קשת (מכ"ם)
 | |
| מוכמות מיחידת הקשתות (גדוד נשר 414) מתקינות מכ"ם קשת על גבי תק"ש בעת אימון במחנה צריפין | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג | מכ"ם |
| מדינה מייצרת |
 ארצות הברית |
| יצרן | Airborne Instruments Laboratory, Division of Cutler-Hammer |
| משקל | 46 קילוגרם |
| מחיר ליחידה | כ-35,000 דולר (במחירי 1972)[2] |
| יחידות שיוצרו | כ-600 |
| היסטוריית שירות | |
| תקופת השירות | 1969–2003[1] (כ־34 שנים) |
| מדינות משתמשות |
ארצות הברית כוחות נאט"ו ישראל  פקיסטן (דור שני) הממלכה המאוחדת (דור שלישי) ערב הסעודית (דור שלישי) |
| מלחמות |
מלחמת ההתשה מלחמת ההתשה בבקעת הירדן מלחמת יום כיפור מבצע ליטני מלחמת שלום הגליל תקופת הלחימה בדרום לבנון (1985–2000) |
מכ"ם קשת (בצבא ארצות הברית נקרא AN/PPS-5 Ground Surveillance Radar) הוא מכ"ם קרקעי נייד, תוצרת ארצות הברית, שנועד לעקוב אחר תנועת כוחות אויב בלילה ובתנאים של ראות לקויה. הקשת הייתה בשימוש צה"ל במשך כ-35 שנים והופעלה בעיקר על ידי חיילות לאורך קו העימות וגבולות המדינה.
פיתוח
פיתוח המכ"ם החל בשנת 1962, על ידי חברת AIL, שזכתה במכרז של צבא ארצות הברית לפיתוח דור חדש של מכ"ם קרקעי, מול שני דגמים מתחרים, PPS-10 של חברת ג'נרל דיינמיקס ו-PPS-9 של חברת RCA, שלא נכנסו לייצור. הוא נועד להחליף את הדגם הקודם PPS-4, שפותח בשנת 1955 והיה בייצור סדרתי החל מ-1959, שטווח הגילוי היעיל שלו הוא היה רק 5.5 ק"מ.
בנוסף לצבא ארצות הברית השתתפו בתוכנית הפיתוח נציגי חיל הנחתים של ארצות הברית והמרכז לחקר התעופה בניו יורק. בשנת 1962 נחתם חוזה עם AIL לייצור חמישה אבות טיפוס של ה-PPS-5. הבדיקות נמשכו בשנים 1963–1966, בתנאי שטח שונים ותחת השפעת גורמי אקלים שונים. הדגמים הראשונים נבנו על בסיס אלקטרוניקה של שפופרת קרן קתודית. בינואר 1964 החלו להשתמש באלקטרוניקה מבוססת על טרנזיסטורים. לצורך הניסויים הצבאיים הראשוניים סופקו שלוש יחידות PPS-5 שעברו בדיקות בפורט אורד, קליפורניה, בפורט בראג, צפון קרוליינה, בפורט וואצ'וקה, אריזונה ואתרי ניסוי צבאיים אחרים, שלאחריהם באביב 1966 נשלחו אבות טיפוס לבדיקה על ידי צוות של חיילים אמריקאים בווייטנאם, שם נבדקו על ידי יחידת הכומתות הירוקות בין אפריל ליולי 1966 ועברו את הדרישות שהוצגו בפניהם. המבחנים הצבאיים הצליחו וכתוצאה מאלה הוחלט להתחיל בייצור המוני של המכ"ם.
ביולי 1966 נחתם חוזה ראשוני, בשווי של יותר מ-4 מיליון דולר, עם AIL לרכישת 120 יחידות PPS-5 וחלפים. ה-PPS-5 היה אמין יותר בתנאי שטח מדורות קודמים של מכ"מים קרקעיים, עם שיעורי כישלונות ותקלות נמוכים יותר בתנאי פעולה דומים, חסכוני מבחינת צריכת אנרגיה וכמעט ללא רעש, מה שהיה חשוב במיוחד בתנאי הלחימה בווייטנאם, בהם כל צליל ששמע האויב בלילה יכול היה להסגיר את מיקום המפעיל. לאותה מטרה הקשת הייתה מצוידת במסוף מפעיל חיצוני, כך שבמקרה של גילוי וירי על עמדת האנטנה, המפעיל יכול להיות מוסתר במרחק מה ממנה. הקשת הראתה יעילות נמוכה למלחמה בג'ונגל, בו צמחייה צפופה, אך הייתה אמינה בשדות אורז פתוחים, ופעלה תוך סינון אוטומטי של רעשי רקע טבעיים. פרמטר נוסף שהשפיע משמעותית על טווח הגילוי היה מהירות הרוח מעל פני האדמה, מה שהגדיל את ההשפעה של רעש טבעי, אך אפילו עם מהירות רוח שעלתה על 30 קמ"ש, ניתן היה להבחין בין יעד נע לבין גילויים שגוים, כלומר אותות המשתקפים מעצים, שיחים ופריטי שטח אחרים[3].
עקרון הפעולה
ערך מורחב – מכ"ם דופלר
הקשת מבוססת על השימוש בקיזוז תדרים של אפקט דופלר לגילוי יעדים נעים. אות המיקרוגל בתדר של 1.6 ג'יגה-הרץ המשודרת על ידי אנטנת המכ"ם הכיוונית לעבר עצם כלשהו מוחזרת עם הסטת תדר ביחס לתדר המשודר ומחוון היעד הנע מאפשר לסנן ביעילות את ההפרעות מאובייקטים נייחים, ומציג למפעיל על המסך את האובייקט הנע רק בגזרה מסוימת. סריקת אזימוט מבוצעת על ידי סיבוב של אנטנה פרבולית.
מכ"ם ה"קשת" שולח אות אלקטרומגנטי וקולט החזר מן המטרה הנעה. בשל התנועה של המטרה נוצר הפרש בין תדר האות המשודר לבין תדר ההד הנקלט מהמטרה הנעה, אשר מתורגם לצליל. הצליל לא רק מעיד על נוכחות העצם הנע בגזרה, אלא על פי סוג הצליל, "קשתים" מקצועיים יכולים לזהות את סוג המטרה ולהבדיל בין אדם בודד, קבוצת אנשים, רכב קל או נגמ"ש נוסע, או סתם חיית בר שנעה בשטח.
מפרט טכני
הקשת מסוגלת לגלות, בקו ראייה, אדם מהלך במרחק של עד 5 ק"מ וכלי רכב וקבוצת אנשים במרחק של עד 10 ק"מ, ביום או בלילה. המערכת הייתה מיועדת במקור לשימוש על ידי יחידות חי"ר בחזית הלחימה. המכ"ם נבנה במארז קשיח העמיד במים לעמידות בתנאי שטח קשים, שניתן לנשיאה על ידי שניים או שלושה לוחמים, או להתקנה על כלי רכב. הקשת כוללת שתי יחידות, יחידת משדר/מקלט על חצובה, שעליה גם מורכבת האנטנה השוקלת כ-25 קילוגרם, ויחידת השליטה שהיא תיבה הכוללת מסך בקרה ומתגי תפעול במשקל 21 קילוגרם. איתור וזיהוי היעדים מתבצע באמצעות שמע (אוזניות או רמקול) ותצוגת המסך. הצליל החוזר מן המטרה אפשר למפעיל מנוסה לזהות האם מדובר בבעל חיים או באדם, באדם בודד או בקבוצת אנשים, ברכב קל או ברכב כבד. שתי היחידות מחוברת זו לזו באמצעות כבל באורך עד כ-50 מטר כך שיחידת המשדר/מקלט/אנטנה יכולה להיות ממוקמת במרחק מה מהמפעילים. מקור הכוח היה סוללות אבץ-פחמן נטענות 24 וולט או מצבר רכב. על הצג מופיע פס שסורק את הגזרה הלוך ושוב בצורה אוטומטית, וכאשר המפעיל מזהה מטרה על הצג הוא עוצר את הסריקה, מעביר את המערכת למצב עקיבה ו"ננעל" על המטרה באופן ידני, בעזרת פקדי שליטה (גלגליות שמוקמו בצדי הצג), ומדווח לכוחות בגזרה על זיהוי מטרה. דיוק הטווח של ה"קשת" נע סביב עשרים מטר לערך ואילו הדיוק הזוויתי הוא כחצי מעלה.
בצה"ל הופעלה הקשת על ידי שני חיילים, אחד שתפעל את יחידת השליטה, והשני שסימן את נקודת הזיהוי, על מפת ״קשת״ (מפה בקנה מידה 1:20,000) עם סרגל טווחים שאפשר מעקב אחר מסלול המטרה והכוונת כוח למגע עמה. בסך הכל מנה הצוות בכל משמרת 3 או 4 אנשים שהתחלפו מדי פעם ביניהם לשמור על רעננות מול הצג. כדי להתגבר על הבעיה של הבחנה על הצג בין כוח צה"ל לבין המסתננים. לדוגמה, במקרים בהם כוח מרדף יצא לסיור וחיפוש המחבל המסתנן ועל צג המחשב הופיעו שתי נקודות. ביקש המפעיל מכוח המרדף לנפנף באנטנה, דבר שיצר צליל ספציפי במכ"ם וכך ניתן היה להבדיל בין כוח צה"ל לבין האויב. פעולה זו נקראה "נמרץ". לאחר זיהוי כוח הסיור, המפעיל מיקם אותו ואת המטרה על המפה וחישב את האזימוט והמרחק של הכוח מן המטרה. במשך השנים בחיל הקשר בוצעו במכ״ם שיפורים שונים, שהמרכזי בהם, בסוף שנות ה-90 של המאה ה-20, היה החלפת תצוגת האזימוט והטווח של המכ״ם במחשב נייד, עם תצוגה על מפה, ושיפור מנגנון ההיגוי של האנטנה על ידי הוספת מנוע הגבהה/הנמכה[4].
שירות מבצעי בעולם
- ארצות הברית: צבא ארצות הברית, חיל הנחתים של ארצות הברית, חיל האוויר של ארצות הברית. ה"קשת" (AN/PPS-5) נכסה לשירות בזמן מלחמת וייטנאם ושימשה להגנה על מחנות צבא ושדות תעופה.
- כוחות נאט"ו השתמשו ב"קשת" בזמן המלחמה הקרה באירופה לאורך הגבול עם ברית ורשה[5]. ה"קשת" נפרסה בנקודות אסטרטגיות דוגמת נקודת תצפית אלפא (Observation Post Alpha) שחלשה על מעבר פולדה (Fulda Gap), אזור מישורי בגבול גרמניה המזרחית, שהיה חשש שדרכו ינסו כוחות ברית ורשה לפרוץ למערב אירופה.
- פקיסטן (דור שני) - בתחילת שנות השמונים של המאה ה-20 רכשה פקיסטן מספר יחידות מהדור השני של הקשת (AN/PPS-5B)[6].
דור שלישי (AN/PPS-5C)
- הממלכה המאוחדת: מכ"ם MSTAR (שקיבל בצבא ארצות הברית את הכינוי AN/PPS-5C) הוא הדור השלישי מכ"ם קרקעי נייד ששירת את צבא ארצות הברית. זהו למעשה מכ"ם שפותח באמצע שנות השמונים של המאה ה-20 לפי דרישת משרד ההגנה הבריטי על ידי חברת Thorn EMI Electronics (כיום חלק מקבוצת תאלס), כתחליף למכ"ם שנכנס לשירות כעשר שנים קודם לכן. MSTAR נכנסה לשירות בצבא הבריטי בתחילת 1991, מוקדם מהמתוכנן, כדי שתוכל לשמש במלחמת המפרץ. בשנת 2005 עברה MSTAR תוכנית שדרוג.
- ארצות הברית: צבא ארצות הברית: MSTAR יוצר ברישיון בארצות הברית על ידי DRS Technologies (כיום חלק מקבוצת לאונרדו) שייצרה כ-1,200 יחידות בעיקר לשימוש צבא ארצות הברית[7].
- ערב הסעודית
בשימוש צה"ל
ההיקלטות בצה"ל
המכ"ם הוכנס לשימוש בצה"ל ביולי 1969, בתקופת מלחמת ההתשה בבקעת הירדן, כמענה לצורך לכסות שטחים נרחבים בחיפוש אחרי חוליות של מחבלים שחדרו בלילות לשטחי יהודה ושומרון שממערב לבקעת הירדן, ושמולן פיתח צה"ל את שיטת הלחימה, שזכתה לשם מרדף, במטרה לחסום את החוליות מלהגיע למרכזי אוכלוסייה בשטחים שבשליטת ישראל. אזור זה של גב הרי יהודה והרי השומרון זכה בעקבות כך לכינוי "ארץ המרדפים". הלחימה הגיעה גם לגזרות הדרומיות יותר, אם כי בצורה מוגבלת. פעולות איבה היו גם לאורך כל חלקו הדרומי של גבול ישראל-ירדן: משני עברי ים המלח, באזור שמדרום לים המלח ואף בערבה. בנוסף מול גבול מצרים בסיני וגבול סוריה ברמת הגולן החלה מלחמת ההתשה ב-8 במרץ 1969[8].
המרדפים אחרי המסתננים, במיוחד באזור הבקעה, הובילו לפריסת תצפיתנים רבים בשטח. השטח שהתצפיתנים היו צריכים לכסות היה עצום ותנאי מזג אוויר כגון ערפל או חול ואבק היקשו עליהם. בנוסף לכך, בשעות החשיכה, כמעט מחצית מהיממה, הגזרות נשארו בהשגחה מוגבלת וזאת בשל יעילותם המוגבלת של אמצעי ראיית לילה באותם ימים. בעקבות זאת, נוצרה דרישה לאמצעי טכנולוגי חדש, המאפשר תצפית למרחקים גדולים יותר ויכולת כיסוי שטח נרחב. אמצעי שלא מושפע מהחשיכה או מתנאי מזג האוויר, שמסוגל לזהות מסתנן, להתריע עליו ולספק את מיקומו המדויק[8].
הקשת נקלטה על ידי צוות מדור ביטחון שוטף של מקשר"ר (מפקדת קצין קשר ראשי) בראשות רס"ן מיכאל נגל (לימים אל״מ) שערך את הניסויים הראשונים. המכ״מים הותקנו בראש תיבת קשר קטנה על זחל"ם או על קומנדקר. תורן אנ-910 אפשר הגבהת האנטנה לגובה של 10 מטר, כדי להקטין את ״השטחים המתים״ במרחב החיפוש[4]. הניסויים הראשונים נערכו בסיני לאורך קו בר-לב במטרה שהמכ"ם ישמש כמתקן התרעה על חדירת כוחות קומנדו מצרי שהיו מניחים מארבים לסיורי צה"ל לאורך הקו, יעביר את הידיעה למפקדה או למעוז הקרוב, ויכוון את הכוחות או אש ארטילרית אל המטרה. חלק מהניסויים הראשונים נערכו בשיתוף פעולה עם סיירת שקד[8].
הצלחות מבצעיות ראשונות
לאחר הצלחת הניסויים הוחלט על הקמת מחלקה מיוחדת בגדוד הקשר הארצי (גדוד ״אמירים״) שהיה אז בפיקוד אל"ם נחום עמינדב מזרחי. המוכמים הראשונים גויסו מתוך טירוני גולני והצוותים המבצעיים הראשונים נפרסו לאורך קו בר-לב. ההצלחה המבצעית הראשונה הייתה בינואר 1970, ובה זוהו וחוסלו תשעה אנשי קומנדו מצריים שפשטו לסיני בצפון התעלה. ההצלחה המבצעית השנייה ארעה במאי 1970, ליד מחנה טסה חוליה של אנשי מודיעין מצרי זוהתה בעת שהחלה לעזוב את השטח הישראלי, שניים מחברי החוליה נהרגו בהתקלות ונתפס מידע מודיעיני שנשאו עימם[9]. מספר ימים אחר כך, שוב זיהתה הקשת ניסיון חדירה של חיילים מצריים מעבר לתעלה. לפחות שישה חיילים מצריים נהרגו מאש טנקים וארטילריה שכוונה לעברם[10]. ההצלחות המבצעיות הביאו להגדלת המחלקה לפלוגה. צוותים נפרסו גם לאורך בקעת הירדן וברמת הגולן. בגזרת עמק בית שאן נפרסו הקשתות כדי למנוע ירי קטיושות מצדו השני של הגבול[11][12]. בסוף 1970 היו שתי מחלקות, מחלקה א' בת שלושה צוותים בפיקוד הדרום, ומחלקה ב' בת שלושה צוותים שפעלו בפיקוד המרכז ובפיקוד הצפון. ביולי 1971 הצליחה הקשת לזהות חוליות מחבלים שחדרה לישראל, ירתה קטיושות על פתח תקווה וגרמה להרג שני אזרחים[13], בעת שניסתה לחמוק חזרה לשטח ירדן, צוות קשת שהיה ממוקם על פסגת הר סרטבה מעל לבקעת הירדן, זיהה את החוליה וכיוון את הכוחות אליה בדיוק רב. כל ששת חברי החוליה נהרגו[14][15].
בשנת 1972 הוזמנו מכשירים נוספים, ובסיני לבדו פעלו 12 צוותים שחלשו על שטח רחב מבלוזה עד ראס סודר. לקראת מלחמת יום הכיפורים פעלה בסיני פלוגה עם 16 צוותים. באותן שנים ה"קשת" הייתה מכשיר סודי ולא פורסם עליה שום מידע פומבי[8].
במלחמת יום הכיפורים
במלחמת יום הכיפורים שימשה הקשת גם להגנה על חניוני טנקים בשעות הלילה, כדי לאפשר לחיילי השריון מנוחה. הקשת גם עזרה למניעת מצור נוסף על מעוז בודפשט, לאחר שכוחות חברו עליו בסוף אוקטובר 1973, כאשר המצרים היו מגיעים למרחק 600-500 מטר מהמעוז ובלילות ניסו להקים בחשכה עמדות, כאשר הקשת זיהתה אותם ירה הכוח באופן מיידי. הקשת סייעה למניעת חדירת כוחות בלילה, וברמת הגולן גם בשעות היום כאשר היה ערפל כבד. פעולה משמעותית נוספת, בה היה מעורב צוות "קשת", הייתה תפיסה בשבי של 200 חיילי הארמייה המצרית השנייה, לאחר צליחת התעלה. הצוות שהיה מסופח לכוח שריון ורגלים בצידה המצרי של התעלה, זיהה תנועה של שיירה מהארמייה במרחק קצר וניווט את הכוחות אליה במהירות ובהפתעה[8].
הקמת גדוד ה״קשתות״
לאחר מלחמת יום הכיפורים, וכחלק מלקחי המלחמה, הוקם בתחילת שנת 1974 גדוד ה״קשתות״, נשר - 414, לאחר שפלוגת הקשתות כבר הייתה גדולה יותר מגדוד הקשר הארצי עצמו[4]. הגדוד עבר למחנה משלו בתוך צריפין, מחנה שקודם לכן שימש כ"בה"ד 9 - בית הספר לתותחנים" שעבר למחנה שבטה. גדוד הקשתות היה גדוד עצמאי בתוך זרוע היבשה, בכפיפות ישירה לקצין קשר ראשי והיה מפוזר בגזרות שונות ברחבי הארץ. בשיאו שירת בגדוד סד"כ של חטיבה. כ-700 חיילים, 55 צוותים, בשמונה פלוגות. פלוגות הקשת היו ממוקמות בדרום לבנון (שתי פלוגות, מזרח ומערב), בקעת הירדן, רמת הגולן, הערבה, אילת ובגבול עם מצרים. בנוסף הייתה לגדוד פלוגת מפקדה ופלוגת הדרכה. מפקדת הגדוד עסקה בארבעה מישורים: ניהול הגדוד וכוח האדם, בה"ד עצמאי להכשרת צוותים, גוף טכני לתחזוקת המכשירים והפעלה מבצעית[16].
בשנת 1978, בתקופת מבצע ליטני, פעלו בהצלחה 16 צוותים בלבנון. עם הנסיגה ב-1979 התייצבו הקשתות על קו הגבול לסיכול פח"ע, שלא חדלו גם אחרי השלמת המבצע.
במלחמת לבנון הראשונה ואחריה
במלחמת לבנון הראשונה השתלבו שתי פלוגות של צוותי "קשת" עם הכוחות שנכנסו ללבנון, בגזרה המערבית ובגזרה המזרחית. ה"קשת" סייע במשימות מגוונות, בין השאר מעקב אחרי תנועת הצבא הסורי בגזרה המזרחית, אבטחה של מוצבים בלילות למניעת חדירת כוחות רגלים והגנה על שדות תעופה. צוות ה"קשת" הצפוני ביותר התמקם בקומה ה-14 של בניין מגורים בביירות. לאחר הנסיגה לתוך רצועת הביטחון הוצבו צוותי קשת קבועים במוצבי צה"ל שבתוך הרצועה, בין השאר במוצבים עיישייה, ריחן, טייבה, דלעת, והבופור. במוצבים אלו שירתו צוותי בנים ואילו על קו הגבול של לבנון נפרסו בעיקר צוותי בנות בערך כל חמישה קילומטרים, בשתי פלוגות. פריסה זו נמשכה כ-15 שנה מ-1985 ועד הנסיגה מלבנון בשנת 2000[17]. באסון המסוקים, ב-4 בפברואר 1997, נהרג סמל ראשון רן ארמן, מפקד צוות קשת שהיה בדרכו למוצב דלעת ברצועת הביטחון.
ברצועת עזה ובגזרת יהודה ושומרון הופעלו הקשתות מתוך בסיסים צבאיים, כאשר צוותים מדלגים על-גבי רכבי אביר שימשו לצורך מארבים ופעילויות נקודתיות בהן לא היה כיסוי שוטף.
פירוק היחידה
לקראת סוף שנות ה-90 של המאה ה-20 הטכנולוגיה של הקשת כבר הייתה מיושנת ולמרות שהוכנסו בה שיפורים טכנולוגיים, היה קשה להשיג לה חלקי חילוף, מאחר שהיצרן האמריקאי הפסיק לייצר אותה שנים רבות לפני כן. בתחילת המאה ה-21 הוחלף מכ״ם ״קשת״ במכ״מ ״עפרוני״ מתוצרת חברת אלתא הישראלית[16]. עם הקמת חיל האיסוף הקרבי (אז – חיל מודיעין השדה), עבר גדוד ה״קשתות״ מחיל הקשר לחיל זה. בהמשך שונתה תורת הלחימה ועם השיפור באמצעים הטכנולוגיים, כבר לא היה צורך לפרוס צוותים רבים לאורך גבולות המדינה. שורה של אמצעי תצפית מודרניים מופעלים מרחוק מתוך מפקדה אחת בכל גזרה. האמצעים ממוחשבים כך שאין צורך במיפוי ידני של הזיהוי, ואין צורך במפעיל שיזהה את סוג המטרה. גדוד "נשר" בחיל האיסוף הקרבי אחראי על אמצעי תצפית שונים בגבול רצועת עזה ואין לו קשר לגדוד "נשר", גדוד ה״קשתות״ המקורי שפעל בחיל הקשר[18].
שירות חיילות בתפקיד מוכ״מות
בשנת 1976 שולבו בגדוד ה״קשתות״ חיילות בתפקיד מוכ״מות, בהצלחה רבה. החיילות שרתו בעמדות נייחות שהוקמו בנקודות שונות לאורך הגבולות, כשהמכ"ם עצמו ממוקם על גג מבנה או מגדל ועמדת השליטה בדרך כלל הייתה בתוך מבנה, תחילה לאורך בקעת הירדן, בהמשך ברמת הגולן, לאורך גבול לבנון ובערבה. בהדרגה החליפו צוותי הבנות את צוותי הבנים, לאחר שרוב הצוותים הפכו נייחים והשתלבו במערך הביטחון השוטף לאורך גבולות המדינה. צוותי הבנים שנותרו שירתו כצוותים ניידים על גבי זחל"מים ואחר כך גם על נגמ"שים. כך שהגדוד היה גדוד מעורב, מוכמים ומוכמות אשר סייעו לכוחות הסיור בשטח. ההדרכה והאימונים התבצעו במשותף וחיילות השתלבו גם בתפקידי פיקוד, החל ממפקדות צוותים ופלוגות ועד תפקידי מפקדה והדרכה.
בשנת 1982, לאחר הנסיגה מסיני בעקבות הסכם השלום בין ישראל למצרים, נפרסו צוותים של חיילות שהפעילו "קשתות" לאורך גבול ישראל-מצרים ורצועת עזה, ברפיח ים, כרם שלום, קיבוץ סופה, מושב יבול, פתחת ניצנה והר חריף. תפקידם היה לזהות ניסיונות חדירה לתוך שטח ישראל, בתקופה שעוד לא הוקמה באזור גדר מערכת בגבול מצרים או גדר המערכת סביב רצועת עזה. בערבה נפרסו צוותי חיילות ליד אילת, בקיבוץ אליפז, יטבתה, לוטן, עין יהב (מוצב חופירה), יהל, חצבה ונאות הכיכר. בבקעת הירדן, במבנה המלון הנטוש בחוף לידו בצפון ים המלח (המכונה "הילטון"), במושבים ארגמן נעמה, יפית, שדמות מחולה ובקיבוץ גלגל. גם לאורך קו העימות בגבול לבנון נפרסו צוותי חיילות. בגבול לבנון כיסו הצוותים את כל הקו באורך מלא, צוות כל חמישה קילומטרים בערך, לעומת גבולות אחרים בהם הצוותים נפרסו בעיקר סביב יישובים או בנקודת רגישות לאורך הגבול.
אשרת בכר, האישה הראשונה בצה"ל שמונתה לתפקיד מפקדת גדוד קרבי, החלה את הקריירה הצבאית שלה בגדוד הקשתות[19].
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה
|
|---|
מכ"ם קשת - סרטון הדרכה של צבא ארצות הברית משנת 1968, סרטון באתר יוטיוב (אורך: 24:45)
הערות שוליים
- ^ בצה"ל
- ^ Department of the air force, 1971
- ^ "USAEPG Completes Tests on AN PPS 5 Radar Set " - ARMY RESEARCH AND DEVELOPMENT NEWSMAGAZINE JU(דף הספר באתר "גוגל ספרים"
)
- ^ 4.0 4.1 4.2 דניאל רוזן, מיכאל נגל, שבעים שנות חיל הקשר והתקשוב: מערכות, שיטות ואמצעים, באתר העמותה להנצחת חללי חיל הקשר והתקשוב, 2018, עמוד 312
- ^ Nato Standardization, Interoperability and Readiness and H.R. 11607
- ^ A soldier explains an AN/PPS-5B battlefield surveillance radar to members of the Pakistani army's general staff. LT. GEN. Shamin Alan Khan
- ^ דף מידע ומפרט טכני של ה-AN/PPS-5C באתר היצרן Leonardo S.p.A
- ^ 8.0 8.1 8.2 8.3 8.4 אריה הלם, דורית רוזן, אינגריד פייביש, מורשת הקשת, הוצאת רכס פרויקטים חינוכיים בע"מ", 1992
- ^ אלי לנדאו, סוכלה חדירה מצרית באזור התעלה, 2 חיילים מצריים נהרגו, מעריב, 12 במאי 1970
- ^ אלי לנדאו, גופות שישה חיילים מצריים נתגלו בשטחנו אחר פשיטת נפל בגזרה הדרומית של התעלה, מעריב, 19 במאי 1970
- ^ טילי קטיושה משטח ירדן, למרחב, 5 במאי 1970
- ^ י וקסמן, אש נורתה מישראל ומירדן על מחבלים שהפעילו קטיושות, מעריב, 25 במאי 1971
- ^ ארבע התפוצצויות אדירות זעזעו את פתח תקוה, מעריב, 8 ביולי 1971
- ^ שפי גבאי, קבלת־פנים לחיילים שהרגו את מטילי הקטיושות על פתח־תקווה, דבר, 25 ביולי 1971
- ^ מחסלי ששת המחבלים — אורחי בר־לב, מעריב, 18 ביולי 1971
- ^ 16.0 16.1 מכ"מי יבשה בחיל הקשר והתקשוב - עבודת מורשת, בארכיון האינטרנט
- ^ עופר אדרת, 20 שנה לאחר הנסיגה, החיילים האלה עדיין בלבנון, באתר הארץ
- ^ אמיר בוחבוט, לזהות מחבל מחופש לחייל בלילה, בשחור לבן, באתר וואלה!, 19 ביולי 2015
- ^
גילי כהן, לראשונה תתמנה קצינה לפקד על גדוד קרבי בצה"ל, באתר הארץ, 1 בינואר 2014
