קרב קמדן
 | ||||||||||||||||||
| קרב קמדן; מותו של דה קלב. תחריט מציורו של אלונזו שאפל | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העצמאות של ארצות הברית | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 16 באוגוסט 1780 – 16 באוגוסט 1780 | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | צפון קמדן, דרום קרוליינה | |||||||||||||||||
| קואורדינטות |
34°21′52.39″N 80°36′50.04″W / 34.3645528°N 80.6139000°W | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון בריטי | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
קרב קמדן היה קרב שנערך בדרום קרוליינה כחלק ממלחמת העצמאות האמריקאית בין כוחות אמריקאים בפיקודו של הורשיו גייטס לבין כוחות בריטיים בפיקודו של צ'ארלס קורנווליס.
קרב קמדן היה ניצחון גדול עבור הבריטים במערכה הדרומית של מלחמת העצמאות של ארצות הברית. ב-16 באוגוסט 1780 ניתבו כוחות בריטיים תחת פיקודו של הגנרל קורנווליס, את הכוחות האמריקאיים למרחק של כ-10 ק"מ מצפון לקמדן שבדרום קרוליינה ובכך חיזקו את אחיזת הבריטים בקרוליינות עקב כיבוש צ'ארלסטון.
התבוסה האמריקאית הייתה משפילה עבור גייטס, הגנרל האמריקני הידוע בפיקודו על האמריקאים בתבוסה הבריטית בסרטוגה. העובדה שהוא נוצח בידי כוח שהיה קטן ממנו פי 2 גרמה לכך שלאחר הקרב הוא לא החזיק שוב בפיקוד שדה. הקשרים הפוליטיים שלו, לעומת זאת, סייעו לו להימנע מבית המשפט הצבאי ומדיונים אודות התבוסה.
רקע
לאחר התבוסה הבריטית בסאראטוגה ב-1777 ובמונמות' ב-1778, החליטו הצרפתים להצטרף למלחמת העצמאות האמריקאית ביוני 1778 ולאחריהם הספרדים, ביוני 1779, ולסייע לארצות הברית. עקב הקיפאון המלחמתי בצפון החליטו הבריטים לחדש את "האסטרטגיה הדרומית" שלהם על מנת לכבוש בחזרה את המושבות שלהם בצפון אמריקה. האסטרטגיה הסתמכה על הנאמנים שהצטרפו לאנשי הצבא הבריטי וצרו על המורדים מכל עבר. אסטרטגיה זו חזרה על עצמה בכיבוש סוואנה בדצמבר 1778. הכוחות הבריטיים המשיכו וכבשו את ג'ורג'טאון, צ'רו, קמדן ועוד. על הגנרל קורנווליס הוטל לשמור על הרגיעה ביתר חלקי המדינה.[1]
ההתנגדות של הפטריוטים בקרוליינה הדרומית כללה מיליציה תחת מפקדים כמו תומאס סאמטר, ויליאם דייווי ופרנסיס מריון. וושינגטון שלח את גדודי הצבא הקונטיננטלי דרומה, תחת פיקוד זמני של ג'ון דה-קלב. ב-16 באפריל 1780 הגיעו הכוחות לניו ג'רזי וב-18 באפריל הם הגיעו לבאפלו פורד שעל גדות נהר דיפ, 48 ק"מ דרומית לגרינסבורו ביולי. ב-25 ביולי הגיע "גיבור סאראטוגה" הורציו גייטס למחנה ותפס את הפיקוד. יומיים לאחר מכן הורה גייטס לצבאו לנסוע ישירות לקמדן, בניגוד לעצת קציניו, כולל אוטו הולנד ויליאמס. ויליאמס הבחין כי המדינה שבה הם עוברים "שופעת מישורים חוליים, ביצות ומאוכלסת היטב". לכל הכוחות של גייטס היה מחסור במזון מאז הגיעם לנהר דיפ.[1]
ב-7 באוגוסט הצטרפו לגייטס עוד 2,100 אנשי מיליציה מקרוליינה הצפונית בפיקודו של הגנרל ריצ'רד קאסל. במרחק 15 ק"מ צפונית לקמדן, הצטרפו עוד 700 אנשי מיליציה מוויריג'יניה, בפיקודו של הגנרל אדוארד סטיבנס. בנוסף, גם הלגיון של ארמנד היה בפיקודו של גייטס. אך בשלב זה, גייטס לא הסתייע עוד באנשיהם של מריון וסאמטר ואף שלח אליו לעזרה 400 חיילים מהצבא הקונטיננטלי על מנת שיעזרו לו בהתקפה על שיירת אספקה בריטית. גייטס גם סירב להצעת העזרה של חיל הפרשים של קולונל ויליאם. נראה כי גייטס תכנן לבצע עבודות הגנה במרחק 5.5 ק"מ מצפון לקמדן במטרה לאלץ את הבריטים לעזוב את העיר. גייטס אמר לעוזרו תומאס פינקני כי אין לו כל כוונה לתקוף את הבריטים עם צבא המורכב ברובו ממיליציה.[1]
בצד הבריטי, בקמדן היה חיל מצב בריטי של 1,000 חיילים תחת פיקודו של לורד ראדון.[2] גנרל קורנווליס, שהוזעק ב-9 באוגוסט בשל תנועת כוחותיו של גייטס הגיע מצ'ארלסטון ב-13 באוגוסט, ויחד עם הכוחות במקום העלה את מצבת כוח האדם הבריטי ל-2,240 גברים.
גייטס הורה על כוחותיו להתחיל בצעדת לילה בשעה 22:00 ב-15 באוגוסט. עם זאת, לרוע המזל הם נתקלו בצבא קורנווליס, אשר גם הוא יצא יחד עם צבאו לצעדת לילה בשעה 22:00. בשעה 2:00 בבוקר התעורר בלבול כאשר שני הצבאות נפגשו, אך נפרדו במהירות, ונמנעו מקרב לילי.[1]
פריסת הכוחות
כוחותיו של גייטס התארגנו עוד לפני אור ראשון. באגף הימני הציב גייטס שלושה גדודים של מרדכי גיסט ואת גדוד דלאוור, כשהמפקד הכללי של אגף זה היה דה-קלב. באגף השמאלי הוצבה המיליציה של קאסל, שכללה 1,800 חיילים מקרוליינה הצפונית. כך, תכנונו של גייטס הביא לכך שהכוחות החלשים ביותר בצד האמריקאי הוצבו נגד הכוחות החזקים והמנוסים ביותר בצד הבריטי. עם זאת, הכוחות הטובים ביותר של האמריקאים הוצבו מול הכוחות הבריטיים החלשים ביותר.
בצבא קורנווליס היו 2,240 חיילים, כולל המיליציה מאירלנד. קורנווליס ארגן את צבאו בשתי חטיבות. לורד ראדון פיקד על האגף השמאלי, שם הוא פיקד על המתנדבים האיריים יחד עם חיל הרגלים של בנסטר טאלרטון. באגף הימני פיקד סגן ג'יימס ובסטר, מול המיליציה האמריקאית חסרת הניסיון. כמו כן הציב קורנווליס ארבעה תותחים במרכז הכוח הבריטי.
מהלך הקרב
גייטס הורה לסטיבנס ודה-קלב לתקוף, ואילו קורנווליס הורה לוובסטר לתקוף גם הוא. 800 החיילים באגף הימני הבריטי היו מנוסים בשימוש בכידונים, לעומת 2,500 חיילי מיליציה שמעולם לא השתמשו בכידונים. כך האגף השמאלי של האמריקאים התמוטט במהירות כשהלוחמים האמריקאים החלו לברוח משדה הקרב, אף על פי שהם סבלו רק מ-3 פצועים. הכוחות שהגיעו מקרוליינה הצפונית סיימו את בריחתם רק אחרי שהגיעו להיילסבורו שבקרוליינה הצפונית.
לדברי ויליאמס, בהתייחסו לטענה הבריטית, אמר כי "הפיצוצים יחד עם מהירות התקדמותם, היריות וההשתוללויות הכניסו את כל המיליציה לתבהלה". חבר במיליציה של קרוליינה הצפונית, גארט ווטס, הודה מאוחר יותר כי "זה היה מיידי. לא היה שום מאמץ להתאסף, לא היה עידוד להילחם, קצינים וחיילים הצטרפו למנוסה, זרקתי את האקדח".
כוחותיו של ראדון התקדמו בשני מסלולים, אך אש כבדה עיכבה את גדודיו. לאחר שעיכבו את כוחותיו של ראדון, הכוחות הקונטיננטליים פתחו בהתקפת-נגד שמטרתה הייתה לפרוץ את קו ההגנה שהחל להתערער. קורנווליס הגיע למקום וסייע בייצוב קו ההגנה הבריטי. כך במקום לרדוף אחרי המיליציה הנמלטת, פנה ובסטר לכיוון האגף השמאלי וסייע לייצב את הקו. אחת המיליציות מקרוליינה הצפונית, שהוצבה ליד קו דלאוור, נותרה במקומה, והפכה למיליציה היחידה שלא ברחה.
לבסוף, אחרי שעה אחת בלבד של לחימה, הכוחות האמריקאיים הובסו לחלוטין, עם כ-2,000 נפגעים ושבויים. פרשיו של טאלרטון רדפו אחרי הכוחות הקונטיננטליים לאורך 35 ק"מ לפני שהפסיקו את המרדף. גייטס, שהיה רכוב על סוס, מצא מקלט במרחק של כ-97 ק"מ משדה הקרב, בשארלוט.[2]
לדברי צ'ארלס סטדמן, אחד מקציניו של קורנווליס, "הדרך במשך כמה מיילים הייתה מלאה בפצועים והרוגים אשר נפגעו מכוחות הלגיון במהלך המרדף של הבריטים: מספר סוסים מתים, קרונות שבורים והמטען המפוזר על הכביש יצרו סצנה מושלמת של אימה ובלבול: נשק, תרמילים ותחמושת נמצאו. כך היה הטרור והאימה של האמרקאים".
אבדות
בצד הבריטי היו 68 הרוגים, 245 פצועים ו-11 נעדרים. לעומתם, האמריקאים סבלו מ-900 הרוגים ופצועים ומ-1,000 שבויים. כמו כן האמריקאים איבדו את כל כלי הארטילריה שלהם, ולמעלה מ-200 קרונות ואת חלק הארי של המטען שלהם. במכתב שכתב קורנווליס ב-21 באוגוסט נכתב כי הצבא לקח "כאלף שבויים, רבים מהם נפצעו".[3] כמו כן, מהצד האמריקאי נהרג בקרב דה-קלב, מהמפקדים הבכירים ביותר בקרב, שפיקד על האגף האמריקאי הימני.
ניתוח הקרב
קיימות סיבות רבות לתבוסתו של גייטס, ואלו הבולטות שביניהן:
סיבה טקטית
גייטס, כקצין בריטי לשעבר, הכיר את פריסת הכוחות הבריטית המסורתית, לפיה הגדודים המנוסים ביותר נמצאים במקום של כבוד, באגף הימני. בשל כך הוא הציב את הגדודים הקונטיננטליים באגף הימני, ואת המיליציות שהצטרפו אליו שמעולם לא השתתפו בקרבות - באגף השמאלי, כך שבדיעבד הציב אותן נגד הכוחות המיומנים ביותר. גייטס היה רחוק מדי מאחורי כוחותיו כך שלא יכול היה לראות את הקרב או לראות איך הבריטים פועלים.
סיבה אסטרטגית
מלבד הטקטיקה בשדה הקרב, עשה גייטס כמה טעויות אסטרטגיות בטרם החל הקרב:
- תנועתו הביאה את כוחותיו לעומק השטח הבריטי, באזור בו התושבים היו נאמנים לכתר הבריטי, ולא יספקו אספקה או יתגייסו לצבא ארצות הברית.
- קווי האספקה של האמריקאים היו לא בטוחים ועל כן כוחות גייטס נחלשו מחוסר במזון.
- גייטס זכה בביטחון רב אחרי ניצחונו בקרב סרטוגה אך טעה בהערכת יכולותיו של קורנווליס שהיה אסטרטג מוכשר.
סיכום
לאחר הקרב גייטס נסע להילסבורו, במרחק של 180 ק"מ משדה הקרב. הוא הגיע לעיר ב-19 באוגוסט וכתב את הדו"ח שלו לקונגרס למחרת.[4] הדו"ח לנשיא קונגרס הקונטיננטלי סמואל הנטינגטון נפתח כך: ”במצוקה ובחרדה עמוקה ביותר, אני חייב להכיר בפניך בתבוסה המוחלטת של הכוחות תחת פיקודי”[5]
לאחר מכן, גייטס איבד את הפיקוד על הצבא הדרומי. עם זאת, דניאל מורגן ונתנאל גרין הגנו על פעולותיו של גייטס, אך לא על החלטתו להילחם בבריטים. את גייטס החליף נתנאל גרין בפיקוד על הצבא הדרומי.[4]
גייטס, שהיו לו קשרים רבים בקונגרס הקונטיננטלי, הצליח למנוע את חקירת התבוסה בקרב.
מורשת הקרב
שדה הקרב ממוקם כ-8.9 ק"מ צפונית מקמדן. 479 דונמים משדה הקרב נמצאים בבעלות קרן השימור פלמטו, והם נמצאים בשימור בשותפות פרטית. בשנת 1961 הוכרז האתר כשטח היסטורי לאומי, ובשנת 1966 נוסף לרשימה הרשמית של השטחים ההיסטוריים הלאומיים של ארצות הברית.
הקרב נכלל בסרט "הפטריוט", בו נראים בן וגבריאל מרטין צופים במתרחש בקרב דומה. עם זאת, הסרט אינו מדויק מבחינה היסטורית, היות שהוא מציג יחס לא נכון באשר למספר החיילים הקונטיננטליים לעומת מספר לוחמי המיליציות ומראה כי המיליציות נסוגות בעת ובעונה אחת.
קישורים חיצוניים
- אתר הנצחה לקרב - כולל את רשימת הנפגעים משני הצדדים
- מידע אודות דה-קאלב
- מידע אודות אדגר הווארד
- מידע אודות סמולווד
- מידע אודות ויליאם וושינגטון
- מידע אודות אוטו ויליאמס
- קרב קמדן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 הדרך לבית המשפט בגילפורד, ניו יורק: ג'ון ויילי ובניו, 1997, עמ' 26,71,80, מסת"ב 9780471327165. (באנגלית)
- ^ 2.0 2.1 קרב קמדן, באתר RevolutionaryWar
- ^ "מכתב מצ'ארלס קורנווליס ללורד ג'ורג' ז'רמן"
- ^ 4.0 4.1 ג'ון בושמן, הדרך לבית המשפט בגילפורד, ג'ון ויילי ובניו, 1997, עמ' 26, 71, 80, מסת"ב 9780471327165
- ^ ג'ים פיץ', קרב קמדן, צ'רלסטון: הוצאת ההיסטוריה, 2006, מסת"ב 9781596291447
37142434קרב קמדן