רדיום

רדיום

אקטיניום - רדיום - פרנציום
Ba Ra       88 Ra                                                                                                                                                                                                                                                                                           הטבלה המחזורית
נתונים בסיסיים
מספר אטומי	88
סמל כימי	Ra
סדרה כימית	מתכות אלקליות עפרוריות
מראה
מתכת לבנה כסופה
תכונות אטומיות
משקל אטומי	226.0254 u
סידור אלקטרונים ברמות אנרגיה	2, 8, 18, 32, 18, 8, 2
תכונות פיזיקליות
צפיפות	5,000 kg/m3
מצב צבירה בטמפ' החדר	מוצק
נקודת רתיחה	2,010.15K (1,737°C)
נקודת התכה	973.15K (700°C)
לחץ אדים	327Pa ב-973K
שונות
אלקטרושליליות	0.9
קיבול חום סגולי	94 J/(kg·K)
מוליכות חום	18.6 W/(m·K)
אנרגיית יינון ראשונה	509.3 kJ/mol

רדיום (באנגלית: Radium) הוא יסוד כימי רדיואקטיבי ממשפחת המתכות האלקליות-עפרוריות שסמלו הכימי Ra ומספרו האטומי 88.

מאפיינים

צבעו של הרדיום הטהור כמעט לבן מוחלט, אולם הוא משחיר בחשיפה לאוויר, ככל הנראה עקב התרכבות עם החנקן; כמו כן, בחשכה הוא זוהר באור כחלחל (ומכאן שמו - radius בלטינית "קרן אור"). מבחינה כימית הוא דומה לבריום, אלא שהוא יציב מעט פחות ממנו. הרדיום הוא מאוד רדיואקטיבי: האיזוטופ היציב - והנפוץ - ביותר שלו הוא ²²⁶Ra, תוצר של התפרקות של אורניום, שלו זמן מחצית חיים של 1602 שנה. האיזוטופ השני בדירוג על פי זמן מחצית החיים הוא ²²⁸Ra, שנוצר כתוצאה מהתפרקותו של התוריום, ולו זמן מחצית חיים של 6.7 שנים.

הרדיום נמצא רובו ככולו בעפרות אורניום, שכן הוא נוצר בעיקר כתוצאה מהתפרקותו. מקורותיו החשובים בכדור הארץ הם בצ'כיה, הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו וקנדה, וכן ישנם מרבצים שלו באוסטרליה ובדרום-מערב ארצות הברית (קולורדו, ניו מקסיקו, יוטה).

שימושים

בשל היותו זוהר בחושך, בעבר שימש הרדיום לשם צביעת מחוגי שעונים ומכשירי מדידה כך שיזהרו; אולם, לאור העובדה שעובדים אשר התעסקו עמו מתו כתוצאה מהשפעותיו, שימוש זה ברדיום פסק בשנות ה-50. כיום משתמשים ברדיום בתערובת עם בריליום כמקור לנייטרונים לניסויים בפיזיקה, וברפואה כמקור לרדון, שמשתמשים בו לשם טיפול בסרטן. אולם, גם בתפקידו זה הרדיום מוחלף בהדרגה בחומרים אחרים, מסוכנים פחות, כגון ⁶⁰Co ו¹³⁷Cs.

היסטוריה

הרדיום נתגלה על ידי מארי קירי ובעלה פייר קירי ב-1898 בעפרת אורניום; בני הזוג קירי הפיקו מהעפרה את כל האורניום וגילו כי הנשאר עדיין רדיואקטיבי, וכך הסיקו על קיום יסוד רדיואקטיבי שטרם התגלה (למעשה, היו אלה שניים - הרדיום והפולוניום). בני הזוג קירי ניסו לבודד את היסוד הרדיואקטיבי המסתורי וב-20 באפריל 1902 הצליחו להפיק עשירית גרם של המלח רדיום כלורי, שממנה הצליחה מארי קירי לקבוע את משקלו האטומי של הרדיום. באותה שנה הצליחו בני הזוג, יחד עם אנדרה דביירן, לבודד את הרדיום מתוך הכלוריד שלו באמצעות אלקטרוליזה.

בשנות ה-30 התגלה, שהרדיום גורם למחלות קשות, ובהן אנמיה וסרטן העצם, ולכן פסק השימוש בו לייצור צבעים הזוהרים בחושך. מותה של מגלת הרדיום, מארי קירי, נגרם ככל הנראה מטיפול לא זהיר ברדיום גם כן, ויומניה מהווים סכנה לבריאות עד היום, בשל רדיואקטיביותם הגבוהה.

בתחילת המאה העשרים השתמשו ברדיום נוכלים רבים כדי למכור לציבור "תרופות פלא" למניעת מחלות ולשיפור כח הגברא. כתוצאה מבורות בתחום הרפואה באותה תקופה מתו אנשים רבים.

זהירות

הרדיום רדיואקטיבי מאוד - פי מיליון יותר מאשר אורניום, ותוצרי התפרקותו הם רדיואקטיביים מאוד גם כן. לכן, כל הכנסה של רדיום לגוף, בין בנשימה ובין בבליעה, וכן כל היחשפות אליו עלולים לגרום לסרטן ולמחלות אחרות. מסיבות אלה יש גם לאוורר מטילי רדיום באופן שיטתי, על-מנת למנוע את הצטברותו של הגז הרדיואקטיבי רדון, תוצר של התפרקות הרדיום.

סכנה נוספת שנובעת מכניסת רדיום לגוף היא הסכנה שהוא יחליף חלקית את הסידן הנמצא בעצמות הגוף, שכן שניהם נמצאים באותה משפחה כימית.

הפולוניום הוא תוצר ביקוע רדיואקטיבי של רדון, ושהוא בעצמו תוצר ביקוע רדיואקטיבי של רדיום. הרדיום נמצא בדשן המשמש להגברת קצב הצמיחה של הטבק, מה שהופך את הסיגריות למסרטנות.

ראו גם

²²³Ra כלוריד - טיפול תרופתי חדשני לטיפול בסרטן הערמונית.

קישורים חיצוניים

• רדיום באתר Webelements
• לביא ביגמן, משעונים ועד קרינה: 120 שנה לגילוי הרדיום, במדור "היום לפני במדע" באתר של מכון דוידסון לחינוך מדעי, 29 באוקטובר 2019
• 
  שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
  פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

32957399רדיום