ערך מומלץ

פסק דין ניו יורק טיימס נגד סאליבן

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
חברת ניו יורק טיימס נגד אל. בי. סאליבן
The New York Times Company v. L. B. Sullivan
מידע החלטה
ערכאה בית המשפט העליון של ארצות הברית
תאריך טענות 6–7 בינואר 1964
תאריך החלטה 9 במרץ 1964
מראה מקום 376 US 254 (1964)
הליכים קודמים בית משפט במונטגומרי שבאלבמה פסק פיצויים לסאליבן; בקשה למשפט חדש נדחתה; בית המשפט העליון של אלבמה אישר את פסק הדין; ניתן צו עיון מחדש לבית המשפט העליון 371 U.S. 946 (1963)
החלטה
מדינה לא יכולה, על פי התיקונים הראשון וה-14 לחוקה, להעניק פיצויים לנושא משרה ציבורית, בעבור השמצה שאינה נכונה אשר קשורה במילוי תפקידו, אלא אם הוא מוכיח "כוונת זדון ממשית" - שהפרסום נעשה בידיעה שהוא אינו נכון עובדתית או עם חוסר שימת לב רשלני לשאלה אם הוא נכון או לא.[1]
חברי המותב
נשיא בית המשפט ארל וורן
חברי המותב ארל וורן, הוגו בלאק, ויליאם דאגלס, טום קלארק, ג'ון מרשל הרלן השני, ויליאם ברנן, פוטר סטיוארט, ביירון וייט, ארתור גולדברג
דעות בפסק הדין
דעת רוב ברנן, הצטרפו: וורן, קלארק, הארלן, סטיוארט, וויט
דעות נוספות מסכימים עם המסקנה:
הוגו בלאק, הצטרף: ויליאם דאגלס
ארתור גולדברג, הצטרף: ויליאם דאגלס
חוקים אליהם התייחס בית המשפט
התיקון הראשון לחוקת ארצות הברית
התיקון ה-14 לחוקת ארצות הברית[2]
היסטוריה מאוחרת
הרחבת תחולת הדין גם על מושמצים שנחשבים ל"דמות ציבורית", בנוסף לאלה שנחשבים לנושאי משרה ציבורית

פסק דין חברת ניו יורק טיימס נגד סאליבן (באנגלית: New York Times Co. v. Sullivan) הוא פסק דין תקדימי, שניתן על ידי בית המשפט העליון של ארצות הברית בשנת 1964, ואשר בו נקבע כי אם התובע בתביעת לשון הרע הוא אדם שמחזיק במשרה רשמית (public official), עליו להוכיח כוונת זדון ממשית, בנוסף להוכחת היסודות הרגילים של עבירת לשון הרע. חשיבותו של פסק הדין נובעת מההגנה שהוא מספק לחופש הביטוי ולחופש העיתונות בארצות הברית, שיסודם בתיקון הראשון לחוקת ארצות הברית, במיוחד כנגד תביעות השתקה. הכללים שנקבעו בפסק דין זה הוחלו לאחר מכן גם על תובעים במשפטי לשון הרע שנחשבים לדמויות ציבוריות אך אינם מחזיקים במשרה ציבורית.

ההליך המשפטי החל לאחר שסאליבן, אחד הממונים על משטרת מונטגומרי באלבמה, תבע את עיתון הניו יורק טיימס על הוצאת דיבה. העיתון פרסם מודעה פרטית, שהשתרעה על פני עמוד שלם, ואשר בה הובעה ביקורת על פגיעה בזכויות אזרח מצד בכירים במשטרת אלבמה ועל פעילות המשטרה נגד מרטין לותר קינג. במודעה היו מספר אי-דיוקים עובדתיים, ואף שסאליבן לא הוזכר במודעה בשמו, בית משפט במדינה קבע שאי-דיוקים אלה עולים לכדי עבירה של הוצאת דיבה, ושסאליבן זכאי לפיצויים בגובה 500,000 דולר. הניו יורק טיימס ערער על ההחלטה לבית המשפט העליון של אלבמה, שאישר את ההחלטה. בעקבות זאת, עתר העיתון לבית המשפט העליון של ארצות הברית, שהכריע לטובתו. השופט ויליאם ברנן כתב את הכרעת הרוב. כל השופטים הסכימו עם המסקנה של ברנן, אך שלושה שופטים נימקו בנפרד, שלדעתם התיקון הראשון מספק הגנה אבסולוטית על ביקורת כלפי מדיניות ממשלתית ועובדי ממשל, ושהגנה זו תקפה גם כאשר הביקורת היא שקרית במזיד.

רקע

"שמעו לקולותיהם הגוברים", המודעה שפורסמה בניו יורק טיימס והיוותה את הבסיס לתביעת הדיבה של סאליבן.

בינואר 1960 זומן מרטין לותר קינג לפגישה עם נציג של רשות המס של אלבמה. הנציג, שפעל בהוראה של מושל אלבמה ג'ון פטרסון (אנ'), טען שקינג לא דיווח על חלק מהכנסותיו בשנים 1956 ו-1958. קינג שילם 1,600 דולר וחשב שבזאת הסתיימה הפרשה. עם זאת, המדינה הגישה שני אישומים נגד קינג בגין מתן עדות שקר, עבירה שעונשה באותה עת באלבמה היה בין שנה לחמש שנות מאסר לכל אישום. חבר מושבעים גדול אישר את הגשת האישומים ב-12 בפברואר 1960.[3] באישומים נכתב שקינג לא דיווח על הכנסה של כ-45,000 דולר (כ-354,000 דולר במונחים של שנת 2014).[4] זו הייתה ככל הנראה הפעם הראשונה שבה הוגשו באלבמה אישומים בגין עדות שקר בהקשר של דיווח על הכנסות לרשויות המס של המדינה.[5] קינג טען שהאישומים נובעים מרצונם של ראשי המדינה להתנכל לו פוליטית,[4] ואכן הגשת האישומים תאמה את דפוס הפעולה של פטרסון נגד ראשי התנועה לזכויות האזרח, שכלל הגשת תביעות משפטיות נגדם.[6]

תמונת מעצר של מרטין לותר קינג, ברמינגהאם 1963. במודעה, שהתפרסמה בניו יורק טיימס מחו הכותבים על מספר המעצרים הרב שחווה קינג ועל הטרדות מצד המשטרה, אך לא נקבו במספר המדויק של המעצרים וכללו מספר אי-דיוקים לגבי האופן בו הטרידה המשטרה את קינג ומפגינים אחרים.

ב-29 במרץ פרסמו הארגונים "הוועדה להגנת מרטין לותר קינג ג'וניור" ו"המאבק לחירות בדרום" מודעה בתשלום על פני עמוד שלם בניו יורק טיימס, שמטרתה לגייס תרומות להגנה משפטית על קינג במשפט ולארגן מחאות בדרום. המודעה כללה שמות 60 אישים מפורסמים שתמכו בתנועה לזכויות האזרח, ומתחת להם שמות של 20 מנהיגים שחורים, בהם 18 מנהיגים של כנסיות בדרום.[7][8] במודעה תוארו פגיעות חמורות בזכויות של שחורים בדרום ארצות הברית. בין השאר נכתב בה שמשטרת מונטגומרי הגיבה להפגנה של סטודנטים עם רובים וגז מדמיע, וכן שקינג נעצר שבע פעמים בעבר.

המודעה לא נקבה בשמם של האחראים לפגיעה בזכויות של שחורים. עם זאת, אחד הממונים על משטרת מונטגומרי, אל. בי. סאליבן, טען שבשל תפקידו, ייחוס פעולות שונות למשטרה באופן כללי כמוהו כייחוס פעולות אלה לו עצמו. הוא טען שחלק מהטענות שגויות עובדתית. בין השאר, קינג נעצר ארבע פעמים, לא שבע, ותיאור פעולות המשטרה בתגובה להפגנות סטודנטים לא היה מדויק.[9] עוד טען שאף שהפעולות מיוחסות לו, חלקן נעשו לפני שנכנס לתפקיד. החוק באלבמה אסר על נושאי משרות ציבוריות לתבוע פיצויים על לשון הרע, אלא אם הם פונים לפני כן לאלו שלכאורה פגעו בשמם הטוב בבקשה שיחזרו באופן פומבי מדבריהם. סאליבן פנה לניו יורק טיימס ולארבעה מהחתומים בבקשה שיחזרו בהם. הניו יורק טיימס שלח לסאליבן מכתב תגובה שבו נאמר שלא ברור למה הוא חושב שהאמור במודעה נוגע אליו. במכתב הוא הוזמן להסביר שנית מדוע הוא נפגע מהמודעה. מספר ימים אחרי כן פרסם הניו יורק טיימס התנצלות בתגובה לאיום של מושל אלבמה בתביעת לשון הרע. סאליבן לא ענה למכתב שנשלח אליו והגיש תביעת לשון הרע נגד העיתון.[10]

בנוסף לניו יורק טיימס, תבע סאליבן ארבעה מנהיגים נוספים שהיו חתומים על המודעה. כל הארבעה היו מנהיגים של קהילות שחורות באלבמה ודמויות בולטות בתנועה לזכויות האזרח: ראלף אברנטי (אנ'), כומר בפטיסטי שהיה חבר קרוב של קינג והקים יחד איתו את התאחדות ההנהגה הדרומית-נוצרית; פרד שאטלוורת' (אנ'), ממנהיגי המאבק נגד הפרדה גזעית בברמינגהאם; ג'וזף לורי, כומר מתודיסטי ואחד המייסדים של ההתאחדות הדרומית-נוצרית; ואס. אס. סי (S.S. Seay) פעיל נוסף במאבק בדרום.[11] הארבעה היו חתומים על המודעה, אך הם העידו שהיא פורסמה ללא ידיעתם, והתביעה לא הציגה עדויות שסתרו זאת.[12]

לפי פול הורביץ, יש להבין את תביעת הדיבה שהגיש סאליבן בהקשר של שימוש נרחב בתביעות דומות נגד תנועות חברתיות באותה תקופה, ובאופן ספציפי נגד התנועה לזכויות האזרח. "התביעה", הוא כותב, "ותביעות רבות אחרות שהוגשו ברחבי הדרום, כוונה בבירור נגד התנועה לזכויות האזרח, וכן נגד העיתונות".[13] לאונרד רובינוביץ' כתב שתביעת הדיבה הייתה כלי בידי ג'ון פטרסון, מושל אלבמה, כדי לפגוע בתנועה לזכויות האזרח ובקינג עצמו. הוא מציין שפטרסון הגיש תביעת דיבה נוספת בעצמו, ושבתביעתו נכלל קינג כנאשם, אף על פי שלקינג לא הייתה יד בפרסום המודעה.[14] לפי איאן רוזנברג, אל. בי. סאליבן היה חבר בקו קלוקס קלאן, ובמהלך הקמפיין שלו לתפקיד הממונה על המשטרה הוא תקף את קודמו על שימוש ב"כפפות של ילדים" נגד מפגינים.[15]

הדיון בבתי המשפט של אלבמה

משפט הדיבה התנהל בפני שופט במדינת אלבמה, וולטר ברגוין ג'ונס, שהקפיד על הפרדה גזעית במקומות הישיבה בבית המשפט, ובפני 12 מושבעים לבנים.[16] השופט פתח את המשפט בהרצאה ששיבחה את "משפט האיש הלבן, משפט שנולד לפני מאות שנים באנגליה, והובא למדינה זו על ידי הגזע האנגלו-סקסי".[12] הוא הנחה את המושבעים כי עליהם להתייחס לאי-הדיוקים במודעה כ"לשון הרע כשלעצמה" (libel per se) ושמשמעות קביעה זו היא שעצם פרסומם מהווה הוצאת דיבה, גם אם לא הובאו בפניהם הוכחות לנזק ממשי שנגרם כתוצאה מהפרסום. לפי החוק באלבמה ניתן היה לפסוק "פיצויים כלליים" גם ללא הוכחת נזק ממשי. בנוסף, ניתן לפסוק פיצויים עונשיים רק אם הוכחה כוונת זדון ממשית. עם זאת, השופט סירב להורות למושבעים שעליהם למצוא כוונת זדון ממשית ושעל החלטתם להבחין בין פיצויים בגין נזק שנגרם ופיצויים עונשיים. כמו כן, הוא דחה את הטענה של ההגנה, שהכרעותיו פוגעות בזכויות המוקנות לנתבעים על ידי התיקון הראשון והתיקון ה-14 לחוקה.[17]

המושבעים מצאו שהנתבעים השמיצו את סאליבן ופסקו פיצויים בסך 500,000 דולר. בפני הטיימס עמדו תביעות נוספות מצד ראש עיריית מונטגומרי, ושני בכירים נוספים במשטרה, שדרשו כל אחד פיצויים של 500,000 דולר; ומצד המושל פטרסון, שדרש פיצויים בסך מיליון דולר. אילו היו מתקבלות התביעות, עשוי היה הטיימס לעמוד בפני הוצאות של 3 מיליון דולר (כ-25 מיליון דולר במונחי 2021).[15] תביעות דיבה בדרום נתפסו כסיכון ממשי לכלי תקשורת, והניו יורק טיימס נמנע מלשלוח כתבים לאלבמה במשך כשנה. בשלוש מדינות בדרום היו ב-1964 לפחות 17 תביעות דיבה שדרשו יחד פיצויים בסכום של יותר מ-228 מיליון דולר.[18][19] ארבעת הנתבעים האחרים חויבו גם כן לשלם. מיד לאחר המשפט הרשויות באלבמה תפסו את מכוניותיהם והאדמה שהייתה ברשותם, מבלי לחכות לתוצאות הערעור.[11]

הניו יורק טיימס וארבעת הנתבעים האחרים עתרו לבית המשפט העליון של אלבמה, שאישר את פסיקת הערכאה הנמוכה. לגבי הטענות החוקתיות של העותרים, כתבו שופטי בית המשפט הגבוה ש"התיקון הראשון לחוקת ארצות הברית לא מגן על פרסומים שמהווים לשון הרע" וש"התיקון ה-14 לחוקה מכוון נגד פעולות של המדינה, לא פעולות של אזרחים פרטיים". בנוסף, הם אישרו שפרסום המודעה הוא "לשון הרע כשלעצמה" ושניתן להסיק כוונת זדון מעצם פרסום המודעה ואי-משיכתה לאחר מכן.[20] בעקבות ההחלטה, עתרו הנתבעים לבית המשפט העליון של ארצות הברית.

הדיון בבית המשפט העליון

הרברט וקסלר (אנ') טען בפני השופטים בשם הניו יורק טיימס. העיתונים וושינגטון פוסט ושיקגו טריביון הגישו סיכומים כידידי בית המשפט, בהם הם הביעו תמיכה בעמדת הניו יורק טיימס. ויליאם פירס רוג'רס וסמואל פירס טענו בשם ארבעת העותרים הנוספים שנתבעו על ידי סאליבן. העתירה של הארבעה נכתבה על ידי הארי וכטל (אנ'), עורך דין מניו יורק שעבד עם מרטין לותר קינג והיה פעיל במאבק לזכויות האזרח. רולנד נחמן (Roland Nachman), שייצג את סאליבן בפני בית המשפט באלבמה טען גם בפני בית המשפט העליון.

ב-6 בינואר 1964 שמע בית המשפט העליון את טיעוני הצדדים בעתירה של הניו יורק טיימס. וקסלר התמקד בטיעונו בחשיבות התיק לשמירה על חופש העיתונות. הוא טען בפני השופטים שהעיתֹון עומד בפני תביעות דיבה נוספות, ושפסיקה לטובת סאליבן עשויה להביא לסתימת פיות ולכך שעיתונים כמו הטיימס לא יופצו במדינות מסוימות. וקסלר טען שהתיקון הראשון לחוקה מגן אבסולטית על ביקורת כלפי נושאי משרות ציבוריות, ושטענה זו נתמכת על ידי הטיעונים של ג'יימס מדיסון ותומאס ג'פרסון סביב חוקי הזרים וההסתה. מנגד, נחמן טען שאין בסיס חוקתי להתערבות בהחלטת המושבעים.[21]

ב-7 בינואר שמע בית המשפט את הטיעונים של ארבעת הנתבעים הנוספים. בניגוד לטיעונים של הניו יורק טיימס, הטיעונים של רוג'רס ופירס התמקדו ברקע הגזעני של התביעות נגד לקוחותיהם.[11][22] רוג'רס פתח את הטיעון באמירה ש"העותרים לא נענשים באמת בגלל מה שעשו או כשלו לעשות... אלא בגלל מי שהם. העובדה המרכזית בתיק זה היא שהם נענשים בצורה קיֹצונית משום שהם שחורים שחיים באלבמה, ושהיה להם את האומץ לדבר בפומבי במאבק להשיג את הזכויות שהחוקה מבטיחה לכל האזרחים ללא הבדל גזע או צבע עור".[23] פירס פתח את טיעונו באמירה ש"המטרה היחידה של ההליך המשפטי הזה היא לדכא ולהעניש ביטויים של תמיכה בשוויון גזעי ולנסות למנוע מאלה שמעורבים במאבק למען זכויות אזרח... מלהשתתף במאבק זה". בנוסף, פירס טען שהעותרים לא זכו למשפט הוגן. הוא טען שהשופט התייחס בזלזול לעותרים ולעורכי דינם וציטט התבטאות של השופט ג'ונס, לפיה "לתיקון ה-14 אין מעמד בבית המשפט הזה". שני עורכי הדין טענו שהעותרים כלל לא השתתפו בכתיבה או בפרסום של המודעה, ושבית המשפט באלבמה פגע בזכותם להליך הוגן ולהגנה שווה, שמוגנת על ידי התיקון ה-14. נחמן טען בשם המשיב, שהעובדה שהעותרים לא ענו למכתב שנשלח להם עם דרישה להתנצלות פומבית מהווה הודאה באחריות לפרסום.[23]

פסק הדין

השאלה שעמדה בפני בית המשפט העליון היא האם חוק לשון הרע של אלבמה פוגע באופן בלתי חוקתי בהגנות על חופש הביטוי וחופש העיתונות, הנתונות על ידי התיקונים הראשון וה-14 לחוקה.[24][25] בית המשפט העליון הפך את החלטת בית המשפט באלבמה בנימוקים שהחוק שהם החילו אינו חוקתי ואינו מספק את ההגנות על חופש הביטוי וחופש העיתונות, שנדרשות על ידי התיקון הראשון וחלות על מדינות האיחוד דרך התיקון ה-14.[2] בית המשפט העליון קבע גם שהראיות שהוצגו במשפט באלבמה אינן מספקות מבחינה חוקתית בכדי לתמוך בתוצאות המשפט.[26]

כל תשעת שופטי בית המשפט העליון הסכימו עם תוצאת החלטת הרוב, שכתב ויליאם ברנן, אך שלושה שופטים - הוגו בלאק, ארתור גולדברג וויליאם דאגלס - כתבו בנפרד כדי להגיד שהם היו הולכים רחוק יותר וקובעים כי קיימת הגנה אבסולוטית מפני תביעות לשון הרע מצד נושאי משרה ציבורית.

דעת הרוב (ברנן)

שופט בית המשפט העליון ויליאם ברנן, שכתב את ההחלטה.

ברנן פתח את הכרעתו בדחיית שני טיעונים שהציג סאליבן, לפיהם על בית המשפט לדחות את העתירה על פניה. הטיעון הראשון, שהתבסס על הכרעת בית המשפט העליון של אלבמה, הוא שהתביעה נגד הניו יורק טיימס היא תביעה אזרחית פרטית, ועל כן התיקון ה-14 לחוקה, שמספק הגנה מפני פעולות של מדינות האיחוד ולא מפני אלה של אזרחים פרטיים, אינו רלוונטי במקרה זה. ברנן דחה טענה זו בנימוק שגם אם התביעה היא אזרחית, בתי המשפט יישמו בעניינה את חוק המדינה. לפי ברנן, "המבחן אינו לגבי הצורה שבה כוח המדינה הופעל אלא, תהיה הצורה אשר תהיה, האם כוח המדינה הופעל למעשה".[27] הטענה השנייה של סאליבן היא שהיות שהמודעה פורסמה בתשלום ומהווה פרסומת מסחרית, ההגנה על חופש הביטוי במסגרת התיקון הראשון לחוקה אינה חלה בעניינה. ברנן דחה את הטענה בנימוק שהמודעה לא הייתה פרסומת מסחרית במובן הרלוונטי, שכן מטרתה הייתה להעביר מידע, להביע דעה, להתלונן על הפרת זכויות ולבקש מהציבור לתמוך בתנועה חברתית שלה חשיבות ציבורית רבה.[28]

בהמשך הכרעתו ביסס ברנן את הרלוונטיות של התיקון הראשון לחוקה להגנה על חופש הביטוי. לדבריו:

אנו שוקלים את המקרה על רקע המחויבות הלאומית העמוקה לעיקרון לפיו דיון בעניינים ציבוריים צריך להיות חופשי, רחב-היקף ופתוח, ושהוא יכול בהחלט לכלול התקפות חריפות, ארסיות ובלתי-נעימות על הממשלה ועל נושאי משרות רשמיות.

המקור באנגלית
Thus we consider this case against the background of a profound national commitment to the principle that debate on public issues should be uninhibited, robust, and wide-open, and that it may well include vehement, caustic, and sometimes unpleasantly sharp attacks on government and public officials.
— ניו יורק טיימס נגד סאליבן, עמ' 270

לפי ברנן, השאלה החשובה שעמדה בפני בית המשפט היא האם מתבטלת ההגנה על חופש הביטוי כאשר מדובר בהצהרות שאינן נכונות באופן עובדתי. ברנן ענה על שאלה זו בשלילה. הוא מצא סימוכין היסטוריים לדעתו בתגובה של חלק מהאבות המייסדים של ארצות הברית לחוקי הזרים וההסתה.[29] הצהרות מוטעות הן בלתי נמנעות בדיון חופשי, ואם ההגנה על חופש הביטוי לא תחול עליהן, לא יהיה לחופש הדיון "מרחב נשימה" מספק.[30] ברנן הזהיר מפני האפשרות שתביעות לשון הרע יהפכו כלי לצנזורה: "כלל המכריח את המבקרים של מדיניות ציבורית להבטיח את האמיתות של כל הצהרותיהם העובדתיות - ולעשות זאת תחת האיום של הכרעות דין במשפטי דיבה, בסכומים שלמעשה אינם מוגבלים - יוביל... לצנזורה עצמית". לדבריו, מצב זה לא יוביל רק להרתעה מפני התבטאויות שגויות, אלא גם להרתעה של התבטאויות נכונות: "תחת כלל כזה, מבקרים פוטנציאליים של פעילות ציבורית עשויים להירתע מלהביע את ביקורתם, גם אם הם מאמינים שביקורתם נכונה ועל אף שהיא נכונה באופן עובדתי, מפאת הספק שהם יוכלו להוכיח את נכונות הדברים בבית המשפט או החשש מפני ההוצאות הכרוכות בכך".[31][9]

ברנן הסיק מדברים אלו, שדרוש כלל חוקתי אשר יגן על הדיון הציבורי מפני השתקה באמצעות תביעות לשון הרע מצד נושאי משרות ציבוריות:

הערבויות החוקתיות מצריכות, אנו חושבים, כלל פדרלי שאוסר על נושא משרה ציבורית ליטול פיצויים בעבור נזק שנגרם לו מהשמצות שקריות הקשורות במילוי תפקידו, אלא אם הוא מוכיח שההשמצה נעשתה מתוך "כוונת זדון ממשית" - כלומר, שההתבטאות נעשתה עם הידע שהיא אינה נכונה, או מתוך חוסר תשומת לב רשלני לשאלה האם היא נכונה או לא.

המקור באנגלית
The constitutional guarantees require, we think, a federal rule that prohibits a public official from recovering damages for a defamatory falsehood relating to his official conduct unless he proves that the statement was made with "actual malice"-that is, with knowledge that it was false or with reckless disregard of whether it was false or not.
— ניו יורק טיימס נגד סאליבן, עמ' 279-280

ברנן ציין עוד בהכרעתו שהכלל שנקבע על ידי בית המשפט יוצר סימטריה בין ההגנה שעומדת לנושאי משרות ציבוריות לבין ההגנה שעומדת למבקריהם. הוא ציין שבממשל הפדרלי ובחוקי המדינות מקובל הכלל לפיו נושאי משרות ציבוריות חסינים מפני תביעות לשון הרע, אלא אם מוכח שהם פעלו מתוך כוונת זדון ממשית. הנימוק המקובל לכלל זה הוא שהוא הכרחי על מנת שנושאי המשרות הציבוריות יהיו יכולים לפעול בנחישות וללא מורא. אולם, חובתו של האזרח לבקר את אנשי הממשל ללא מורא לא נופלת מחובתם של אנשי הממשל למשול. הוא סיכם ש"תהיה זו העדפה בלתי מוצדקת של משרתי ציבור על פני הציבור שהם משרתים, אם למבקרים של פעילות ציבורית לא תוענק חסינות שווה לזו שמוענקת למשרתי הציבור עצמם".[32]

בהמשך פסק הדין בוחן ברנן את הראיות שהוצגו בפני בית המשפט באלבמה, על מנת להכריע האם במקרה זה יושמו הכללים החוקתיים המחייבים. פסק הדין קובע שבמקרה המדובר לא הוכחה כוונת זדון מצד החתומים על המודעה או מצד הניו יורק טיימס. חלק זה של הפסיקה פורש כמכיל שני קריטריונים נוספים לחוקתיות של תביעות דיבה מצד בעלי תפקידים בממשל. ראשית, על התובע להראות שההשמצות כוונו אליו אישית. הפסיקה קובעת שהראיות כשלו בביסוס הטענה שההתבטאויות במודעה התייחסו לסאליבן עצמו. ברנן כתב ש"אף על פי שההתבטאויות [במודעה] עשויות להתפרש כמופנות כלפי המשטרה, לא היה בהן בדל של התייחסות למשיב כאינדיבידואל".[33] שנית, ברנן כתב שהתביעה כשלה בביסוס כוונת זדון ממשית "בבהירות משכנעת" ("convincing clarity").[34] ביטוי זה פורש בפסיקה מאוחרת יותר[35] כקביעה שנטל ההוכחה בנוגע לכוונת זדון ממשית מוטל על נושא המשרה שמבקש לתבוע פיצויים בגין לשון הרע.[36]

דעות מיעוט

הוגו בלאק (מימין) וארתור גולדברג העדיפו הגנה אבסולוטית מפני תביעות לשון הרע מצד נושאי משרה ציבורית.

השופט הוגו בלאק כתב שהוא מסכים עם המסקנה של דעת הרוב, אך אינו מסכים עם הנימוקים. לדעתו, התיקונים הראשון וה-14 לחוקה לא מגבילים את כוחה של המדינה להעניק פיצויים לנושא משרה ציבורית למקרה שבו הוכחה כוונת זדון ממשית, אלא אוסרים על כך לחלוטין. בלאק כתב שהמושג "כוונת זדון" הוא חמקמק, מופשט וקשה להוכחה או להפרכה. שימוש במושג הזה לא עולה בקנה אחד עם ההגנה החוקתית האיתנה על חופש הביטוי. לפיכך, הוא היה פוסק שהפיצויים שנפסקו לסאליבן בטלים, משום שלעותרים עמדה "זכות חוקתית אבסולוטית ובלתי-תלויה" לפרסם את דעתם במודעה. בלאק כתב שהוא אינו מבסס את טיעונו על כך שהפיצויים היו בלתי-פרופורציונליים לעבירה, אך פסיקת הפיצויים בסך 500,000 דולר מראה שחוקי לשון הרע של מדינות מהווים איום על קיומה של "עיתונות אמריקאית חסונה מספיק בכדי לפרסם דעות שאינן פופולריות בנוגע לעניינים ציבוריים ואמיצה מספיק בכדי לבקר הפעולות של נושאי משרות ציבוריות". בניגוד לברנן, בלאק הזכיר גם את ההקשר הרחב יותר של תביעת הדיבה - "המאמצים של אנשים רבים, ובכללם נושאי משרות ציבוריות מסוימים, להמשיך במדיניות הפרדה גזעית המתנהלת בסמכות המדינה, וזאת על אף מספר פסיקות [של בית המשפט העליון] שלפיהן פרקטיקות אלה אסורות על פי התיקון ה-14 לחוקה".[37] השופט ויליאם דאגלס הצטרף לחוות דעתו של בלאק.

בדומה לבלאק, ארתור גולדברג הסכים עם המסקנות של דעת הרוב, אך נימק את הסכמתו בקיומה של זכות אבסולוטית ובלתי מותנית לבקר נושאי משרות ציבוריות. גולדברג כתב, בין השאר, שהדרישה להוכיח כוונת זדון אינה הגנה מספקת מפני צינון השיח הציבורי, משום שמבקרי השלטון עדיין לוקחים על עצמם את הסיכון שחבר המושבעים יכריע בצורה לא מדויקת לגבי כוונתם או יכשל ביישום הסטנדרט החוקתי, שנסמך על המושג החמקמק "כוונת זדון".[38] דאגלס הצטרף גם לעמדתו של גולדברג. לפי איאן רוזנברג, ייתכן שברנן נמנע מהרחבת ההגנה לכדי זכות אבסולוטית, משום שהוא היה מודאג מהשימוש הפוליטי בשקרים, כפי שהוא בא לידי ביטוי בתקופת המקארתיזם.[39]

התפתחויות משפטיות לאחר פסק הדין

המשפטן ארווין צ'מרינסקי (אנ') כתב שההחלטה היא "אחת מהחשובות ביותר בהיסטוריה לגבי התיקון הראשון לחוקה, בגלל האופן בו היא מחילה את החוקה כמגבלה על דיני נזיקין, ובגלל ההגנה האיתנה שהיא מספקת להתבטאויות פוליטית". לפי צ'מרינסקי, ההחלטה פורשה ככוללת ארבע דרישות:[40]

  1. ההחלטה חלה רק במקרים שבהם התובע הוא נושא המשרה הציבורית או אדם שרץ בבחירות למשרה ציבורית;
  2. על התובע להוכיח את טענותיו בעזרת ראיות ברורות ומשכנעות;
  3. התובע חייב להוכיח את אי-הנכונות שבאמירות שהופנו כלפיו;
  4. על התובע להוכיח כוונת זדון ממשית - שהנתבע ידע שהתבטאויותיו אינן נכונות או התנהג בחוסר שימת לב רשלנית לאמת.

הרחבת תחום המקרים שבהם חלה הפסיקה

הפסיקה המקורית נמנעה במפורש מלהגדיר מי נחשב לנושא משרה ציבורית (public official).[36] בפסק דין רוזנבלט נגד בייר, שנמסר בשנת 1966, קבע בית המשפט שהקטגוריה "נושא משרה ציבורית" כוללת "לכל הפחות, את אלו בהיררכיה של עובדי הממשל, שיש להם, או נראה לציבור שיש להם, אחריות משמעותית לשליטה בענייני ממשלה".[36][41] הגדרה זו עוררה חילוקי דעות בין שופטי בית המשפט העליון. השופט גולדברג כתב שהמושג "נושא משרה ציבורית" לא לקוח מהחוקה, אלא נוצר על ידי בית המשפט, ולכן אין סיבה לתת לו פרשנות צרה. דאגלס כתב שאם ההחלטה הייתה שלו, השאלה הרלוונטית לא הייתה האם מעורב בתביעה נושא משרה ציבורית, אלא האם היא קשורה בנושא בעל עניין לציבור (public issue).[42]

בפסקי הדין Curtis Publishing Co. v. Butts ו-Associated Press v. Walker, שניהם משנת 1967, לא הצליחו השופטים להגיע להסכמת רוב לגבי תחום המקרים שבהם חלה הפסיקה. ג'ון מרשל הרלן השני כתב את חוות הדעת הנתמכת ביותר (plurality opinion), בה הוסבר שיש להחיל את הכללים שנקבעו בניו יורק טיימס נגד סאליבן גם במקרים בהם התובע אינו נושא משרה ציבורית רשמית, אלא "דמות ציבורית" (public figure). לפי הרלן "להבחנה בין 'דמות ציבורית' לבין 'נושא משרה ציבורית', ולאימוץ סטנדרטים שונים להוכחה עבור כל אחד ממקרים אלה, אין בסיס בחוק, בהיגיון, או במדיניות הקשורה בתיקון הראשון לחוקה".[43]

בפסק דין Gertz v. Welch מ-1974 אישר בית המשפט, הפעם בהחלטת רוב, שהפסיקה חלה גם על תובעים שנחשבים לדמות ציבורית. השופט לואיס פאוול נימק שלדמויות ציבוריות, כמו לנושאי משרה ציבורית, יש בדרך כלל מספיק גישה לכלי תקשורת בכדי לסתור אמירות שקריות שהופנו כלפיהם, ושבדרך כלל אלו אנשים שבחרו בעצמם להיחשף בציבור ולהוות נושא לדיון ציבורי. בית המשפט החליט בהמשך שהפסיקה חלה רק על דמויות ציבוריות שבחרו באופן וולונטרי להפוך לכאלה. כך למשל, סביר שבן או בת זוג של אדם מפורסם לא ייחשב לדמות ציבורית, אך האדם המפורסם עצמו כן ייחשב לכזה. עם זאת, בית המשפט מעולם לא סיפק הגדרה כללית ל"דמות ציבורית".[44]

בית המשפט דן גם בשאלה האם מבחן "כוונת הזדון הממשית" חל גם במקרים שבהם התובע אינו דמות ציבורית, אך הנושא הוא בעל עניין לציבור. בפסק דין משנת 1970 (Rosenbloom v. Metromedia), שבו שוב לא הגיעו השופטים להסכמת רוב, נקבע שהדרישה להוכחת כוונת זדון ממשית חלה גם במקרים אלו. בפסק דין Gertz v. Welch בית המשפט חזר בו מעמדה זו. עם זאת, נקבע באותו פסק הדין שהוכחת כוונת זדון ממשית נדרשת לצורך נטילת פיצויים עונשיים גם אם המושמץ הוא אדם פרטי, זאת בניגוד לפיצוי בעבור נזק ממשי שנגרם לתובע, שלצורך נטילתו לא נדרש אדם פרטי להוכיח כוונת זדון ממשית, גם אם האמירות שבגינן נפסק הפיצוי היו בעלות עניין לציבור.[45]

חשיבות וביקורת

הפסיקה נחשבת לאחת החשובות ביותר במשפט האמריקאי בנוגע לחופש הביטוי. בסקר שערך מגזין טיים בקרב חוקרי משפט חוקתי בארצות הברית, שניים מתוך 34 חוקרים שענו אמרו שלדעתם זוהי הפסיקה הטובה ביותר של בית המשפט העליון מאז 1960.[46] הנרי מונגהן מאוניברסיטת קולומביה כתב בשנת 2000, שזוהי "הפסיקה החשובה ביותר במאה האחרונה לגבי התיקון הראשון לחוקה, ואני מאמין [שהיא החשובה ביותר] מבין כל הפסיקות במדינה בנושא".[47]

הדרישה להוכחת כוונת זדון ממשית נחשבת לחידוש המרכזי בפסק הדין, והיא הייתה לנושא מרכזי לדיון וביקורת. במאמר משנת 1986 שכותרתו "האם ניו יורק טיימס נגד סאליבן היה טעות?"[48] כתב ריצ'רד אפשטיין (אנ') שהדרישה להוכחת כוונת זדון ממשית התבררה בהמשך כמוטעה; שהדין הקודם, אשר התבסס על המשפט המקובל, הוא עדיף; ושהפסיקה לא נבעה מפרשנות של החוקה, אלא מניסיון של השופטים לפשר בין הזכות לשם טוב לבין חופש הביטוי, באופן שיתן מענה לבעיות של התנועה לזכויות האזרח בדרום העמוק. אפשטיין הביא עדויות לכך שבעשורים לאחר הפסיקה תביעות דיבה כנגד כלי תקשורת בארצות הברית לא גוועו אלא התרבו, כך שמטרת הפסיקה, הגנה על חופש העיתונות, לא התממשה במציאות. לפי אפשטיין, מבחינה עקרונית, הכלל שדורש הוכחת כוונת זדון ממשית "פוגע בחוש הצדק, משום שהוא מכריח בני אדם חפים מפשע לקבל את הנזקים שנגרמו להם על ידי אחרים".[49] מבחינה מעשית, הכלל לא הוכיח את עצמו כמועיל לציבור או לתאגידי תקשורת, וייתכן שהוא כרוך בעלויות גבוהות יותר עבורם. בנוסף, הדרישה להוכחת כוונת זדון ממשית מעבירה את מרכז הכובד משאלות לגבי אמת לשאלות לגבי המצב הנפשי הסובייקטיבי של הדובר. בדומה לאפשטיין, בנג'מין ברון טען בשנת 2007 שפסק הדין כשל בהשגת מטרתו ושהדרישה להוכחת כוונת זדון ממשית פוגעת בהגנה על שמם הטוב של אישי ציבור. עם זאת, ברון הציע "להציל את ניו יורק טיימס נגד סאליבן" על ידי יצירת מערכת שבה כלי תקשורת מוגנים מפני תביעות, אם הם יכולים להוכיח שהם עומדים בתנאים בסיסיים של הגינות עיתונאית (אנ').[50]

כותבים אחרים טענו שלמרות הביקורת נגד פסק הדין, פסק הדין הגשים את מטרתו לאפשר יותר "מרחב נשימה" לעיתונות. כך למשל, קאס סאנשטיין כתב שלפסק הדין יש "צד אפל", והוא הפגיעה בתרבות הדיון שנוצרת עקב ההגנה על דוברים נגד אישי ציבור, גם כשהדוברים אינם דוברים אמת, ואפילו במקרים שבהם הם נוהגים בפזיזות. עם זאת, לפי סאנשטיין, "בית המשפט השיג איזון נכון בניו יורק טיימס נגד סאליבן".[51] ג'ון לואיס וברוס אוטלי כתבו ש"למרות הביקורת, ההיסטוריה של הטיפול של בתי המשפט בתיקי לשון הרע מאז 1964 מראה שהסטנדרטים שהציב ניו יורק נגד סאליבן יצרו קונצנזוס נדיר ומתמשך בין שופטים לגבי הגנה על התיקון הראשון לחוקה". בנוסף, הם מציינים שפסק הדין עזר גם לקונגרס בחקיקה הנוגעת לתקשורת ולעניינים ביטחוניים. הם מסכמים שפסק הדין הצליח להגשים את מטרתו, הענקת מרחב נשימה לדיון ציבורי על עניינים ציבוריים.[52]

הערכה מצד כלי תקשורת

במאמרו ציין אפשטיין שהביקורת שהוא מביע כלפי פסק הדין חותרת נגד העמדה המקובלת בקרב אלו שעובדים בכלי תקשורת, לפיה לפסק הדין קיימת חשיבות עצומה בשמירה על חופש הביטוי וחופש העיתונות. עמדה זו באה לידי בשנת ה-50 לפסק הדין, שבמהלכה הביעו כלי תקשורת רבים את תמיכתם בפסיקה. האטלנטיק פרסם באותה שנה מאמר, בו הוכתרה הפסיקה כ"לידה מחדש של התיקון הראשון לחוקה". במאמר נכתב:[53]

כל אדם שכותב באינטרנט, או במקום אחר, לגבי נושאי משרות ציבוריות, כל חובבן או משורר שמבקר את עבודת הממשלה, כל עיתונאי בעל שם או בלוגר עוטה פיג'מה שמדבר אמת אל מול הכוח, חייב להרכין היום ראש בדקת דומיה של הודיה לפסיקה אחת של בית המשפט העליון שניתנה היום לפני 50 שנה. משמעותה היא בפשטות שאתם יכולים לעשות טעות תמימה כשאתם כותבים על דמות ציבורית, וסביר שלא תוגש נגדכם תביעה בשל כך.

המקור באנגלית
Every person who writes online or otherwise about public officials, every hack or poet who criticizes the work of government, every distinguished journalist or pajama-ed blogger who speaks truth to power, ought to bow his or her head today in a silent moment of gratitude for a single United States Supreme Court decision issued 50 years ago today. It means simply that you can make an honest mistake when writing about a public figure and won't likely get sued.
— האטלנטיק, 9 במרץ 2014

הניו יורק טיימס פרסם באותו יום מאמר מערכת, בו נכתב שהפסיקה "שינתה מיידית את חוקי לשון הרע בארצות הברית, והיא עדיין מייצגת את ההגנה הברורה והחזקה ביותר על חופש העיתונות במדינה". לפי המאמר,[54]

פסק הדין היה מהפכני, משום שבית המשפט דחה בו לראשונה כל ניסיון לחנוק ביקורת על נושאי משרות ציבוריות - אפילו אם הייתה ביקורת זו שגויה - כמנוגד ל"משמעות המרכזית של התיקון הראשון לחוקה". היום, ההבנה שלנו לגבי חופש העיתונות מגיעה ברובה מפסק דין 'סאליבן'. העקרונות והתובנות שבבסיסו נותרו עדיין ללא עוררין, אפילו בעידן בו האינטרנט הפך את כולם למפרסמים בינלאומיים - כאלה שמסוגלים לקרוא מייד לנושאי משרות ציבוריות לתת דין וחשבון על מעשיהם, ואפילו להרוס את שמם טוב בהקלקת עכבר.

המקור באנגלית
The ruling was revolutionary, because the court for the first time rejected virtually any attempt to squelch criticism of public officials — even if false — as antithetical to “the central meaning of the First Amendment.” Today, our understanding of freedom of the press comes in large part from the Sullivan case. Its core observations and principles remain unchallenged, even as the Internet has turned everyone into a worldwide publisher — capable of calling public officials instantly to account for their actions, and also of ruining reputations with the click of a mouse.
— הניו יורק טיימס, 8 במרץ 2014

ביקורת מצד שופטי בית המשפט העליון

השופט קלרנס תומאס קרא לבחון מחדש את פסק הדין

שופטת בית המשפט העליון אלנה קגן כתבה לפני מינויה ש"המהפכה שחולל 'סאליבן' בטיפול בתביעות דיבה המוגשות על ידי נושאי משרות ציבוריות נראית מוצדקת, נכונה, ואפילו מובנת מאליה". עם זאת, קגן תיארה גם מספר בעיות שנובעות לדעתה, לא מפסק הדין עצמו, אלא מהחלתו על מקרים שאינם דומים למקרה המקורי שהוצג בפני בית המשפט. לפי קגן, "התוצאות השליליות של מבחן כוונת הזדון הממשית לא מוכיחות שפסק הדין כשלעצמו היה מוטעה, אך הן מצריכות בחינה של השאלה האם בית המשפט, בהחלטותיו לאחר מכן, הרחיב יותר מידי את התחולה של העקרונות שהוצגו בתיק".[55]

שופט בית המשפט העליון קלארנס תומאס צירף להחלטת בית המשפט משנת 2019, שדחתה בקשה לצו עיון מחדש בעניין תביעת לשון הרע נגד ביל קוסבי, דעת יחיד בה הוא הביע ביקורת על פסק דין ניו יורק טיימס נגד סאליבן. תומאס כתב שפסק הדין מציב בפני תובעים סטנדרטים שכמעט בלתי אפשרי לעמוד בהם, ושהכללים שנקבעו בו נוצרו על ידי בית המשפט עצמו ולא על ידי החוקה או המחוקקים. לפי תומאס "כללי לשון הרע החוקתיים שאומצו על ידי בית המשפט בניו יורק טיימס נגד סאליבן וצאצאיו סטו בחדות מכללי לשון הרע של המשפט המקובל, ויש סיבות טובות לשאול האם התיקון הראשון והתיקון ה-14 החליפו את החלק הזה של המשפט המקובל". תומאס קרא לבית המשפט לבחון מחדש את פסק הדין כשתיקרה בפניו ההזדמנות לעשות זאת.[56][57]

ביוני 2021 דחה בית המשפט העליון בקשה לצו עיון מחדש בשאלה האם על בית המשפט לבטל את הדרישה להוכחת כוונת זדון ממשית בתביעות שמוגשות על ידי אישי ציבור. הבקשה הוגשה על ידי שקלזה ברישה, בנו של ראש ממשלת אלבניה סאלי ברישה, שתביעתו נגד העיתונאי הקנדי גאי לוסון (אנ') נדחתה. ברישה טען שלוסון, בספרו "Arms and the Dudes" אשר עובד אחרי כן לסרט כלבי מלחמה, טפל פרטים לגבי מעורבותו בפשעים הקשורים בסחר בנשק.[58] בית המשפט קבע שברישה הוא אישיות ציבורית ושהוא כשל בהוכחת כוונת זדון ממשית.[59] השופט קלארנס תומאס התנגד בדעת מיעוט לדחיית הבקשה לעיון מחדש והביע שוב את ביקורתו כלפי פסק הדין. שופט בית המשפט העליון ניל גורסץ' התנגד גם הוא וכתב בנפרד שיש לבחון מחדש את ניו יורק טיימס נגד סאליבן. לפי גורסץ', ייתכן שפסק הדין אינו מותאם לשדה התקשורתי החדש, שבו "אזרחים פרטיים הופכים ל'אישיות ציבורית' בין רגע" ו"הודות להתפתחות טכנולוגית..., כל אדם במדינה יכול לפרסם למעשה כל דבר". גורסץ' טען שייתכן שכלי התקשורת בעידן האינטרנט הפכו לכלי לפרסום דיסאינפורמציה וכזבים ושהדרישה להוכחת כוונת זדון ממשית הפכה למעשה לחסינות מפני תביעה.[60][61][62]

השפעה בין-לאומית

הכללים שנקבעו במסגרת ניו יורק טיימס נגד סאליבן השפיעו על דיני לשון הרע במדינות שונות בעולם.[63] פסק הדין חיזק את הנטייה של מחוקקים ובתי משפט בחלק ממדינות העולם להעניק הגנה חזקה יותר להתבטאויות של כלי תקשורת בענייני ציבור, מאשר זו שניתנת במקרים בהם נפגע לכאורה המוניטין של אדם פרטי.[64] בתי משפט שאימצו באופן חלקי או מלא את הדוקטרינה של ניו יורק טיימס נגד סאליבן, כוללים את אלו של הפיליפינים (1999), ארגנטינה, הונגריה (1994), הודו (1994), טאיוואן ודרום קוריאה.[65] בית הדין האינטר-אמריקאי לזכויות אדם ניסח כלל דומה לדרישה להוכחת כוונת זדון ממשית, אף שלא נעשה שימוש מפורש במושג זה.[66] באנגליה וויילס, חוק לשון הרע משנת 2013 (אנ') משאיר את נטל ההוכחה אצל המפרסם, אך גם אם נמצא שהמפרסם לא דיבר אמת, החוק מספק לו הגנה אם ההתבטאות הייתה בנושא בעל עניין לציבור.[67]

בישראל

עמוד ראשי
 ראו גם – חוק איסור לשון הרע, הגנת "אמת דיברתי" בלשון הרע

בישראל לא אומצו במלואם הכללים שהונהגו בפסק הדין של בית המשפט העליון של ארצות הברית.[68] השופט מאיר שמגר היה הקול המרכזי בבית המשפט העליון בעד אימוץ (חלקי) של הפסיקה האמריקאית. בפסק דין "הארץ נגד חברת החשמל" משנת 1977,[69] שמגר הזכיר במפורש את פסק דין "ניו יורק טיימס נגד סאליבן" וביקש לאמץ את הכלל לפיו יש להעדיף את חופש הביטוי כאשר מדובר בתביעת לשון הרע של אנשי ציבור, אך הוא נותר בדעת מיעוט ודעתו לא התקבלה. עם זאת, גם שמגר קיבל את העמדה שהחוק הישראלי מחייב שחובת ההוכחה לגבי תום הלב של המפרסם מוטלת על המפרסם עצמו, בניגוד למשפט האמריקאי שבו התובע צריך להוכיח את כוונת הזדון של המפרסם.[70] שמגר חזר על עמדתו בשנת 1993, שוב בדעת מיעוט, בפסק דין "רבקה מיכאלי נ' בלה אלמוג". לדבריו, "אנשי ציבור מן הנכון שיהיו ערוכים לספיגת ביקורת רבה יותר כלפיהם מאשר אדם מן השורה. זהו מחיר היחשפותם האישית לציבור והפרסום ברבים, בכתב או בעל פה של דבריהם".[71][70] לפי איל בנבנישתי[72] ואלעד פלד,[73] על אף שנדחתה עמדתו של שמגר, פסיקות של בית המשפט העליון בעשורים לאחר מכן מראות על שינוי ברוח הגישה האמריקאית. בין השאר, בית המשפט קבע שיש חשיבות לשאלה האם המתלונן על פגיעה בשמו הטוב הוא דמות ציבורית או פרטית.[74]

בפסק הדין הראשון של בית המשפט העליון בישראל בפרשת סרן ר' עסק השופט אליעזר ריבלין בהרחבה בפסיקה האמריקאית. ריבלין כתב:, "אף על פי שההלכה האמריקנית לא התקבלה כמות שהיא בישראל, רוחה מנשבת גם במחוזותינו, וחשיבותו של הביטוי העוסק בעניין ציבורי קיבלה ביטוי בחוק איסור לשון הרע ובפרשנותו. כך, הגנות אמת הפרסום והעניין הציבורי בו... וכך גם הבעת דעה בתום לב על דמויות ציבור... מבטאות את העדיפות שבחר המחוקק להעניק לביטויים בעניינים ציבוריים".[75] בדעתו, שנכתבה בעקבות דיון נוסף בהרכב מורחב, לגבי אותה הפרשה, כתב השופט ניל הנדל שהוא מזהה מחלוקת בין השופטים ריבלין ועוזי פוגלמן לגבי מקורות הגישה הישראלית, בין שהיא מושפעת מהפסיקה האמריקאית (ניו יורק טיימס נגד סאליבן) או האנגלית (ריינולדס נגד הטיימס).[76][77]

לקריאה נוספת

  • Aimee Edmondson, In Sullivan's Shadow: The Use and Abuse of Libel Law During the Long Civil Rights Struggle (University of Massachusetts Press: 2019)
  • Kermit L. Hall and Melvin I. Urofsky, New York Times V. Sullivan: Civil Rights, Libel Law, and the Free Press (University Press of Kansas: 2011)
  • Lee Levine and Stephen Wermiel, The Progeny: Justice William J. Brennan's Fight to Preserve the Legacy of New York Times V. Sullivan (American Bar Association: 2014)
  • Anthony Lewis, Make No Law: The Sullivan Case and the First Amendment (Knopf Doubleday: 2011)
  • Gene Roberts and Hank Klibanoff, The Race Beat: The Press, the Civil Rights Struggle, and the Awakening of a Nation (Knopf Doubleday: 2008)

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ "Held: A State cannot under the First and Fourteenth Amendments award damages to a public official for defamatory falsehood relating to his official conduct unless he proves "actual malice" - that the statement was made with knowledge of its falsity or with reckless disregard of whether it was true or false". New York Times v. Sullivan pp. 254, 265-292
  2. ^ 2.0 2.1 עיקר החשיבות של התיקון ה-14 בעתירה זו הוא שדרך תיקון זה לחוקה הוחלה על מדינות האיחוד ההגנה על חופש הביטוי שמקורה בתיקון הראשון. עד שאושרו התיקונים ה-13, ה-14 וה-15, בתקופה שלאחר מלחמת האזרחים, בית המשפט העליון התייחס לתיקונים שכלולים במגילת הזכויות כתקפים לגבי הממשל הפדרלי בלבד. בפסק דין גיטלו נגד ניו יורק (Gitlow v. New York) משנת 1925, בית המשפט קבע שהתיקון ה-14 מחיל את התיקון הראשון על המדינות. העותרים העלו גם טענות אחרות הנוגעות לפגיעה בזכותם להליך הוגן שמובטחת ישירות על ידי התיקון ה-14, אך בית המשפט לא פסק לגביהן. ראו עמ' 264 הערה 4 בפסק הדין.
  3. ^ Edgar Dyer, "A "Triumph of Justice" in Alabama: The 1960 Perjury Trial of Martin Luther King, Jr.", The Journal of African American History 88(3) (2003), pp. 247-248
  4. ^ 4.0 4.1 Kelly Phillips Erb, "Why Justice Matters: The Indictment and Trial Of Dr. Martin Luther King Jr. On Tax Charges", Forbes, January 20 2014
  5. ^ Fred Gray, Bus Ride to Justice: Changing the System by the System, the Life and Works of Fred Gray (NewSouth Books: 2012), p. 151
  6. ^ Leonard Rubinowitz, "קובץ PDFMartin Luther King Jr.’s Perjury Trial: A Potential Turning Point and a Footnote to History", Indiana Journal of Law and Social Equality 5(2) (2017), pp. 239-242
  7. ^ Susan Dente Ross, "“Their rising voices”: A study of civil rights, social movements, and advertising in the New York Times", Journalism & Mass Communication Quarterly 75(3) (1998), 524-525
  8. ^ New York Times Co. v. Sullivan, 376 U.S. 254 (1964), p. 254
  9. ^ 9.0 9.1 Erwin Chemerinsky, Constitutional Law: Principles and Policies, Fifth edition, (Wolters Kluwer: 2015), p. 1511
  10. ^ New York Times Co. v. Sullivan, 376 U.S. 254 (1964), p. 261
  11. ^ 11.0 11.1 11.2 Garrett Epps, "The Civil Rights Heroes the Court Ignored in New York Times v. Sullivan", The Atlantic, March 20 2014
  12. ^ 12.0 12.1 Gene Roberts and Hank Klibanoff, The Race Beat: The Press, the Civil Rights Struggle, and the Awakening of a Nation (Knopf Doubleday: 2008), p. 239
  13. ^ Paul Horwitz, "Institutional Actors in New York Times Co. v. Sullivan", Georgia Law Review 48 (2014), p. 822
  14. ^ Leonard Rubinowitz, "קובץ PDFMartin Luther King Jr.’s Perjury Trial: A Potential Turning Point and a Footnote to History", Indiana Journal of Law and Social Equality 5(2) (2017), pp. 253-254
  15. ^ 15.0 15.1 Ian Rosenberg, The fight for free speech: ten cases that define our First Amendment freedoms, (New York University Press: 2021), p. 59
  16. ^ Ian Rosenberg, The fight for free speech: ten cases that define our First Amendment freedoms, (New York University Press: 2021), p. 60
  17. ^ New York Times Co. v. Sullivan, 376 U.S. 254 (1964), pp. 262-262
  18. ^ Ian Rosenberg, The fight for free speech: ten cases that define our First Amendment freedoms, (New York University Press: 2021), p. 63
  19. ^ Gene Roberts and Hank Klibanoff, Race Beat: The Press, the Civil Rights Struggle, and the Awakening of a Nation (Random House: 2006), p. 357
  20. ^ New York Times Company V. Sullivan, 144 SO.2D 25 (Alabama Supreme Court)
  21. ^ Oral Argument - January 06, 1964, New York Times Company v. Sullivan, Oyez
  22. ^ Anthony Lewis, Make No Law: The Sullivan Case and the First Amendment (Knopf Doubleday: 2011), p. 109, 138
  23. ^ 23.0 23.1 Oral Argument - January 07, 1964, New York Times Company v. Sullivan, Oyez
  24. ^ New York Times Company v. Sullivan, Oyez
  25. ^ New York Times Co. v. Sullivan, 376 U.S. 254 (1964), p. 268
  26. ^ New York Times Co. v. Sullivan, 376 U.S. 254 (1964), pp. 264-265
  27. ^ New York Times Co. v. Sullivan, 376 U.S. 254 (1964), p. 265
  28. ^ New York Times Co. v. Sullivan, 376 U.S. 266 (1964), p. 265
  29. ^ Dale A. Herbeck, "New York Times v. Sullivan: Justice Brennan's Beautiful Lie", Free Speech Yearbook 28(1) (1990) אתר למנויים בלבד
  30. ^ New York Times Co. v. Sullivan, 376 U.S. 254 (1964), pp. 271-272
  31. ^ New York Times Co. v. Sullivan, 376 U.S. 254 (1964), p. 279
  32. ^ New York Times Co. v. Sullivan, 376 U.S. 254 (1964), pp. 282-283
  33. ^ New York Times Co. v. Sullivan, 376 U.S. 254 (1964), p. 289
  34. ^ New York Times Co. v. Sullivan, 376 U.S. 254 (1964), pp. 285-286
  35. ^ Gertz v. Robert Welch, Inc., 418 U.S. 323 (1974)
  36. ^ 36.0 36.1 36.2 Erwin Chemerinsky, Constitutional Law: Principles and Policies, Fifth edition, (Wolters Kluwer: 2015), p. 1513
  37. ^ New York Times Co. v. Sullivan, 376 U.S. 254 (1964), pp. 293-295
  38. ^ New York Times Co. v. Sullivan, 376 U.S. 254 (1964), p. 302n.4
  39. ^ Ian Rosenberg, The fight for free speech: ten cases that define our First Amendment freedoms, (New York University Press: 2021), p. 68
  40. ^ Erwin Chemerinsky, Constitutional Law: Principles and Policies, Fifth edition, (Wolters Kluwer: 2015), p. 1512
  41. ^ Rosenblatt v. Baer, 383 U.S. 75 (1966)
  42. ^ Rosenblatt v. Baer, Oyez
  43. ^ Erwin Chemerinsky, Constitutional Law: Principles and Policies, Fifth edition, (Wolters Kluwer: 2015), p. 1516
  44. ^ Erwin Chemerinsky, Constitutional Law: Principles and Policies, Fifth edition, (Wolters Kluwer: 2015), p. 1516-1519
  45. ^ Erwin Chemerinsky, Constitutional Law: Principles and Policies, Fifth edition, (Wolters Kluwer: 2015), p. 1519-1521
  46. ^ Andrea Sachs, "The Best Supreme Court Decisions Since 1960", Time Magazine, October 6 2015
  47. ^ Paul Horwitz, "Institutional Actors in New York Times Co. v. Sullivan", Georgia Law Review 48 (2014), p. 810n.4
  48. ^ Richard Epstein, "קובץ PDFWas New York Times v. Sullivan Wrong?", University of Chicago Law Review (1986)
  49. ^ Richard Epstein, "קובץ PDFWas New York Times v. Sullivan Wrong?", University of Chicago Law Review (1986), p. 801
  50. ^ Benjamin Barron, "A Proposal to Rescue New York Times v. Sullivan by Promoting a Responsible Press", American University Law Review (2007)
  51. ^ Cass R. Sunstein, "The dark side of New York Times v. Sullivan", March 27 2014, in Bloomberg View אתר למנויים בלבד , in The Korea Herald
  52. ^ John Bruce Lewis and Bruce L. Ottley, "New York Times v. Sullivan at 50: Despite Criticism, the Actual Malice Standard Malice Standard Still Provides "Breathing Space" for Communications in the Public Interest", Depaul University Law Review 64 (2014), p. 64-65
  53. ^ Andrew Cohen, "Today Is the 50th Anniversary of the (Re-)Birth of the First Amendment", The Atlantic, March 9 2014
  54. ^ The Editorial Board, "The Uninhibited Press, 50 Years Later", The New York Times, March 8 2014
  55. ^ Elena Kagan, "A Libel Story: Sullivan Then and Now", Law and Social Inquiry 18 (1993), pp. 204-205
  56. ^ McKee v. Cosby (2019)
  57. ^ Natasha Cooper, "Reevaluating New York Times V. Sullivan in the Wake of Modern Day Journalism", American Bar Association, February 27 2019
  58. ^ Pete Williams, "Supreme Court won't hear defamation claim over book that became 'War Dogs' movie", NBC News, July 2 2021
  59. ^ Petition For Writ Of Certiorari, Berisha v. Lawson et al.
  60. ^ Berisha v. Lawson, Dissents, in Legal Information Institute
  61. ^ Matthew L. Schafer, "In Defense: New York Times v. Sullivan", Louisiana Law Review 82 (2022), forthcoming
  62. ^ Two Supreme Court justices want to revisit a landmark free-press ruling, The Economist
  63. ^ Hawley Johnson, "New York Times Co. v. Sullivan", in Regardless of Frontiers: Global Freedom of Expression in a Troubled World, edited by Agnes Callamard and Lee Bollinger (Columbia University Press: 2021), pp. 329-340
  64. ^ Andras Kolaty, "Around the World With Sullivan", Iustum Aequum Salutare II (2006)
  65. ^ Kyu Ho Youm, "The “Actual Malice” of New York Times Co. v. Sullivan: A Free Speech Touchstone in a Global Century", Communication Law and Policy 19(2) (2014) אתר למנויים בלבד
  66. ^ Edward Carter, "קובץ PDFActual Malice in the Inter-American Court of Human Rights", Communication Law and Policy, 18(4) (2013), pp. 395-423 אתר למנויים בלבד
  67. ^ Maura E. Hilser, "England and Wales' Defamation Act 2013 and the Public Interest Defense", Arizona Journal of International and Comparative Law 37 (2020), pp. 257-258
  68. ^ Aharon Barak, "Freedom of Speech in Israel: The Impact of the American Constitution", Tel Aviv University Law Review 8, p, 243
  69. ^ Ha'aretz Daily Newspaper Ltd. v. Israel Electric Corporation, Versa
  70. ^ 70.0 70.1 משה נגבי, חופש העיתונות בישראל: ערכים בראי המשפט, מהדורה שנייה, מחקרי מכון ירושלים לחקר ישראל מס׳ 6, עמ' 101
  71. ^ רבקה מיכאלי נ' בלה אלמוג, באתר העין השביעית
  72. ^ איל בנבנישתי, " הסדרת חופש הביטוי בחברה מקוטבת", משפטים ל' תשנ"ט, עמ' 37 הערה 24
  73. ^ Elad Peled, "The Israeli law of defamation: comparative perspective and sociological analysis", Transnational Law & Contemporary Problems, 20(3) (2012), pp. 776-777
  74. ^ לדוגמה, בפסק דין "רשת שוקן בע"מ ואח' נ' אילון לוני הרציקוביץ'", נכתב כי "שיקול חשוב נוסף שיש לשקול במסגרת זו הוא זהות הנפגע מן הביטוי, וביתר דיוק היותו איש ציבור, דמות ציבורית או אדם פרטי. ניתן להוסיף ולקבוע כי המשקל שיש להעניק לזכות לשם טוב נחלש גם כאשר מדובר בדמות ציבורית אשר לה נגישות רבה לכלי התקשורת, ואשר נמצאת במרכזו של פולמוס ציבורי". ראו: רשת שוקן בע"מ ואח' נ' אילון לוני הרציקוביץ', באתר העין השביעית.
  75. ^ ע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין-אורבך וטלעד אולפני ירושלים בע"מ, ניתן ב־8 בפברואר 2012 - פסק הדין של בית המשפט העליון, עמ' 36 פסקה מספר 72
  76. ^ דנ"א 2121/12 פלוני נ' אילנה דיין וטלעד, ניתן ב־19 בספטמבר 2014, עמ' 117
  77. ^ תהילה שוורץ אלטשולר, "הדיון הנוסף בעניין אילנה דיין וסרן ר'", המכון הישראלי לדמוקרטיה, 21 בספטמבר 2014


ערך מומלץ
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

34936314פסק דין ניו יורק טיימס נגד סאליבן

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=פסק_דין_ניו_יורק_טיימס_נגד_סאליבן&oldid=2174228"