קהילת יהודי קאליש

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אנדרטה לזכר קהילת קאליש בבית העלמין בחולון
מראה בית הכנסת הגדול של קאליש בשנת 1914

קהילת יהודי קאליש החלה להתקיים במאה ה-12. קאליש שוכנת במחוז פוזנן מערבית ללודז'. במשך מאות שנים הייתה עיירת גבול בין פולין לגרמניה, והיא אחת הערים העתיקות בפולין.

לקאליש תפקיד מכריע בתולדות יהודי פולין. ההתיישבות היהודית בעיר החלה בשנת 1139. ב-1264 היא הייתה לעיר הפולנית הראשונה שבה ניתן ליהודים כתב-האמנה שהקנה להם מגוון חירויות בחוק. כתב הזכויות של קאליש, כשמו, היווה את התשתית החוקית הראשונה לזכויותיהם של היהודים בפולין, ושימש מופת שלאורו הרחיבו שליטי המדינה את תחולת המסמך גם ליתר חלקי הארץ.

ב-1860 מנו יהודי קאליש 34% מאוכלוסיית העיר. במהלך המאה ה-19 ניטש בקהילה מאבק חריף בין חוגי המשכילים, שהושפעו מהנאורות הגרמנית, לבין האורתודוקסים השמרנים. במפנה המאה ה-20 צצו תנועות ציוניות בעיר, בד בבד עם עליית התארגנויות פוליטיות אחרות בקרב היהודים. ב-1931 מנו היהודים 15,300 איש, כ-30% מתושבי העיר. ב-1934 גדלו משמעותית שטח העיר והקהילה היהודית, בשל צירוף שטחים כפריים יהודיים מסביב לקאליש. כמעט כל קהילת קאליש הושמדה בשואה.

בולסלב החסיד - מעניק כתב הזכויות ליהודי קאליש ב-1264

מהמאה ה-12 ועד מלחמת העולם הראשונה

התיישבות היהודים בקאליש החלה, ככל הנראה, מאז המאה ה-12, אז נמלטו פליטים יהודיים ממסעי הצלב לפולין דרך חבל הריין. באזור קאליש נמצאו מטבעות עתיקים שחתומים בשמות באותיות עבריות, מהם עולה כי כורים יהודים היו פעילים בעיירה במהלך המאה ה-12.

יהדות פולין התפתחה במהירות בתקופה המודרנית הקדומה, וכך גם הקהילה היהודית בקאליש.

באמצע המאה ה-14 קיבלו יהודי קליש אישור להקים בית כנסת, שעמד מעל ארבע מאות שנים עד שהושמד באש.

הקהילה היהודית בקאליש מילאה תפקיד חשוב בוועד ארבע ארצות, הגוף העל-קהילתי שייצג את יהדות פולין בפני המלך.

היהודים התפרנסו מעבודות שונות, מהם היו בעלי מלאכה וסוחרי יבוא ויצוא של בקר, סוסים, תוצרת חקלאית וטקסטיל וכן מלווים ברבית. הסוחרים היהודים מקאליש מילאו תפקיד חשוב בירידים הבינלאומיים בערים לייפציג וברסלוי.

ב-10 בספטמבר 1264 העניק הנסיך בולסלב החסיד (אנ') משושלת פיאסט, כתב-זכויות, המכונה בפולנית "סטאטוט קאליש" ומכיל 37 סעיפים, שהיה במשך מאות שנים מסמך הבסיס להבטחת זכויותיהם של יהודים ברחבי פולין עד שנת 1795, שבה הסתיימה חלוקת פולין באופן סופי בין האימפריה הרוסית, פרוסיה ואוסטריה. "חוק קליש" זה הוארך למדינה כולה על ידי קז'ימייז' השלישי, מלך פולין והורחב על ידי שליטים פולנים מאוחרים. זה היווה את התשתית החוקית לזכויות היהודים בפולין. ב-1358 העניק המלך רישיון להקמת בית כנסת בעיר.

האוכלוסייה היהודית התמעטה במאות ה-17 וה-18, בגלל מלחמת פולין-שוודיה (1655–1659), כמו גם שריפות ומכתבים במאה ה-18.

עם זאת, בשנת 1793 - כאשר האזור סופח על ידי פרוסיה - היהודים היוו כ-40 אחוז מאוכלוסיית קאליש. הם שלטו בסחר הטקסטיל, וכמחצית מבעלי המלאכה בעיירה היו יהודים. משנת 1815 עד 1914 הייתה קאליש בשלטון רוסי.

החל משנת 1881 החלו הרשויות ברוסיה לגרש מקאליש תושבים יהודים חסרי אזרחות רוסית. כמה שנים אחר כך, עד שנת 1897, מנתה האוכלוסייה היהודית בעיירה 7,580 נפש, כשליש מכלל האוכלוסייה.

כלכלה

במהלך המאה ה-19 המשיכו היהודים למלא תפקידים שונים בכלכלה המקומית. בעקבות כך, מנהיגי פועלים נוצריים בקאליש ראו בעין צרה התנהלות זו, ולחצו על השלטונות ברוסיה ליצור גטו - רובע יהודי מיוחד, בו יידרשו יהודים להתגורר. רובע כזה אכן הוקם בשנת 1827, כשבאותה העת היו היהודים כשליש מהאוכלוסייה בקאליש.

לאחר הגעת הרכבת בשנות ה-1870 התעשייה התפתחה במהירות. המוצרים כללו טקסטיל, צמר, והכי חשוב - תחרה. עבודות תחרה ורקמה הפכו לתעשייה העיקרית בקאליש, אשר הייתה ידועה כבירת התחרה של האימפריה הרוסית. יהודים רבים התפרנסו מכך, בין אם כתעשיינים, מתווכים או עובדי מפעל. בראשית המאה העשרים היו בידי היהודים 32 מתוך 67 המפעלים בעיירה. בשנת 1904 היו יהודים יותר ממחצית עובדי התחרה בקאליש. עם זאת, מרבית היהודים בקאליש היו עובדים או אומנים עניים.

חיי דת

החל מהמאה ה-17 הפכה קאליש למרכז רוחני חשוב. במאה ה-19 החלו להתפשט בעיר תנועות חסידות שונות אשר השפיעו על העיר. החסידות הראשונה שקנתה מקום בעיר הייתה חסידות קוצק בהנהגתו של רבי מנחם מנדל מקוצק. לאחריהם הגיעו על העיר חסידות אלכסנדר וחסידות גור.

בשנות התשעים של המאה ה-19 כבר היו בקאליש קרוב ל-40 בתי כנסת, בנוסף לשני בתי כנסת גדולים.

מפלגות פוליטיות

קאליש הוקם מערך של מפלגות יהודיות במאה ה-20: המיינסטרים ציוני, עבודה ציונית, דתית ציונית, וסוציאליסטית הבונד. חזיונות פוליטיים שונים זה מזה שיקפו בבתי הספר היהודיים בקאליש שכללו עד מלחמת העולם הראשונה בית ספר תיכון יהודי דו-לשוני, שני בתי ספר מכווני יידיש ורשת חינוך אורתודוקסית המונה 1,800 תלמידים.

מלחמת העולם הראשונה ואחריה

ההרס הגרמני של קאליש, 1914

במהלך השנה הראשונה למלחמת העולם הראשונה, הצבא הגרמני הפולש השמיד 95% מקאליש במעשה מכוון שביצע על עיר חסרת הגנה, והרג 33 יהודים. כ־60,000 אזרחים יצאו ביציאת אוגוסט 1914.

חמש שנים לאחר מכן, במהלך המאבק של פולין לעצמאות מהאימפריה הגרמנית (ראו: מרד פולין רבתי הכולל את "באטאליון פוגרניצ'ני" שהוקם בקאליש),[1] שני יהודים איבדו את חייהם בעיר במרץ 1919. מקורות יהודיים ראו את מותם בפוגרום, ואנשי ה-PMO, שנלחמו למען העצמאות, לאומנים פולנים.

השנים בין המלחמות

על פי מפקד האוכלוסין הפולני ב-1931, העיר כללה אוכלוסייה של 15,300 יהודים (כמעט 30 אחוז מכלל האוכלוסייה).

השכונה היהודית בקאליש הייתה באזור הצפון-מערבי של העיר המרכזית, לאורך שדרת רחוב נובה הראשית. נובה והרחובות הסמוכים היו אתר בית הכנסת הגדול ובית המחקר. לאורך רחבה היו משרדי ארגונים ומועדונים יהודיים, כמו גם חנויות יהודיות רבות, החל מחנויות גדולות לחנויות קטנות ועד חורים זעירים בקיר: חנויות ספרים, טברנות, חנויות המוכרות עיתוני עברית ויידיש, קצבים, חנויות דגים ובוטיקים.

הגשר שנשא את רחוב נובה מעל ענף נהר פרוסנה היה לב הפעילות היהודית. זה היה מקום של תנועה מתמדת, עם יהודים שבאו ועוברים בין בתיהם ומקומות העבודה שלהם, בתי כנסת ומוסדות קהילתיים. בגשר זה נסגרו עסקות; המובטלים עמדו וקיוו להיבחר לעבודה של כמה שעות; אנשים נשאו והאזינו לנאומים וויכוחים פוליטיים; הספקים מכרו חטיפים ושתייה.

יהודים התגוררו גם באזורים אחרים בעיר. רחוב קאנוניצקה היה גם אזור יהודי בכבדות ושימש ביתם של משרדי הקהילה. משפחות יהודיות אמידות התגוררו באזורים שונים בעיר.

גם חיי בתי הקפה היהודיים שגשגו. מקום המפגש הפופולרי ביותר היה קפה Udziałowa, בו היו הרבה אנשים שולחנות ושעות מפגש. מאייר קפה, הידוע בעוגותיו הטעימות, היה המקום לג'נטל הפולני, למעמד הביניים הפולני והיהודי, למקצוענים ואנשי רוח. צעירים הסתובבו בבית הקפה ג'ורג', שם יכלו חברי כל תנועות הנוער היהודיות להתערבב - או, כשהפוליטיקה תכתיב, לשבת ליד שולחנות נפרדים.

יהודי קאליש לא היו חסינים מפני האנטישמיות ששטפה את פולין בסוף שנות השלושים. בעיירה הייתה עיתונות אנטישמית פעילה, ולהקות של ראפיאנים היו תוקפים לעיתים קרובות סוחרים ורוכלים יהודים בכבישים מבודדים כשהם עושים את דרכם לשווקים באזור. המצב התדרדר עד כדי כך שבשנת 1936 נסעה משלחת סוחרים לוורשה כדי להציג את טענותיהם לראש הממשלה ולמשרד הפנים.

בשנת 1937 נאלצו יהודים להקים חנות באזור נפרד בשוק העיירה, ולאומנים פולנים עמדו על המשמר כדי להבטיח שהנוצרים לא יתנשאו על דוכנים בבעלות יהודית. שנה לאחר מכן הועברה קאליש למחוז פוזנן, שם נאסרה שחיטה כשרה. גם לאחר שתדלנות אינטנסיבית, השוחטים בקאליש הורשו לייצר רק כמות קטנה של בשר כשר, מה שלא הספיק לאוכלוסייה היהודית.

בשנת 1939, ערב הפלישה הגרמנית, מנתה האוכלוסייה היהודית בקאליש מעל 20,000 נפש.

כלכלה

בתקופה שבין המלחמות הפכה קאליש, שהייתה לה היסטוריה ארוכה של ייצור תחרה וטקסטיל אחר, למרכז לתעשיית הבגדים. בשנת 1921, מתוך יותר מ-500 מפעלים ומפעלים בבעלות יהודית, ייצרו 400 בגדים או טקסטיל (מוצרים אחרים כללו מתכות, עץ ועור). קמח מ-12 הטחנות בבעלות יהודית בקאליש הגיע לכל חלקי פולין. היה גם קומץ אנשי מקצוע יהודים.

מכיוון שהעובדים היהודים היוו 45 אחוז מכלל בעלי השכר בקאליש, אין זה מפתיע שיהודים מילאו תפקיד חשוב באיגודים המקצועיים בעיר. חלק מהאיגודים היו פתוחים לכולם: באיגוד הרוקמים היו חברים פולנים, יהודים וגרמנים. איגודים אחרים היו מופרדים יותר: בארגון איגוד הבגדים היו רק חברים יהודים, וחייטים ועובדי בגדים פולנים השתייכו לאגודת בעלי המלאכה הפולנית. האיגודים היהודיים כללו אגודות של עובדי עור, פקידות, סבלים ועובדות ביתיות. האחרונים דגלו בזכויותיהן של נשים צעירות שהגיעו לקאליש מעיירות קטנות ואשר היו כפופות לעיתים קרובות לגחמות של מעסיקיהן. העמותה לעובדות ביתיות סייעה להבטיח יחס הוגן, שכר הגון ויום מנוחה בשבת.

שני המוסדות הפיננסיים היהודיים שהוקמו לאחר מלחמת העולם הראשונה, בנק הסוחרים והבנק השיתופי, נכשלו במהלך השפל. ככל שהכלכלה התדרדרה - וכשממשלת פולין המשיכה לאמץ מדיניות כלכלית אנטי-יהודית, עובדי תעשייה רבים נאלצו לעבור למסחר זעיר או לרוכלות, עם מעט סיכויים לפרנסה משמעותית. כפי שקרה ביישובים יהודיים ברחבי פולין, הקהילה היהודית בקאליש הקימה מוסדות אשראי ובנקאות שיתופיים כדי לסייע לאוכלוסייה היהודית הענייה.

ממשל

הקהילה, או גוף השלטון הרשמי לקהילה היהודית, נשלט על ידי מפלגת אגודה חרדית. היא ניהלה את מוסדות הרווחה היהודים בקאליש: בית אבות, תלמוד תורה (בית ספר לילדים עניים), בית יתומים, בית חולים יהודי (נוסד בשנת 1835) ומרפאה חופשית. הקהילה פיקחה גם על מקווה טהרה ושתי הישיבות בעיירה "מגן אברהם" ו"עץ חיים".

הרוב האגודיסטי המסורתי של הקהילה התמודד עם אתגרים שונים במהלך התקופה שבין המלחמות, כולל חרם על שוחטים כשרים שאורגנו על ידי חברי האופוזיציה הציונית במטרה לקצץ את הכנסות המס שהיו עמוד התווך של הכנסות הקהילה. הכנסות אלה ירדו ממילא, ככל שמצבם הכלכלי של יהודי קאליש התדרדר. בשנים 1932–1935 ירדו ההכנסות ב־30 אחוזים.

פוליטיקה

כפי שהיה נכון בחלק גדול מפולין שבין מלחמות העולם, החיים היהודיים בקאליש היו פוליטיזציה קשה. הלא-הציונית, אולטרה אורתודוקסי האגודה התפארה באחד הסניפים המקומיים החזקים במדינה, עם עובדים נפרדים של אגודה ובנות של עמותות אגוד שהוקמו בשנת 1928. הציונות הייתה גם השפעה חשובה. בשנת 1920 השתתפו אלפים בחגיגה ציבורית לכבוד קבלת בריטניה את המנדט על ארץ ישראל, ורבים הציעו תרומות לרכישת אדמה בארץ ישראל.

המפלגה הציונית הסוציאליסטית "פועלי ציון" פתחה מועדון "בית פועלים", שארגן הרצאות, שיעורי עברית ומופעים והציעה ספריה וחדר קריאה לחברים. בשנת 1900 הוקם סניף של הבונד הסוציאליסטי היהודי החילוני בקאליש. יהודים היו פעילים גם בחיים הפוליטיים הכלליים, כאשר 11 תושבים יהודים נבחרו למועצה העירונית בשנת 1939.

תנועות הנוער מילאו תפקיד חשוב בקהילה היהודית בקאליש, וניתן היה למצוא בכל נקודות הקשת הפוליטית, מארגון הימין הציוני בית"ר ועד ארגון בורוכוב הציוני הקומוניסטי. כמה צעירים יהודים הצטרפו לחוות הכשרה ציוניות באזורים הכפריים מחוץ לקאליש כדי להתכונן להגירה לארץ ישראל; רבים היגרו בסופו של דבר. מספר קומוניסטים יהודים מקאליש התנדבו להילחם במלחמת האזרחים בספרד. עשרה מהם נהרגו בקרב.

בתי ספר

בית הספר היהודי המודרני הראשון בקאליש, עם מקצועות שנלמדו ברוסית, נפתח בשנת 1862. רוב הילדים למדו באחד משבעת החיידרים (בתי ספר מסורתיים לאוריינות יהודית בסיסית) בקאליש. בית ספר לבנות נפתח בראשית המאה העשרים, ובשנת 1913 הוקמה בעיר גימנסיה יהודית דו-לשונית. בשנת 1917 הקימה ההציונית הדתית בית ספר כחלק מרשת לאומית. מוסדות חינוך אורתודוקסים אלו כללו גן ילדים, ובית ספר לבנות בשם חבצלת ("לילי").

במהלך התקופה שבין מלחמות העולם, הוקמו שני בתי ספר ביידיש על ידי קבוצת פועל ציון העובדת וה"בונד" החילוני. ילדים יהודים רבים מקומיים למדו בבתי ספר ציבוריים פולניים. סניף של ארגון TOZ הלאומי, המוקדש לבריאותם של ילדים יהודים, הקים קייטנות לילדים החלשים והחולים בעיירה.

חיים תרבותיים

לקאליש היו חיי תרבות יהודיים פורחים. בסוף שנות העשרים והשלושים של המאה העשרים, שני שבועונים של יידיש התעדכנו בקהילה בחדשות מקומיות, לאומיות ובינלאומיות: "הקאלישר לעבען" ("חיי קאליש") ו"קלישר ווך" ("שבוע קאליש").

קבוצה של צעירים הקימה סניף של ייווא, האגודה היהודית למדע, וערכה מחקר על פולקלור ובלשנות יהודית. הדמות המובילה בחיי הספרות היהודית בקאליש הייתה המשוררת והסופרת רוזה יעקובוביץ' (יעקובסון). בתו של רב, היא למדה מקצועות עברית ודתית בצעירותה. לאחר שעברה לקאליש פרסמה את שיריה בכתבי-עת שונים, כולל מחזור שירים על נשים מקראיות, הראשון מסוגו ביידיש. אוסף משיריה ראה אור בשנת 1924, תחת הכותרת 'השירים שלי'. יעקובוביץ' נפטרה בגטו ורשה בשנת 1942. הסופר שמעון הורונצקי (הורונסקי) (1889–1939) חי בקאליש במשך כמה שנים וכתב רומנים שבהם ניתן למצוא תיאורים של חיי היהודים ממעמד הפועלים בקאליש.

אמנויות הבמה עיבדו גם בקאליש. יהודים יכלו ליהנות מהופעות של תזמורת יהודית, להקת כלי נשיפה ולהקה תיאטרלית. חברי הבונד המקומי היו פעילים במיוחד בזירה זו, ויצרו מועדון תרבות, מועדון דרמה, מועדון נשים עובדות ותיאטרון החובבים שביט.

ספורט

ברחבי אירופה ספורט הפך לחלק חשוב בחיים היהודיים, שכן התיאוריות הפוליטיות של התקופה הדגישו את טיפוח הגוף כמו גם את הרוח והנפש. לכל מפלגה פוליטית יהודית היה מועדון ספורט משלה, והתאחדות ההתעמלות והספורט הייתה ארגון אתלטי, תרבותי וחינוכי לא-פוליטי חשוב לנוער. מועדון החותרים היהודי מקאליש השתתף בתחרויות ברמה הלאומית.

חיי דת

דגם בית הכנסת הגדול בקאליש (Wielka Synagoga) נחשף בבית הקברות היהודי בקאליש

האישיות העיקרית בחיי הדת של קאליש לפני המלחמה הייתה הרב יחזקאל ליבשיץ, שכיהן כרב בשנים 1907 - 1932. נשיא התאחדות הרבנים בפולין, ציוני, וידידו של הרב הראשי לארץ ישראל אברהם יצחק הכהן קוק, ליבשיץ היה כוח לסולידריות ואחדות בקהילה בקאליש בגלל אופיו ומעמדו הרם. לאחר מותו נבחר מנחם מנדל אלתר, בנו של רבי יהודה אריה ליב אלתר האדמו"ר מגור, בחלקו בגלל ההשפעה ההולכת וגוברת של חסידי גור בקליש.

בנוסף לגור, שלהם היו בעיר כעשרה שטיבלך, היו קבוצות חסידים נוספות שהתרכזו בקאליש, מהם שייצגו חסידות אלכסנדר, סוחצ'וב, סקיארנביץ', קוצק, סוקולוב, פריזוב ורדומסק. בנוסף, האדמו"רים מזיכלין וולה התגוררו בקאליש. עקב ריבוי החצרות החסידיות בקאליש, התרבו בה אף בתי הכנסת, עד שלפי הדיווחים, חלק מהיהודים המתנגדים או החילונים נאצלו לסגור את חלונותיהם בערבי שבת כדי להימלט מהשירה הקולנית.

במהלך התקופה שבין המלחמות, שני המרכזים הרשמיים של חיי הדת, היו בית הכנסת הגדול המסורתי ובית הכנסת החדש המודרני בסגנון המערבי, שכונה בית הכנסת הגרמני. האחרון התפאר בחזן ובמקהלה שהעלו קטעי מוזיקה ליטורגית של מלחינים גרמנים-יהודים ורוסים-יהודים.

מלחמת העולם השנייה

ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה היו בקאליש כ-25 אלף יהודים, קרוב לשליש אוכלוסייתה. האנטישמיות הרימה ראשה לקראת סוף שנות ה-30, קאליש הפכה למרכז של פעילות אנטישמית. הוכרז חרם על העסקים שהיו בבעלות יהודים, והיהודים הורשו למכור את מרכולתם בשוק העירוני רק ב'גטו יהודי'. כמו כן הוטלו הגבלות מסוימות על השחיטה.

ב-6 בספטמבר 1939 נכבשה העיר בידי הגרמנים. רבים מתושביה ברחו מהעיר, וכחודש וחצי אחר כך נספרו בה כ-18 אלף יהודים במפקד שערך היודנראט, אך הבורחים אולצו על ידי הגרמנים לשוב לעיר. הגרמנים התחילו מיד בצעדים אכזריים נגד היהודים: רצח, שוד, השפלות והתעללות אחרת.

ב-15 באוקטובר 1939 הוקם בעיר יודנראט. בראשו עמד גרשון הָן, לשעבר חזן בית הכנסת, ועם 25 חבריו נמנו פעילי ציבור מהמפלגות השונות. הגרמנים דרשו מהיודנרט לספק להם עובדי כפייה ולערוך רישום של רכוש היהודים. היודנראט מצדו פעל להקלת מצבם של היהודים על ידי הקמת מטבח ציבורי, והפעלתו מחדש של בית החולים היהודי. במיפקד שנערך באוקטובר 1939 נמנו בעיר כ-18,000 יהודים.

ב-20 בנובמבר 1939 החל גירוש יהודי קאליש לאזור הגנרלגוברנמן. דירותיהם נמסרו לפולקסדויטשה שהובאו מהארצות הבלטיות. הגירוש נמשך עד סוף 1939, והיהודים שנשארו בעיר בסיומו – כ-600 בני אדם בלבד – רוכזו בכמה בתים שהפכו סָפֵק גטו סָפֵק מחנה עבודה.

בסוף 1940 נוספו לגטו בדרך בלתי לגלית עוד כ-150 יהודים ששבו לעיר. אחרי הגירוש חדל היודנרט להתקיים, אך גרשון הן וסגנו מאיר לנדאו הוסיפו לרכז את הקשר עם הגרמנים.

בגטו הוקמו סדנאות חייטות, סנדלרות ועוד. העבודה נתפסה כדרך למנוע את הגירוש הבא, ולכן השתדלו בעלי המלאכה להוציא תחת ידם את מיטב התוצרת. יהודים עבדו גם בסלילת כבישים ובפינוי הריסות.

גם לאחר הגירוש הגדול נותרו בגטו כמה ילדים, וחודשים אחדים הם למדו גרמנית, פולנית, מתמטיקה ותורה בכיתות לימוד. עם זאת, במהלך 1940 הופרדו כמעט כל הילדים מהוריהם וגורשו מהגטו, לעיתים באמתלה ששולחים אותם לבתי ילדים מיוחדים.

מבין הנותרים, באוקטובר 1940, נרצחו מאות ביער סמוך. בשנת 1941 נשלחו לפוזנן כמאה עובדים לעבודות כפייה ויותר מ-200 נרצחו, חלקם במשאיות גז. בשנת 1942 נשלחו שאר היהודים לפוזנן ולגטו לודז'[2].

באקציה נוספת שהייתה בגטו בין 27 ל-30 באוקטובר 1940 גורשו כ-290 חולים, נכים וקשישים. בגטו נותרו רק אנשים כשירים לעבודה, והם שולחו לעבודות כפייה למיניהן.

לקראת סוף נובמבר החלו השילוחים מזרחה, ואלה כללו גם יהודים מפוזנן שהגיעו לקאליש מעט קודם לכן כפליטים. עד קיץ 1942 חוסלה שארית קהילת קאליש.

בקיץ 1941 שולחו מהגטו צעירים יהודים למחנות עבודה באזור פוזנן.

ב-18 בנובמבר 1941 שולחו 127 יהודים לאזור פוזנן ונורו שם למוות לאחר מכן.

ב-1 בדצמבר 1941 הועברו עוד 100 יהודים למחנה העבודה בקוז'מינק (Kozminek). רבים מהיהודים שנשארו בקאליש בשלב זה היו בעלי מלאכה, אך למרות מאמצים רבים להשיג הזמנות מהצבא הגרמני, עד יולי 1942 נסגרו כל הסדנאות בגטו פרט לאחת.

ב-6–8 ביולי 1942 גורשו לגטו לודז' אחרוני היהודים בקאליש – כ-140 בני אדם. המגורשים, שהורשו לקחת עמם חבילות קטנות של מטען אישי, הגיעו ללודז' ב-9 ביולי 1942, והנהגת הגטו שילבה אותם במערך העבודה במקום.

לאחר מלחמת העולם השנייה

מרבית יהודי קאליש ניספו בשואה. לאחר המלחמה חזרו ניצולי שואה יהודים לעיר, בשנת 1946, ובהם כ-500 נפש. ביולי 1946 נשלח מכתב אולטימטום ליהודי קאליש המאיים עליהם במתקפה קשה יותר מאשר בפוגרום קיילצה, אם יישארו בעיר. התקפות אלימות, אנטישמיות מתמשכת וקשיי השבת רכושם אילצו את מרבית היהודים לעזוב. בסוף שנות ה-40 של המאה ה-20 נותרו רק כמאה, והמעטים שנשארו התמזגו בחברה הלא יהודית[3]

רבני קאליש

רבי שלמה איגר מרבניה של קהילת קאליש

אישים מפורסמים מבני הקהילה

לקריאה נוספת

  • ישראל דוד בית הלוי, תולדות יהודי קאליש, תל אביב תשכ"א

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ Maciej Błachowicz; Mariusz Kurzajczyk; Sławomir Przygodzki; Maciej Kowalczyk; Tomasz Ławniczak (2008). "Przebieg wydarzeń" (PDF direct download, 1.67 MB). Rok 1918 w Kaliszu. Kalisia nowa. Miesięcznik społeczno-kulturalny (Monthly). pp. 4–15. ISSN 1426-7667. נבדק ב-3 באוקטובר 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  2. ^ Megargee, Geoffrey (2012). Encyclopedia of Camps and Ghettos. Bloomington, Indiana: University of Indiana Press. p. Volume II, 60-61. ISBN 978-0-253-35599-7.
  3. ^ Krzyzanowski, Lukasz. "An Ordinary Polish Town: The Homecoming of Holocaust Survivors to Kalisz in the Immediate Aftermath of the War." European History Quarterly 48.1 (2018): 92-112.
  4. ^ הרשימה עד כה על פי: ישראל דוד בית הלוי, תולדות יהודי קאליש, תל אביב תשכ"א, פרק תשיעי "רבנים", עמ' 133 ואילך.
  5. ^ ספר קאליש, ב, עמ' 69-70
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

29801194קהילת יהודי קאליש

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=קהילת_יהודי_קאליש&oldid=2671026"