ספרים חיצונים (הלכה)

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: ניסוח.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף.
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: ניסוח.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף.
מהדורה של ספר בן סירא, 1912

ספרים חיצונים הם ספרים שההלכה אסרה על קריאתם. במשנה נאמר שהקורא בספרים החיצונים אין לו חלק לעולם הבא. בשאלת הגדרת הספרים האסורים וטעם האיסור נאמרו דעות שונות. יש הסבורים שמדובר דוקא בספרים שיש בהם כפירה או שכתבו אותם מינים, ואחרים מוסיפים לכך גם ספרים שתוכנם אינו כפירה אך אינם מוסיפים ידע חשוב לקורא.

מקור

במשנה במסכת סנהדרין מבואר שלכל ישראל יש חלק לעולם הבא, אך המשנה מסייגת כדלקמן:

ואלו שאין להם חלק לעולם הבא: האומר אין תחיית המתים מן התורה, ואין תורה מן השמים, ואפיקורוס.

רבי עקיבא אומר, אף הקורא בספרים החיצונים, והלוחש על המכה ואומר (שמות טו, כו) כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רפאך.

אבא שאול אומר, אף ההוגה את השם באותיותיו.

התלמוד הבבלי[1] מסביר שספרים החיצונים הכוונה לספרי הצדוקים[2] שכופרים באלוקים[3] ופירשו את התורה לפי דעתם בלי לסמוך על על דברי חכמים ויש בהם דברי מינות[4]. התלמוד מביא שרב יוסף הוסיף שאסור לקרוא גם בספר בן סירא משום שיש בו דברי הבל וזה גורם לביטול תורה.

לעומת זאת, התלמוד הירושלמי[5] מביא את דברי רב יוסף כהסבר של המושג ספרים החיצונים, והוא מסביר שהכוונה רק לספרים שיש בהם דברי הבל כגון ספרי בן סירא ובן לענא, אבל שאר הספרים כגון ספרי הומרוס או ספרי חכמה יוונית שנועדו רק להוספת ידע מותר לקרוא בהם בדרך עראי בלא יגיעה[6]. יש שגורסים בירושלמי שבספרי הומורוס ובן לענא אסור לקרוא בכלל משום שזה ספרי מינים אבל בספרי בן סירא וכדומה מותר לקרוא רק דברים שמוסיפים ידע[7].

במדרש מובא ש”כל המכניס בתוך ביתו יותר מכ"ד ספרים מהומה הוא מכניס לביתו, כגון ספר בן-סירא” (קהלת רבה יב, יב-יג).

מהות האיסור

בכלל האיסור נכללים הספרים שכתבו אותם מינים (נוצרים) או ספרים של עבודה זרה וכן ספרי מדע כגון ספריו של אריסטו או ספרי היסטוריה וספרי ניגונים וספרים המעוררים לחשק.

בכל הספרים מותר לקרוא בדרך עראי או במקום שאסור להרהר בדברי תורה כגון בבית הכסא ובבית המרחץ[8], חוץ מספרים המעוררים לחשק אותם אסור לקרוא[9]. ויש מי שכתב שרק בספרי מינות וחשק הקורא אותם אין לו חלק לעולם הבא, אבל שאר הספרים אסורים רק מצד שיחת חולין ומותרים בקריאה דרך עראי[10]. ויש מי שכתב שאסור לקרוא בספרי מינות אפילו להתלמד[11], אבל מותר לקרוא בספרי טבע ופילוסופיה בכדי ללמוד אמנות ואין בזה משום ביטול תורה[12].

יש מי שכתב שבספרי הטבע וכדומה אין איסור לקרוא, רק שראוי להימנע מספרים שמתאמצים לסתור את עיקרי התורה ובמיוחד חידוש העולם והשגחה פרטית כדי שלא יטו את לבבו ויבוא לידי כפירה, אלא אם כן הוא אדם גדול שלמד את כל התורה, כמו שהתלמוד[13] מסביר שרבי מאיר למד מאלישע בן אבויה משום שהיה אדם גדול[14]. וגם למי שסובר שבמצוות אמונה נכלל חקירת האמונה ולא מספיקה קבלה מאבותיו[15], זה רק במי שלמד את כל התורה ויראתו קודמת לחכמתו ואין כאלה אנשים בזמנינו[16].

בספרי מינות אסור לקרוא אפילו דברים שאין בהם בעיה, ואילו בשאר ספרים מותר לקרוא דברים תורניים[17]. ולדעת חלק מהראשונים כל האיסור בספרי מינות זה לימוד בשביל להאמין בזה אבל מותר ללמוד כדי להבין ולהורות ולדעת מה להשיב להם[18].

בספרות חז"ל

הן בתלמוד הבבלי והן בתלמוד הירושלמי מצוטט מתוך ספריו של בן סירא[19], ובמסכת עירובין רש"י[20] כותב על אחד הפסוקים שהגמרא מביאה שהוא לא מצא אותו בכל הכתובים ואולי זה מופיע בספרו של בן סירא. יש מי שטוען שהיו שני ספרים בשם בן סירא וחז"ל צטטו מספר אחד, ובספר השני הנקרא אלפא ביתא דבן סירא באמת יש דברי הבל ושירי עגבים[21].

בפירוש רש"י למסכת סנהדרין מוזכר היבט שלילי לגביהם ונטען שבספרים אלו יש דברי הבאי, והם גורמים לביטול תורה.

הרשב"ם התייחס בשלילה לספרים החיצונים, וכתב "אין לחוש לספרים חיצונים", אך מאידך גיסא, הביע הרמב"ן דווקא יחס חיובי אליהם, ובהקדמתו לפירוש התורה הוא מביא קטעים מספר חכמת שלמה, שהיה מצוי אצלו ככל הנראה בתרגומו הסורי; גם מעשה שושנה, מהתוספות לספר דניאל, היה מוכר לרמב"ן במקורו הסורי.

ידוע כי עוד במאה התשיעית השתמרו לפחות קטעים מספר היובלים בידי אסף הרופא, וייתכן שגם בידי תלמידי רב סעדיה גאון.

בדורות הבאים אבדו המקורות העבריים של הספרים החיצונים, וחכמי ישראל היו משתמשים בתרגומים ולא במקור. כך לדוגמה יש המפרשים בדברי מחבר ספר הזוהר (זוהר חדש יתרו ל"ז, ב') כי הוא מביע את צערו על כך שלא נשארו ספר חנוך וספר אדם הראשון במקורם העברי.

בספרים כגון ספר יוסיפון, ספר ירחמאל וספר יוחסין השלם, נעשה שימוש בסיפורים מתוך הספרים החיצונים. מתוך ספר אסף הרופא אנו למדים שמחבר הספר הכיר את ספר היובלים.

בתלמוד הבבלי מובא שאלישע בן אבויה לפני שהתפקר, בשעה שיצא מבית המדרש הרבה ספרי מינים נשרו מחיקו[22].

הרמב"ם עצמו קרא בספרים של עובדי עבודה זרה[23] והסביר זאת בכך שלמד את זה כדי שיוכל לכתוב את ספרו להראות את חכמת התורה[24]. האחרונים מסבירים שזה היה בדרך ארעי או שלהתלמד מותר[9] בתנאי שלמד את כל התורה[25]. הסבר נוסף הוא שהרמב"ם סמך על כך ששלוחי מצווה אינם ניזוקים[26], וכיוון שלמד לצורך כתיבת ספרו היה מותר לו וזה לא נקרא מקום ששכיח היזק משום שהוא למד את כל התורה[27], והרמב"ם לשיטתו שמוטל על האדם ללמוד בכדי שיוכל לקיים את דברי המשנה[28] 'דע מה שתשיב לאפיקורס'[7].

בשנת ה'ס"ה (1305) הוציא בית דינו של הרשב"א חרם חמור על כל המפיצים דעות פילוסופיות ה"מגלות פנים בתורה שלא כהלכה", ונגזר חרם למשך 50 שנה על המלמדים פילוסופיה לבחורים למטה מגיל 25 או שלא מילאו כריסם בתורה, כמו כן נגזרה שריפה על הספרים המוציאים את דברי התורה מפשטה. על החרם חתומים חכמי ברצלונה, בהם רבי שלמה גרסיאן-חן[29]. בהמשך הורחב החרם ללא הגבלת זמן[30]. במשך אותה תקופה התקיים פולמוס בין גדולי הדור.

הרמ"א כתב על עצמו שכל מה שקרא מחכמת הטבע זה רק מספרי הרמב"ם שבהם הדברים מובאים בצורה שאינה נוגדת את השקפת התורה, וגם את זה היה קורא רק בשבתות וימים טובים ובחול המועד שבזמנים האלו בני אדם יוצאים לטייל[31].

בהלכה

ברמב"ם לא הוזכר האיסור לקרוא בספרים חיצונים ושלמי שקורא אין חלק לעולם הבא, עם זאת הוא מזכיר שישנו איסור לקרוא בספרי עבודה זרה[32], וכן שישנו איסור להרהר בכל דבר שגורם לסתור את אחד מעיקרי התורה[33].

ברמ"א מובא שמותר ללמוד באקראי בשאר חכמות בתנאי שלא יהיו ספרי מינים[34].

בדברי הרמב"ם והרמ"א מבואר שחכמת הטבע נקראת טיול בפרדס, ואין לו לאדם להתעסק בזה עד שימלא כרסו בבשר ויין (שילמד הרבה תורה). לעומת זאת הגר"א[35] כותב שלא זו הכוונה במושג פרדס, ובאמת בדרשות הר"ן[36] הסביר שכוונת הרמב"ם לחכמה הנסתרת שבטבע.

בבאר שבע הקשה על הרמב"ם שלא הזכיר בהלכות תשובה שאין לקורא בספרים חיצונים חלק לעולם הבא[7]. הרב אלחנן וסרמן מסביר שהרמב"ם לא הזכיר שלקורא בספרים החיצוניים אין חלק לעולם הבא משום שרק מי שקורא ועל ידי זה כופר בתורה אין לו חלק לעולם הבא[37].

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ק' עמוד ב'
  2. ^ בר"יף וברש"י ישן הגרסה 'ספרי מינים', כלומר ספרי הנוצרים והגרסה שונתה מחמת הצנזורה
  3. ^ רש"י שם ד"ה צדוקים
  4. ^ רי"ף ורא"ש שם
  5. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת סנהדרין, פרק י', הלכה א'
  6. ^ פני משה שם
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 באר שבע סנהדרין דף ק' עמוד ב'
  8. ^ רבינו עובדיה מברטנורא, מסכת אבות פרק ה' משנה כ"ב
  9. ^ 9.0 9.1 תפארת ישראל, מסכת סנהדרין פרק י' משנה א'
  10. ^ תפארת ישראל שם
  11. ^ באר שבע סנהדרין דף ק' עמוד ב'. הרב אלחנן וסרמן, ביאורי אגדות על דרך הפשט (נמצא בסוף קובץ הערות למסכת יבמות - שו"ת הרשב"א), סימן י"א, אות י"א. בשונה משיטת התפארת ישראל שכתב שאולי להתלמד מותר
  12. ^ הרב אלחנן וסרמן, ביאורי אגדות על דרך הפשט (נמצא בסוף קובץ הערות למסכת יבמות - שו"ת הרשב"א), סימן י"א, אות ג'
  13. ^ תלמוד בבלי, מסכת חגיגה, דף ט"ו עמוד ב'
  14. ^ הרב יצחק בר ששת, ‏תשובות הריב"ש סימן מ"ה, טקסט דיגיטלי באתר ספריא
  15. ^ חובת הלבבות, שער היחוד, פרק ו'
  16. ^ הרב אלחנן וסרמן, ביאורי אגדות על דרך הפשט (נמצא בסוף קובץ הערות למסכת יבמות - שו"ת הרשב"א), סימן י"א, אות ט'
  17. ^ באר שבע סנהדרין דף ק' עמוד ב', על פי דברי הרי"ף והרא"ש שם
  18. ^ מאירי מסכת סנהדרין דף צ' עמוד א'
  19. ^ ראה תלמוד בבלי, מסכת חגיגה, דף י"ג עמוד א'. תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ס"ג עמוד ב'. תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ק"י עמוד ב'. תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף צ"ח עמוד ב'. תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף קמ"ו עמוד א'. תלמוד בבלי, מסכת נידה, דף ט"ז עמוד ב'. תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף צ"ב עמוד ב'. תלמוד ירושלמי, מסכת נזיר, פרק ה', הלכה ג'. תלמוד ירושלמי, מסכת ברכות, פרק ז', הלכה ג', ובעוד מקומות
  20. ^ רש"י, מסכת עירובין, דף ס"ה עמוד א', וראה גם תוספות, מסכת בבא קמא, דף צ"ב עמוד ב', ד"ה משולש בכתובים
  21. ^ ראה הרב ישעיה שטיינברגר, אישי יובל, תשנ"ח - 1998, עמ' 363
  22. ^ תלמוד בבלי, מסכת חגיגה, דף ט"ו עמוד ב'
  23. ^ ראה מורה נבוכים חלק ג', פרק כ"ט
  24. ^ תשובות הרמב"ם סימן מ"ט, טקסט דיגיטלי באתר ספריא
  25. ^ הרב יצחק בר ששת, ‏תשובות הריב"ש סימן מ"ה, טקסט דיגיטלי באתר ספריא
  26. ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ח' עמוד ב'
  27. ^ הרב אלחנן וסרמן, ביאורי אגדות על דרך הפשט (נמצא בסוף קובץ הערות למסכת יבמות - שו"ת הרשב"א), סימן י"א, אות ח'
  28. ^ משנה, מסכת אבות, פרק ב', משנה י"ד
  29. ^ שו"ת הרשב"א חלק א' סימן תט"ז
  30. ^ שו"ת הרשב"א חלק א' סימנים תי"ז-תי"ח
  31. ^ שו"ת הרמ"א סימן ז', טקסט דיגיטלי באתר ספריא
  32. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר מדע, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים, פרק ב', הלכה ב'
  33. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר מדע, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים, פרק ב', הלכה ג'
  34. ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רמ"ו, סעיף ד'
  35. ^ ביאור הגר"א שם
  36. ^ דרוש א'
  37. ^ הרב אלחנן וסרמן, ביאורי אגדות על דרך הפשט (נמצא בסוף קובץ הערות למסכת יבמות - שו"ת הרשב"א), סימן י"א, אות י"ב
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

38383291ספרים חיצונים (הלכה)