פולמוס לביבה – אוזן המן

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
לביבות תפוחי אדומה (מימין) ואוזני המן ממולאות זרעי פרג (משמאל)

פולמוס לביבה – אוזן המן (באנגלית: Latke–Hamantash Debate) הוא פולמוס הומוריסטי בין אקדמאים שהתפלפלו על החשיבות היחסית והמשמעות של שני מאכלים מהמסורת היהודית – הלביבה, שנהוג לאכול בחג החנוכה, ואוזן המן, שנהוג לאכול בפורים. סימפוזיונים שכללו דיבייט בנושא החלו באוניברסיטת שיקגו בשנת 1946, ומאז הם מתקיימים כל שנה באוניברסיטה זו ובאוניברסיטאות אחרות בארצות הברית. בשנת 2006 פורסמה אסופה שכוללת תמלילי טיעונים מהמחלוקת, שמעולם לא הוכרעה.

היסטוריה

הדיבייט הראשון לגבי הערך היחסי של הלביבה ושל אוזן המן נערך באוניברסיטת שיקגו בשנת 1946, במרכז של ארגון הלל. הרב מוריס פקרסקי ארגן את האירוע, יחד עם האנתרופולוג סול טקס, שגם תרם לאירוע לביבות מעשי ידיו, וההיסטוריון לואיס גוטשאלק (אנ'). לפי הסוציולוג דניאל בל המקור לאירוע הוא קבוצת לימוד של דוקטורנטים יחד עם פקרסקי. הוא והפילוסוף הנרי פינץ' היו הראשונים להשתתף בעימות, שבו כל אחד מהם נדרש להציג את הטיעון עבור שני הצדדים. רות פרדמן קרני, שערכה את האסופה על הפולמוס, טענה שהמניע לקיום האירוע היה קשור ברצון של התלמידים והמרצים באוניברסיטה לתת מקום לקשרים בין יהודים באוניברסיטה וההכרה ב"אווירה הצוננת בשיקגו עבור חברי פקולטה וסטודנטים יהודים".[1] המארגנים קיוו שהאירוע יאפשר מקום מפגש לסטודנטים יהודים, למפגש בין סטודנטים לחברי סגל ולמפגש בין חברי הסגל עצמם. קרני כתבה שבתקופה בה החלה המסורת, "סטודנטים יהודים בבתי ספר להשכלה גבוהה נפגשו רק באופן נדיר עם חברי פקולטה שהיו יהודים באופן נראה לעין. חברי הפקולטה היו יכולים להיות 'אתנים' בבתיהם ובביתם, אבל בקמפוס, האינטראקציה עם סטודנטים הייתה תחומה לענייני השכלה בלבד".[2] בניגוד לכך, האירוע התקיים באווירה חמימה וביתית, ובסיומו נערכה קבלת פנים שבמסגרתה יכולים היו הסטודנטים וחברי הסגל לטעום מהמקורות הראשוניים לדיון, הלביבה ואוזן המן.

הפילוסוף טד כהן (אנ') הנחה את האירוע בשיקגו במשך כ-25 שנה עד מותו בשנת 2014. במהלך השנים, אירועים דומים התקיימו גם באוניברסיטאות אחרות, כגון MIT,[3] אוניברסיטת ג'ונס הופקינס[4] ולפחות 16 מוסדות אחרים להשכלה גבוהה.

חוקי הדיבייט

לפי קרני, על המציגים באירוע לקיים את הכללים הבאים, "בהלימה מעמד האינטלקטואלי של המוסד":[5]

  1. על כל המציגים להיות בעלי תואר דוקטור לפילוסופיה, או תואר מקביל בתחומם;
  2. על הטיעונים להיות מוצגים בהתאם לגישה התאורטית של המציגים ולז'רגון של הדיסציפלינה שלהם;
  3. כל סימפוזיון חייב לכלול לפחות מציג אחד שאינו יהודי.

במקרים מסוימים מציגים באירוע השתמשו בחופש האקדמי שלהם כדי לטעון לטובת מאכל יהודי מסורתי אחר, כמו קניש, בייגל או דג מלוח.[5]

טיעונים בולטים
פרק זה מכיל טיעונים שנאמרו בהומור ומסתמכים על טענות שאינן אמת.
פרק זה מכיל טיעונים שנאמרו בהומור ומסתמכים על טענות שאינן אמת.
טיגון לאטקעס. ב"אודה ללביבה" שיבח אדוארד סטניקייביץ, פרופסור לספרות סלאבית, את ריח השמן, אך דוברים אחרים התמקדו בסכנות הבריאות וסכנת הצרבת שבמאכל המטוגן.

טד כהן טען ב-1976 ש"פילוסופיה אמיתית" מובילה לבחירה בלביבה על פני אוזן המן. "אוזן ההמן," לפי כהן, "היא דבר טוב מאוד. הלביבה, עם זאת, היא דבר מושלם". הטיעון של כהן התייחס לפילוסופיה של האסתטיקה של שלמה מיימון, שלטענת כהן פורסמה תחת הפסבדונים "עמנואל קאנט". אוזן המן היא עניין של "טעם טהור". הלביבה, לעומת זאת, אינה נלמדת באופן אמפירי – "היא מולדת אצל כל פרסר רציונלי". טענה זו וטיעונים נוספים מהמטאפיזיקה של ההוויה מובילה את כהן למסקנה ש"עולם בלי אוזני המן יהיה עולם אומלל... אבל עולם בלי לביבות הוא בלתי ניתן למחשבה".[6]

אוזן המן - שימרה את ערכיה של המסורת היודו-בודהיסטית במשך מאות שנים.

ההיסטוריון ברנרד וייזנברגר (אנ') טען בשנת 1961, גם כן בזכות הלביבה. וייזנברגר ציטט מ"הספרות הנחבאת בשבחה של הלביבה, כפי שנכתבה על ידי הפטריוטים והליברלים האמריקאים". הוא חתם את טיעונו בתקווה ש"כוחות הצנזורה יתירו לדקלם בעל פה את הבית הנשכח – או, הקבור בעודו בחיים – שחותם באמת את הדגל זרוע הכוכבים: ”מי יתן שיגיע המועד בקרוב / שהלביבות ישגשגו / וכל ביס יענגנו כי טוב”".[7]

הפילוסוף והמסאי אלן בלום טען ב-1981 שאוזן ההמן והלביבה, כמו היהדות עצמה, נוצרו מאחדות הניגודים. האחדות הזו התקיימה במן, שממנו נוצרו שני המאכלים, והופרדה כשם שהופרד היום מהלילה והגבר מהאישה. בלום טען שבילדותו באינדיאנפוליס הוגשו לו מטעמים של מנישביץ, ושפעולה זו הייתה חלק מקונספירציה של רבנים רפורמים, שניסו לשכנע את היהודים שניתן להחזיר את האחדות המקורית. ניסיון זה נעשה תחת ההשפעה של הגל, שיצר את הרושם המוטעה שניתן לאחד באופן דיאלקטי בין התזה (לביבה) והאנטיתזה (אוזן המן). בנוסף הוא האשים את האימפריאליזם של המתמטיקאים ואת הכלכלנים – מטריאליסטיים וולוגרים – שמנסים לשכנע שניתן לחיות רק על לביבות בלי להכיר בערבוב הייחודי ליהודים בין חומר לרוח. כל אלה עוקבים אחרי משיח השקר, זיגמונד פרויד, שללא ספק קיבל תשלום ממנישביץ. בלום קרא להמשך הדיון בלי השליטה של מנישביץ וטען שהלביבה היא סמל לשלמות הא-ל בעוד אוזן המן היא סמל למשולש: אלוקים, תורה והעם היהודי.[8] מילטון פרידמן הציג ב-1963 טיעון מנוגד, שנועד להראות שלכלכלנים יש כלים מתאימים לענות על השאלה. הוא ביקר את חוסר היכולת של אחרים לנתק את המדע הפוזטיביסטי מטיעונים נורמטיביים. לפתרון השאלה הוא הציע את הנוסחה , כאשר מייצג את הקבוע הפרידמני.[9] נשיא אוניברסיטת פרינסטון הרולד שפירו (אנ'), גם כן כלכלן, מצא ב-1997 עניין דווקא במסה תרבות ללא נחת של פרויד. בניגוד לבלום, שפירו לא ראה את פרויד כמשיח שקר, אלא כמי שגילה את ההקבלה בין אוזן המן המשולשת לבין השילוש האדיפלי.[10]

רבים מהמשתתפים בדיבייט התייחסו בטיעוניהם ליחס של סופרים ופילוסופים ידועים למאכלים שבמרכז הדיון. לורנס שרמן טען ב-1965 שגילויים חדשים מכתב יד של שייקספיר מראים על אהדתו הרבה לאוזני המן וכוללים רפרנסים למילוי פרג. הוא ציטט במהלך טיעונו מסונטה שבה סוגד שייקספיר ל"זרע הפרג הנצחי" וטוען בגנותה של הלביבה שמביאה את אוכליה לצרבת ולמוות כמרטירים של עודף שמן.[11] בדומה לשרמן, סטיוארט טייב (אנ') התייחס ב-1982 למקורות ספרותיים, אך טייב שאב את השראתו מספרה של ג'יין אוסטן "על אהבה ולביבה" (המשכון של "גאווה ודעה קדומה"), והסביר שאכילת אוזן המן היא פחות אסתטית מאכילת לביבה.[12] בעוד ששרמן וטייב דיברו על ההתייחסות המפורשת של אושיות ספרותיות למאכלים, ההיסטוריונית חנה הולבורן גריי (אנ'), שהשתתפה בדיון בשנת 1991, העדיפה, בהשראת ליאו שטראוס, להתייחס דווקא לחשיבותה של השתיקה. שטראוס כתב ש"השתיקה של אדם חכם היא תמיד משמעותית", והולבורן מסיקה מהשתיקה של ניקולו מקיאוולי לגבי לביבות ואוזני המן ש"מקיאוולי לא רק היה יהודי, כמו כל האנשים החכמים הוא היה בעד הלביבה".[13] מרתה נוסבאום לא סיפקה ב-1997 טיעון משלה, ובמקום זאת הקריאה קטע מהמחזה "הבשלניות של טרויה" של אוריפידס, שבו הקובה מקוננת על אובדן הלביבות ואוזני ההמן.[14]

הטיעון של אליהוא כ"ץ וג'ייקוב פלדמן משנת 1958 התמקד דווקא בניסיון של צ'ארלס דרווין. לטענתם, הרעיון של הישרדות הכשירים ביותר היה טבעי לדרווין, משום שהוא ערך את מסעו על גבי אוניית הבייגל של הוד מלכותו, שבה הסיפונים חלקלקים והחור באמצע מאיים. באמצעות תרשימים דקדקניים, הם מראים שמסקנותיו היו שונות אם היה יוצא למסעו על גבי סירת לביבה (כמו זו של האקלברי פין) או ספינת אוזן המן (שדומה לתיבת נח).[15] בדומה לכ"ץ ופלדמן, גם שלום שוורץ התייחס בשנת 1968 להשוואה בין העולם של הבייגל, שמייצג העדר קווים ישרים ונקודות החלטה ועל כן הוא לא מהווה בסיס יציב ולא מקנה תחושת כיוון, העולם האליטיסטי של אוזן ההמן והעולם העתידי של הלביבה, שמייצג דמוקרטיה השתתפותית.[16] כמו כ"ץ ופלדמן, גם ההיסטוריונית ברברה מריה סטפורד (אנ') התייחסה במאמרה "הפיתוי הבל-יתואר של אוזן ההמן" משנת 1994 לתגליות של דרווין. לפי סטפורד, בהשוואה לאוזן המן, הלביבה היא "שטוחה, מינימליסטית, חיוורת וחסרת כריזמה".[17]

ניקולו מקיאוולי, שתיקתו מעידה על יהדותו וכמו כל אדם חכם הוא היה בעד הלביבה.

חלק מהדוברים בדיבייט בחרו להתייחס לנושאים אקטואליים שעומדים בראש סדר היום הציבורי. כך למשל, הרברט קלמן (אנ'), פרופסור לאתיקה, התייחס ב-1968 ל"משבר המוסרי של התקופה, שבמסגרתו ההישרדות של הערכים היהודו-בודהיסטיים עצמם נמצאת בסכנה". הוא סיכם את טיעונו בהבעת תודה לאוזן ההמן, שסיפקה לאנושות את צרכיה המוסריים במשך מאות שנים.[18]

מספר דוברות דנו בשאלה מנקודת מבט פמיניסטית. ג'ודית שפירו (אנ') התמקדה בשנת 1990 בביקורת פמיניסטית-פסיכואנליטית. בביקורתה, היא דחתה כל קשר בין הצורה של אוזן המן לאנטומיה הנשית וטענה שאם אנו רוצים לצאת מנקודת המוצא של הגישה היהודית המסורתית, ההזדהות עם המדוכא, עלינו לבחור בלביבה. היא הסבירה שהתמה המרכזית בעבודתה הבאה היא "הטרנספורמציה של הלביבה ממטאפורה של האחר הכללי למטונימיה של צדק חברתי".[19] ב-1994 רובין לידנר טענה מנגד, שללביבות היה בבירור חלק מרכזי בשימור היסודות הפטריארכלים ביהדות, ושהיפוך היוצרות בטיעון של שפירו אפשרי רק בגלל "המשיגנעס הפוסט-סטרוקטורלים". לדעת לידנר, יש להתייחס לנטל המעשי שבטיגון לביבות, אשר נופל ברוב המקרים על נשים, ומדיר אותן הלכה למעשה מהקהילה בזמן החג.[20] ונדי דוניגר (אנ') הציגה בשנת 1999 ניתוח מיתולוגי-פמיניסטי. לפי דוניגר, ניתוח הסימבוליזם המיני של הלביבה חושף את ההיסטוריה של הרס הציוויליזציה המטריארכלית הקדומה, שהתמקדה בקדושת אוזן המן, על ידי גברים שוביניסטים אינדו-אירופאים, שהחליפו את המאכל הקדוש בלביבה.[21]

שייקספיר - כתב יד מוקדם מדגים את חיבתו לאוזני המן.

דוברים אחרים התייחסו לשאלה מהפרספקטיבה של מדעי הטבע. הקוסמולוג אדוארד קולב (אנ') דיבר בשנת 1992 על ההיסטוריה של שאלת היחס בין הלביבה לבין אוזן המן בהיסטוריה של המדע מאז המהפכה המדעית. הוא דן על החוק הראשון של המכניקה של גלילאו גליליי - "פאונד של לביבות שוקל אותו הדבר כמו פאונד של אוזן המן" - ועל האופן בו התאוריה של אלברט איינשטיין שינתה את ההבנה שלנו לגבי השאלה. הוא הציע שכדי לפתור את השאלה אחת ולתמיד, ייעשה שימוש במאיץ החלקיקים בפרמילאב על מנת לגרום, באמצעות אנרגיית אשמה, להתנגשות של שני המאכלים במהירות מסחררת.[22] הרעיון להשתמש במאיץ חלקיקים בכדי להפגיש לביבה ואוזן המן התקבל, ובשנת 2011 הפיזיקאי אלן אדמס (אנ') הביא עדויות לטובת הלביבה ממאיץ LHC‏ (ראשי תבות של Latke Hamantash Collider).[23] לאון לדרמן התייחס גם כן לפיזיקה גרעינית, אך לטענתו הדיון של הלביבה ואוזן המן הוא חסר היגיון, משום שהוא מתעלם מכך ששני המאכלים הם משלימים: "הקומפלמנטריות היסודית של אוזן ההמן עם קודקודיה ושל לביבה עשויה היטב עם ההיעדר של הקודקודים היא זהה בדיוק לקומפלמנטריות של חלקיקים וגלים, אנרגיה וחומר, סיימון ושוסטר".[24]

דיקן בית הספר למשפטים של אוניברסיטת שיקגו, ג'פרי סטון (אנ'), ניתח ב-1993 את ההקשרים המשפטיים של השאלה והצביע למשל על האופן שבו גישת הנפרד אבל שווה בדרום, שבמסגרתה הוגשו רק אוזני המן ולא לביבות, הובילה לפסק דין ניו יורק טיימס נגד סאליבן.[25]

בדיבייט שנערך באוניברסיטת הרווארד בשנת 2007 הציגו אלן דרשוביץ וסטיבן פינקר עמדות מנוגדות. דרשוביץ טען שהלביבות מחמירות את התלות של ארצות הברית בנפט. בנוסף, הוא טען שלביבות, בניגוד לאוזני המן, הן ממכרות. הוא הציע תוכנית גמילה שמבוססת על אכילת סופגניות. מנגד, פינקר נשא הרצאה מלווה בשקפים, שבה הוא הסביר מדוע לביבות תואמות לדקדוק אוניברסלי ולטבע האדם, על בסיס הטענה שהמעבר מ"לביבה" ביחיד ל"לביבות" ברבים הוא טבעי יותר מהמעבר מ"אוזן המן" ל"אוזני המן".[26]

בעוד שכללי הדיון והנימוס האקדמיים נשמרו על פי רוב במהלך הסימפוזיונים, באירוע שהתקיים במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס בשנת 2008 בחר חוקר מדע המדינה סטיבן ואן אוורה (אנ') להשתמש בכלים של פסיכולוגיית המונים. הוא השווה אוזן המן לאוסאמה בן לאדן, בוגדנות ותבוסתנות, ובסופו של דבר גרם לקהל הצופים לקרוא קריאות קצובות בזכות הלביבה וארצות הברית ("USA! USA! latke! latke! USA!").[27][28]

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

  • הקלטות וידאו של האירוע באוניברסיטת שיקגו (2008, 2013, 2014, 2015, 2016, 2017, 2018, 2019) וב-MIT‏ (2005) באתר יוטיוב

    • הערות שוליים

    1. ^ Ruth Fredman Carnea, "Intoduction", in The Great Latke-Hamantash Debate, edited by Ruth Fredman Carnea, (The University of Chicago Press: 2006), p. XIX
    2. ^ Ruth Fredman Carnea, "Intoduction", in The Great Latke-Hamantash Debate, edited by Ruth Fredman Carnea, (The University of Chicago Press: 2006), p. XX
    3. ^ Latke vs. Hamentaschen: The Geat Debate 2011, Hillel MIT
    4. ^ Latke Hamantash Academic Debate at Johns Hopkins University, December 2010
    5. ^ 5.0 5.1 Ruth Fredman Carnea, "Intoduction", in The Great Latke-Hamantash Debate, edited by Ruth Fredman Carnea, (The University of Chicago Press: 2006), p. XXII
    6. ^ Ted Cohen, "Consolations of the Latke"
    7. ^ Bernard A. Weisenberger, "Freedom, Latkes, and American Letters: An Original Contribution to Knowledge", in The Great Latke-Hamantash Debate, edited by Ruth Fredman Carnea, (The University of Chicago Press: 2006), p. 11
    8. ^ Allan Bloom, "Restoring the Jeiwsh Canon", in The Great Latke-Hamantash Debate, edited by Ruth Fredman Carnea, (The University of Chicago Press: 2006), pp. 12-15
    9. ^ Milton Friedman, "The Latke and the Hamatash at the Fifty-Yard Line", in The Great Latke-Hamantash Debate, edited by Ruth Fredman Carnea, (The University of Chicago Press: 2006), pp. 71-72
    10. ^ Harold T. Shapiro, "The Hamantash and the Foundation of Civilization; or, The Edible Triangle, The Oedipal Triangle, and the Interpretation of History", in The Great Latke-Hamantash Debate, edited by Ruth Fredman Carnea, (The University of Chicago Press: 2006), pp. 185-188
    11. ^ Lawrence Sherman, "The Hamantash in Shakespeare", in The Great Latke-Hamantash Debate, edited by Ruth Fredman Carnea, (The University of Chicago Press: 2006), pp. 21-24
    12. ^ Stuart Tave, "Jane Austen's Love and Latkes", in The Great Latke-Hamantash Debate, edited by Ruth Fredman Carnea, (The University of Chicago Press: 2006), pp. 25-28
    13. ^ Hannah Holborn Gray, "The Latke's Role in the Reinaissance", in The Great Latke-Hamantash Debate, edited by Ruth Fredman Carnea, (The University of Chicago Press: 2006), p. 33
    14. ^ Martha Nussbau,, "Euripides' The Cooks of Troy, Hecuba's Lament", in The Great Latke-Hamantash Debate, edited by Ruth Fredman Carnea, (The University of Chicago Press: 2006), pp. 173-176
    15. ^ Elihu Katz and Jacob L. Feldman, "The Voyage on the Bagel", in The Great Latke-Hamantash Debate, edited by Ruth Fredman Carnea, (The University of Chicago Press: 2006), pp. 67-70
    16. ^ Shalom Schwartz, "Hamantash, Bagel, or Latke", in The Great Latke-Hamantash Debate, edited by Ruth Fredman Carnea, (The University of Chicago Press: 2006), pp. 73-75
    17. ^ Barbara Maria Stafford, "The Ineffable Alure of Hamantashen", in The Great Latke-Hamantash Debate, edited by Ruth Fredman Carnea, (The University of Chicago Press: 2006), pp. 88-90
    18. ^ Hannah Holborn Gray, "The Latke vs. the Hamantash in an Age of (M)oral Crisis", in The Great Latke-Hamantash Debate, edited by Ruth Fredman Carnea, (The University of Chicago Press: 2006), pp. 47-54
    19. ^ Judith Shapiro, "Latke vs. Hamantash: A Feminist Critique", in The Great Latke-Hamantash Debate, edited by Ruth Fredman Carnea, (The University of Chicago Press: 2006), pp. 116-120
    20. ^ Robin Leidner, "A Reply to Judith Shapiro", in The Great Latke-Hamantash Debate, edited by Ruth Fredman Carnea, (The University of Chicago Press: 2006), pp. 116-120
    21. ^ Wendy Doniger, "The Archetypal Hamantash: A Feminist Mythology", in The Great Latke-Hamantash Debate, edited by Ruth Fredman Carnea, (The University of Chicago Press: 2006), p. 189
    22. ^ Edward Kolb, "The Scientific Method and the Latke-Hamantash Issue", in The Great Latke-Hamantash Debate, edited by Ruth Fredman Carnea, (The University of Chicago Press: 2006), pp. 144-149
    23. ^ Elijah T. '11, "The Great Debate", MIT Admissions website, March 8 2011
    24. ^ Leon Lederman, "Paired Matter, Edible and Inedible", in The Great Latke-Hamantash Debate, edited by Ruth Fredman Carnea, (The University of Chicago Press: 2006), p. 151
    25. ^ Geoffrey R. Stone, "The Rights and Wrongs of Latkes", in The Great Latke-Hamantash Debate, edited by Ruth Fredman Carnea, (The University of Chicago Press: 2006), p. 162
    26. ^ Lulu Zhou, "Latkes vs. Hamantashen: The Promised Food", The Harvard Crimson, March 2 2007
    27. ^ Yair Rosenberg, "Judaism’s Epic Food Fight", Tablet, February 20 2013
    28. ^ סטודנטים ב-MIT מריעים ללאטקע ולארצות הברית במהלך הרצאתו של סטיבן ואן אוורה בשנת 2013, באתר יוטיוב
    הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
    רשימת התורמים
    רישיון cc-by-sa 3.0

    39117590פולמוס לביבה – אוזן המן

    אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=פולמוס_לביבה_–_אוזן_המן&oldid=2704483"