כל קבוע כמחצה על מחצה דמי

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

כל קבוע כמחצה על מחצה דמי הוא עקרון הלכתי בדיני ספקות, המסייג במקרים מסוימים את העיקרון הרגיל בהלכה לפיו הולכים אחרי הרוב. תרגומו המילולי הוא: כל קבוע - אובייקט שמקומו קבוע ונוצר ספק אודותיו או אודות אובייקט שיצא ממנו, כאשר שורש השאלה נעוץ באובייקט הקבוע ולא באובייקט שאינו קבוע, כמחצה על מחצה דמי, יש להחשיב אותו הלכתית כאילו הוא היה מחצית מהאובייקטים האחרים המוטלים עמו בספק, אף על פי שפיזית האובייקט הוא מועט ולפי הכללים הרגילים היה חל בו ביטול ברוב.

כלל זה עומד בניגוד לכלל המקביל: "כל דפריש מרובא פריש" (מארמית: כל מה שפרש - מהרוב פרש). כללים אלו מבחינים בין שני סוגי ספקות - בספק הנוגע לעצמים "קבועים" אין משמעות לרוב, ואילו בספק הנוגע לעצם ש"פרש" הולכים אחרי הרוב.

מקור הדין

דין זה נלמד מהפסוק "וארב לו", עד שיתכוון לו, ומכאן למדו תלמידיו של רבי ינאי, שהפסוק בא ללמד דין בנוגע לקבוצת אנשים העומדים יחד, אחד מהם עובד עבודה זרה שאסור להורגו אבל אין עונש מיתה בידי אדם על הריגתו, ותשעה מהם יהודים שההורג מהם חייב מיתת בית דין, במקרה שאדם זרק על הקבוצה אבן, והאבן פגעה ביהודי והרגתו, אין לחייב את ההורג מיתה, שכן אין ידוע למי התכוון, ושמא התכוון להרוג עובד עבודה זרה ובשוגג הרג את היהודי, וזאת אף על פי שרוב מוחלט של העומדים במקום הם יהודים[1].

הסבר הדין

הדוגמה הקלאסית להבחנה בין מקרה של 'קבוע' למקרה שבו הולכים אחר הרוב, היא במקרה המכונה "תשע חנויות":

עיר אחת שיש בה עשר חנויות לממכר בשר; תשע מהן מוכרות בשר כשר והעשירית מוכרת בשר טרף. אם נמצא בשר ברחוב מחוץ לחנויות ולא ידוע מה מקורו - ההלכה היא שמותר לאכול את הבשר משום שרוב החנויות כשרות[2]. אך אם אדם קנה בשר מאחת החנויות והוא לא זוכר מאיזו חנות - במקרה כזה הרוב לא מועיל, ואסור לאכול את הבשר. ההבדל בין שני המקרים הוא שכאשר הבשר נלקח מתוך החנות הוא נחשב "קבוע", ואילו כאשר הוא נמצא מחוץ לחנויות הוא נחשב "פורש"[דרוש מקור].

טעם הדין

יש מהראשונים המסבירים את הכלל, בכך שאין באפשרותנו להתעלם מהחנות הטריפה ולהתייחס לרוב החנויות הכשרות, שכן מקומה קבוע וידוע ואינו מתבטל ברוב. לפי שיטה זאת דין קבוע אמור כשמקום הקבוע ידוע וניכר מהותו ואינו בכלל הספק. רבים מהפוסקים הגדירו הלכה זו בגדר חידוש, שכן הוא נוגד לכלל הלך אחר הרוב.[דרושה הבהרה] [דרוש מקור]

שליח לקדש אשה

אחת מהדוגמאות לדין קבוע הוא, אדם שמינה שליח לקדש לו אשה, ולבסוף נעלם השליח ולא ידוע איזו אשה קידש, אסור לאדם זה להינשא לכל הנשים שבעולם[3], מכיוון שחזקה שליח עושה שליחותו, ומכיוון שקיים חשש שמא היא אמה או חמותה או אחותה של אותה אשה שהשליח קידש, ומכאן שהיא אסורה עליו באיסור ערווה שעונשו כרת. אף על פי שרוב הנשים שבעולם מותרות לו אסור לו ללכת אחרי הרוב ולומר כי האשה אותה הוא מקדש שונה מרוב הנשים שבעולם, שאינן קרובות האשה הראשונה שהשליח קידש, וזאת מכיוון שכאשר הוא נשא את האשה, האשה היא בגדר קבוע, מכיוון שהיא קבועה בבית מסוים, ועל פי הכלל הידוע כל קבוע כמחצה על מחצה דמי, אין במצב זה היתר "הלך אחר הרוב".

לפי שיטת התוספות[4], דין זה היא חומרא מדרבנן, שכן לשיטת התוספות[5] דין קבוע נאמר כאשר ההיתר והאיסור ניכרים במקומן, ולא כאשר גם במקום הקביעות קיים הספק. ולכן, גם כאשר ידוע כי מעשה כזה קרה, ואדם שלח את חברו לקדש אישה והשליח נעלם, אין כל האנשים שבעולם אסורים להנשא לכל אשה שמא היא מקודשת, ומכאן שהדבר היא חומרא מדרבנן שהחמירו על אותו אדם, מכיוון שביצע מעשה בלתי אחראי באיסורים חמורים כל כך, אבל על שאר האנשים שבעולם לא החמירו כל כך.

יש הדוחים זאת, וסוברים כי ההיתר להנשא לנשים אחרות הוא, מכיוון שידוע להן אישית שהן מעולם לא נתקדשו לאדם אחר, אבל האדם עצמו שקידש את האשה אינו רשאי לסמוך על היתר זה, מכיוון שגם אם תאמר לו האשה השנייה עמה הוא חפץ להנשא כי היא לא האישה אותה קידש, קיים חשש שמא אחותה או בתה מקודשות לו, למרות אי ידיעתה[6].

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ט"ו עמוד א'.
  2. ^ למעשה, אין לאוכלו, משום ש"בשר שנתעלם מהעין אסור באכילה" תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף צ"ה עמוד א'.
  3. ^ תלמוד בבלי, מסכת נזיר, דף י"ב עמוד א'
  4. ^ שם, וכן בסוגית תקפו כהן, תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ו' עמוד ב'.
  5. ^ ראו גם בתוספות בסוגיא דתקפו כהן הכותב כך.
  6. ^ תוס' גיטין סד א

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0