עליית נהר הארנו על גדותיו (1966)
ב-4 בנובמבר 1966 עלה נהר הארנו על גדותיו והציף את מרכז העיר פירנצה, בשיטפון נהרגו כ-101 איש, כ-5,000 משפחות נותרו חסרות-בית, נפגעו אלפי יצירות אמנות ונהרסו מיליוני ספרים עתיקים ויקרי ערך. היה זה השיטפון החמור ביותר בתולדות העיר מאז 1557. אלפי מתנדבים וסטודנטים לאמנות מרחבי העולם ("מלאכי הבוץ", angeli del fango באיטלקית) הגיעו לעיר במטרה לסייע לפנות את מאות-אלפי טונות הבוץ ולשקם את העיר ואת יצירות האמנות. בעקבות השיטפון פותחו שיטות חדשניות לשחזור יצירות אמנות. עם זאת, גם כיום יצירות אמנות רבות לא שוחזרו.
רקע
הארנו הוא נהר בטוסקנה, המנקז את הרי האפנינים ונשפך לים הליגורי ליד פיזה. הנהר חוצה את מרכז פירנצה, שם הוא עובר תחת 'הגשר הישן' (פונטה וקיו) ו'גשר השילוש ה"קדוש"' (פונטה סנטה טריניטה). אורכו כ-150 ק"מ וספיקתו (כמות המים הזורמת בנהר בזמן נתון) נודעת בתנודתיות גדולה במיוחד ומושפעת מהמשקעים על הרי האפנינים. בסתיו ובאביב של כל שנה גדלה כמות המים בנהר באופן קיצוני ומהיר ויוצרת שטפונות. לשם כך הוקמו סכרים במורד הנהר, בפרט לפני הגיעו למישורים שבמרכזם שוכנת העיר פירנצה.
לאחר מספר ימים של מזג אויר סוער ומרובה משקעים במיוחד בכל צפון איטליה, צירוף המקרים של עונה גשומה במיוחד ופיתוח כבישים, ששימשו באופן בלתי צפוי כנחלים שניקזו שטח גדול יותר אל הארנו, גרמו בסתיו 1966 לעליית הנהר על גדותיו ולפריצת הסכרים ובכך התאפשרה שטיפת מרכז פירנצה. באותו אירוע הוצפו גם העיר ונציה וכן כפרים במחוז אמיליה-רומאניה[1].
לוח זמנים של השיטפון
3 בנובמבר
בצהרי היום, לאחר ימים של גשם הגיעו המים אל גובה הסכרים באזור ולדארנו והחלה זרימת מים של כ-2,000 מטרים מעוקבים לשנייה לעבר מרכז פירנצה. ב-14:30 התריעה מחלקת ההנדסה האזרחית על "כמות יוצאת דופן של מים" הזורמים בארנו.
כפרים במעלה הארנו הוצפו, כמו גם מרתפים בבזיליקת סנטה קרוצ'ה.
הקרבן הראשון, גבר בן 52, נספה בניסיונות תיקון אמת מים.
4 בנובמבר
ב-04:00 החליטו המהנדסים לפתוח באופן יזום את הסכרים, על מנת שלא ייפרצו מעוצמת המים, וכך הוזרמו מים במורד הארנו במהירות של כ-60 קמ"ש, שסחפו עמם בוץ רב ופסולת.
ב-7:26 הופסקה אספקת החשמל, הגז והמים לעיר ונותקו קווי הטלפון והטלגרף. ב-9:00 חדלו לפעול גם הגנרטורים של בית החולים, מקור החשמל היחיד שעוד תפקד. המים סחפו מכלי דלק שהתערבבו עם המים הגואים וגרמו להגדלת הנזק, כמו גם מערכת הביוב שקרסה.
ב-9:45 הוצפה כיכר הדואומו. העיר נחצתה לשניים, כאשר גם המעבר על גבי הגשרים נחסם. כוחות ההצלה שהתרכזו בפיאצלה מיכלאנג'לו לא היו מסוגלים להגיע לחלק הצפוני של העיר.
בצהרי היום, בשיא הגובה, בסביבת סנטה קרוצ'ה, הגיעו המים לגובה של 6.7 מטרים מעל פני הקרקע.
ב-20:00 החלו פני המים לרדת.
נזקי השיטפון והשפעותיו
העיר לא הייתה מוכנה לאסון בסדר גודל זה. לא היו בעיר כוחות חילוץ וחירום ברמה ובכמות מספקת ולא היו כל נהלים מסודרים או ציוד. האסון הכה אור ל-4 בנובמבר, בו נחוג באיטליה יום הצבא, חג הניצחון במלחמת העולם הראשונה, ורבים מתושבי העיר שהו מחוצה לה, בנופש. עובדה זו יכולה להסביר את הנתון שלמרות הפגיעה החמורה ביותר ברכוש גבה השיטפון מספר קורבנות קטן יחסית בנפש. תושבים אחרים ישנו בשעות הבוקר המוקדמות של 4 בנובמבר ולא ידעו כלל על האסון המתקרב.
בתיהן של כ-5,000 משפחות נהרסו ונפגעו כ-6,000 בתי עסק. רחובות העיר כוסו בכ-400,000 טון בוץ ופסולת, כולל מוצקי ביוב, דלקים ושמנים. ההערכה היא שנהרסו בין 3 ל-4 מיליון ספרים בעלי ערך היסטורי ואמנותי ונפגעו כ-14,000 יצירות אמנות במוזיאונים ובכנסיות[2]. בין היצירות הנודעות שנפגעו, "הצליבה" מאת צ'ימבואה בבזיליקת סנטה קרוצ'ה, "מגדלנה" מאת דונטלו ושער גן העדן מאת לורנצו גיברטי.
בשל מיקומה של הספרייה הלאומית המרכזית פירנצה, על גדות הנהר ממש, נגרם לאוסף הספרייה נזק רב. הספרייה כללה אוספים נדירים ויקרי ערך שנאספו מאז 1714, בנוסף להיותה ספריית הפקדה (כלומר כוללת עותק מכל פריט שהוצא לאור באיטליה על פי חוק). שליש מכלל האוסף ניזוק ללא תקנה[3]. עצמת הפגיעה ברשומות כתובות הייתה רבה במיוחד משום שחומר רגיש זה אוחסן בדרך כלל במרתפים, שהוצפו ראשונים.
במספר רחובות וכיכרות בעיר, וכן בכנסיות סנטה קרוצ'ה וסנטה מריה דל פיורה, הוצבו שלטים קטנים המסמנים את גובהם המרבי של המים. במספר מקומות מוצבים שלטים אלו בצוותא עם שלטים דומים מהשטפונות של 1557 ו-1333 (כאשר גובה המים ב-1966 גבוה יותר).
יצירות אמנות מקוריות רבות שניצבו בחוצות (כגון האריחים שעל הקמפנילה די ג'וטו, פסלים ושערי גן העדן המקוריים) הוסרו מקומם והועברו למוזיאון הדואומו, כאשר במקום המקור מוצגים בחוצות העתקים נאמנים.
סיוע חיצוני
האסון הכה חובבי אמנות בתדהמה ועד מהרה אורגנו קרנות ומאמצי סיוע שונים ברחבי העולם על ידי ארגונים ובודדים. אונסק"ו, ארגון החינוך, המדע והתרבות של האו"ם, למשל, תרם ואירגן סיוע באמצעות הוועדה הבינלאומית לסיוע למוזיאונים, יצירות אמנות, ארכיונים וספריות. כמו כן הגיע סיוע מממשלות שונות ומיחידים, בהם פבלו פיקאסו שערך מכירה פומבית בה נמכר אחד מציוריו ב-$105,000 שנתרמו למען מאמצי הסיוע. אמנים איטלקים אחרים ערכו מכירות של יצירותיהם. ממשלת איטליה הקימה ועדה שתפקידה היה לעורר מודעות עולמית ולתאם את מאמצי הסיוע השונים.
ממשלת ארצות הברית אירגנה ועדת מומחים לשיחזור יצירות אמנות, בראשות ז'קלין קנדי-אונאסיס, שתיאמה את פעולתן של 25 ועדות משנה שטיפלו בעיקר בשיקום יצירות פרסקו ברחבי העיר.
משלחת הולנדית טיפלה בשיקום בית משפחת בּוּאוֹנָרוֹטִי, משלחת מומחי נשק מווינה טיפלה בשיקום הנשק והשריונות במוזיאון הלאומי ברג'לו ומשלחת מומחים מגרמניה עסקה בתיקון כלי נגינה במוזיאון בארדיני.
"מלאכי הבוץ"
בעוד רוב המומחים חברי משלחות השיקום השונות עבדו בשכר (אם כי היו שנידבו לפחות חלק מזמנם חינם), הגיעו אל העיר אזרחים וסטודנטים מאיטליה ומחוצה לה, שעבדו בהתנדבות. הם ניקו כנסיות, ספריות ומוזיאונים מבוץ ומפסולת, תוך שימוש בעבודת ידיים, ניקו משקעי שמנים ודלקים, עסקו בייבוש אלפי ספרים ויצירות אמנות וסייעו בידם של מומחי השיקום. המתנדבים יצרו גם קשרים עם אזרחי העיר וסייעו בידם, ובשל כך כונו "מלאכי הבוץ". גם לאחר 30 שנה נזכרים במתנדבים בעיר בחיבה, וזכרם מוסיף לאירוע הטראגי היבט חיובי ומרומם-נפש[4].
השחזור והשיקום
האסון הציב בפני מומחים וחובבי אמנות אתגרים בקנה מידה גדול, הן בשל עוצמת הפגיעה המשולבת של לחות, שכבות בוץ מזוהם ותערובות של שמנים ודלקים שצפו במי השיטפון והן בשל כמות יצירות האמנות הגדולה במרכז העיר וחשיבותן ההיסטורית, התרבותית והאמנותית חסרת-התקדים. חלק משיטות הטיפול והמתודולוגיות למיון היצירות והגדרת סדרי העדיפויות, ניהול הפרויקט והאמצעים היצירתיים לטיפול (בפרט הטיפול בנזקי הנפט והשמן שלא היה להם תקדים בעבר) נבנו עם הזמן ותוך כדי טיפול. לא פעם רצון טוב גרם לטיפול כושל בדרך שגויה שגרמה לנזק בלתי הפיך (למשל ייבוש מהיר מדי שגרם להתפוררות צבע או ייבוש עם נייר סופג צבעוני שהותיר כתמים). כל הממצאים תועדו באמצעות צילום ורישום לפני, במהלך ולאחר השיקום.
האסון הגביר את המודעות הבינלאומית לצורך בשיקום ושחזור יצירות אמנות ויצירות בעלות חשיבות היסטורית ותרבותית ובהקמת מנגנוני הגנה עליהן ותיעודן במצב טוב, על מנת לאפשר שיחזור בעתיד, אם יקרה להן דבר מה.
למרות ההתגייסות והמאמצים הבינלאומיים, מחסור במימון, בכוח אדם ובידע ועוצמת פגיעה גבוהה, מנעו שיקום של יצירות אמנות רבות ושל ספרים רבים.
ספרים וספריות
ראשית נקבעו סדרי עדיפויות לגבי הטיפול, משום שלא היה ניתן להציל את כל החומר הכתוב. הצעדים שננקטו לגבי ספרים ורשומות נקיים יחסית היו ייבוש באמצעות מייבשים תעשייתיים (כגון של תעשיית הטבק), מייבשי שיער ביתיים, וידנית באמצעות הכנסת נייר-סופג בין הדפים והחלפתו כאשר נספג לגמרי, על ידי מתנדבים, לפי מידת הרגישות והחשיבות של הספר. דרך ייבוש של דפים כתובים הייתה על ידי הערמת נסורת. ספרים מלוכלכים נשטפו וחוטאו לפני הייבוש או יובשו ואז גורדו משאריות בוץ. לעיתים היה צורך לפרק כריכות מספרים ולטפל בהן בנפרד. כרטיסי-קטלוג צולמו או הועתקו ביד על ידי מתנדבים.
ציורי שמן
ציורי שמן רבים נפגעו כתוצאה מהשרייה במים שפגעה במשטחי העץ או הבד עליהם צוייר הציור, פוררה את הדבק ואת שכבת הג'סו (צבע הבסיס) וגרמה להתקלפות הצבע מן התשתית. הצעד הראשון בטיפול בציורים היה ייצוב הצבע על ידי ציפוי הציור בנייר אורז ואחסונו במקום יבש ויציב מבחינת טמפרטורה, לייבוש איטי. נעשה שימוש בקוטלי עובש על מנת שזה לא יווצר על הציור או על התשתית ויהרוס אותם.
במקרי מסוימים קולף הציור משכבת הג'סו והודבק על תשתית אחרת מן המקורית כיוון שתשתית העץ המקורית שהייתה שרויה במים התנפחה והתעוותה.
פרסקו
סוג היצירות שנפגע ביותר מהשטפון ושנדרש לו טיפול ייחודי יותר היה הפרסקו. קירות פרסקו רבים בכנסיות ניזוקו ללא יכולת שיקום.
התאדות המים מותירה על הקיר שכבת מינרלים ומלחים, הגורמים לאיכול הצבעים ולדהייתם. במקרים מסוימים המלח נותר כלוא מתחת לפני הטיח ויוצר בועות שגורמות לנזק רב עם התבקעותן, תוך שהן שוברות ומפוררות את ציפוי הטיח. על מנת לייבש את הפרסקו עבדו המשחזרים בתנאים מבוקרים, תוך שהם מפעילים תנורי חימום בחום מבוקר בתעלות שנחפרו מתחת לקיר, כך שהייבוש לא יהיה חיצוני. על מנת לספוג את הלחות ואת תערובות השמן או הדלק שדבקו בו נעשה שימוש בציפוי בנייר אורז והתזת אבקת טלק על פני הקיר.
פסלים ויצירות אחרות
לגבי פסלים הייתה חשיבות רבה לייבוש מיידי, לפי שייספגו בדלקים שנסחפו עם המים. פסלים עשויי עץ טופלו גם בחומרי הדברה למניעת התפתחות עובש והטלת ביצי מזיקים שונים בעץ. פסלי שיש ואבן טופלו בסיליקה לספיחת לחות מהירה. פסלי ברונזה הוחזקו בתנאי יובש במשך מספר שבועות לפני שנוקו במים מזוקקים ושוייפו, במקרים מסוימים הוסרו מהם פיסות לכלוך ידנית או על ידי כלים מכניים זעירים, באופן דומה טופלו רכיבים עשויים זהב, כך גם טופלו "שערי גן העדן". שריונות וכלי נשק פורקו, נוקו בשמן פרפין וחוברו בחזרה.
ראו גם
לקריאה נוספת
- Helen Spande, Conservation Legacies of the Florence Flood of 1966 מסת"ב 978-1904982449
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: עליית נהר הארנו על גדותיו (1966) |
- ארבעים שנה לאחר השיטפון, אתר המלווה תערוכה בנושא (באנגלית)
- "שיטפון פירנצה", אתר המוקדש לנושא (באנגלית)
אבשלום חלוץ ואריאל דוד, הפעם ההיא שניקיתי פסל של מיכלאנג'לו במברשת שיניים, באתר הארץ, 18 בינואר 2017- לויה רוקח, מאזן פוליטי לאסון איטליה, דבר, 25 בנובמבר 1966
- א. לרנר, נזקי האמנות בפירנצה, דבר, 2 בדצמבר 1966
הערות שוליים
