמות יב,טו
  15. ^ דף פד:
  16. ^ ויקרא ג' ט'
  17. ^ דברים כא, ו
  18. ^ במדבר יט,ג
  19. ^ במדבר יט, ה'
  20. ^ יומא סז.
  21. ^ דברים יט,יט
  22. ^ בבא בתרא כג ע"ב
  23. ^ ספר שופטים, הלכות סנהדרין, פרק ח' הלכה א'
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0