פיקה
פיקה (בערבית: الفقه, תעתיק מדויק: פִקְה) הוא המשפט המוסלמי, מקביל, להבדיל, להלכה. הפיקה נועד להרחיב את השריעה- בעוד השריעה נתפסת כדרך א-ללה, הרי שהפיקה הוא ההסבר כיצד ללכת בדרך הזו, הפרשנות של דרך א-ללה. אל-פיקה עוסק בפרקטיקה של פולחן, מוסר וחברה באסלאם. חשיבות ההבחנה היא כי מוסכם כי הפיקה הוא תוצר של מחשבה של מלומדים ואינו נתפס כקדוש, ולכן יכולה להיות אי הסכמה לגבי פרטיו בין אסכולות שונות מבלי שהאסכולות האחרות תחשבנה ככופרות.
חכם ההלכה המוסלמי נקרא פַקִיהְ (רבים: פוקהא) ולו הסמכות לפרש את השריעה בהתאם למציאות החברתית והפוליטית הקיימת בזמנו או להתאים לזמנו חוקים מן השריעה שנראו בעיניו כבלתי ישימים. הפיקה הוא מנגנון חברתי וחוקי אשר התאים את השריעה לאורך הדורות לנסיבות הזמן והמציאות החברתית אשר משתנה מדור לדור.
משמעות אל-פִקה
הגדרת הפִקה
לשונית: ההבנה
שרעית: הידע בהלכות האסלאם, שהופקו מהראיות המפורטות בנוגע למעשים.
הסבר ההגדרה:
הידע: ההכרה
הלכות האסלאם: החובה, האסור, הלא רצוי וכו'.[1]
המעשים: הדברים אשר ההלכה האסלאמית דורש מהמוסלמי הבוגר לבצע, כגון התפילה והצום, או התנהגות באופן מסוים כגון האתיקה של הדיבור וכו'.
מהראיות המפורטות: מהקוראן, מהסונה ומהמקורות האחרים.
פסיקות ההלכה המחייבות (אַלחֻכֻּם א-שַרְעִי א-תַכְּלִיפִי )
הגדרה : נאום אללה, שהמעשים של המחויבים קשורים בהם, כציווי או בחירה.
הסבר ההגדרה:
נאום אללה: הפסוקים או המסורות.
המעשים של המחויבים קשורים במילת אללה: הכוונה שזה אשר מוסר את הצווים לכל מה שקשור במעשים של המחויבים.
המחויבים: צורת הרבים של מחויב, והוא המוסלמי בעל הבגרות השכלית.
ציווי: הכוונה לציווי על מימוש או ציווי על איסור.
בחירה: הכוונה כי המוסלמי בוחר אם יעשה את המעשה או שימנע מעשייתו, והוא חופשי בבחירתו.[2]
חלקי הפסיקה האסלאמית הכוללת מחויבות/איסור
אנו מסיקים שסוגי החקיקה האסלאמית הם חמישה והם:
א. חובת הביצוע (אל-וואג'יב) – דינו שעושהו יתוגמל מא-ללה ויוענש זה שלא עושה אותו (למשל חמש תפילות החובה, צום הרמדאן).
ב. האסור (אל-חראם) – האסור באופן מוחלט, ודינו שעוזבו מתוגמל מא-ללה, ועושה מוענש על ידי א-ללה (שתיית אלכוהול, אי-כיבוד הורים)
ג. המועדף (מוסתחבּ או מנדובּ) – מה שהתבקשו המוסלמים לעשות, ועוזבו אינו מוענש, אך עושהו כן מתוגמל מא-ללה (למשל ההתקלחות לפני תפילת הצהריים ביום שישי, או תפילת "א-דוחא")
ד. הלא רצוי (המכּרוה) – מה שא-ללה אינו אוהב אותו. דינו של מי שעוזבו מתוגמל מא-ללה, ומי שעושהו אינו מוענש (כמו תספורת חלק משיער הראש והשארת חלק אחר)
ה. המותר (אל-מֻבּאח) – דבר שזכות הבחירה ניתנת בו לאדם. דברים שאין העושה מתוגמל או מוענש, ואין העוזב את המעשה מתוגמל או מוענש. כמו משחקי כדורגל או שתיית מיץ תפוזים. אם המוסלמי יעשה את המעשה המותר בכוונה לקבל גמול מא-ללה, א-ללה יתגמל אותו על כך.[3]
הפרוגרמה הבאה מסכמת את דיני המוסלמי הבוגר:
| חובת הביצוע
(אל-וואג'יב) |
המועדף (מוסתחבּ) | המותר (אל-מֻבּאח) | הלא רצוי (המכּרוה) | האסור (אל-חראם) | |
| יתוגמל עושהו | כן | כן | לא | לא | לא |
| יוענש עושהו | לא | לא | לא | לא | כן |
| יתוגמל עוזבהו | לא | לא | לא | כן | כן |
| יוענש עוזבהו | כן | לא | לא | לא | לא |
| דוגמה | תפילת החובה | תפילת א-דוחא | משחק בכדורגל | חצי תספורת, גירושין | זלזול בהורים |
ממאפייני תורת המשפט האסלאמי
1. הקשר עם האמונה האסלאמית: האמונה היא הקושרת את האדם עם האסלאם, ומשתדל ליישמו. האדם הלא מאמין אינו מתפלל ואינו צם ואינו מתחשב בחובה או באיסור, לכן הדרישה רק מהמאמינים. א-ללה אמר "הוי מאמינים..."
2. הניסיון להקל על המאמין ולא להכביד. א-ללה אמר בפסוק 286 בסורת אלבקרה (פרק 2: הפרה) "א-ללה אינו מחייב בעול נפש זולת יכולתה", וקיימת התחשבות מרבית לבעלי צרכים מיוחדים ומצבים מיוחדים.
3. תורת המשפט האסלאמית מקיפה ומכילה את כל צרכיו של האדם. למשל, הלכות הפולחן (דיני היחסים בין העבד לריבונו), הלכות התנהגות (דיני היחסים בין אדם לחברו), הלכות אישות (היחסים בין הגבר לאשתו ולמשפחתו) וכו'.[4]
המקורות לפיקה
המקור הראשי לפיקה הוא הקוראן. בקוראן חוקים מפורטים רבים בתחומים שונים ומגוונים אך על פי האסלאם הקלאסי הקוראן אינו יכול להוות מקור בלעדי להכוונת חיי המאמין. לדוגמה, הקוראן מציין כי על המאמין לקיים תפילות יומיות ולצום במהלך חודש הרמדאן, אך אינו מפרט כיצד יש לקיים חובות אלו במדויק. פירוט זה קיים במסורות החדית'. על כן מסורות החדית' משמשות מקור נוסף ללימוד פיקה.
אך הקוראן והחדית' הם מתקופה מוקדמת של האסלאם, ועם הזמן עלו סוגיות ומצבים חדשים שלא ניתן להם מענה כלל במסורות אלו. כדי להתאים את החוקים למציאות המשתנה, לדוגמה האיג'מע, הוא הקונצנזוס של כלל הקהילה ומלומדיה. עם יצירת הקודקסים הרבים של החדית' לאורך המאה השמינית והמאה התשיעית, נוצרו סתירות רבות בין החוקים הרבים שנבעו מגורמים פוליטיים וחברתיים והאיג'מע סייע בקביעת הקאנון.
כלי נוסף ליצירת פיקה הוא הקיאס, הוא ההיקש או ההסקה, בו משתמשים כדי להשלים את החוקים החסרים שלא נכללו במקורות אלה וכדי לפרש את החוקים הקודמים בהתאם לנסיבות החדשות.
אף שיש טענה כי הפיקה הסתמך בעיקר על ארבעת המקורות האלה, הרי שבפועל הכירו חכמי ההלכה במקורות אחרים. החשובים שבהם היו שרע מן קבלנא והמצלחה. שרע מן קבלנא התייחס לאימוץ חוקים בעיקר מהתנ"ך. בצורה כללית, אימוץ חוקים אלה לא היה באופן ישיר מתוך הספר עצמו אלא באמצעות מסורות שנכתבו בערבית והיו מיוחסות לתנ"ך. למשל נקבע עונש מוות על ניאוף מאחר שעונש כזה הוזכר בתנ"ך. בפועל מרבית החוקים שיוחסו לתנ"ך היו שונים מגרסת התנ"ך ויוחסו לתנ"ך במטרה להעניק תוקף סמכותי לחוקים החדשים.
מצלחה הוא עקרון של קביעת חוקים או ביטולם למען התועלת של הקהילה המוסלמית. בהתאם לתפיסה הזאת, ניתן לבטל חוקים שנתפסו כמסוגלים להזיק לכלל הקהילה המוסלמית. דוגמה לשימוש במצלחה היא החוק המוסלמי האוסר על מוסלמים להרוג מוסלמים בעת מלחמה. אך כאשר הקהילה המוסלמית נתקלה במצב בו ביעד צבאי מסוים הוחזקו בני ערובה מוסלמים, כשהלא מוסלמים מאיימים לרצוח את בני הערובה אם יותקפו, הרי שעל פי ההלכה היבשה היה אסור לכבוש את היעד ולהתיר דם מוסלמי. במקרה זה הוכנס לפעולה עקרון המצלחה והושג היתר הלכתי לביצוע הכיבוש על אף הדם שיישפך מאחר שהדבר ישרת את האינטרסים של מרבית הקהילה.
אף צווים שלטוניים, שנקראו בשם סיאסה אל-שרעיה, היוו מקור לפיקה. הסיאסה אל-שרעיה הם צווים אשר נוצרו בידי השליט המוסלמי במיוחד בענייני מנהל וענייני מסים- עניינים שבדרך כלל ההתייחסות אליהם בהלכה הקלאסית נמוכה ואין להם מענה בה. תפיסתו של השליט המוסלמי כממלא מקומו של א-ללה ושל הנביא מוחמד, העניקה לו סמכות בקביעת חוקים גם אם רבים ראו בהם מנוגדים לחוקים דתיים. הסולטאן המוסלמי יכול לחוקק חוקי מס חדשים ולהחיל עונש מוות על אנשים שנראו כסכנה לסדר השלטוני והחברתי גם אם החוק המוסלמי לא התייחס למקרים כאלה. לעיתים הצווים שיצאו במסגרת הסיאסה אל-שרעיה קיבלו תוקף של פיקה רגיל לאחר יציאתם.
לצד העיסוק במקורות המשפט המוסלמי, הפיקה דן גם בנסיבות החברתיות והדתיות אשר יכולות להקל על ביצוע מצוות דתיות. למשל, הוענק פטור למוסלמים מלצום בחודש הרמדאן בנסיבות מחלה או בשל מסע ארוך. כמו כן הותר לקצר את התפילה (צלאה) במסע ארוך. בשנת בצורת הותר לבטל דיני כשרות (חלאל) אם נשקפת סכנה לחייו של האדם.
ניתן לסכם את המקורות שעליהם מתבסס הדין האסלאמי באופן הבא:
1. הקוראן המבורך: המקור הראשון לדין האסלאמי, ואשר חוזרים אליו גם לידיעת דיני האסלאם (חובה, איסור, רצוי...) למשל בקוראן א-ללה אמר בפסוק 275 בסורת אלבקרה מספר 2 הפרה "ואולם א-ללה הרשה את המקח והמכר ואסר את הריבית", ומזה אנחנו יודעים כי הריבית אסורה (חראם) איסור מוחלט.
2. הסונה – מסורות הנביא : המקור השני אחרי הקוראן ואשר חוזרים אליה גם ידיעת הדין האסלאמי – אם החדית' מאומת בקשרו למוחמד, הרי הוא דין אסלאמי שצריך לבצעו. למשל איסור לבישת בגדי המשי לגברים, ואיסור ענידת זהב לגברים (לא מצוי בקוראן ומצוי במסורות הנביא )
3. הסכמה הכללית (אל-איג'מאע): המקור השלישי לדיני האסלאם ופירושיו. הסכמת כל חכמי האסלאם על פסיקה שלא נמצאת בקוראן המבורך או בהלכה א במסורות הנביא וזאת אחרי מות הנביא . למשל הסכמת כל חכמי האסלאם להילחם במונעי הזכאה (צדקת חובה).
4. היקש (אל-קיאס): המקור הרביעי ממקורות הדין האסלאמי ופירושו הוספת נושא שעדיין אין בו דין אחד משלושת המקורות הנ"ל, בגלל דבר שמשתתף איתו בתוצאה. למשל במקורות האסלאמיים השלושה אין דין לגבי שימוש בסמים, אך יש דין לשותי אלכוהול, ובגלל שהתוצאות כמעט זהות, ההיקש אסר על המוסלמי להשתמש בסמים, כמו שאוסר עליו לשתות אלכוהול.
ארבעת יסודות ההיקש (אל-קיאס)
1. העניין שנשענים עליו בדין (למשל משקאות חריפים)
2. הנושא החדש (למשל סמים).
3. דין העניין שנשענים עליו (למשל דין המשקאות החריפים)
4. סיבה משותפת בין שני העניינים (למשל ערפול הדעת, השתכרות).[5]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Mabrouk, Ahmed., Islamic worship : fundamentals and applications., Kuala Lumpur: Fajar Ulung Sdn. Bhd, 2016
- ^ Qudūrī, Aḥmad ibn Muḥammad, 972 or 973-1037., قدوري، احمد بن محمد،, 972 او 3-1037., The Mukhtaṣar of Imām Abū'l-Ḥusayn Aḥmad ibn Muḥammad ibn Aḥmad ibn Ja'far ibn Ḥamdān al-Qudūrī al-Baghdādī (362 AH-428 AH) : a manual of Islamic law according to the Ḥanafī School, London: Ta-Ha, 2010
- ^ MUAPHA, SNI LI., USL- AL-FIQH -AL-ISLMI - A GATEWAY TO UNDERSTANDING ISLAMIC JURISPRUDENCE., [S.l.]: PARAGON PUBLISHING, 2016
- ^ Kamali, Mohammad Hashim., Principles of Islamic jurisprudence, Third revised and enlarged edition, Cambridge, United Kingdom: The Islamic Texts Society, 2003
- ^ Nadwi, Muhammad Akram., Al-fiqh al-islami : according to the hanafi madhhab(volume 2)., [Place of publication not identified]: Angelwing Media, 2012
24946958פיקה