עלייה לארץ ישראל (יהדות)
ביהדות עלייה לארץ ישראל מציינת את הגעתם של יהודים אל ארץ ישראל במטרה דתית רוחנית כחלק ממצוות ישוב ארץ ישראל.
מאז גלותם מארץ ישראל, במשך כל הדורות, שאפו יהודים לחזור ממקומות גלותם ולעלות לארץ האבות. הם עלו כיחידים ובקבוצות קטנות, ברישיון השלטונות ובלעדיו, וביקשו לחיות ולהיקבר בה, לקומם את הריסות הקהילות שחרבו או הידלדלו ולהקים קהילות חדשות במקומות נוספים. אלו מצאו בה יהודים המתגוררים בה מקדמת דנא, וקיבלו גם הם בתורם, את אחיהם העולים לרגל או העולים כדי להשתקע בארץ כמותם מכל פזורות ישראל. עליות אלו יסודן באמונה העמוקה שבמעשה העלייה, כאתחלתא דגאולה, יקרבו את הגאולה השלמה[1] וימות המשיח. באלף השישי וביתר תוקף במחציתו השניה, הלך וגדל היישוב בארץ הקודש.
מקור ומשמעות המונח
אזכור מוקדם של המונח "עלייה" מצוי בתנ"ך בספר בראשית כאשר בני יעקב, שבאו ממצרים לארץ, כדי לקבור את אביהם, נקראו "עולים"[2] בספר במדבר י"ג ל' אומר כלב בן יפונה: " וַיַּהַס כָּלֵב אֶת-הָעָם, אֶל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר, עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ--כִּי-יָכוֹל נוּכַל, לָהּ". המונח מבוסס גם במשנה: "הכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל מוציאין"[3]. ועל המימרא, מילתא אגב אורחא, בתלמוד בבלי לפיה "וארץ ישראל גבוה מכל הארצות"[4].
המונח "שיבת ציון", הנזכר בשיר המעלות, מציין גם הוא עלייה לארץ. הוא נטבע, ככל הנראה, לאחר חורבן הבית הראשון. במונח "עלייה" השתמשו גם הנביאים בנבואותיהם על שיבת ציון לאחר חורבן בית ראשון, 421 לפנה"ס. שיבת ציון הייתה חזרתם של היהודים מגלות בבל לארץ ישראל בעקבות הכרזת כורש.
בעת העתיקה
ערך מורחב – שיבת ציון
הראשונה בקטגוריה זו היא שיבת ציון, מספר גלי עלייה בולטים שהיוו את חזרתם של היהודים מגלות בבל לארץ ישראל בעקבות הכרזת כורש, החל משנת ג'שצ"א ואפשרו את כינונו של הבית השני.
עליות לארץ ישראל מבבל ומהפזורה היהודית המשיכו להתקיים במינונים שונים עד לחורבן בית שני, כך גם במידה פחותה יותר לאורך קיומו של ישוב יהודי משמעותי במאות הראשונות לספירה בתקופה שלאחר חורבן בית שני. אך עם הידלדלות היישוב היהודי עד לכדי הפסקת קיומם של מוסדותיו האחרונים, עקב תנאי קיום בלתי אפשריים פסקו גם תנועותיהם של יהודים לארץ למעט עליות ספורות של בודדים שמצאו כאן יישוב חרב ושומם למעט במספר נקודות.
עליות בתקופת הראשונים
- ערך מורחב – עליית בעלי התוספות
בשלהי תקופת הראשונים, בתקופה הצלבנית בארץ ישראל, עלו לארץ בעלי התוספות - גלי עליות במאה ה-13, מקרב גדולי התורה ביהדות צרפת, אנגליה, צפון אפריקה ומצרים. תנועת עלייה זו, המכונה "עליית שלוש מאות הרבנים", הייתה חריגה בממדיה ובהרכבה האנושי, וכללה כמה מבעלי התוספות המפורסמים בתקופתם. חלק מהעולים התיישבו בעיר עכו שהייתה אז עיר מסחר עיקרית בארץ ישראל.
בשנת ה'י"ח בערך עלה לארץ רבי יחיאל מפריס מגדולי הרבנים בצרפת. הוא הקים ישיבה גדולה שנקראה "מדרש הגדול דפרישי". לאחר פטירת רבי יחיאל בשנת ה'כ"ו, החליף אותו בראשות ישיבת עכו הרמב"ן, שעלה לארץ ישראל באותה שנה, ואשר הנהיג והשפיע על ביסוס היישוב היהודי בירושלים, עכו ומקומות נוספים עד פטירתו בה'ל'. יש הסוברים שבזמנו החלו היהודים להתפלל בכותל המערבי.
בשנת ה'מ"ח עלה ממצרים ר' דוד נכדו של הרמב"ם והתיישב בעכו כך שבתקופה זו נוצר בעיר מרכז תורני חשוב. בניסן ה'נ"א נכבשה העיר על ידי צבאו של הסולטאן הממלוכי ח'ליל. רוב תושביה נרצחו או נלקחו בשבי. ר' יצחק דמן עכו סיפר בכתביו על חורבנה של הקהילה היהודית.
לאחר תבוסת הצלבנים, נערכו מספר עליות בעיקר על ידי יהודים מארצות צפון אפריקה (מגרב), שנקראו בספרות ההלכה בת הזמן 'מוגרבים'[5].
ב-1350 לערך, לאחר המוות השחור וההפרעות שבעקבותיה, עלתה לארץ ישראל חבורת חכמים אשכנזים בראשות רבי יצחק מבילשטיין שקימה בירושלים ישיבה. בתקופה זו החלו באשכנז להעביר תרומות וכספי צדקה ליהודי ירושלים האשכנזים. לכך היה משקל במיסוד הקהילה האשכנזית בירושלים בדורות שלאחר מכן.
עליות בעת החדשה
- ערך מורחב – עליית מגורשי ספרד
תקופת העת החדשה החלה, כמקובל בהיסטוריוגרפיה המודרנית, בשנת ה'רנ"ב. בשנה זו נחתם הצו המורה על גירוש היהודים מספרד אירוע זה השפיע על זרמי ההגירה של יהודים באירופה וממנה לארץ ישראל, ובעקבותיהם התחוללה עליית מגורשי ספרד ופורטוגל.
במאה ה-16, התחדש היישוב היהודי בטבריה וסביבתה בעזרת דונה גרציה ו-דון יוסף נשיא בשנת 1558. ולאחריהם בעזרת דון שלמה בן יעיש יישוב זה התקיים כמאה שנים.
בשנת ה'שפ"א עלה השל"ה לארץ ישראל והצטרף למנהיגי היישוב היהודי בארץ, בעקבותיו הייתה עלייה ניכרת לארץ מפראג ובוהמיה וממקומות נוספים. השל"ה עצמו מתאר בשמחה, כי בימיו נהיה המקום בירושלים צר מחמת העולים הרבים.
בשלהי המאה ה-17 התארגנה עליית רבי יהודה חסיד; בראשותו עלו בשנת 1700 עלו כ-1000 איש לירושלים.
במאות ה-18 וה-19 היו לא מעט גלי עלייה, בהם לקחו חלק יחידים, משפחות, קבוצות ושיירות מאורגנות, ממגוון ארצות. עשרות ומאות העולים הצטרפו אל היישוב היהודי בארץ ישראל באותן שנים; בעיקר אל הקהילות היהודיות בירושלים, אשר בשלהי המאה ה-19 כבר היוו רוב באוכלוסיית העיר, ואל הקהילה בעיר יפו. תופעה זו ראויה לציון, על רקע העוינות הרבה של השלטונות העות'מאניים, תנאי המחיה הנחשלים, פגעי הטבע, המגפות והתמותה הרבה שפקדו את תושבי ירושלים, כמו גם את שאר חלקי היישוב בארץ.
רבים מהעולים הגיעו לארץ ישראל בשל קשיים שחוו בגולה, כמו עוני, אפליה, גיוס כפוי לצבא ועוד. עולים אלה היו לא פעם עול בצווארם של ראשי הכוללות שהתקשו לפרנס רבים כל כך באמצעות הקופה הציבורית המידלדלת מכספי החלוקה. בשלב מסוים אף נעשה ניסיון לעצור את זרם העולים ולהגביל אותו לתלמידי חכמים בלבד אך ניסיון זה לא צלח, כפי שמעיד מכתבו של ר' נתן נטע, בנו ר' מנחם מנדל משקלוב משנת 1837:
"...אבל ידע נא אדוני כי במדינה זאת, לגדור בזה הוא דבר שאי אפשר. הרבה יגיעות יגעו הראשונים ושקדו על תקנת ארץ הקודש לגדור גדר בפני העולים שלא כל הרוצה לעלות יעלה, כי אם ברשות, ואשר לא יעלה ברשות הרוזנים הגבאים הכוללים לא יקבל חלוקתו. וכן הודיעו בארץ הקודש תוב"ב אבל לא עלתה בידם, כי כל איש אשר שלהבת חיבת הקודש תוקד בקרבו או איזה דבר לוחצו ודוחקו להימלט ההרה מפני חשש לקיחת אנשי חיל וכדו', אינו שואל ודורש עצה כלל, וגם כי לא ישובו ולא יחתו מפני כל, כי ממש עולים במסירות נפשם ונפשות ביתם ולא יחושו לנפשם אם עולים בחוסר כל. ויש אשר הלחם אוזל מכליו באדעס ונפישי אחי ומרחמי לקבץ שמה נדבות על שכר הספינה, ומקבלים על עצמם לחיות חיי צער, פת חריבה פעם אחת ביום."
— איגרת ר' נתן נטע בן ר' מנחם מנדל משקלוב, שבט תקצ"ז, מובא אצל אריה מורגנשטרן, השיבה לירושלים, הוצ' שלם, ירושלים תשס"ז, עמ' 253
ראו גם
- עלייה לארץ ישראל
- בתי כנסת עתיקים בארץ ישראל
- אוצר מסעות
- מסעות ארץ ישראל של עולים יהודים (ספר)
- חידוש היישוב היהודי בירושלים בתקופה המוסלמית
- יהודים בירושלים במאה ה-15 וה-16
- צפת במאה ה-16
- שד"ר
- הראשון לציון
- אנשי עליות קודמות
- אנשי היישוב הוותיק ילידי הארץ
לקריאה נוספת
מקורות
- ח' מרחביה, קולות קוראים לציון, ירושלים: הוצאת מרכז זלמן שזר, תשמ"א-1981.
הדרכה
- דן בהט, בנימין זאב קדר, זאב וילנאי, רציפות היישוב היהודי בארץ ישראל, תל אביב: הוצאת משרד הביטחון, תשל"ד-1974.
מחקרים
- יצחק בן-צבי, ארץ-ישראל ויישובה בימי השלטון העותמאני, ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק, תשט"ו-1955.
- אריה מורגנשטרן, השיבה לירושלים, חידוש היישוב היהודי בארץ ישראל בראשית המאה ה-19, הוצאת שלם, ירושלים ה'תשס"ז-2007.
- אריה מורגנשטרן, משיחיות ויישוב ארץ-ישראל, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשמ"ה-1985.
- מנחם שטרן, בין הכרזת כורש להצהרת בלפור, שיבת ציון הקדומה והמחודשת, ירושלים ה'תשס"ו-2006.
- שמואל אבא הורודצקי, עולי ציון, לקורות העליות לארץ-ישראל, הוצאת "גזית", תש"ז-1947.
- אברהם יערי, עליית החסידים ההמונית לא"י באתר דעת, מחניים, מ"ו.
- אברהם יערי, עליית תלמידי הגר"א והשתרשותם בארץ באתר דעת, מחניים, ע"ז.
- מאמרים
- יהושע שוורץ, עלייה מבבל בתקופת האמוראים, קתדרה 21, אוקטובר 1981
- מיכאל ליטמן, העליות לארץ-ישראל ממצרים בשלהי התקופה הממלוכית וראשית השלטון העות'מאני, קתדרה 23, אפריל 1982
- יעקב גליס, ספר העליות לארץ-ישראל, סיפור העלייה והנהירה לארץ הקודש בכל הדורות ובכל הזמנים (עד לשנת ת"ר), הוצאת מוסד הרי"ם לוין, ירושלים, 1974.
קישורים חיצוניים
- רשימת ספרי ארץ ישראל במכלול
- אריה מורגנשטרן, יהדות הגולה והכמיהה לציון, 1240-1840, תכלת 12, אביב תשס"ב 2002
הערות שוליים
- ^ קריאתו של הרמב"ן מעכו במחצית השנייה של המאה ה-13 לעלייה והתיישבות, בבחינת מצוות עשה בכל עת, כתנאי לגאולת עם ישראל וארץ ישראל[דרוש מקור]
- ^ ספר בראשית, פרק נ', פסוק י"ד. הביטויים עלייה וירידה מוזכרים גם קודם אצל אברהם כשירד למצרים ועלה ממנה בחזרה (בראשית פרקים י"ב-י"ג).
- ^ משנה, מסכת כתובות, פרק י"ג, משנה י"א.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ס"ט עמוד א'.
- ^ מקור מהערך באנגלית - F. E. Peters (1984). Jerusalem. Princeton, New Jersey: Princeton University Press. pp. 357–359, 394–396. "one of the best documented endowments, one that embraced the entire quarter of Western muslims or Maghrebis"
ערך זה מכיל דפי טיוטה וניסוי וטעייה של ניסוח המבט התורני בנושא ציונות. 