קריוניקה

קְרִיוֹניקָה (Cryonics; מיוונית: Kryos - קר כקרח) היא שימור בטמפרטורה נמוכה מאוד של בני אדם ובעלי חיים שקצרה ידה של הרפואה המודרנית מלהושיעם, בתקווה שריפוים והשבתם לחיים תתאפשר בעתיד. בטכנולוגיה הקיימת כיום, שימור בהקפאה של אנשים וחיות גדולות הוא תהליך בלתי הפיך. העיקרון בבסיס הטכנולוגיה הקריונית הוא שאנשים הנחשבים למתים לפי ההגדרות הרפואיות או המשפטיות, אינם נחשבים למתים לפי ההגדרה הרדיקלית יותר של מוות לפי תורת האינפורמציה. התקווה היא שאולי בעתיד ניתן יהיה להחזיר לחיים אנשים מהקפאה עמוקה באמצעות טכנולוגיה עתידית מתקדמת שאינה ידועה או מוכרת על ידי המדע בן-זמננו; מסיבה זו הקריוניקה נתקלת ביחס ספקני מצד רוב אנשי הרפואה והמדע, אף שחלקם תומכים בה. נכון ל-2010, כ-200 איש עברו את תהליך השימור בהקפאה עמוקה מאז שהוצע לראשונה ב-1962. בארצות הברית, החוק מאפשר להתחיל בתהליך השימור רק לאחר החתימה הרשמית על תעודת הפטירה.

הזמן המיטבי לתחילת תהליך השימור הוא בדקות הראשונות שלאחר דום הלב, והשיטה המקובלת עושה שימוש בהחדרת נוזלים המונעים היווצרות קרח במחזור הדם. אף על פי כן, רעיון הקריוניקה כולל גם שימור של אנשים לאחר שיהוי גדול יותר ממועד דום הלב, לאור ההנחה שחלק ממבנה המוח האנושי שמשמר מידע על הזיכרונות והאישיות, עשוי להשתמר לפחות בחלקו גם במקרים כאלה. השאלה האם שרד מספיק מידע תוך-מוחי במקרים כאלה, כך שהשימור הקריוני יביא לתוצאות, אינה ניתנת כיום למענה בשל מגבלות הטכנולוגיה הקיימת, המונעות את היפוך התהליך; לכן, רוב התומכים בקריוניקה רואים בה אמצעי התערבות ספקולטיבי, שסיכויי הצלחתו עשויים להשתנות באופן ניכר בהתאם לנסיבות.

הנחות היסוד לרעיון הקריוניקה

הנחה מרכזית לקריוניקה היא שהזיכרון, האישיות והזהות האישית מאוחסנים בתוך מבני ודפוסי תאי מוח בני קיימא, שאינם מחייבים פעילות חשמלית מתמדת במוח על מנת לשרוד (באנלוגיה לזיכרון לא-נדיף). הנחה זו מקובלת בדרך כלל על מדעי הרפואה, משום שידוע שבתנאים מסוימים המוח יכול להפסיק לתפקד ובכל זאת לשוב לפעילות תקינה^[^{דרוש מקור]} מאוחר יותר ללא נזק לזיכרון לטווח ארוך. הנחות נוספות לרעיון הקריוניקה הן:

מבני המוח המקודדים את הזיכרון מסוגלים לשרוד זמן מה לאחר מוות לבבי;
מבני מוח אלה מסוגלים לשרוד את תהליך השימור בהקפאה ללא פגע;
קיימת היתכנות תאורטית לקיומן של טכנולוגיות לשחזור זכרונות מקודדים אלה למוחם של בני האדם לאחר שיחלימו מהמחלה שבגינה נכנסו לתהליך השימור מלכתחילה.

הקריוניקה שנויה במחלוקת, משום שהטכנולוגיה המתוארת בהנחה מספר 3 היא כה מתקדמת עד שרוב המדענים ייתרו את שאר ההנחות. השאלה האם עקבות ביולוגיים של זיכרון או אישיות ישתמרו במוחו של אדם זמן מה לאחר מוות לבבי, אינה מעניינת את מדעי הרפואה מהרגע שנקבע שאפסו סיכויי ההחייאה הסטנדרטית. בדומה לכך, מחוץ לחוגי הקריוניקה אין כל עניין בשאלה האם הזיכרון המקודד במבנה המוח לא ייפגם בתהליך השימור בהקפאה, משום שהשאלה נחשבת לחסרת טעם כל עוד לא הוכח שתהליך השימור בהקפאה הוא הפיך. כיום המדע מסוגל לשמר בהקפאה רק תאים, רקמות ואיברים קטנים. מדעי הרפואה ממוקדים בעיקרם ביעדים בני השגה בטווח הנראה לעין, ולא במטרות תאורטיות, ולכן אין כל התמחות מדעית או כתבי עת החוקרים במישרין את השאלות המדעיות שמעלה הקריוניקה.

התומכים בקריוניקה טוענים שמבחינה מדעית ניתן לשמר את המבנה התאי של המוח, שבו מאוחסנים הזיכרון והאישיות. לטענתם, אין צורך ביכולת מוכחת להפוך את תהליך ההקפאה על מנת להשיג את היעד בר ההשגה כיום של הקריוניקה, שהוא שימור האינפורמציה המוחית המקודדת את הזיכרון והאישיות. הם מאמינים שהתהליכים הקריוניים בהווה מסוגלים לשמר את המבנה האנטומי של השכל, וששימור זה עשוי להספיק על מנת למנוע מוות כהגדרתו בתורת האינפורמציה, עד שבעתיד ניתן יהיה לשחזר את המידע.

הנחה נוספת של הקריוניקה, מתחום תורת המוסר, היא ששימור בהקפאה של אנשים נוטים למות וחשׂוכי מרפא היא הדבר הנכון לעשותו, אפילו בתנאי עבודה קשים המטילים בספק את העמידה בהנחות היסוד של רעיון הקריוניקה. ישנם תומכים בקריוניקה שמאמינים שיש להקפיא כל אדם שהוכרז על מותו, בתקווה למצות את טכנולוגיות השחזור העתידיות אם וכאשר תופענה.

מגבלות אפשריות

נזקי תהליך השימור

שימור בהקפאה לטווח ארוך מושג באמצעות קירור לטמפרטורה של כמעט 77.15 מעלות קלווין – נקודת הרתיחה של חנקן נוזלי. הנחה מוטעית נפוצה היא שהתאים מתפוצצים בשל היווצרות גבישי קרח בתוכם, אך דבר זה קורה רק כאשר קצב הקירור עולה על קצב פעפוע המים מהתא אל המטריצה החוץ-תאית. למרות זאת, נזקי ההקפאה עלולים להיות משמעותיים; קרח עשוי להיווצר בין התאים ולהסב להם נזק מכני וכימי. ארגוני הקריוניקה משתמשים בחומרים המגנים על התאים מפני היווצרות קרח במטרה לצמצם נזקים אלה. תמיסות ההגנה מוזרמות לכלי הדם כדי להחליף את המים בתוך התאים בכימיקלים בלתי ניתנים להקפאה. פעולה זו עשויה לצמצם רבות את הנזק, אך הקפאת אנשים בשלמותם על ידי הטכנולוגיה הקיימת עדיין גורמת לנזקים בלתי הפיכים.

בריכוז גבוה, תמיסות ההגנה מונעות לחלוטין היווצרות קרח. תהליך הקירור והמיצוק ללא הקפאה נקרא "זגיגה" או "הקפאה מהירה". תמיסות ההגנה הראשונות המאפשרות זגיגה בקצב קירור איטי וללא גרימת נזק לרקמות פותחו בשנות ה-90 על ידי הביולוגים גרגורי פאהי (Fahy) ובריאן ווֹק (Wowk) כדי לשמר איברים להשתלה. תמיסות אלו אומצו במהרה על ידי קרן "אלקור הארכת חיים" לשימוש בקריוניקה, משום שנחשבו למאפשרות זגיגה של חלק מגוף האדם, ובמיוחד המוח. באמצעות תמיסות אלו בוצע תהליך הזגיגה בהצלחה על מוחות בעלי החיים שלאחר מכן חוממו בחזרה ונבחנו תחת עדשת המיקרוסקופ. לא נמצאו בהם גבישי קרח. מכון הקריוניקה משתמש גם הוא בתמיסת זגיגה שפיתח ביולוג המכון, ד"ר יורי פיצ'וגין (Pichugin) – תמיסה ייעודית עבור המוח.

זגיגה בקריונקה שונה מהתהליך בקריוביולוגיה המקובלת משום שהזגיגה הקריונית אינה הפיכה באמצעות הטכנולוגיה הקיימת. לכן זוהי רק זגיגה מבנית. כשהיא מבוצעת בהצלחה, היא מסוגלת למנוע נזקי הקפאה בחלק מאיברי הגוף, אך במחיר הרעילות שנגרמת על ידי תמיסות ההגנה הכימיות. טבעה של רעילות זו עוד לא נחקר דיו. העוסקים בקריוניקה משערים שרעילות זו מתונה והפיכה יותר מהנזק המבני שנגרם על ידי הקפאה שנעשית בלעדיה. אם, למשל, הרעילות נגרמת על ידי חלבונים פגומים, ייתכן שבעתיד ניתן יהיה לתקנם או להחליפם.

נזק איסכמי

איסכמיה היא אספקת דם חלקית או נעדרת לגמרי, השוללת חמצן וחומרי הזנה מהרקמות שאליהן הייתה אמורה להגיע. לפחות כמה דקות של איסכמיה חולפות עד לתחילת תהליך השימור בהקפאה, בשל הכורח המשפטי שהתהליך לא יחל לפני שמחזור הדם ייפסק (כיום פרק הזמן המזערי להכרזה על מוות לבבי בארצות הברית הוא 75 שניות של דום לב). הלב חייב לידום כדי שייקבע מוות לבבי. כשניתן לצפות מראש את המוות הקרֵב, ניתן לפעמים להכין מראש צוות טכנאים שימתין במצב היכון לצד החולה. הצוות, בדומה לתהליך קצירת איברים להשתלה, יחזיר באמצעי החייאה מתקדמים את הדופק והנשימה בהקדם האפשרי. המטרה היא לשמור על חיות הרקמות לאחר הכרזת המוות בדומה לרפואה קונבנציונלית, שבהּ נקצרים איברים ורקמות להשתלה לאחר הכרזה על מוות לבבי או מוות מוחי. כיום, ברחבי העולם, ההגדרה המשפטית של מוות אינה מחייבת את מותם של כל התאים בגוף האדם.

לעיתים סובל המוח ממחסור באספקת חמצן למשך דקות רבות בטמפרטורות חמות, ולפעמים אפילו שעות במקרה של מוות פתאומי. דבר זה גורם לכך שהנזק האיסכמי למוח ולשאר הרקמות אינו מאפשר להחייאה להצליח באמצעות הטכנולוגיה הרפואית הקיימת. תומכי הקריוניקה מצדיקים את ביצוע תהליך השימור גם בתנאים כאלה בשימם לב להתפתחויות מדעיות שמאפשרות השבת פעילות מוחית גם לאחר איסכמיה ארוכה מ-4 עד 6 דקות, כפי שחשבו בעבר, תוך שימור של מבנה המוח ואפילו על חלק מתפקודי תאי המוח, גם לאחר זמן ממושך של מוות לבבי. הם טוענים שההגדרות החוקיות למוות מתפתחות יחד עם הטכנולוגיה, והשלבים הראשונים של מה שנחשב כיום ל"מוות" הם למעשה סוג של נזק איסכמי שבעתיד ניתן יהיה לתקנו. הם טוענים שהישרדות האישיות לאחר תקופה ממושכת של מוות לבבי צריכה להיקבע לפי קריטריונים של תורת האינפורמציה.

השבה לחיים

אלה המאמינים שהשבה לחיים תיתכן בעתיד, בדרך כלל עוקבים אחר ההתפתחויות בביו-הנדסה, ננוטכנולוגיה מולקולרית, ננו רפואה, ו"העתקת מוח" כטכנולוגיות המפתח. השבה לחיים מצריכה את תיקון הנזק האיסכמי, ביטול הרעלת חומרי שימור, מיתון העומס התרמי והפיכת נזקי ההקפאה ברקמות שלא עברו בהצלחה את תהליך הזגיגה, וכמובן את ריפוי סיבת המוות המקורית של החולה. במקרים רבים יהיה צורך ביצירה מחדש של רקמות רבות. תסריטי החייאה אפשריים חוזים את ביצוע התיקון באמצעות מספר רב של רובוטים או אורגניזמים מיקרוסקופיים. אמצעים אלה יוכלו לתקן ברמה המולקולרית את מבנה וכימיית התא, והתקווה שיוכלו לעשות כן עוד במהלך ההקפאה. אפשרות רדיקלית יותר היא "העתקת מוח", והיא הוצעה כגישת החייאה חלופית כאשר הטכנולוגיה תאפשר לסרוק את תוכן הזיכרונות שבמוח המשומר.

בעבר נכתב שתהליך ההשבה לחיים הקריוני יפעל בשיטת LIFO (נכנס אחרון יוצא ראשון). בראייה זו, שיטות השימור ילכו ויתקדמו עד שהפיכותן תוכח, ולאחר מכן הרפואה תחל להשיב לחיים אנשים ששומרו באמצעות שיטות פרימיטיביות יותר. ייתכן שהשבה לחיים של אנשים ששומרו באמצעות טכנולוגיה קריונית מתקדמת פחות, ייקח מאות שנים, אם יתאפשר בכלל. אנשים שישומרו בעתיד, באמצעות טכנולוגיה טובה יותר, יזדקקו אולי לטכנולוגיה חדישה פחות שתשיבם לחיים, משום שתהליך השימור שלהם יבוצע על ידי טכנולוגיית שימור מתקדמת שתסב נזק מופחת לרקמותיהם. גישת LIFO זו ספגה לביקורת בטענה שאיכותו של השימור תלויה בגורמים רבים נוספים מעבר לתקופה הטכנולוגית בה בוצע.

נטען שאם בעתיד יפותחו טכנולוגיות לבחינה ותיקון של מולקולות, אז תאורטית כל גופה תוכל "לשוב לחיים". אך השאלה היא האם מספיק אינפורמציה מוחית תשרוד על מנת לאפשר את שחזורה של אישיותו של האדם המשוחזר, כאשר המפריד הגדול בין חיים למוות יהיה השכחה הגדולה בלבד. מסיבה זו הקריוניקה ממוקדת בשימור כמה שיותר אינפורמציה מוחית.

שימור המוח

שימור המוח לבדו הוא סוג של שימור קריוני שבו החלק היחיד מהגוף שעובר תהליך שימור הוא המוח, בדרך כלל יחד עם הראש, כאשר יתר חלקי הגוף מופרדים ממנו ניתוחית. שימור המוח הוא אחד משתי אפשרויות השימור המקובלות בקריוניקה, לצד שימור כל הגוף.

הסיבה לשימור המוח בלבד נובעת מתפקידו של המוח כמאחסן הזיכרון והאישיות של האדם (על מנת לסבר את האוזן, קרבנות קטיעה צווארית של חוט השדרה, כשחקן כריסטופר ריב, תורמי איברים וקטועי גפיים, שומרים כולם על אישיותם וזיכרונותיהם). סיבה נוספת היא האמונה ששחזור איברים שעברו שימור קריוני הוא תהליך כה קשה ומסובך עד כי ברור שלכשתתקיים טכנולוגיה שתאפשר זאת, תהיה גם אפשרות להצמיח מחדש רקמות ולפיכך ליצור מחדש גוף שיאחסן את המוח המתוקן. יש אף שהציעו שיטות להשבה לחיים שתכלולנה היפטרות מגופו המשומר של החולה ויצירה של גוף חדש מסביבו בשל נזקי השימור. שיקולים אלה, יחד עם עלות נמוכה יותר של אחזקת המוחות בשימור ושינוע פשוט יותר במקרי חירום, כמו גם ההתמקדות באיכות שימור המוח, גרמו לתומכי קריוניקה רבים לבחור לעצמם אפשרות שימור זו.

יתרונות וחסרונות שימור המוח בלבד הם נושא לוויכוח בין תומכי הקריוניקה. מבקרי הגישה גורסים כי הגוף מאחסן בתוכו חלק מניסיון החיים, לרבות כישורי תנועה נרכשים (" זיכרון שריר"). למרות שמעטים תומכי הקריוניקה שמטילים ספק בכך שהחולה המשוקם יהיה אותו האדם, ישנן סוגיות רחבות יותר דוגמת השאלה כיצד יחוש אדם בגוף מחודש ולא מקורי. מסיבות אלה ואחרות (כמו גם יחסי ציבור), "מכון הקריוניקה" משמר גוף שלם בלבד. חלק מתומכי שימור המוח בלבד מקבלים חששות אלו, אך עדיין חשים שהעלות המופחתת ואיכות השימור המשופרת של המוח מצדיקים את מיקוד מאמצי השימור במוח לבדו. כשלושה רבעים מהחולים המאוחסנים בקרן "אלקור" משומרים במוחם בלבד. אף שהחברה האמריקאית לקריוניקה אינה מציעה עוד את אפשרות שימור המוח לבדו, כמחצית מחוליה שומרו במצב זה.

עלויות

מנעד העלויות הכרוכות בקריוניקה הוא רחב למדי, החל מ-$28,000 לשימור קריוני ב"מכון הקריוניקה", ועד ל-$155,000 בתוכנית היקרה ביותר של "החברה האמריקאית לקריוניקה". שימור גוף שלם במכון "אלקור" עולה $150,000 (או $80,000 למוח לבדו) בנוסף לתשלום שנתי קבוע בסך $500 לשנה במהלך החיים. ב"חברה האמריקאית לקריוניקה", בנוסף לדמי הרשמה ישלמו המצטרפים סך של $300 דולר לשנה. במידה מסוימת הפרשי עלויות אלה משקפים חלוקה פנימית שונה של סך התשלומים הנדרשים, ולא פערים בעלות הכוללת. התשלום הקבוע במכון הקריוניקה לא כולל צוות במצב היכון (הצוות שמתחיל בתהליך לצד מיטת החולה), עלויות שינוע והוצאות לוויה מחוץ למישיגן. כל אלה כרוכים בתשלום נוסף לחברת "Suspended Animation" בפלורידה.

בעוד שהעיסוק בקריוניקה נחשד לעיתים כרווחי ביותר, העלויות הגבוהות של שימור קריוני מתועדות היטב, וניתן להשוותן לניתוחי השתלות מורכבים. ההוצאה הגבוהה ביותר, במיוחד עבור שימור גוף שלם, היא הוצאות הקרן שהריבית שלה אמורה לממן את אחזקת הגוף המשומר לנצח.

השיטה הנפוצה ביותר למימון השימור הקריוני היא ביטוח חיים, שמפזר את העלויות לאורך שנים רבות. תומכי הקריוניקה נוהגים לציין שביטוח כזה משתלם במיוחד לאנשים צעירים. נטען שעלויות הקריוניקה "ניתנות לתשלום על ידי הרוב הגדול" של האנשים בעולם המתועש שבאמת מעוניינים בכך ומתכננים זאת שנים מראש.

שיקולים פילוסופיים, תאולוגיים ומוסריים

הקריוניקה מתבססת על ההשקפה הרואה במוות תהליך שניתן לעצרו בדקות ואולי בשעות שלאחר המוות הלבבי. לפיכך, אם המוות אינו אירוע שקורה בפתאומיות כשהלב חדל לפעום, הדבר מעלה תהיות פילוסופיות בנוגע למהותו של המוות. בדיון בתחום האתיקה שנערך בכתב העת הרפואי "Critical Care" ב-2005, נכתב "... מעטים אם בכלל מהחולים שמוכרז מותם על ידי רופאים בימינו הם באמת מתים לפי קריטריונים מדעיים נוקשים." תומך הקריוניקה תומאס דונלדסון טען כי מוות "מבוסס על דום לב או כישלון החייאה הוא תוצר טהור של הבניה חברתית שנועדה להצדיק את הפסקת הטיפול בחולים הנוטים למות." לפי השקפה זו, מוות לבבי והתהליך שמבוצע אחריו הם סוג של המתת חסד שבה אנשים חולים ננטשים על ידי החברה. הפילוסוף מקס מור העלה הבחנה בין מוות תלוי נסיבות וכוונה לבין מוות בלתי הפיך לחלוטין. מוות בלתי הפיך לחלוטין זכה גם לכינוי "מוות לפי תורת האינפורמציה", שם הרומז להשמדת המוח במידה כזו שהמידע המאוחסן בו נמצא מעבר להיתכנות השחזור. הביואתיקן ג'יימס היוז העריך שבעתיד יינתנו זכויות חוקיות נוספות לחולים משומרים קריונית ככל שסיכויי השבתם לחיים יתבהרו, בציינו כי לביטול הכרזה חוקית על מוות יש תקדימים משפטיים בדמות נעדרים שנחשבו למתים אך נמצאו לאחר שנים.

עמדות תאולוגיות ומוסריות ביחס לקריוניקה נוטות להתמקד בתהייה האם קריוניקה נחשבת לטיפול רפואי או להסדר שלאחר מות. אם האחרון, אז אמונות דתיות בנוגע למוות והחיים שלאחריו עשויות לבוא בחשבון. השבה לחיים עלולה להיפסל קטגורית על ידי השקפות דתיות לפיהן עם המוות, הנשמה אובדת לנצח ורק לאלוקים היכולת להשיב את המתים לחיים. תומכי הקריוניקה מתלוננים שפסילה תאולוגית של קריוניקה בשל עמדות ביחס להסדרים שלאחר המוות מהווה טיעון מעגלי משום שפסילה זו מניחה מראש שהקריוניקה תיכשל. הם מאמינים שטכנולוגיה עתידנית תוכיח את השקפתם שהחולים הקריונים ניתנים להשבה לחיים, ולפיכך לא באמת מתו מעולם. אם נחשיב את הקריוניקה לטיפול רפואי, ונתייחס למוות לבבי כאל מנגנון משפטי בלבד הקודם לה, אז ניתן להסתכל על המצב הקריוני כעל תרדמת ארוכת טווח בעלת פרוגנוזה עמומה ומעורפלת. לכן, לשיטתם, הקריוניקה היא למעשה טיפול רפואי באנשים חולים שלפי ההגדרות הרפואיות כיום ניתן לוותר על המשך הטיפול בהם.

קרן "אלקור" פירסמה כתב הגנה נוצרי לקריוניקה הכולל מובאות מדרשה של הכומר הלות'רני קיי גלאיסנר. ההוגה הנוצרי ג'ון וורוויק מונטגומרי הגן על הקריוניקה גם הוא. ב-1969, כומר קתולי קידש את תא השימור הקריוני של אן דה בלאסיו, מראשונות המשומרים הקריונים. חסידים רבים של ניקולאי פיודורוביץ' פיודורוב רואים בקריוניקה צעד חשוב בפרויקט "העניין המשותף".

לבקשת החברה האמריקאית לקריוניקה, הפילוסוף ד"ר צ'ארלס טנדי חיבר ב-1995 מסה תחת הכותרת "היברנציה קריונית לאור עקרונותיהם הביואתיים של בושאן וצ'ילדרס". טנדי מנה את ארבעת העקרונות הביואתיים שהגדירו הפילוסופים בושאן וצ'ילדרס בהתייחסם לקריוניקה. ארבעה עקרונות אלה הם הוקרת האוטונומיה, אי גרימת נזק, גמילות חסדים וצדק. טנדי סיכם את דבריו בכתבו שביחס לכל ארבעת העקרונות, על אנשי מקצוע בתחום הרפואה והביולוגיה מוטלת חובה חזקה (לא חלשה) וממשית (לא לכאורית אלא כובלת) להבטיח מתן היברנציה קריונית לחולה הקריוני."

היסטוריה

בנג'מין פרנקלין, במכתב מ-1773, הביע צער על שחי ב"מאה לא מתקדמה דיה, וקרובה מדי לינקותו של המדע" כך שהוא לא יוכל להישמר ולשוב לחיים כדי למלא את "רצונו הנלהב להתבונן ולצפות במדינת אמריקה בעוד מאה שנים". ב-1922, אלכסנדר ירוסלבסקי, חבר בתנועה האימורטליסטית-ביוקוסמיסטית, חיבר את "פואמת אנאביוזיס". על כל פנים, העידן המודרני של הקריוניקה החל ב-1962 כאשר רוברט אטינגר, מורה לפיזיקה בקולג' מישיגן, הוציא לאור בהוצאה פרטית את ספרו, "התקווה לאלמוות", בו העלה את האפשרות שהקפאת אנשים תאפשר להם להגיע לטכנולוגיה רפואית עתידית. למרות שהקפאת אנשים גורמת למותם לכאורה, אטינגר טען שמה שנדמה היום למוות עשוי להיות הפיך בעתיד. הוא השליך את אותו העיקרון על תהליך המוות עצמו ואמר ששלביו המוקדמים של מוות לבבי עשוים להיות הפיכים בעתיד. השילוב של שני עקרונות אלו הביא להצעתו להקפיא אנשים לאחר מותם כאמצעי להצלת חיים.

זמן קצר בטרם הושלם ספרו של אטינגר, פרסם אוואן קופר (בשם העט ניית'ן דורינג) גם הוא ספר בהוצאה פרטית בשם "אלמותיות: פיזיקלית, מדעית, עכשיו" שהעלה באופן בלתי תלוי את אותו הרעיון. קופר יסד ב-1964 את "החברה להארכת חיים" (LES) שקידמה הקפאת אנשים. אטינגר זכה לקרדיט כאבי הקריוניקה אולי משום שספרו יצא לאור בשנית על ידי הוצאת דאבלדיי ב-1964 עם המלצות של סופרי המדע הבדיוני אייזיק אסימוב ופרדריק פול, וקיבל הכרה ציבורית רבה. אטינגר גם דבק בתנועה זמן רב יותר. אף על פי כן, היסטוריון הקריוניקה ר. מייקל פרי כתב ש"אוואן קופר זכאי לקרדיט העיקרי בשל יצירת תנועה קריונית מאורגנת."

החברה להארכת חיים של קופר היוותה את הבסיס להיווצרותן של חברות קריוניות נוספות ברחבי ארצות הברית סביב מפגשים מקומיים של תומכי הקריוניקה שהכירו דרך רשימת התפוצה של "החברה להארכת חיים". המונח "קריוניקה" עצמו הומצא ב-1965 על ידי קארל ורנר, שהיה אז סטודנט של ויליאם קאטאוולוס במכון פראט בברוקלין, בסמוך להקמת החברה הקריונית של ניו יורק על ידי קרטיס הנדרסון וסול קנט באותה השנה. לאחר מכן נוסדו חברות הקריוניקה של מישיגן וקליפורניה ב-1966, ושל אזור מפרץ סן פרנסיסקו ב-1969 (ששינתה שמה ל"חברה האמריקאית לקריוניקה" ב-1985). החברות של ניו יורק וקליפורניה אינן פעילות כיום, והחברה של מישיגן הפכה ל"חברה האימורטליסטית", ארגון שותף ללא מטרות רווח של "מכון הקריוניקה", ארגון למתן שירותי קריוניקה שיסד אטינגר ב-1976. מכון הקריוניקה משמר כיום את המספר הגדול ביותר של חולים מבין כל ארגוני הקריוניקה.

למרות שקדם לו לפחות ניסיון כושל אחד, מקובל להחשיב את המקרה הראשון של שימור קריוני במטרה להפכו בעתיד כזה של ד"ר ג'יימס בדפורד, פרופסור לפסיכולוגיה בן 73 שהוקפא בתנאים קשים על ידי החברה הקליפורנית ב-12 בינואר 1967. המקרה הגיע לעמוד השער במהדורה מוגבלת של מגזין לייף, לפני שמכונות הדפוס הופסקו כדי לפנות את עמוד השער לדיווח על מותם של שלושה אסטרונאוטים בשריפה בחללית אפולו 1. גופו של בדפורד משומר עד היום בקרן "אלקור".

הקריוניקה זכתה ליחסי ציבור שליליים כשהתגלה ב-1979 שתשעה חולים שאוחסנו על ידי ראש החברה הקליפורנית, רוברט נלסון, בבית קברות בצ'טסוורת' בקליפורניה, הפשירו בשל הפסקת מימון הקפאתם על ידי קרובי משפחתם, לאחר שבמשך שנה וחצי נלסון המשיך לממן את הוצאות הקפאתם מכיסו הפרטי. חלק מהחולים נראו ככאלה שהפשירו עוד שנים קודם לכן, כפי הנראה מבלי שאיש שם לכך לב. נלסון נתבע, ויחסי הציבור השליליים שנלוו למקרה פגעו בהתפתחות הקריוניקה למשך שנים. מתוך 17 חולים ששומרו בהקפאה בין השנים 1967 עד 1973, היחיד שעודו משומר עד היום הוא ג'יימס בדפורד. בקרה תקציבית נוקשה שאומצה בעקבות שערוריית צ'טסוורת' גרמה לכך שכמעט כל החולים הקריוניים ששומרו מאז נותרו בהקפאה עד היום.

ארגון הקריוניקה הגדול ביותר כיום, מבחינת מספר החברים, נוסד כארגון ללא מטרות רווח על ידי פרד ולינדה צ'מברלין ב-1972 בשם "חברת אלקור להיפותרמיה במצב מוצק". ב-1977 שונה השם ל"קרן אלקור להארכת חיים". ב-1982, "המכון ללימודים ביולוגיים מתקדמים" (IABS), שנוסד על ידי מייק דרווין וסטיב ברידג' באינדיאנה, התמזג אל תוך "אלקור". במהלך שנות ה-80, במסגרת "אלקור" דרווין שיתף פעולה עם ג'רי ליף, חוקר נתיחות מ-UCLA, כדי לפתח מודל רפואי להליכי השימור של הקריוניקה. הם היו הראשונים להעלות את העיקרון הקריוני שהיום מוכר כ"מצב היכון", שבו צוות טכנאים ממתין לצד החולה למותו הלבבי במטרה לבצע בו הליכי החייאה בהקדם כדי להגדיל את סיכויי שימור רקמותיו.

החברה הקריונית הוותיקה ביותר היא "החברה האמריקאית לקריוניקה" (ACS). מוסד ללא כוונות רווח זה קם במקור כחברה של מפרץ סן פרנסיסקו (BACS) על ידי קבוצת תומכי קריוניקה שכללה שני רופאים נודעים באזור, ד"ר מ. קולמן הריס וד"ר גרייס טלבוט. השימור הראשון בחסות BACS בוצע ב-1974 על ידי חברת Trans Time, חברה למטרות רווח שנוסדה על ידי חברי BACS. חוקר BACS, ד"ר פול סגל, שיתף פעולה עם ג'רי ליף מחברת CryoVita על מנת לפתח מודל רפואי להכנסת החולה להיפותרמיה זמן קצר לאחר ההכרזה על המוות. ד"ר סגל פיתח מאוחר יותר תחליפי דם לשימוש בשימור קריוני כמו גם ברפואה הרגילה.

התמיכה בקריוניקה גאתה בשנות ה-80 כאשר אריק דרקסלר, מהנדס מ-MIT, החל לפרסם מחקרים וספרים שחזו את התחום המתפתח של ננוטכנולוגיה מולקולרית. ב-1981 תיאר ד"ר דרכסלר גישה לבנייה ננוטכנולוגית בעזרת הרכבה עצמית. דרקסלר פרסם ב-1986 ספר בשם "מנוע היצירה: העידן הקרב של הננוטכנולוגיה"^[1] וכן ספר בשם "ננומערכות: מכונות מולקולריות, ייצור וחישובים" ובכך הפך את המושג ננוטכנולוגיה למוכר גם מחוץ לקהילת המדענים. "מנוע היצירה" כלל פרק שלם על יישומים קריוניים. תומכי הקריוניקה ראו בתחום זה, שהיה בחיתוליו, את ההוכחה להשקפתם הנושנה לפיה תיקון מולקולרי של רקמות פגועות הוא בעל היתכנות תאורטית. בשלהי שנות ה-80, חבר "אלקור" דיק קלייר (שגסס מאיידס), הגיש תביעה מוצלחת שעיגנה את הזכות לשימור קריוני בקליפורניה. מספר החברים ב"אלקור" הכפיל עצמו פי כמה בתוך עשור, עם צמיחה שנתית ממוצעת של 30% בין השנים 1988 ו-1992.

ב-24 ביולי 1988, דוקטור למדעי המחשב בשם קווין בראון פתח רשימת תפוצה אינטרנטית בשם CryoNet שהייתה לאמצעי תקשורת רב עוצמה של קהילת הקריוניקה. רשימות תפוצה וקבוצות דיון נוספות נפתחו מאז, וחלקן מתמקדות בקריוניקה בכלל ואחרות בענייניהם הפנימיים של ארגונים קריוניים ספציפיים, אך עד היום CryoNet נותרה מוקד משיכה עיקרי עבור הקהילה הקריונית.

ב-1993 סבל "אלקור" ממחלוקת פנימית עזה כאשר קבוצת פעילים התפלגה מהארגון והקימה את קרן CryoCare יחד עם החברות CryoSpan (של פול ווקפר) ו-BioPreservation (של מייק דרווין). דרווין ואחרים הגיעו להישגים טכנולוגיים רבים במהלך תקופה זו, כולל מחקר חשוב שהוכיח שימור מוח ברמה גבוהה באמצעות הקפאתו עם תמיסה בריכוז גבוה של גליצרול. CryoCare חדלה לפעול ב-1999 כשלא יכלה עוד לחדש את החוזה שלה עם BioPreservation. שני לקוחות של CryoCare שאוחסנו ב-CryoSpan הועברו ל"אלקור". כמה חברי ACS שאוחסנו ב-CryoSpan הועברו למכון הקריוניקה.

במהלך השנים נפתחו חברות רבות למטרות רווח שעסקו בקריוניקה. חברות אלה פעלו לעיתים קרובות בשיתוף פעולה עם מלכ"רים קריוניים. החברות היחידות שעודן קיימות היום הן Trans Time ו-Suspended Animation.

דומה שתחום הקריוניקה התייצב סביב שלושה מלכ"רים, "קרן אלקור להארכת חיים", "מכון הקריוניקה" ו"החברה האמריקאית לקריוניקה", כולם נשענים פיננסית על תרומות ועזבונות. מלכ"ר חדש שנפתח ב-2006 בשם החברה לקריוניקה עוסק בחינוך ובקידום תחום הקריוניקה בציבור הרחב.

משום שמחקרים בשנות התשעים האירו ביתר פירוט את נזקי ההקפאה, נעשה מקובל להשתמש בתמיסות גליצרול בריכוזים גבוהים על מנת למנוע זאת. ב-2001 "אלקור" החלה להשתמש בשיטת הזגיגה, טכנולוגיה שהושאלה מתחום שימור האיברים להשתלה ברפואה הרגילה, במטרה למנוע לגמרי את נזקי היווצרות גבישי הקרח ברקמות המוקפאות. בתחילה ניתן היה להשתמש בטכנולוגיה רק לשימור הראש לבדו, אך ב-2005 "אלקור" החלה להשתמש בטכנולוגיה גם לשימור גוף שלם תחת השם "זגיגה נוירולוגית בשילוב הגנה מקרח ליתר חלקי הגוף". באותה השנה, "מכון הקריוניקה" החל לשמר את ראשי מוקפאיהם בתמיסת זגיגה משלו.

"מכון הקריוניקה" מחזיק כיום בשימור בהקפאה 98 מתים אנושיים (בנוסף ל-70 חיות מחמד) במתקן שנמצא במישיגן. כחמישית מהמתים ואחוז קטן יותר של חיות המחמד במכון מקורם בחוזה עם "החברה האמריקאית לקריוניקה" (שאינה מחזיקה במתקני אחסנה משלה). "אלקור" מאחסנת כיום 98 מתים קריוניים במתקנה שבאריזונה. ישנן התארגוניות תומכי קריוניקה באירופה היבשתית, קנדה, בריטניה ואוסטרליה. כמו כן ברוסיה פועלת חברה קטנה לקריוניקה בשם KrioRus שמאחסנת 12 בני אדם ו-5 בעלי חיים, ומתעתדת לפתוח מתקן נוסף באוסטרליה. האדריכל הנודע סטיבן ולנטיין מתכנן מתקן עתידני מאובטח ואדיר ממדים בשם Timeship שייבנה במיקום סודי בארצות הברית, במקביל להקמת מתקן תת-קרקעי בשווייץ.

קריוניקה בישראל

בשנת 2018 החלה להתגבש תנועה אקטיבית בהובלת יזם ההייטק פבל פליט, והדוקטורנט למדעי המוח באוניברסיטת לידס (אנגליה) עומר יובל, במטרה להקים מכון קריוני בישראל.

בנוסף, בישראל פועלת עמותה להפצת רעיון הקריוניקה, תחת השם "המכון הישראלי לקידום מדע קהילתי", בראשות כוכי פינקי כהן ובן גולדנברג, מוסמכים מכון ויצמן למדע.

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: קריוניקה

הערות שוליים

^ עותק חינם של הספר "מנוע היצירה" של ד"ר אריק דרקסלר

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

26804423קריוניקה

[1] עותק חינם של הספר "מנוע היצירה" של ד"ר אריק דרקסלר

[1]

קריוניקה

תוכן עניינים

הנחות היסוד לרעיון הקריוניקה