יחזקאל אינגסטר

יחזקאל אינגסטר, הנאשם היהודי היחיד שנדון למוות

יחזקאל בן אליאש אינגסטר (בפולנית: Ezekiel Ingster, נובמבר 1911- 1952) היה אחראי בלוק במחנות המשנה של מחנה הריכוז גרוס-רוזן בגרמניה הנאצית. היה ניצול השואה והקאפו היהודי היחיד שנידון למוות במדינת ישראל על פשעים שביצע במלחמת העולם השנייה והשואה, על פי החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, אך בערעור זוכה חלקית ונידון לשנתיים מאסר.

קורות חייו

כתבה בעיתון מקומי על יחזקאל אינגסטר

יחזקאל אינגסטר נולד בבנדין שבפולין ב-11 בנובמבר 1911.

מלחמת העולם השנייה

ב-20 במרס 1941 נחטף בידי הגרמנים והועבר למחנה הריכוז והעבודה גרוס-רוזן מהעיר מסלוביץ בשלזיה תחתית שהיה בפיקוחו של הוורמאכט. שם עורר תשומת לב בזכות עבודתו המסורה והניקיון, ובתחילת 1942 קיבל פקודה להיות מפקח על קבוצת עובדים, קאפו. אינגסטר היה אחראי בלוק במחנות המשנה של מחנה הריכוז גרוס-רוזן בגרמניה (גריידיץ, פאולבריק ורייכנבך). במחנה פאולבריק היה קאפו ראשי ותחתיו היו שבעה קאפוס. משם, הועבר למחנה אנברג, שם הועבר מתפקידו בידי זקן המחנה גולקמן, בשל התלונות עליו. ביוני 1943 הועבר אינגסטר להיות אחראי על 78 אסירים במחנה גריידיץ. בהמשך היה אסיר בברגן-בלזן.

לאחר המלחמה

לאחר השחרור מברגן-בלזן, גילה אינגסטר כי אשתו נספתה באושוויץ, לא ידוע מה קרה לילדיו. הוא שהה בבוכנוואלד ובשנת 1945 התחתן שוב בגרמניה. רגלו השמאלית נקטעה בשנת 1948 בשל מחלת בירגר, הוא עלה ארצה ב-20 באוגוסט 1949 ובשל נכותו קיבל שותפות בקולנוע במושב משמר השבעה. הוא נידון למוות בשנת 1952 לאחר שהואשם בפשעים נגד האנושות ובהתעללות בעצירים יהודים, אך בית המשפט העליון קיבל את ערעורו והמתיק את עונשו למאסר של שנתיים. אשתו התגרשה ממנו לאחר מאסרו. בהמשך קיבל חנינה משר המשטרה (בכור-שלום שטרית), ומת זמן קצר לאחר שחרורו.

המשפט

משפטו התנהל כמעט במקביל לזה של יעקב הוניגמן, קאפו במחנות גריידיץ ופאולבריק, ובאופן טבעי חלק מן העדים הופיעו בשני המשפטים.

אישומים

כתב האישום נגד אינגסטר הוגש לבית המשפט המחוזי בתל אביב בספטמבר 1951. שני הסעיפים הראשונים היו בגין עבירות שהעונש בגינן היה מוות. הראשון היה פשע מלחמה בשל פגיעה בבני אוכלוסייה אזרחית במחנות גריידיץ ופאולבריק, אשר גרמה חבלות חמורות, פצעים, כאב וסבל לעצורים רבים בשני המחנות ובמיוחד לניצולי השואה שהעידו נגדו, ביניהם, יעקב שווייצר, דוד לבקוביץ', שמואל ויטלזון, יהודה הולצמן, אבא מושנגברג ויצחק פשכודניק. הסעיף השני היה פשע נגד האנושות. לפי כתב האישום, "אינגסטר התעלל באכזריות בעצורי המחנה והכה אותם ללא הצדקה וללא הבחנה מכות קשות בידיים ובמקל". שלושת האישומים הנותרים התייחסו לגרימת חבלה חמורה לחמשת האסירים שהוזכרו בסעיף הראשון.

סנגורו של אינגסטר טען, כי לא ניתן לייחס לו פשע כלפי האנושות לפי האישום הראשון, שכן כוונת החוק היא לרצח של אוכלוסייה נרחבת בידי "הפושעים הנאצים המובהקים". הוא גם ביקש "להתחשב במצבו הבריאותי של הנאשם, כי נענש בידי שמים" ולהימנע מהאשמתו בסעיפים החומרים ביותר. מטלון לא נענה לבקשה אך קבע, כי יש ראיות נגד אינגסטר באשמת פשע כלפי האנושות בנוגע לרצח שמונת האסירים ובנוגע להתעללות באסירי פאולבריק, וכן באשמת גרימת חבלה חמורה לשוויצר, לבקוביץ, הולצמן, ויטלזון, מושנברג ופשכודניק. הוא החליט למחוק רק את האישומים הנוגעים להריגת עציר ששמו אינו ידוע במחנה גריידיץ.

פסק הדין, אשר פורסם בינואר 1952, קבע עונש מיתה על אינגסטר.

עדויות

עדויות נגדו

יעקוב שוויצר העיד, כי בהיותו בגריידיץ קיבל מאשתו חבילות בגדים, אותם היה מחליף במזון. שוויצר, שעבד תחת פיקוחו של הקאפו לנצר, החביא את החפצים בבית החרושת. יום אחד, בקיץ 1943 קרא לו אינגסטר, הכה אותו קשות ובעט בו; שתיים משיניו נפלו, פניו כוסו בדם והוא נלקח לחדר החולים. הרופא ד"ר ליטבק שאל מי עולל זאת, וכאשר נענה שהיה זה אינגסטר - אמר הרופא 'שיש לו "כתב יד" מפורסם'. לאחר שלושה ימים חזר שוויצר לעבודה ואז גילה שהבגדים המוסתרים נעלמו.

הוא שאל את לנצר היכן הם, ונענה שאם ידבר יותר מדי - ידווח הקאפו לשומרים על המסחר שניהל; ואילו בתשובה לשאלה מדוע אינגסטר הכה אותו, אמר לנצר שאין זה מעניינו. אלא שאחרי שלושה חודשים גילה שוויצר את מעילו אצל חייט המחנה, שלדבריו לנצר מסר לו את המעיל לתיקון. 'כך הבינותי את סיבת המכות שקיבלתי מאינגסטר: כנראה כדי לסלקני מבית החרושת לזמן מה על מנת לקחת את חפצי, שהרי הם עבדו תוך שיתוף פעולה'. שוויצר הצביע על שיניו התותבות ואמר: 'הנה התוצאות מקרבתי לאינגסטר'.

דוד לבקוביץ' העיד, שספג מכות כאשר נודע לאינגסטר שקנה לחמניות מפולני בעת העבודה. מעצמת המכה, העיד, הוא נפל והתעלף משום ש'אנו היינו חלושים ותשושי כוח'. לבקוביץ ציין, כי הוא עצמו היה מנהל עבודה יומיים אך התפטר (כלשונו), משום שלא רצה להרביץ לחבריו או להלשין עליהם - ולא קרה לו כלום.

'היו קאפוס טובים שאמרו לאנשים שרשאים לא לעבוד אם כשהגרמנים אינם רואים אותם', הוסיף. 'לי היו 10–15 קאפוס במחנות השונים ולא היה לי יותר גרוע ממנו'. ב-1948 ראה לבקוביץ את אינגסטר במחנה הפליטים ברגן-בלזן. 'קיבלתי דפיקות לב כי נזכרתי במכות והתרחקתי ממנו. וכבר אז הוא היה בלי רגל, ואמרתי לעצמי שהוא בא על שכרו'.

שמואל ויטלזון תיאר את אינגסטר כמי שהיה אובר-קאפו: ממונה על 300 אסירים ועל שישה-שבעה קאפוס אחרים. פעם, בסתיו 1944 במחנה פאולבריק, ניגש אילו אינגסטר בזמן המסדר והכה אותו ובעט בו במשך 15 דקות, ללא סיבה. 'באותו היום לא עבדתי והקאפו שלי החביא אותי ולא יכולתי להתנועע שלושה שבועות', העיד. המכות גרמו לנפילת שלוש משיניו, ומאוחר יותר עקר לו הרופא שיניים נוספות שנפגעו.

יהודה הולצמן העיד כי איבד שתיים משיניו במכות שהנחית עליו אינגסטר ביום שבו הגיע לגריידיץ, באוגוסט 1943, וגם ספג בעיטות כאשר שאל מדוע הוא מכה אותו. 'תמיד הוא התהלך במעיל ארוך 3/4 [עד הברכיים] ובידו תמיד מקל גומי ולא הפסיק להכות באופן אכזרי מכות רצח', הוסיף הולצמן. הוא גם העיד על רצח שמונת האיסרים בגריידיץ באותה שנה:

הובאה קבוצה של יהודים ואני הכרתי כמה מהם ודיברתי איתם. הם נראו די בריאים, ואחר כך שמונה מהם נהרגו. אנחנו היינו למעשה בחדרנו ואילו הקאפוס, הוניגמן ואמליק ואינגסטר, היו בחוץ איתם. אינני יודע מי הרגם, אלא השתתפתי בקורתם בלילה והיו מוכים וזבי דם בחדר הרחצה, עד כי לא יכולתי להסתכל בהם. אני שמעתי שהוניגמן הרג אותם. היו עוד כמה קאפוס ולא נתנו לנו לראות. הרבה קאפוס השתתפו בפעולה הזאת.

אבא מושנברג סיפר גם הוא על אותו מקרה של יהודה הולצמן: 'השמונה הועמדו ליד שער המחנה כאשר האסירים חזרו מהעבודה, ואחרי שהללו קיבלו את האוכל - הצטוו להיכנס מיד לחדריהם כדי שלא לראות מה ייעשה איתם, כי שמענו שרוצים לחסל אותם. אולם אני מתוך סקרנות הסתכלתי מעבר לחלון וראיתי כשמובילים, או יותר נכון סחבו אותם, כי לא יכלו ללכת, אל מתחת לחדר הכבישה, ואלה שסחבו היו אינגסטר, זיגפריד (שמת), לנצר, [וולף] אונגליק, הוניגמן. היו עוד, אולם את אלה אני זוכר. ובשעה מאוחרת בלילה כשיצאתי לחדר, ראיתי ערימה של גופותיהם ליד המכבסה בחוץ, וראיתי על גופותיהם סימנים שספגו מכות, והיו מעורטלים ומכוסים שמיכות.'

מושנברג גם סיפר שלא פעם היה קורה שקאפו היה מוסיף מספר מלקות על המספר שקבע השומר הגרמני על עבירות שונות של העצורים, כדי לזכות בשבחים מצד הגרמנים, שלמעשה התכוונו לגרום לכך שהיהודים ירצחו את אחיהם. לדבריו, הגרמנים מצאו טיפוסים אפלים, אנשי העולם התחתון קצבים ואחרים, שהכו יהודים אחרים ללא נקיפות מצפון, ואינגסטר היה אחר מהם. הוא המשיך:

'אני מפנה את תשומת לב בית המשפט לא להתחשב בצורתו העלובה של הנאשם, על אחת כמה וכמה שהוא גם קטוע רגל. אז, במחנה או במקום העבודה, היה אינגסטר מתהלך כגלדיאטור מלא מרץ ומכה במלוא כוחו. וכוחו היה רב. מבשרי חזיתי זאת כאשר הלם לא פעם בראשי או בגופי באלת הגומי בעלת קפיץ הברזל שבידו.'

יצחק פשכודניק אפיין את אינגסטר בצורה חד-משמעית: 'הוא היה איש רע והיה מכה וחובל. אם הכה, הכה בכל ליבו. לדידו, להרביץ מכה כמו אצלי לבטא מילה. לא היה יום שלא הכה. לא יכול לעשות בלי להכות'. גם הוא סיפר על מכות בעת ההשכמה, במסדר, בעמידה לאוכל, עם סיבה, בלי סיבה, מכות עד זוב דם, בלי נוכחות של גרמנים.

עדות אינגסטר

אינגסטר עלה על דוכן העדים ב-9 בדצמבר 1951. הוא הכחיש שהפיל את שיניו של יהודה הולצמן, אמר שכלל אינו זוכר אותו והוסיף שמעולם לא שבר שיניו של אף אחד. ולא הייתה לו חוצפה כזאת. לו יש בסך הכל שש שיניים בפה, השאר נפלו. הן התנועעו מאליהן ונפלו כיוון שלא קיבל מזון מספיק במחנה. לדבריו, הוא, ויתר הקאפוס ספגו עשר מלקות לאחר שנמלטו שני אסירים הולנדים, אף על פי שלא היה לו כל קשר אליהם; כאשר אמר זאת למפקד המחנה, ספג מכות בראשו שהותירו סימן במצחו. בנוסף אמר שלא היה לו כל קשר לרצח שמונת האסירים. הוא שמע שיחה אודותיהם בין זקן היהודים צייגוט, גיסו הקאפו לנצר והקאפו רוזנצווייג, שבה אמר צייגוט שהוא מחכה להוראות ממפקד המחנה. אינגסטר אמר, בניגוד ליתר העדויות, כי באותו ערב הלכו האסירים לישון כרגיל בשעה תשע ורק למחרת בבוקר, נודע לו מפי הקאפו אויגליק שבאותו לילה בחצות נורו האנשים.

אמר גם שלא היה לו כל מקל גומי. חגורה הייתה לו, חגורת עור של מכנסיים. הוא טוען שכל העדים שהעידו על מקל גומי נדברו בניהם. כל הסיפור שהיה מרביץ באנשים על ימין ועל שמאל בעת הקימה הוא לא נכון. הוא היה עובר מהחדר לחדר ושורק, ואחר כך יורד לחצר ולא עולה עוד. קרה והוא היה מכה כגון במקרה שהיה פורץ סכסוך בין אנשים ואחד מאשים חברו שגנב ממנו הלחם. סכסוך כזה היה מביא לפעמים לידי מכות בניהם והיה מתערב ומפריד בניהם, על ידי סטירת לחי לזה ולזה.

עדות להגנתו

צבי שלימר התייצב להעיד לטובת של אינגסטר ותחילה סיפר כיצד התנהג הוא עצמו כקאפו בגריידיץ. לדבריו, גם הוא - כמו אינגסטר - נאלץ לטפל במקרה שבו נתפסו קונים מזון מפועלים גרמניים. הפתרון שלו היה זהה: הוא סטר להם ובכך סיים את הפרשה ומנע את הצורך למסור דיווח למפקדי המחנה, שהיה עלול להביא למלקות ואפילו לגירוש לאושוויץ. שלימר שמע במחנה על רצח שמונת האסירים, והעיד, בניגוד לדברי אינגסטר, שבאותו ערב נשלחו האסירים לחדריהם כבר בשעה שבע: 'למחרת שוחחו במחנה כי האנשים נרצחו במוטות ברזל ולבסוף ביריות. סיפרו כי בשעת מעשה היו שניים-שלושה קאפוס. את שם הנאשם לא הזכירו בקשר לכך'.

שלימר ראה את אינגסטר מכה אסירים, למשל כאשר מישהו ניסה לקבל מנת מזון כפולה. דבריו בחקירה הנגדית לא עזרו לאינגסטר: 'הנאשם היה שייך לקאפוס הרעים אבל היו גרועים ממנו. זקן המחנה היה בוחר בו ובעוד אחרים שכמותו כדי להרביץ'; בחקירה החוזרת בידי רוזנברג אמר, כי אינגסטר מעולם לא התנדב להלקות.

ערעור

כתב השחרור של יחזקאל אינגסטר בהוראת שר המשטרה

אינגסטר ערער לבית המשפט העליון על הרשעתו ועל חומרת עונשו. בדיון בערעור ישבו נשיא בית המשפט העליון, משה זמורה, והשופטים יצחק אולשן ושניאור זלמן חשין. אחרי הגשת הערעור החליף אינגסטר את סניגורו, ובדיון באפריל 1952 הופיע מטעמו עו"ד אשר לויצקי, אשר מיקד את הטיעון בעל-פה בהרשעה בפשע כלפי האנושות.

בית המשפט קיבל את הערעור וביטל את ההרשעה של אינגסטר בעבירה של פשע כלפי האנושות, בהתאם לסעיף 1(א)(2) של החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, וכך ביטלו את גזר הדין של מוות. גזר הדין של בית המשפט העליון קבע שנתיים מאסר לאינגסטר.

אינגסטר קיבל חנינה משר המשטרה על המאסר וכמה ימים לאחר השחרור נפטר ממחלתו.

קישורים חיצוניים

• יום בהיסטוריה - הקאפו שנידון למוות.
• 1950 - החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, תש"י-1950: מבט על ה'עוזרים
• עשיית דין בעוזריהם, יום שישי ו' בטבת תשע"ו 15.12.18 | הארץ
• בנ-תיקים פליליים בבתי-משפט שלום ומחוזי י. אינגסטר, נידון למוות לפי חוק עשיית דין בנאצים ובעוזריהם - בקשת חנינה | ארכיון אישי - עו"ד אשר לויצקי | ארכיון המדינה

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

30453038יחזקאל אינגסטר