אליה

גזע יורקשייר

אַלְיָה - זנבה השמן והרך של הכבשה.

משקל האליה אצל הכבשה מגיע עד 6 ק"ג ואצל האיל עד 10 ק"ג. תפקיד האליה לשמש כמאגר מזון לכבשה בעונה של מחסור, בדומה לדבשת אצל הגמל. משערים כי האליה נוצרה ממוטציה של כבש-הבית בעל זנב ארוך. גזעים של כבשים בעלי אליה נפוצים במזרח התיכון, באפריקה ובאסיה. האליה נחשבת כבשר משובח ועל כן נוצר הביטוי בתלמוד הבבלי אליה וקוץ בה –, ופירושו: דבר הנראה על פניו כטוב ומועיל, אך יש בו גם חיסרון. זנב הכבש טעים למאכל, אבל פעמים רבות נתקעים בו קוצים.

האליה בקרבנות

האליה מוזכרת במקרא בהלכות הקרבת הקרבנות בתור אחד מן האמורים - אברי בהמת הקרבן הנשרפים על המזבח. הדבר מתואר בכתוב: "וְהִקְרִיב מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אִשֶּׁה לַה': חֶלְבּוֹ הָאַלְיָה תְמִימָה, לְעֻמַּת הֶעָצֶה יְסִירֶנָּה". לפיכך, הקרבת כבש שונה מהקרבת בקר או עז, בכך שזנב הכבש נשרף על המזבח שלא כמו זנב בקר או עז.

באיסור חלב

למרות שהיא חלק מהחלבים הקרבים על המזבח, שונה היא מחלב הכליות ושעל הקרב ואינה אסורה באכילה בבהמת חולין (כיון שאינה קיימת בעז ובקר) אמנם חלקים ממנה כן אסורים באכילה וצריכה ניקור.

עור האליה

בקרבנות

קיימת מחלוקת אמוראית האם עור האליה דינו כחלק מאליה, וגם הוא מוקרב יחד עם האליה על גבי המזבח. אחת ההשלכות של שאלה זאת היא במקרה של אדם שחשב בעת הקרבת הקרבן כי הוא יאכל את עור האליה חוץ לזמנו, דבר הנחשב כמחשבת פיגול ומטיל על האוכל את הקרבן עונש חמור.

• לפי דעתם של שמואל ורב חסדא עור האליה הוא חלק מהאליה והוא מוקרב על גבי המזבח, ולפי זה השאלה אם הקרבן מתפגל או לא תלויה בשאלה אם מחשבת פיגול של אדם החושב לאכול חלק מהבשר שאמור להיות מוקרב על גבי המזבח, נחשב למחשב פיגול, דבר שבו נחלקו רבי אליעזר וחכמים.
• לפי דעתו של רב הונא עור אליה אינו נחשב לחלק מאליה, ואין חיוב להקריבו על גבי המזבח. דבר זה נלמד מהפסוק "והקריב...חלבו האליה", ומכאן שמקריבים רק את בשר האליה ולא את העור.
• לפי רב חסדא, קיים כלל נוסף שבאליה של גדי אין מחלוקת שעור האליה מוקרב יחד עימו על גבי המזבח.

בטומאה וטהרה

לענין בשר שנטמא בטומאת נבילות, נחשב גם העור כחלק מהאליה וגם הוא טמא בטומאה זאת.

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

25560556אליה